תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

לדעת ולדון על הנעשה והנשמע בציבור החרדי.

המנהלים: יאיר, המפצח, yehuda

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי ישיביש » 08 מרץ 2017, 11:16

כך צריכים להיראות בתי המדרש של העידן החדש

הרב מענדל ראטה בהצעה מסקרנת ב'בלוג של המשפיע': במקום ללכת 'ראש בראש' עם הנוער של היום ולנסות לחבר אותם לבתי מדרשיות שלא מדברים אליהם בעליל - ייפתחו בתי מדרשיות מותאמים שישלבו בין תורה, חסידות, מוזיקה, ובעיקר - אהבה אינסופית

זה היה החלום שלי מאז ומתמיד. כלומר, בערך מאז שנכנסתי לישיבה גדולה. הייתי מדבר אז יום ולילה על כך. עם כל מי שרק הכיר אותי, דיבר איתי, או למד איתי. דיברתי על לבנות 'בית מדרש חסידי', אבל עם סגנון אחר לגמרי מהמוכר. בית המדרש רוחני מוזיקאלי כזה. האווירה שם תהיה פתוחה ואוהבת, מכילה ומבינה. הגיטרה תהיה הסמל של בית המדרש. בכל ליל שישי ומוצאי שבת יהיה שם קומזיץ עם שירי רגש ושמחה. בעמוד יהיה מותקן מיקרופון קבוע והמגברים יהיו מותקנים בגג ההיכל. בכל ראש חודש, ימי חול המועד סוכות ופסח וימי החנוכה נעשה תפילות מוזיקאליות מרוממות נפש, משולבות עם שירים חסידיים, עתיקים, חדשים, קרליבך. יהיה שם חדר מיוחד לכלי נגינה שונים: גיטרות, דרבוקות, חלילים, כלי נשיפה, וכלי מיתר. כמובן שהספרייה בארונות הספרים שבבית המדרש תהיה מגוונת וצבעונית ביותר: חב"ד, ברסלב, קרליבך, פסיכולוגיה, מדיטציה וכדומה. כבר עשר שנים כמעט שאני מדבר על הצורך הבסיסי במקום כזה - לבנות את המודל של בית המדרש החסידי החדש, זה שמתאים לנשמות הקדושות החדשות שירדו בדור האחרון, הלוא הם הצעירים הקדושים שלנו, בני הנוער של שנת תשע"ז.

לא ביום אחד החלטתי על הצורך בבית המדרש החסידי החדש. זה התבשל ברעיוני אחרי שנים רבות של חיפוש ותהייה. מסלול ארוך ומייגע עשיתי בימי נעוריי: בבני ברק גרתי כל השנים. את הבית המדרש החסידי השגרתי לא ממש אהבתי, לא הרגשתי שיש שמה משהו רוחני אמיתי. אולי מסגרות קהילתיות נחמדות, אבל שום דבר בין זה לבין משהו רוחני אמיתי, משהו שנוגע לנשמה. עליות, הוצאה והכנסה, אוצר הספרים, גבאים, די אין לי כוח אפילו לדבר על זה. לא רוצה להיזכר בזה. כל כך לא התחברתי לכל התעשייה הזאת. חיפשתי מקום שבו אפשר לדבר על הכל בגובה העיניים. שבו אין משחקים, ואין לחץ חברתי, ואין פוליטיקה, ואין שקר, ואין בלבול השכל. רק צעירים שמחפשים את האמת והולכים בדרך שלהם, מחפשים קרבה רוחנית לה', מחפשים להיות בני אנוש טובים יותר, אוהבים יותר, מבינים יותר, מכילים יותר. אוח, כמה שחיפשתי.

בהתחלה הייתי מחובר קצת לחב"ד. לא העזתי ברסלב, כי אצלנו לא נגעו בספרי ברסלב. אז הייתי יורד שם קצת לבית הכנסת חב"ד, ששכן כמה בניינים ספורים ליד הבית בו גרנו, ברחוב רש"י בבני ברק. למטה שם יש את הכולל של קהילת 'מעייני ישראל', החסידים הללו שנהיים חב"ד ונשארים עם הלבוש החסידי הרגיל. אבל לא התחברתי עד הסוף, זו האמת. זה היה טוב מאוד, אבל חיפשתי משהו יותר עם לב והשתפכות, עם עומק נפשי, עם רגש ואהבה. חב"ד היה מדי שכלי בשבילי. למדו שם המון דברים טובים והרבה מושגים קבליים, אבל חיפשתי סגנון נפשי יותר של חיזוק ונחמה, וגם אולי הם סגורים מדי על עצמם ופחות מכירים דברים מחוץ לחב"ד. הייתי משתתף בכל מיני 'פארברענגע'ן', איך שזה נקרא, אך בסופו של דבר העזתי לומר לעצמי: "הייתי פה", צריך ללכת הלאה. זה מתאים אמנם להרבה אנשים, אבל אני, עלי להיות מחובר במאה אחוז למקום שאשאר שם. אז התחלתי להריח את ברסלב. אח... אני נזכר באומץ הרב שהייתי צריך בשביל לשבור את המיתוס ש'ברסלב זה אסור'. זה לא היה כמו היום שזה הפך לטרנד עולמי כזה, ובמיוחד לאמנים המוזיקליים שהרבה מהם נוסעים לאומן. אז זה היה אחרת. בכלל הייתי צריך אומץ רב לחשוב לבד. אבל אינני יכול לשכוח את ההחלטה שהחלטתי ביום אחד, אחרי תקופה של קונפליקטים אישיים מייסרים איך לחפש את האמת. אמרתי לעצמי: "מה היה קורה לו הייתי איזה בחור יהודי חמוד שנולד בהולנד לבית שאינו שומר תורה ומצוות, והייתי מגלה בבית של הסבא רבה איזה תנ"ך וכדמה, והייתי מתחיל להתעניין ביהדות, האם מישהו היה מונע בעדי מללמוד ברסלב או חב"ד או כל משהו אחר? מי היה יכול למנוע זאת ממני? אז למה עכשיו אסור לי לחקור היכן נמצאת האמת שלי? באותו רגע שחשבתי כך, החלטתי בדעתי שאני הוא אותו בחור דמיוני שנולד בהולנד, ואני מתחיל במסע חיפוש אישי, ושאף אחד לא יגיד לי מה טוב בשבילי ומה לא. לך תדע מה הם האינטרסים של המוסדות בהם גדלת. אני לא אתן לעצמי להיסחב בכוח בצעידת העדר. אני אלך בדרך שלי.

ובכן, הגעתי לברסלב. 'שלום עליכם'. אהבתי בעיקר את הספר שיחות הר"ן, שמצאתי בו חיזוק ונחמה וגם עצות פסיכולוגיות כאלו לכל מיני סיבוכים נפשיים. הייתי נוסע עם הבחורים של ישיבת ברסלב בבני ברק לשדה 'מורשה', בעיקר בליל שישי שאז היו כמה טנדרים אחד אחרי השני, אבל גם בכל לילה בחצות בדיוק היה יוצא טנדר אחד לשדה. בדרך שרנו שירי ברסלב, ושם התפזרנו למשך שעה כשברקע נשמעים רסיסי אנחות חרישיות: "טאטע, טאטע"... בתקופה הזאת הייתי מאוד מאוהב בתפילות של רבי נתן, המלאות רגש והשתפכות - 'ליקוטי תפילות'. באומן לא הייתי אז, כי לא היה לי כסף לטיסה הזאת. בקיצער, זו הייתה תקופה מאוד נחמדה. אך עדיין, לא הרגשתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה ושזה בדיוק המקום הסופי שלי. באיזשהו שלב אמרתי שאין לי כוח כל הזמן לצעקות ולדבר על ניסיונות ועל חושך וכל מיני דברים. רציתי סגנון עוד יותר אקטואלי, עכשווי, ומעמיק. מלא אהבה ומלא רגש קרבה. אמנם אהבתי מאוד כל מיני דברים מחב"ד ומברסלב אבל לא רציתי להיות רשמית באחד מהם, גם בגלל שחשתי שברגע שאני משתייך לאיזו חסידות או תנועה ספציפית אזי אני לוקח גם מהצמצומים שנוצרו בכל חסידות במשך הדורות ולא רציתי להיות כבול אליהם. אמרתי "בוא נמשיך הלאה". היום אני יודע יותר טוב להגדיר את מה שחיפשתי אז. חב"ד הביאה לי יהדות עם 'מחשבה והתבוננות', ברסלב הביאה לי יהדות של 'כיסופין והשתוקקות', אבל אני חיפשתי יותר יהדות המדברת על 'אהבה וקרבה'.

עם המוזיקה של ר' שלמהל'ע קרליבך התחברתי כבר בגיל 15, אבל להכיר את דמותו, את תורתו ואת דרכו - זה ארך קצת יותר זמן. אחרי כמה קלטות התחלתי להתעניין בדמותו ובהגיגיו, והפכתי לחסיד נלהב. לא היה אפשר לדבר אלי. כל חבריי ידעו, הרבי שלי זה רבי שלמהל'ע. בנגן שהחזקתי ברשותי לא היה במשך שנים רבות שום דבר חוץ מהמוזיקה של ר' שלמהל'ע. האהבה הגדולה שלו, העומק החסידי, הרגש והרוחניות הכנה הזו, כבשו את ליבי. אמרתי לעצמי: "זו בדיוק החסידות שאני מחפש. זו שמחפשת את ה' באמת, בלי מקובעות, ועם כל כך הרבה אהבה והכלה, כל כך הרבה חיבוק וקרבה. זה בדיוק מה שהדור צריך. אז היה לי קשה עם כמה דברים שר' שלמהל'ע היה עושה בחייו, אבל האמת שלו גברה אצלי על הכל. כוונותיו היו לטובה. אבל לא בדיוק היה לי מקום שיכולתי לומר לעצמי: "הנה זה המקום שאני שייך אליו. כל כך רציתי להשתייך לאיזה מקום, לאיזו קהילה, אבל לא סתם קהילה שמאוחדת סביב ה'קמחא דפסחא' והעליות, אלא קהילה רוחנית מפותחת ומודעת, שיהיה שם כל הזמן מוזיקה, ספרי יהדות אקטואליים, שיחות גלויות על הכל, משהו יהודי אמיתי. משהו שיאחד בין חב"ד, ברסלב, קרליבך, וכל דבר יהודי טוב. מקום שיהיה מרכז למחפשים רוחניים וגם לאמנים ובעלי יצירה רוחנית.

איך שחיפשתי מקום להניח את רגליי. ניסיתי כל מיני חסידויות, אבל לא הרגשתי חיבור לשום מקום. חיפשתי אדמו"ר שמבין במוזיקה, בפסיכולוגיה, שמחפש את האמת, שמכיר עולם, שהולך עם האמת שלו עד הסוף, שאין לו טיפה של משחק בדיבורים שלו ובתנועות שלו, שהוא חכם, ובעיקר שהוא יודע לאהוב כל אדם, כל יהודי וכל גוי, שאין לו בלב שום שנאה על שום נברא בעולם. רק אוהב ואוהב ואוהב. מכיל את הזולת כפי מה שהוא. מצאתי פה ושם יהודים טובים, אבל אף אחד לא ענה על משאלת ליבי. כל אחד, כשזה הגיע לאיזו נקודה, פתאום הוא היה סגור על עצמו. אחד לא הבין על קרליבך, אחד לא היה אמיתי עד הסוף ועשה גם פוזות, אחד לא ידע לאהוב את הכל. לא מצאתי את מקומי. אנשים אמרו לי: "מענדל, אתה חייב רבי, חייב להיות נכנע למישהו, אי אפשר ככה". אבל הלב שלי הוביל אותי אחרת. בלי לזלזל בכל בתי המדרש הקיימים, הם מאוד טובים ונחמדים, אבל באמת, באהבה גדולה, חיפשתי משהו יותר גדול, יותר רוחני, יותר אמיתי עד הסוף. בטח שחיפשתי רבי חי, אבל רק מישהו עם נשמה כל כך גדולה, שמסוגל לאהוב כל אדם בעולם ממש, שרואה רק את העומק של העומק של כל אדם.

ישבתי לפני שבוע עם איזה בחור צעיר מתוק, שעבר מעברים שונים בחייו. היום הוא מחפש את דרכו והוא עוד לא יודע לאן פניו מועדות. הוא אומר לי: "תקשיב, אני לא בדיוק יודע איפה אני עומד מבחינת יהדות, אני לא מי מה מתחבר לכל מה שמוכרים לי בבתי המדרש ובישיבות. אבל אם יש כן יהדות, אז זה רק משהו כמו ר' שלמהל'ע קרליבך". הוא מוציא לי את הספר 'פתחו שערי הלב', תורותיו של ר' שלמהל'ע, על אהבה ועל קרבה. אתם מבינים מה שקורה לדור? הנוער אינו מוצא את מקומו בבית המדרש הקלאסי, זה שגדלנו בו בימי ילדותינו. המודל הזה, נגמרה שעתו, נגמר כוחו. אין לו עוד השפעה על מיטב בני הנוער שלנו. הם מאסו במה שהממסד מוכר להם. הפסיקו להאמין. הם כבר יותר מחוברים לכוכבי המוזיקה, לזמרים ולאמני רגש. לכו לכל חתונה יהודית, ותבדקו אחרי מי הנוער רץ ונוהה, האם אחרי איזה אדמו"ר חדש שהגיע כעת או אחרי איזה כוכב מוזיקלי שלקח עכשיו את המיקרופון. והסיבה לכך היא פשוטה: האמנים הללו נותנים להם ללב הרבה יותר מאשר האדמורי"ם נותנים להם. זוהי יהדות הרבה יותר מעודכנת, הרבה יותר לבבית ויורדת אליהם. תארו לכם שהצמד יואלי קליין ושייע גרוס, למשל, פותחים בית מדרש בבני ברק, או מיילעך קאהן וזאבי פריד פותחים בית המדרש בבורו פארק, מבטיח לכם שהוא יהיה יותר מלא ומעניין מכל בית מדרש אחר.

ובכן, חברים, הגיע הזמן. אני רוצה לשתף אתכם עם החזון שלי. יש לי חלום להקים בירושלים בית מדרש חדש. בית מדרש רוחני מוזיקאלי, שיהיה מרכז כזה לבני נוער המחפשים קצת לב, קצת אמת, קצת נשמה. האמת שאני מתלבט אם לקרוא לכך 'בית מדרש', או שם יותר משחרר כזה כמו 'קרעטשמע' וכדומה, בגלל שהמילה 'בית מדרש' לא עושה היום טוב בלב לכולם. ישנם כאלו שיש להם משקעי עבר עם בית המדרש, גם בגלל שזה יוצר קצת רושם שהנה, עוד איזה מישהו רוצה לרכוב על הטרנד של הקומזיצים ולמשוך חסידים בשיטה חדשה. אבל תכלע'ס, אולי כן חשוב לקרוא לכך בית המדרש, בגלל שהחזון הגדול הוא שהוא לא יהיה המרכז הרוחני היחיד בסגנון כזה. הוא יהווה המודל של הסגנון המעודכן של הבית המדרש החסידי של תשע"ז, ואני מאמין שלאט לאט הרבה אנשים פשוט יראו בעיניהם את המהפך הרוחני שבית מדרש זה מביא, והם יעתיקו את המודל לבתי מדרש נוספים. כמו שכתבתי למעלה, הוא יהיה מקום של אהבה אינסופית, לכל אדם, לכל אדם. אבל הוא יהיה מקום רוחני וחסידי. כלומר מקום של חיפוש אמת ועומק, ולא סתם מקום של סטלנות. יותר 'סטלנים בקדושה'. מקום שיהיה בו 'היי' אבל ההיי הזה יגיע מתוך האנרגיה החיובית שתשרה שם, האהבה הגדולה שתשרה שם. מצד אחד הוא יהיה מאוד חסידי וממש רוחני, אך מצד שני הוא יכיל כל כך הרבה גוונים. זה נראה לי כל כך בדיוק מה שהדור צריך. מה אתם אומרים על כך?

ברגע זה ממש שאני מסיים לכתוב המאמר, אני מקבל ב'וואטסאפ' את הקליפ החדש של חיים גולד שעכשיו יצא, 'הוא יגלה לך'. חיים הוא אברך חסידי צעיר שמביא מוזיקה חדשה וקדושה הנוגעת לנשמה. יש שייכנו אותו עידן רייכל החסידי. איזה שיר ואיזה קליפ יפה ומרגש. אני רואה שם בקליפ יהודים מתבודדים בטבע, בני נוער מתוקים מנגנים עם כלי נגינה על ספסלים ליד הדשא, והם שרים בשקט: 'הוא יענה לך, הוא יגלה לך, רק תבוא אליו, רק תבוא עכשיו'. הקליפים הללו מבטאים את השינוי הענק שקורה בדור שלנו, הדור הצעיר. זה בדיוק מה שדיברנו עד עכשיו במאמר. האמת היא שזה פשוט קורה מעצמו, השינוי הזה. הנוער פשוט צועד שם לבד. בלי רשות. רק הנשמה שלהם מובילה אותם. בואו ונפתח להם בתי מדרשיות. בואו ונעשה להם מקום. אלו הם בני הנוער של ימות המשיח.
סמל אישי של המשתמש
ישיביש
 
הודעות: 1563
הצטרף: 27 מאי 2013, 19:21
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי שפתי כהן » 08 מרץ 2017, 16:28

החלמות שלו על אהבה וכו' כבר מתחיל לגלוש לכיוון הדת"ל,,,,וכמעט כבר הרפורמי!!!!!!!!!!!!!!!!!
שפתי כהן
 
הודעות: 34
הצטרף: 07 דצמבר 2016, 16:22
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למר יקר שלנוניעתה (ה"כוכב" מענדל ר

הודעה שלא נקראהעל ידי אני פה » 08 מרץ 2017, 16:53

הייתי מסכם כך: בקיצור נוער חמוד ויקר שלנו אל תלמדו אל תעבדו רק תכנסו לבית המדרש של האדמו"ר ראטה וכל היום תתחבקו תתרפקו תתאהבו ותשירו, ובכך תביאו את המשיח.
אני פה
 
הודעות: 207
הצטרף: 12 דצמבר 2015, 21:46
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי אנא עבדא » 08 מרץ 2017, 18:44

גם אני הייתי יכול ללעוג ולצחוק על תמימותו וילדותו של ה'משפיע' הזה, שכל כתבי ה'לייט' חוגגים על חשבונו... (בינינו, המבוגרים שכאן, הרי הוא עצמו ילעג על כך בע"ה בעוד שנים כשיקרא את הבלוגים הללו שכתב בשנות הטיפש-עשרה שלו)...
אבל רבותי, צריך להיות עיוור ולא לראות איך שהנפש האומללה הזו זועקת לעזרה. רבותי, מי יכול לעזור לצדיק הזה? ויפה שעה אחת קודם!
אנא עבדא
 
הודעות: 132
הצטרף: 28 אפריל 2015, 17:53
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי אחד ויחיד » 08 מרץ 2017, 18:58

למה בכלל קוראים לו משפיע אם יש לו דף פייסבוק .
על מי הוא משפיע בכלל יכול להיות שהוא משפיע טומאה
1221 איחוד הצלה, ראשונים להציל חיים.
סמל אישי של המשתמש
אחד ויחיד
 
הודעות: 1153
הצטרף: 15 דצמבר 2016, 20:26
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי שימי התימני » 08 מרץ 2017, 20:59

מענדל
כבר הקדימוך ק-ליפא ויש לו כבר בערך כזה ביהמ"ד
ועדיף לא לדבר איך שנראה שם ומי ומי ההולכים לשם
נ נח נחמ נחמן מאומן
סבא הוא המלך
סמל אישי של המשתמש
שימי התימני
 
הודעות: 676
הצטרף: 18 אפריל 2016, 22:55
מיקום: מאחוריך
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי פאטשיילע » 08 מרץ 2017, 21:07

שימי התימני כתב:מענדל
כבר הקדימוך ק-ליפא ויש לו כבר בערך כזה ביהמ"ד
ועדיף לא לדבר איך שנראה שם ומי ומי ההולכים לשם

היה לו כזה ביהמ"ד. ואם איני טועה זה כבר נסגר מפאת חוסר מתפללים... (חלקם המשיכו לרדת וכבר אינם צריכים בית כנסת, וחלקם חזרו הביתה ל"מסגרת הסגורה"...)
פאטשיילע
 
הודעות: 75
הצטרף: 31 מאי 2015, 17:16
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי שימי התימני » 08 מרץ 2017, 21:09

נראה לי שעדיין פתוח
נ נח נחמ נחמן מאומן
סבא הוא המלך
סמל אישי של המשתמש
שימי התימני
 
הודעות: 676
הצטרף: 18 אפריל 2016, 22:55
מיקום: מאחוריך
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי גאליציינער » 10 מרץ 2017, 14:58

פאטשיילע כתב:
שימי התימני כתב:מענדל
כבר הקדימוך ק-ליפא ויש לו כבר בערך כזה ביהמ"ד
ועדיף לא לדבר איך שנראה שם ומי ומי ההולכים לשם

היה לו כזה ביהמ"ד. ואם איני טועה זה כבר נסגר מפאת חוסר מתפללים... (חלקם המשיכו לרדת וכבר אינם צריכים בית כנסת, וחלקם חזרו הביתה ל"מסגרת הסגורה"...)

זה נסגר ואח"כ נפתח על רמה עוד יותר ירודה. ואחרי שהמתפללים רצו להביא חזנית הוא סגר את הפאב הזה סופית, ככה אני שמעתי.
אנא עבדא דקודשא בריך הוא!
סמל אישי של המשתמש
גאליציינער
 
הודעות: 3198
הצטרף: 21 מרץ 2016, 14:54
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי קיסם שיניים » 10 מרץ 2017, 15:10

חבל, היה לוקח את מענדל לרב
קיסם שיניים
 
הודעות: 85
הצטרף: 06 מרץ 2017, 18:56
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי גאליציינער » 10 מרץ 2017, 15:11

קיסם שיניים כתב:חבל, היה לוקח את מענדל לרב

זה ממילא לא היה רלוונטי, הרי ליפא היה רב ביהמ"ד...
אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד...
אנא עבדא דקודשא בריך הוא!
סמל אישי של המשתמש
גאליציינער
 
הודעות: 3198
הצטרף: 21 מרץ 2016, 14:54
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי קיסם שיניים » 10 מרץ 2017, 15:33

גאליציינער כתב:
קיסם שיניים כתב:חבל, היה לוקח את מענדל לרב

זה ממילא לא היה רלוונטי, הרי ליפא היה רב ביהמ"ד...
אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד...


אני מאמין שהמתפללים שם יש להם הרבה 'שאלות' לשאול והם צריכים שתי רבנים...
קיסם שיניים
 
הודעות: 85
הצטרף: 06 מרץ 2017, 18:56
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי חבצלת השרון » 16 מרץ 2017, 17:15

פשוט: כך תוכלו להפוך את העולם בעצמכם
בין סעודת פורים באשדוד לנערים עם הסמרטפונים בבורו פארק: המשפיע הרב מענדל ראטה משתף אתכם במפגשים עם בני נוער שהתרחשו במגוון מקומות, ומכולם יוצאת מסקנה אחת - מילה אחת טובה פועלת הרבה יותר מדברי תוכחה • 'הבלוג של המשפיע' בא בטוב



אז זהו, שפורים כבר מאחורינו ועכשיו מתחילים כבר בהכנות לפסח. נגמרו החגיגות. ואני, אינני יודע בדיוק מה יצא לי מכל הפורים. אם לדבר 'דוגרי', כל מה שתכננתי לפורים הזה, הכל יצא אחרת לגמרי, ואולי אפילו בדיוק הפוך. כל שנה אני עולה אל ה׳טיש׳ של אבא שלי ומככב עם המיקרופון: שר, מנגן, מציג. השנה, בדיוק יום לפני פורים הפכתי לצרוד נורא. אין, ולא היה שום קול. הצטננתי לגמרי. טוב, אמרתי שגם עם קול צרוד אפשר לעשות משהו. בסוף שתיתי וישנתי כל כך טוב, והגעתי לטיש בדיוק רגע לפני ברכת המזון. טוב. לא יכולתי שלא לעלות על השולחן כלל. בדיוק היום שכולם כבר יודעים שאני מנגן ועושה קומזיצים. לפחות פורים זה יכול כן להתאים טוב עם כל המערכת האדמורי״ת... זה הזמן שהכול מתאים להכול. אז כן עליתי, עם ראש מסתובב ימינה ושמאלה, אבל היה כבר מאוד מאוחר והייתה לי תחושה שאני דורך על העצבים של אנשים. טוב, למה להצטנע ככה, פשוט אמרו לי את זה דוגרי, שכבר מאוחר. אז ירדתי ואמרתי אולי מחר יהיה משהו טוב, בירושלים. נו שוין. למחרת נסעתי לירושלים ותכננו איזה קומזיץ. מה ששכחתי הוא שבדרך הקאתי את כל האוכל ואסור לשתות אלכוהול על מעיים ריקים. נו שוין, אז גם שם באיזשהו שלב איבדתי את הראש לגמרי, והוכנסתי אל תוך רכב כשאני חצי בעולם העליון. אה, ושכחתי עוד משהו. שהשנה לצערי פספסתי גם מצוות משלוח מנות וגם מתנות לאביונים. איזה מין פורים. פורים של פדיחות. וכמו להשלים את ההצגה השארתי איכשהו בירושלים גם את המשקפיים והצעיף והכיפה וכל הכסף שהיה לי בכיס, והסתובבתי למחרת בבית כמו גולם קצוץ אוזניים. אבל באמצע הפורים נזכרתי בסיפור שקרה לי שנה שעברה.

וזה מה שהיה בפורים שעבר. קודם כל זה התחיל בדיוק כמו השנה, שיום לפני פורים משום מה נהרס לי הקול לגמרי. זה סיפור אמיתי. מזמן אמרו לי שאני צריך לעשות פיתוח קול, אבל התזמון הזה שזה יקרה פעמיים לפני פורים, נראה לי משהו משמים. סוג של שיעורי לימוד. ואז גם הייתה מתוכננת הצגה שלמה על ה׳טיש׳ כשאני אמור להיות שחקן ראשי שם, עם הגיטרה. אוקיי, אמרתי, אולי תוך כדי הסעודה זה יעבור, והעיקר שאהיה כבר מבושם. טוב, התחלנו את הסעודה בבית ואני שותה ושותה. אבל שום משקה לא השפיע עלי כלום. לא יודע איך זה. אולי זה היה בגלל מצב הרוח הירוד שהיה לי בגלל איבוד הקול. הרגשתי נורא מתוסכל. שום דבר לא עובד. ואז קורה עוד משהו. הגיטרה שלי, שעמדה בצד, אחד הילדים עבר שם, ו...אופס, הגיטרה נפלה ונשברה לשניים. הצגה מושלמת. עכשיו כבר היה לי רק דבר אחד לעשות. עליתי למעלה אל חדר השינה, התכרבלתי במיטה ואמרתי: "ריבונו של עולם, תרדים אותי מהר, אני רוצה לגמור כמה שיותר מהר עם ה׳פורים׳ הזה". הייתי כל כך שבור ועצוב. כל כך בודד ומדוכא. זה היום היחיד שכל העולם שמח, ולי, תמיד דווקא לי, קורים הדברים הכי עצובים בעולם.

לא יודע למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומר לעצמי, בוא ננסה ניסיון אחרון. אלך לטיש, אולי אנסה לשתות שם משהו, יילך - יילך, לא יילך - נחזור. אז הלכתי לטיש. ושם איזה יהודי הביא יין ישן מלפני אולי 40 שנה. לקחתי כמה כוסות, ומשהו התחיל לזוז בראש שלי. אוקיי, זו עדיין לא סיבה לשמחה כל כך מהר. אבל פתאום, ועכשיו תקשיבו טוב, פתאום אני מבחין בשלושה נערים חילונים, שבאו ונעמדו מול פתח בית המדרש והציצו לראות מה הולך שם. האחד בן 17 בערך, השני כנראה בן 14, ועוד ילד חמוד, כנראה בן 9. אשדוד זוהי עיר חילונית ברובה. אז בפורים הם יודעים שיש שמח אצל החרדים וכנראה באו לראות מה בדיוק קורה. באותו רגע נפתח לי הלב כמו פתיחת ארון קודש. רצתי אליהם, חיבקתי אותם בחום ואמרתי בקול: "פורים שמח!", ואז התחלתי לדבר איתם שתי דקות. אמרתי להם: "דעו לכם שאתם כל כך מאירים את כל העולם עם האור שלכם, וזה בכלל לא חילוק בעיניי זה שאתם הולכים כעת בלי כיפה, כי התחנכתם במקום אחר, אבל אני כל כך מרגיש את הקדושה המאירה שלכם!" ואז הם אמרו לי שאני כל כך צודק וכל הלבוש זה רק חיצוני, ומבפנים הכל בכלל אחרת לגמרי. כולנו בסך הכל בני אדם עם רצונות טובים. ואז פונה אלי הילד הקטן החמוד ואומר לי בשקט: "אין הרבה כמוך". זהו. זה כבר הספיק לי. חיבקתי אותו בחום ונישקתי לו על מצחו, והוא, לא תאמינו, ילד קטן, החזיר לי נשיקה. רציתי לבכות כמו ילד. רצתי חזרה לבית המדרש, לקחתי את המיקרופון והתחלתי לשיר כמו משוגע. מבחינתי עשיתי כבר את כל הפורים. שרתי כל עוד נשמתי בי בלי מיתרי קול, חזרתי הביתה ונזרקתי למיטה, עם הרגשה של קדושה. שבוע אחר כך הלחנתי אפילו שיר מיוחד על הסיפור הזה.

אז השנה, כשיצאתי מבית המדרש בסוף הטיש, אמרתי לעצמי - לפחות אעשה משהו טוב על לב של מישהו אחר. אולי יקרה לי שוב סיפור מעניין. בדרך כלל כשאתה רוצה שמשהו יקרה, אז שום דבר לא קורה. אבל האמת היא שלתת מילים טובות זה משהו שלא עולה כסף, ואפשר ממש להחיות נפשות ברגע אחד. אז הלכתי ברחוב עם הגיטרה, ואז עצרו אותי שני בחורים שכנראה יהיו כאלה שיקראו להם נוער שוליים, והם מבקשים ממני: "תנגן לנו משהו"... אבל מה יכולתי לנגן להם, משהו שהם יתחברו לזה. אז שרתי להם את ׳ילד של אבא׳. שרתי, והם ליוו אותי קלות. ואחרי זה איחלתי להם מעומק הלב שה׳ יעזור להם שהם יזכו לגלות כמה שהם קדושים ומאירים, למרות שאולי חלק ממשפחתם או ממחנכיהם לא מבינים את זה. שיזכו לדעת להחזיק מעצמם ולאהוב את עצמם ולהיות גאים בטוב האינסופי שיש בהם. הם היו כל כך צמאים לשמוע את המילים הללו, וזה היה נראה ששנתיים לא אמרו להם מילים כאלו. ריבונו של עולם, איך זה קורה דבר כזה? איך אנחנו שוכחים לומר להם את זה, להחזיר להם את הנשמה, שמתייסרת ונדחקת מגלי גלים של ביקורת החברה שלא מתחילה להבין לרוחם בכלל? בסוף הם אמרו לי תודה, והתחבקנו באהבה גדולה, ואני הלכתי הביתה וכתבתי פוסט לחברים שלי, שמבחינתי - זה מה שנשאר לי מכל הפורים. מי יודע מה עשיתי לנשמות שלהם.

חברים יקרים, האם אנחנו יודעים מה אנחנו יכולים לפעול בכוחן של מילים? הבעל שם טוב אמר פעם: "לפעמים יורדת נשמה לעולם הזה וחיה שבעים שנה, רק בשביל לעשות טובה אחת לאדם אחר". ברגע אחד אנחנו יכולים להחזיר את החיות לבן אדם, רק עם מילה אחת כמו: "וואו, אתה נראה כל כך טוב". באותו רגע שאדם שומע מילה כזו, יש לו פתאום סיבה להמשיך לחיות. זה יכול לקחת בן אדם, להוציא אותו מעמקי שאול ולהגביה אותו מעלה מעלה. מילה אחת. לא יכול לשכוח את הסיפור שקראתי פעם על אחד מהגדולים שהוציא איזה ספר, לא זוכר את שמו, אבל גדול ידוע. כשקרבו ימיו להיפטר מן העולם התחיל לחפש בגנזי הבית את כל חפציו שהשאיר בעולם למשפחתו. ואז פתאום הוא מוצא מכתב שאף פעם לא פתח עוד. גדול אחד בדורו שלח לו את זה לפני ארבעים שנה, מכתב עם מילים טובות ומחמיאות על הספר שהוציא בזמנו. התחיל אותו גאון לבכות בכי מר מטלטל נפש. שאלוהו בני משפחתו: "למה הנך בוכה?", אמר להם הגאון: "לו רק הייתי רואה את המכתב לפני ארבעים שנה, והרי נבעו בליבי חידושים כמו מעיינות רבות, רק שאחרי שהוצאתי את הספר לא היה אף אחד שטרח לומר לי מילה טובה, אמרתי לעצמי שכנראה אין לי הרבה מה לחדש ולא כתבתי עוד כלום. אבל לו רק הייתי רואה אז מכתב זה, הרי יכולתי להוציא עשרות ספרים גדושים בחידושים נפלאים". זה סיפור מרגש שטלטל את נפשי כשקראתי עליו לראשונה, כי סיפור זה מפגיש אותנו שוב עם המאחד והמשותף בין כל בני האדם , מגדולים ועד קטנים. כולנו זקוקים למילה טובה, לכולנו זהו אויר לנשימה, ואנחנו מפספסים אלפי הזדמנויות להציל נשמות.

רק לפני כמה שעות התקשר אלי אדם אחד עם סיפור בידו. יש לו בן שעזב את הישיבות בגלל כך וכך, וכיום הוא נמצא היכן שהוא בחו״ל והוא עובד לפרנסתו במשרה מסוימת. לא משנה כרגע כל תוכן השיחה. שאלתי אותו אם יש לבחור מסגרת מסוימת, של שעה קבועה של יהדות ביום, עם חברים וכו׳. אז הוא מספר לי שפעם הציעו לו ללכת לאיזה שטיב׳ל ששם הוא ימצא קצת חברה מתאימה וזה בית מדרש שמתאים לו וכו׳. אז הוא הלך לשם, אבל בדיוק כשהוא הלך לשם היו שם כמה אנשים חסרי ניסיון ותבונה רבה, והם שאלוהו מי הוא. ואז כשנודע להם כל רקע משפחתו, מיד 'חפרו' לו על הראש: "אז למה אתה ככה וככה, ואיך אתה נראה". כמובן שהוא ברח משם, ולא חזר לשם. והילד שואל את אבא שלו: "אני לא מבין, הם לא שאלו אותי בכלל אם יש לי היכן לאכול או לישון, לא שאלו בשלומי בכלל, רק הסתכלו על גודל הכיפה וצבע המשקפיים. זו נקראת יהדות? אם זה יהדות, אז מה יש לי איתה?". והאבא אומר לי: "תקשיב, הבן שלי צודק, מה הם בכלל יודעים כמה הוא עבר עד שהוא לא מצא את עצמו מתאים למסגרות הרגילות, ומה הם יודעים כמה הוא מוסר את עצמו ומתאמץ מהמקום שלו. לפעמים אנחנו מפספסים הזדמנויות, ובמקום להציל נשמות אנחנו עושים טעויות חמורות. וכי מה אנחנו יודעים משהו על מישהו?

אני רוצה לסיים עם סיפור. זה סיפור קצת דומה לסיפורים הקודמים שסיפרתי. זה היה לפני חצי שנה בבורו פארק. התארחתי שם בשבת אצל המארח הקבוע שלי, בין הרחובות 14-15, בין ביהמ״ד טאהש לביהמ״ד מונקאטש, בתוך המרכז החסידי. ופתאום, בסוף הסעודה, אני רואה שכל האורחים מסתכלים בתדהמה בחלון. הלכתי גם אני להסתכל ואז אני רואה מחזה כזה: יושבים להם כ-7 או 8 בחורים צעירים על הכביש, אולי בני 14, לא יותר, ממש צעירים, כולם דוברי יידיש מבתים חסידיים, אך ללא כיפה ופאות, והם מחזיקים סמרטפונים בידיהם בשבת. כל האנשים שברחוב צועקים עליהם "שבת, שבת", אבל הם, בכל פעם שמישהו צועק עליהם "שבת", הם מוציאים את הסמרטפונים ומצלמים אותם, עושים קליפים, תמונות. ס׳לעבעדיג. ככה הם יושבים להם על הכביש. ליבי נקרע לשניים - איך זה יכול להיות שהם כל כך צעירים וכבר הגיעו למצב שיעזבו את המשפחה, את הישיבה, את השכונה, את היהדות. כל כך הרבה דברים לעזוב בגיל צעיר, מה הם כבר עברו, ריבונו של עולם, בשנים הכה מעטות שעברו עליהם בעולם זה? אז לקחתי משקה מיץ תפוזים טבעי הנקרא שם אורנגזא׳ס, משקה החביב על האמריקאים, והאמת שגם עלי. (לאחרונה זה יובא לארץ, אך שם זה עולה שלוש דולר לבקבוק ופה שלושים שקל. אבל באמריקה זה הולך חזק). ירדתי והבטחתי לעצמי שאני נותן להם לשתות משהו. דרך ארוכה הם הלכו, בטח הם צמאים ואין להם פה מישהו שיתן להם. אז ירדתי למטה, ואחריי האורחים. עמדתי מולם, אבל התביישתי לגשת. לפעמים אני ביישן. האורחים מסתכלים על הנערים ואומרים: "אתה רואה? הם עושים את זה דווקא, מחפשים להרגיז". אמרתי להם: "השתגעתם? ילדים צעירים שיושבים על הכביש ואפשר לשמוע את זעקת הנשמה שלהם - 'למה נטשתם אותנו', למה אינכם נותנים לנו הזדמנות מתאימה לצמוח? ילדים שעוד לא יודעים מה זה בכלל החיים, ובטח עברו את מה שאתם לא עברתם ב-40 שנה, שהרי אתם לא הגעתם למצב כזה. אז מה בדיוק הם עושים ב'דווקא'? מה אתם חושבים?".

בסוף שברתי את הבושה וניגשתי אליהם. שאלתי אותם: "אכלתם היום כבר?", והם אמרו לי: "כן, אכלנו אצל מישהו". אחרי זה שאלתי אותם אם יש להם היכן לישון. ופתאום אני רואה ניצוץ בעיניים שלהם. הם עונים לי: "כן, עוד מעט מישהו בא עם רכב לקחת אותנו". זה היה בשבת, אבל אמרתי להם: "או, געוואלדיג". ואז הם הוציאו את הסמרטפונים והתחילו לצלם אותי. אז כל הרחוב צעק להם "שבת", אבל אני שרתי להם "גוט שבת, יידעלעך", אל תוך הקליפ. "אחים מתוקים, אני כל כך אוהב אתכם, כמה שאתם מאירים את כל העולם". ואז התחלתי לדבר איתם קצת. לא זוכר כל מה שאמרתי להם. אבל בגלל שקצת היה להם לא נעים שמישהו עם מראה חסידי כאילו מקרב אותם, אז הם שיחקו אותה כאילו לא כל-כך מקשיבים, והאחד גרגר לגרון חברו בקבוק אלכוהול וכדומה. בסוף אמרתי לעצמי: "אולי אני סתם מטריד ומשגע אותם". אז אמרתי להם: "גוט שבעס, יידעלעך", ובירכתי אותם, בדיוק את אותה הברכה שבירכתי את הנערים שפגשתי בפורים: "שתזכו לדעת כמה שאתם קדושים ומאירים, וכמה שהעולם זקוק לאור שלכם, למרות שלא כולם מסוגלים להבין לנפשותיכם. גוט שבעס, אחים מתוקים שלי", והלכתי. ואז אמרתי לעצמי, לא נראה לי שפעלתי משהו על מישהו. אבל בדיוק אז אני רואה שמישהו מהחבר׳ה שם, הוא היה אולי המנהיג שלהם, בחור ממש מאיר עיניים, הוא בא אחריי. באמצע הרחוב הוא עוצר, מסתובב לעברי, נותן לי חיבוק ואומר לי "יישר כח". הייתי המום. הלכתי הביתה, ובכיתי כל הלילה, כי באותו רגע הבנתי שכל מה שהיה חסר להם זה בדיוק אותה מילה טובה - "אתה מאיר", "אתה מתוק", "אתה אהוב", "אתה קדוש" .

זהו. אני לא רוצה להוסיף עוד מילה. רק דבר אחד, חברים יקרים. קיבלנו מתנה משמים - פה לדבר. וקיבלנו עוד מתנה - לב להרגיש. בואו ונפתח את הלב, להרגיש את הזולת. זה לא חייב להיות נער שמחפש את דרכו אלא יכול גם להיות חבר מהכולל או מבית המדרש, אבל יש את אלו שאיכשהו כולם שוכחים מהם ואף אחד לא באמת יודע מה עובר עליהם בכלל. בואו ונפתח להם את הלב שלנו. בואו ונפתח להם את ההזדמנות מחדש. לקרב זה לא נקרא לומר כמה חשוב זה ללמוד או להתפלל, מה פתאום. הם יודעים את זה יותר טוב מאתנו. לקרב זה אומר להתקרב ולאהוב, לנסות להבין לליבם ולתת להם את החום ואת האהבה לו הם זקוקים. בואו ונפתח את הלב. לפעמים זה כל מה שנשאר לנו מכל מסע החיים.
מנצחים הם לא אנשים שלעולם לא נכשלים, אלא אנשים שלעולם לא נכנעים.
סמל אישי של המשתמש
חבצלת השרון
 
הודעות: 2579
הצטרף: 16 נובמבר 2016, 16:54
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

הקודם

חזור אל חרדים לדעת

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: יוסי200 ו־78 אורחים