תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

לדעת ולדון על הנעשה והנשמע בציבור החרדי.

המנהלים: יאיר, המפצח, yehuda

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי ישיביש » 08 מרץ 2017, 11:16

כך צריכים להיראות בתי המדרש של העידן החדש

הרב מענדל ראטה בהצעה מסקרנת ב'בלוג של המשפיע': במקום ללכת 'ראש בראש' עם הנוער של היום ולנסות לחבר אותם לבתי מדרשיות שלא מדברים אליהם בעליל - ייפתחו בתי מדרשיות מותאמים שישלבו בין תורה, חסידות, מוזיקה, ובעיקר - אהבה אינסופית

זה היה החלום שלי מאז ומתמיד. כלומר, בערך מאז שנכנסתי לישיבה גדולה. הייתי מדבר אז יום ולילה על כך. עם כל מי שרק הכיר אותי, דיבר איתי, או למד איתי. דיברתי על לבנות 'בית מדרש חסידי', אבל עם סגנון אחר לגמרי מהמוכר. בית המדרש רוחני מוזיקאלי כזה. האווירה שם תהיה פתוחה ואוהבת, מכילה ומבינה. הגיטרה תהיה הסמל של בית המדרש. בכל ליל שישי ומוצאי שבת יהיה שם קומזיץ עם שירי רגש ושמחה. בעמוד יהיה מותקן מיקרופון קבוע והמגברים יהיו מותקנים בגג ההיכל. בכל ראש חודש, ימי חול המועד סוכות ופסח וימי החנוכה נעשה תפילות מוזיקאליות מרוממות נפש, משולבות עם שירים חסידיים, עתיקים, חדשים, קרליבך. יהיה שם חדר מיוחד לכלי נגינה שונים: גיטרות, דרבוקות, חלילים, כלי נשיפה, וכלי מיתר. כמובן שהספרייה בארונות הספרים שבבית המדרש תהיה מגוונת וצבעונית ביותר: חב"ד, ברסלב, קרליבך, פסיכולוגיה, מדיטציה וכדומה. כבר עשר שנים כמעט שאני מדבר על הצורך הבסיסי במקום כזה - לבנות את המודל של בית המדרש החסידי החדש, זה שמתאים לנשמות הקדושות החדשות שירדו בדור האחרון, הלוא הם הצעירים הקדושים שלנו, בני הנוער של שנת תשע"ז.

לא ביום אחד החלטתי על הצורך בבית המדרש החסידי החדש. זה התבשל ברעיוני אחרי שנים רבות של חיפוש ותהייה. מסלול ארוך ומייגע עשיתי בימי נעוריי: בבני ברק גרתי כל השנים. את הבית המדרש החסידי השגרתי לא ממש אהבתי, לא הרגשתי שיש שמה משהו רוחני אמיתי. אולי מסגרות קהילתיות נחמדות, אבל שום דבר בין זה לבין משהו רוחני אמיתי, משהו שנוגע לנשמה. עליות, הוצאה והכנסה, אוצר הספרים, גבאים, די אין לי כוח אפילו לדבר על זה. לא רוצה להיזכר בזה. כל כך לא התחברתי לכל התעשייה הזאת. חיפשתי מקום שבו אפשר לדבר על הכל בגובה העיניים. שבו אין משחקים, ואין לחץ חברתי, ואין פוליטיקה, ואין שקר, ואין בלבול השכל. רק צעירים שמחפשים את האמת והולכים בדרך שלהם, מחפשים קרבה רוחנית לה', מחפשים להיות בני אנוש טובים יותר, אוהבים יותר, מבינים יותר, מכילים יותר. אוח, כמה שחיפשתי.

בהתחלה הייתי מחובר קצת לחב"ד. לא העזתי ברסלב, כי אצלנו לא נגעו בספרי ברסלב. אז הייתי יורד שם קצת לבית הכנסת חב"ד, ששכן כמה בניינים ספורים ליד הבית בו גרנו, ברחוב רש"י בבני ברק. למטה שם יש את הכולל של קהילת 'מעייני ישראל', החסידים הללו שנהיים חב"ד ונשארים עם הלבוש החסידי הרגיל. אבל לא התחברתי עד הסוף, זו האמת. זה היה טוב מאוד, אבל חיפשתי משהו יותר עם לב והשתפכות, עם עומק נפשי, עם רגש ואהבה. חב"ד היה מדי שכלי בשבילי. למדו שם המון דברים טובים והרבה מושגים קבליים, אבל חיפשתי סגנון נפשי יותר של חיזוק ונחמה, וגם אולי הם סגורים מדי על עצמם ופחות מכירים דברים מחוץ לחב"ד. הייתי משתתף בכל מיני 'פארברענגע'ן', איך שזה נקרא, אך בסופו של דבר העזתי לומר לעצמי: "הייתי פה", צריך ללכת הלאה. זה מתאים אמנם להרבה אנשים, אבל אני, עלי להיות מחובר במאה אחוז למקום שאשאר שם. אז התחלתי להריח את ברסלב. אח... אני נזכר באומץ הרב שהייתי צריך בשביל לשבור את המיתוס ש'ברסלב זה אסור'. זה לא היה כמו היום שזה הפך לטרנד עולמי כזה, ובמיוחד לאמנים המוזיקליים שהרבה מהם נוסעים לאומן. אז זה היה אחרת. בכלל הייתי צריך אומץ רב לחשוב לבד. אבל אינני יכול לשכוח את ההחלטה שהחלטתי ביום אחד, אחרי תקופה של קונפליקטים אישיים מייסרים איך לחפש את האמת. אמרתי לעצמי: "מה היה קורה לו הייתי איזה בחור יהודי חמוד שנולד בהולנד לבית שאינו שומר תורה ומצוות, והייתי מגלה בבית של הסבא רבה איזה תנ"ך וכדמה, והייתי מתחיל להתעניין ביהדות, האם מישהו היה מונע בעדי מללמוד ברסלב או חב"ד או כל משהו אחר? מי היה יכול למנוע זאת ממני? אז למה עכשיו אסור לי לחקור היכן נמצאת האמת שלי? באותו רגע שחשבתי כך, החלטתי בדעתי שאני הוא אותו בחור דמיוני שנולד בהולנד, ואני מתחיל במסע חיפוש אישי, ושאף אחד לא יגיד לי מה טוב בשבילי ומה לא. לך תדע מה הם האינטרסים של המוסדות בהם גדלת. אני לא אתן לעצמי להיסחב בכוח בצעידת העדר. אני אלך בדרך שלי.

ובכן, הגעתי לברסלב. 'שלום עליכם'. אהבתי בעיקר את הספר שיחות הר"ן, שמצאתי בו חיזוק ונחמה וגם עצות פסיכולוגיות כאלו לכל מיני סיבוכים נפשיים. הייתי נוסע עם הבחורים של ישיבת ברסלב בבני ברק לשדה 'מורשה', בעיקר בליל שישי שאז היו כמה טנדרים אחד אחרי השני, אבל גם בכל לילה בחצות בדיוק היה יוצא טנדר אחד לשדה. בדרך שרנו שירי ברסלב, ושם התפזרנו למשך שעה כשברקע נשמעים רסיסי אנחות חרישיות: "טאטע, טאטע"... בתקופה הזאת הייתי מאוד מאוהב בתפילות של רבי נתן, המלאות רגש והשתפכות - 'ליקוטי תפילות'. באומן לא הייתי אז, כי לא היה לי כסף לטיסה הזאת. בקיצער, זו הייתה תקופה מאוד נחמדה. אך עדיין, לא הרגשתי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה ושזה בדיוק המקום הסופי שלי. באיזשהו שלב אמרתי שאין לי כוח כל הזמן לצעקות ולדבר על ניסיונות ועל חושך וכל מיני דברים. רציתי סגנון עוד יותר אקטואלי, עכשווי, ומעמיק. מלא אהבה ומלא רגש קרבה. אמנם אהבתי מאוד כל מיני דברים מחב"ד ומברסלב אבל לא רציתי להיות רשמית באחד מהם, גם בגלל שחשתי שברגע שאני משתייך לאיזו חסידות או תנועה ספציפית אזי אני לוקח גם מהצמצומים שנוצרו בכל חסידות במשך הדורות ולא רציתי להיות כבול אליהם. אמרתי "בוא נמשיך הלאה". היום אני יודע יותר טוב להגדיר את מה שחיפשתי אז. חב"ד הביאה לי יהדות עם 'מחשבה והתבוננות', ברסלב הביאה לי יהדות של 'כיסופין והשתוקקות', אבל אני חיפשתי יותר יהדות המדברת על 'אהבה וקרבה'.

עם המוזיקה של ר' שלמהל'ע קרליבך התחברתי כבר בגיל 15, אבל להכיר את דמותו, את תורתו ואת דרכו - זה ארך קצת יותר זמן. אחרי כמה קלטות התחלתי להתעניין בדמותו ובהגיגיו, והפכתי לחסיד נלהב. לא היה אפשר לדבר אלי. כל חבריי ידעו, הרבי שלי זה רבי שלמהל'ע. בנגן שהחזקתי ברשותי לא היה במשך שנים רבות שום דבר חוץ מהמוזיקה של ר' שלמהל'ע. האהבה הגדולה שלו, העומק החסידי, הרגש והרוחניות הכנה הזו, כבשו את ליבי. אמרתי לעצמי: "זו בדיוק החסידות שאני מחפש. זו שמחפשת את ה' באמת, בלי מקובעות, ועם כל כך הרבה אהבה והכלה, כל כך הרבה חיבוק וקרבה. זה בדיוק מה שהדור צריך. אז היה לי קשה עם כמה דברים שר' שלמהל'ע היה עושה בחייו, אבל האמת שלו גברה אצלי על הכל. כוונותיו היו לטובה. אבל לא בדיוק היה לי מקום שיכולתי לומר לעצמי: "הנה זה המקום שאני שייך אליו. כל כך רציתי להשתייך לאיזה מקום, לאיזו קהילה, אבל לא סתם קהילה שמאוחדת סביב ה'קמחא דפסחא' והעליות, אלא קהילה רוחנית מפותחת ומודעת, שיהיה שם כל הזמן מוזיקה, ספרי יהדות אקטואליים, שיחות גלויות על הכל, משהו יהודי אמיתי. משהו שיאחד בין חב"ד, ברסלב, קרליבך, וכל דבר יהודי טוב. מקום שיהיה מרכז למחפשים רוחניים וגם לאמנים ובעלי יצירה רוחנית.

איך שחיפשתי מקום להניח את רגליי. ניסיתי כל מיני חסידויות, אבל לא הרגשתי חיבור לשום מקום. חיפשתי אדמו"ר שמבין במוזיקה, בפסיכולוגיה, שמחפש את האמת, שמכיר עולם, שהולך עם האמת שלו עד הסוף, שאין לו טיפה של משחק בדיבורים שלו ובתנועות שלו, שהוא חכם, ובעיקר שהוא יודע לאהוב כל אדם, כל יהודי וכל גוי, שאין לו בלב שום שנאה על שום נברא בעולם. רק אוהב ואוהב ואוהב. מכיל את הזולת כפי מה שהוא. מצאתי פה ושם יהודים טובים, אבל אף אחד לא ענה על משאלת ליבי. כל אחד, כשזה הגיע לאיזו נקודה, פתאום הוא היה סגור על עצמו. אחד לא הבין על קרליבך, אחד לא היה אמיתי עד הסוף ועשה גם פוזות, אחד לא ידע לאהוב את הכל. לא מצאתי את מקומי. אנשים אמרו לי: "מענדל, אתה חייב רבי, חייב להיות נכנע למישהו, אי אפשר ככה". אבל הלב שלי הוביל אותי אחרת. בלי לזלזל בכל בתי המדרש הקיימים, הם מאוד טובים ונחמדים, אבל באמת, באהבה גדולה, חיפשתי משהו יותר גדול, יותר רוחני, יותר אמיתי עד הסוף. בטח שחיפשתי רבי חי, אבל רק מישהו עם נשמה כל כך גדולה, שמסוגל לאהוב כל אדם בעולם ממש, שרואה רק את העומק של העומק של כל אדם.

ישבתי לפני שבוע עם איזה בחור צעיר מתוק, שעבר מעברים שונים בחייו. היום הוא מחפש את דרכו והוא עוד לא יודע לאן פניו מועדות. הוא אומר לי: "תקשיב, אני לא בדיוק יודע איפה אני עומד מבחינת יהדות, אני לא מי מה מתחבר לכל מה שמוכרים לי בבתי המדרש ובישיבות. אבל אם יש כן יהדות, אז זה רק משהו כמו ר' שלמהל'ע קרליבך". הוא מוציא לי את הספר 'פתחו שערי הלב', תורותיו של ר' שלמהל'ע, על אהבה ועל קרבה. אתם מבינים מה שקורה לדור? הנוער אינו מוצא את מקומו בבית המדרש הקלאסי, זה שגדלנו בו בימי ילדותינו. המודל הזה, נגמרה שעתו, נגמר כוחו. אין לו עוד השפעה על מיטב בני הנוער שלנו. הם מאסו במה שהממסד מוכר להם. הפסיקו להאמין. הם כבר יותר מחוברים לכוכבי המוזיקה, לזמרים ולאמני רגש. לכו לכל חתונה יהודית, ותבדקו אחרי מי הנוער רץ ונוהה, האם אחרי איזה אדמו"ר חדש שהגיע כעת או אחרי איזה כוכב מוזיקלי שלקח עכשיו את המיקרופון. והסיבה לכך היא פשוטה: האמנים הללו נותנים להם ללב הרבה יותר מאשר האדמורי"ם נותנים להם. זוהי יהדות הרבה יותר מעודכנת, הרבה יותר לבבית ויורדת אליהם. תארו לכם שהצמד יואלי קליין ושייע גרוס, למשל, פותחים בית מדרש בבני ברק, או מיילעך קאהן וזאבי פריד פותחים בית המדרש בבורו פארק, מבטיח לכם שהוא יהיה יותר מלא ומעניין מכל בית מדרש אחר.

ובכן, חברים, הגיע הזמן. אני רוצה לשתף אתכם עם החזון שלי. יש לי חלום להקים בירושלים בית מדרש חדש. בית מדרש רוחני מוזיקאלי, שיהיה מרכז כזה לבני נוער המחפשים קצת לב, קצת אמת, קצת נשמה. האמת שאני מתלבט אם לקרוא לכך 'בית מדרש', או שם יותר משחרר כזה כמו 'קרעטשמע' וכדומה, בגלל שהמילה 'בית מדרש' לא עושה היום טוב בלב לכולם. ישנם כאלו שיש להם משקעי עבר עם בית המדרש, גם בגלל שזה יוצר קצת רושם שהנה, עוד איזה מישהו רוצה לרכוב על הטרנד של הקומזיצים ולמשוך חסידים בשיטה חדשה. אבל תכלע'ס, אולי כן חשוב לקרוא לכך בית המדרש, בגלל שהחזון הגדול הוא שהוא לא יהיה המרכז הרוחני היחיד בסגנון כזה. הוא יהווה המודל של הסגנון המעודכן של הבית המדרש החסידי של תשע"ז, ואני מאמין שלאט לאט הרבה אנשים פשוט יראו בעיניהם את המהפך הרוחני שבית מדרש זה מביא, והם יעתיקו את המודל לבתי מדרש נוספים. כמו שכתבתי למעלה, הוא יהיה מקום של אהבה אינסופית, לכל אדם, לכל אדם. אבל הוא יהיה מקום רוחני וחסידי. כלומר מקום של חיפוש אמת ועומק, ולא סתם מקום של סטלנות. יותר 'סטלנים בקדושה'. מקום שיהיה בו 'היי' אבל ההיי הזה יגיע מתוך האנרגיה החיובית שתשרה שם, האהבה הגדולה שתשרה שם. מצד אחד הוא יהיה מאוד חסידי וממש רוחני, אך מצד שני הוא יכיל כל כך הרבה גוונים. זה נראה לי כל כך בדיוק מה שהדור צריך. מה אתם אומרים על כך?

ברגע זה ממש שאני מסיים לכתוב המאמר, אני מקבל ב'וואטסאפ' את הקליפ החדש של חיים גולד שעכשיו יצא, 'הוא יגלה לך'. חיים הוא אברך חסידי צעיר שמביא מוזיקה חדשה וקדושה הנוגעת לנשמה. יש שייכנו אותו עידן רייכל החסידי. איזה שיר ואיזה קליפ יפה ומרגש. אני רואה שם בקליפ יהודים מתבודדים בטבע, בני נוער מתוקים מנגנים עם כלי נגינה על ספסלים ליד הדשא, והם שרים בשקט: 'הוא יענה לך, הוא יגלה לך, רק תבוא אליו, רק תבוא עכשיו'. הקליפים הללו מבטאים את השינוי הענק שקורה בדור שלנו, הדור הצעיר. זה בדיוק מה שדיברנו עד עכשיו במאמר. האמת היא שזה פשוט קורה מעצמו, השינוי הזה. הנוער פשוט צועד שם לבד. בלי רשות. רק הנשמה שלהם מובילה אותם. בואו ונפתח להם בתי מדרשיות. בואו ונעשה להם מקום. אלו הם בני הנוער של ימות המשיח.
סמל אישי של המשתמש
ישיביש
 
הודעות: 1645
הצטרף: 27 מאי 2013, 19:21
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי שפתי כהן » 08 מרץ 2017, 16:28

החלמות שלו על אהבה וכו' כבר מתחיל לגלוש לכיוון הדת"ל,,,,וכמעט כבר הרפורמי!!!!!!!!!!!!!!!!!
שפתי כהן
 
הודעות: 35
הצטרף: 07 דצמבר 2016, 16:22
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למר יקר שלנוניעתה (ה"כוכב" מענדל ר

הודעה שלא נקראהעל ידי אני פה » 08 מרץ 2017, 16:53

הייתי מסכם כך: בקיצור נוער חמוד ויקר שלנו אל תלמדו אל תעבדו רק תכנסו לבית המדרש של האדמו"ר ראטה וכל היום תתחבקו תתרפקו תתאהבו ותשירו, ובכך תביאו את המשיח.
אני פה
 
הודעות: 233
הצטרף: 12 דצמבר 2015, 21:46
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי אנא עבדא » 08 מרץ 2017, 18:44

גם אני הייתי יכול ללעוג ולצחוק על תמימותו וילדותו של ה'משפיע' הזה, שכל כתבי ה'לייט' חוגגים על חשבונו... (בינינו, המבוגרים שכאן, הרי הוא עצמו ילעג על כך בע"ה בעוד שנים כשיקרא את הבלוגים הללו שכתב בשנות הטיפש-עשרה שלו)...
אבל רבותי, צריך להיות עיוור ולא לראות איך שהנפש האומללה הזו זועקת לעזרה. רבותי, מי יכול לעזור לצדיק הזה? ויפה שעה אחת קודם!
אנא עבדא
 
הודעות: 134
הצטרף: 28 אפריל 2015, 17:53
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי אחד ויחיד » 08 מרץ 2017, 18:58

למה בכלל קוראים לו משפיע אם יש לו דף פייסבוק .
על מי הוא משפיע בכלל יכול להיות שהוא משפיע טומאה
1221 איחוד הצלה, ראשונים להציל חיים.
סמל אישי של המשתמש
אחד ויחיד
 
הודעות: 1341
הצטרף: 15 דצמבר 2016, 20:26
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי שימי התימני » 08 מרץ 2017, 20:59

מענדל
כבר הקדימוך ק-ליפא ויש לו כבר בערך כזה ביהמ"ד
ועדיף לא לדבר איך שנראה שם ומי ומי ההולכים לשם
נ נח נחמ נחמן מאומן
סבא הוא המלך
סמל אישי של המשתמש
שימי התימני
 
הודעות: 676
הצטרף: 18 אפריל 2016, 22:55
מיקום: מאחוריך
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי פאטשיילע » 08 מרץ 2017, 21:07

שימי התימני כתב:מענדל
כבר הקדימוך ק-ליפא ויש לו כבר בערך כזה ביהמ"ד
ועדיף לא לדבר איך שנראה שם ומי ומי ההולכים לשם

היה לו כזה ביהמ"ד. ואם איני טועה זה כבר נסגר מפאת חוסר מתפללים... (חלקם המשיכו לרדת וכבר אינם צריכים בית כנסת, וחלקם חזרו הביתה ל"מסגרת הסגורה"...)
פאטשיילע
 
הודעות: 81
הצטרף: 31 מאי 2015, 17:16
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי שימי התימני » 08 מרץ 2017, 21:09

נראה לי שעדיין פתוח
נ נח נחמ נחמן מאומן
סבא הוא המלך
סמל אישי של המשתמש
שימי התימני
 
הודעות: 676
הצטרף: 18 אפריל 2016, 22:55
מיקום: מאחוריך
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי גאליציינער » 10 מרץ 2017, 14:58

פאטשיילע כתב:
שימי התימני כתב:מענדל
כבר הקדימוך ק-ליפא ויש לו כבר בערך כזה ביהמ"ד
ועדיף לא לדבר איך שנראה שם ומי ומי ההולכים לשם

היה לו כזה ביהמ"ד. ואם איני טועה זה כבר נסגר מפאת חוסר מתפללים... (חלקם המשיכו לרדת וכבר אינם צריכים בית כנסת, וחלקם חזרו הביתה ל"מסגרת הסגורה"...)

זה נסגר ואח"כ נפתח על רמה עוד יותר ירודה. ואחרי שהמתפללים רצו להביא חזנית הוא סגר את הפאב הזה סופית, ככה אני שמעתי.
אנא עבדא דקודשא בריך הוא!
סמל אישי של המשתמש
גאליציינער
 
הודעות: 3366
הצטרף: 21 מרץ 2016, 14:54
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי קיסם שיניים » 10 מרץ 2017, 15:10

חבל, היה לוקח את מענדל לרב
קיסם שיניים
 
הודעות: 123
הצטרף: 06 מרץ 2017, 18:56
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי גאליציינער » 10 מרץ 2017, 15:11

קיסם שיניים כתב:חבל, היה לוקח את מענדל לרב

זה ממילא לא היה רלוונטי, הרי ליפא היה רב ביהמ"ד...
אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד...
אנא עבדא דקודשא בריך הוא!
סמל אישי של המשתמש
גאליציינער
 
הודעות: 3366
הצטרף: 21 מרץ 2016, 14:54
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי קיסם שיניים » 10 מרץ 2017, 15:33

גאליציינער כתב:
קיסם שיניים כתב:חבל, היה לוקח את מענדל לרב

זה ממילא לא היה רלוונטי, הרי ליפא היה רב ביהמ"ד...
אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד...


אני מאמין שהמתפללים שם יש להם הרבה 'שאלות' לשאול והם צריכים שתי רבנים...
קיסם שיניים
 
הודעות: 123
הצטרף: 06 מרץ 2017, 18:56
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי חבצלת השרון » 16 מרץ 2017, 17:15

פשוט: כך תוכלו להפוך את העולם בעצמכם
בין סעודת פורים באשדוד לנערים עם הסמרטפונים בבורו פארק: המשפיע הרב מענדל ראטה משתף אתכם במפגשים עם בני נוער שהתרחשו במגוון מקומות, ומכולם יוצאת מסקנה אחת - מילה אחת טובה פועלת הרבה יותר מדברי תוכחה • 'הבלוג של המשפיע' בא בטוב



אז זהו, שפורים כבר מאחורינו ועכשיו מתחילים כבר בהכנות לפסח. נגמרו החגיגות. ואני, אינני יודע בדיוק מה יצא לי מכל הפורים. אם לדבר 'דוגרי', כל מה שתכננתי לפורים הזה, הכל יצא אחרת לגמרי, ואולי אפילו בדיוק הפוך. כל שנה אני עולה אל ה׳טיש׳ של אבא שלי ומככב עם המיקרופון: שר, מנגן, מציג. השנה, בדיוק יום לפני פורים הפכתי לצרוד נורא. אין, ולא היה שום קול. הצטננתי לגמרי. טוב, אמרתי שגם עם קול צרוד אפשר לעשות משהו. בסוף שתיתי וישנתי כל כך טוב, והגעתי לטיש בדיוק רגע לפני ברכת המזון. טוב. לא יכולתי שלא לעלות על השולחן כלל. בדיוק היום שכולם כבר יודעים שאני מנגן ועושה קומזיצים. לפחות פורים זה יכול כן להתאים טוב עם כל המערכת האדמורי״ת... זה הזמן שהכול מתאים להכול. אז כן עליתי, עם ראש מסתובב ימינה ושמאלה, אבל היה כבר מאוד מאוחר והייתה לי תחושה שאני דורך על העצבים של אנשים. טוב, למה להצטנע ככה, פשוט אמרו לי את זה דוגרי, שכבר מאוחר. אז ירדתי ואמרתי אולי מחר יהיה משהו טוב, בירושלים. נו שוין. למחרת נסעתי לירושלים ותכננו איזה קומזיץ. מה ששכחתי הוא שבדרך הקאתי את כל האוכל ואסור לשתות אלכוהול על מעיים ריקים. נו שוין, אז גם שם באיזשהו שלב איבדתי את הראש לגמרי, והוכנסתי אל תוך רכב כשאני חצי בעולם העליון. אה, ושכחתי עוד משהו. שהשנה לצערי פספסתי גם מצוות משלוח מנות וגם מתנות לאביונים. איזה מין פורים. פורים של פדיחות. וכמו להשלים את ההצגה השארתי איכשהו בירושלים גם את המשקפיים והצעיף והכיפה וכל הכסף שהיה לי בכיס, והסתובבתי למחרת בבית כמו גולם קצוץ אוזניים. אבל באמצע הפורים נזכרתי בסיפור שקרה לי שנה שעברה.

וזה מה שהיה בפורים שעבר. קודם כל זה התחיל בדיוק כמו השנה, שיום לפני פורים משום מה נהרס לי הקול לגמרי. זה סיפור אמיתי. מזמן אמרו לי שאני צריך לעשות פיתוח קול, אבל התזמון הזה שזה יקרה פעמיים לפני פורים, נראה לי משהו משמים. סוג של שיעורי לימוד. ואז גם הייתה מתוכננת הצגה שלמה על ה׳טיש׳ כשאני אמור להיות שחקן ראשי שם, עם הגיטרה. אוקיי, אמרתי, אולי תוך כדי הסעודה זה יעבור, והעיקר שאהיה כבר מבושם. טוב, התחלנו את הסעודה בבית ואני שותה ושותה. אבל שום משקה לא השפיע עלי כלום. לא יודע איך זה. אולי זה היה בגלל מצב הרוח הירוד שהיה לי בגלל איבוד הקול. הרגשתי נורא מתוסכל. שום דבר לא עובד. ואז קורה עוד משהו. הגיטרה שלי, שעמדה בצד, אחד הילדים עבר שם, ו...אופס, הגיטרה נפלה ונשברה לשניים. הצגה מושלמת. עכשיו כבר היה לי רק דבר אחד לעשות. עליתי למעלה אל חדר השינה, התכרבלתי במיטה ואמרתי: "ריבונו של עולם, תרדים אותי מהר, אני רוצה לגמור כמה שיותר מהר עם ה׳פורים׳ הזה". הייתי כל כך שבור ועצוב. כל כך בודד ומדוכא. זה היום היחיד שכל העולם שמח, ולי, תמיד דווקא לי, קורים הדברים הכי עצובים בעולם.

לא יודע למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומר לעצמי, בוא ננסה ניסיון אחרון. אלך לטיש, אולי אנסה לשתות שם משהו, יילך - יילך, לא יילך - נחזור. אז הלכתי לטיש. ושם איזה יהודי הביא יין ישן מלפני אולי 40 שנה. לקחתי כמה כוסות, ומשהו התחיל לזוז בראש שלי. אוקיי, זו עדיין לא סיבה לשמחה כל כך מהר. אבל פתאום, ועכשיו תקשיבו טוב, פתאום אני מבחין בשלושה נערים חילונים, שבאו ונעמדו מול פתח בית המדרש והציצו לראות מה הולך שם. האחד בן 17 בערך, השני כנראה בן 14, ועוד ילד חמוד, כנראה בן 9. אשדוד זוהי עיר חילונית ברובה. אז בפורים הם יודעים שיש שמח אצל החרדים וכנראה באו לראות מה בדיוק קורה. באותו רגע נפתח לי הלב כמו פתיחת ארון קודש. רצתי אליהם, חיבקתי אותם בחום ואמרתי בקול: "פורים שמח!", ואז התחלתי לדבר איתם שתי דקות. אמרתי להם: "דעו לכם שאתם כל כך מאירים את כל העולם עם האור שלכם, וזה בכלל לא חילוק בעיניי זה שאתם הולכים כעת בלי כיפה, כי התחנכתם במקום אחר, אבל אני כל כך מרגיש את הקדושה המאירה שלכם!" ואז הם אמרו לי שאני כל כך צודק וכל הלבוש זה רק חיצוני, ומבפנים הכל בכלל אחרת לגמרי. כולנו בסך הכל בני אדם עם רצונות טובים. ואז פונה אלי הילד הקטן החמוד ואומר לי בשקט: "אין הרבה כמוך". זהו. זה כבר הספיק לי. חיבקתי אותו בחום ונישקתי לו על מצחו, והוא, לא תאמינו, ילד קטן, החזיר לי נשיקה. רציתי לבכות כמו ילד. רצתי חזרה לבית המדרש, לקחתי את המיקרופון והתחלתי לשיר כמו משוגע. מבחינתי עשיתי כבר את כל הפורים. שרתי כל עוד נשמתי בי בלי מיתרי קול, חזרתי הביתה ונזרקתי למיטה, עם הרגשה של קדושה. שבוע אחר כך הלחנתי אפילו שיר מיוחד על הסיפור הזה.

אז השנה, כשיצאתי מבית המדרש בסוף הטיש, אמרתי לעצמי - לפחות אעשה משהו טוב על לב של מישהו אחר. אולי יקרה לי שוב סיפור מעניין. בדרך כלל כשאתה רוצה שמשהו יקרה, אז שום דבר לא קורה. אבל האמת היא שלתת מילים טובות זה משהו שלא עולה כסף, ואפשר ממש להחיות נפשות ברגע אחד. אז הלכתי ברחוב עם הגיטרה, ואז עצרו אותי שני בחורים שכנראה יהיו כאלה שיקראו להם נוער שוליים, והם מבקשים ממני: "תנגן לנו משהו"... אבל מה יכולתי לנגן להם, משהו שהם יתחברו לזה. אז שרתי להם את ׳ילד של אבא׳. שרתי, והם ליוו אותי קלות. ואחרי זה איחלתי להם מעומק הלב שה׳ יעזור להם שהם יזכו לגלות כמה שהם קדושים ומאירים, למרות שאולי חלק ממשפחתם או ממחנכיהם לא מבינים את זה. שיזכו לדעת להחזיק מעצמם ולאהוב את עצמם ולהיות גאים בטוב האינסופי שיש בהם. הם היו כל כך צמאים לשמוע את המילים הללו, וזה היה נראה ששנתיים לא אמרו להם מילים כאלו. ריבונו של עולם, איך זה קורה דבר כזה? איך אנחנו שוכחים לומר להם את זה, להחזיר להם את הנשמה, שמתייסרת ונדחקת מגלי גלים של ביקורת החברה שלא מתחילה להבין לרוחם בכלל? בסוף הם אמרו לי תודה, והתחבקנו באהבה גדולה, ואני הלכתי הביתה וכתבתי פוסט לחברים שלי, שמבחינתי - זה מה שנשאר לי מכל הפורים. מי יודע מה עשיתי לנשמות שלהם.

חברים יקרים, האם אנחנו יודעים מה אנחנו יכולים לפעול בכוחן של מילים? הבעל שם טוב אמר פעם: "לפעמים יורדת נשמה לעולם הזה וחיה שבעים שנה, רק בשביל לעשות טובה אחת לאדם אחר". ברגע אחד אנחנו יכולים להחזיר את החיות לבן אדם, רק עם מילה אחת כמו: "וואו, אתה נראה כל כך טוב". באותו רגע שאדם שומע מילה כזו, יש לו פתאום סיבה להמשיך לחיות. זה יכול לקחת בן אדם, להוציא אותו מעמקי שאול ולהגביה אותו מעלה מעלה. מילה אחת. לא יכול לשכוח את הסיפור שקראתי פעם על אחד מהגדולים שהוציא איזה ספר, לא זוכר את שמו, אבל גדול ידוע. כשקרבו ימיו להיפטר מן העולם התחיל לחפש בגנזי הבית את כל חפציו שהשאיר בעולם למשפחתו. ואז פתאום הוא מוצא מכתב שאף פעם לא פתח עוד. גדול אחד בדורו שלח לו את זה לפני ארבעים שנה, מכתב עם מילים טובות ומחמיאות על הספר שהוציא בזמנו. התחיל אותו גאון לבכות בכי מר מטלטל נפש. שאלוהו בני משפחתו: "למה הנך בוכה?", אמר להם הגאון: "לו רק הייתי רואה את המכתב לפני ארבעים שנה, והרי נבעו בליבי חידושים כמו מעיינות רבות, רק שאחרי שהוצאתי את הספר לא היה אף אחד שטרח לומר לי מילה טובה, אמרתי לעצמי שכנראה אין לי הרבה מה לחדש ולא כתבתי עוד כלום. אבל לו רק הייתי רואה אז מכתב זה, הרי יכולתי להוציא עשרות ספרים גדושים בחידושים נפלאים". זה סיפור מרגש שטלטל את נפשי כשקראתי עליו לראשונה, כי סיפור זה מפגיש אותנו שוב עם המאחד והמשותף בין כל בני האדם , מגדולים ועד קטנים. כולנו זקוקים למילה טובה, לכולנו זהו אויר לנשימה, ואנחנו מפספסים אלפי הזדמנויות להציל נשמות.

רק לפני כמה שעות התקשר אלי אדם אחד עם סיפור בידו. יש לו בן שעזב את הישיבות בגלל כך וכך, וכיום הוא נמצא היכן שהוא בחו״ל והוא עובד לפרנסתו במשרה מסוימת. לא משנה כרגע כל תוכן השיחה. שאלתי אותו אם יש לבחור מסגרת מסוימת, של שעה קבועה של יהדות ביום, עם חברים וכו׳. אז הוא מספר לי שפעם הציעו לו ללכת לאיזה שטיב׳ל ששם הוא ימצא קצת חברה מתאימה וזה בית מדרש שמתאים לו וכו׳. אז הוא הלך לשם, אבל בדיוק כשהוא הלך לשם היו שם כמה אנשים חסרי ניסיון ותבונה רבה, והם שאלוהו מי הוא. ואז כשנודע להם כל רקע משפחתו, מיד 'חפרו' לו על הראש: "אז למה אתה ככה וככה, ואיך אתה נראה". כמובן שהוא ברח משם, ולא חזר לשם. והילד שואל את אבא שלו: "אני לא מבין, הם לא שאלו אותי בכלל אם יש לי היכן לאכול או לישון, לא שאלו בשלומי בכלל, רק הסתכלו על גודל הכיפה וצבע המשקפיים. זו נקראת יהדות? אם זה יהדות, אז מה יש לי איתה?". והאבא אומר לי: "תקשיב, הבן שלי צודק, מה הם בכלל יודעים כמה הוא עבר עד שהוא לא מצא את עצמו מתאים למסגרות הרגילות, ומה הם יודעים כמה הוא מוסר את עצמו ומתאמץ מהמקום שלו. לפעמים אנחנו מפספסים הזדמנויות, ובמקום להציל נשמות אנחנו עושים טעויות חמורות. וכי מה אנחנו יודעים משהו על מישהו?

אני רוצה לסיים עם סיפור. זה סיפור קצת דומה לסיפורים הקודמים שסיפרתי. זה היה לפני חצי שנה בבורו פארק. התארחתי שם בשבת אצל המארח הקבוע שלי, בין הרחובות 14-15, בין ביהמ״ד טאהש לביהמ״ד מונקאטש, בתוך המרכז החסידי. ופתאום, בסוף הסעודה, אני רואה שכל האורחים מסתכלים בתדהמה בחלון. הלכתי גם אני להסתכל ואז אני רואה מחזה כזה: יושבים להם כ-7 או 8 בחורים צעירים על הכביש, אולי בני 14, לא יותר, ממש צעירים, כולם דוברי יידיש מבתים חסידיים, אך ללא כיפה ופאות, והם מחזיקים סמרטפונים בידיהם בשבת. כל האנשים שברחוב צועקים עליהם "שבת, שבת", אבל הם, בכל פעם שמישהו צועק עליהם "שבת", הם מוציאים את הסמרטפונים ומצלמים אותם, עושים קליפים, תמונות. ס׳לעבעדיג. ככה הם יושבים להם על הכביש. ליבי נקרע לשניים - איך זה יכול להיות שהם כל כך צעירים וכבר הגיעו למצב שיעזבו את המשפחה, את הישיבה, את השכונה, את היהדות. כל כך הרבה דברים לעזוב בגיל צעיר, מה הם כבר עברו, ריבונו של עולם, בשנים הכה מעטות שעברו עליהם בעולם זה? אז לקחתי משקה מיץ תפוזים טבעי הנקרא שם אורנגזא׳ס, משקה החביב על האמריקאים, והאמת שגם עלי. (לאחרונה זה יובא לארץ, אך שם זה עולה שלוש דולר לבקבוק ופה שלושים שקל. אבל באמריקה זה הולך חזק). ירדתי והבטחתי לעצמי שאני נותן להם לשתות משהו. דרך ארוכה הם הלכו, בטח הם צמאים ואין להם פה מישהו שיתן להם. אז ירדתי למטה, ואחריי האורחים. עמדתי מולם, אבל התביישתי לגשת. לפעמים אני ביישן. האורחים מסתכלים על הנערים ואומרים: "אתה רואה? הם עושים את זה דווקא, מחפשים להרגיז". אמרתי להם: "השתגעתם? ילדים צעירים שיושבים על הכביש ואפשר לשמוע את זעקת הנשמה שלהם - 'למה נטשתם אותנו', למה אינכם נותנים לנו הזדמנות מתאימה לצמוח? ילדים שעוד לא יודעים מה זה בכלל החיים, ובטח עברו את מה שאתם לא עברתם ב-40 שנה, שהרי אתם לא הגעתם למצב כזה. אז מה בדיוק הם עושים ב'דווקא'? מה אתם חושבים?".

בסוף שברתי את הבושה וניגשתי אליהם. שאלתי אותם: "אכלתם היום כבר?", והם אמרו לי: "כן, אכלנו אצל מישהו". אחרי זה שאלתי אותם אם יש להם היכן לישון. ופתאום אני רואה ניצוץ בעיניים שלהם. הם עונים לי: "כן, עוד מעט מישהו בא עם רכב לקחת אותנו". זה היה בשבת, אבל אמרתי להם: "או, געוואלדיג". ואז הם הוציאו את הסמרטפונים והתחילו לצלם אותי. אז כל הרחוב צעק להם "שבת", אבל אני שרתי להם "גוט שבת, יידעלעך", אל תוך הקליפ. "אחים מתוקים, אני כל כך אוהב אתכם, כמה שאתם מאירים את כל העולם". ואז התחלתי לדבר איתם קצת. לא זוכר כל מה שאמרתי להם. אבל בגלל שקצת היה להם לא נעים שמישהו עם מראה חסידי כאילו מקרב אותם, אז הם שיחקו אותה כאילו לא כל-כך מקשיבים, והאחד גרגר לגרון חברו בקבוק אלכוהול וכדומה. בסוף אמרתי לעצמי: "אולי אני סתם מטריד ומשגע אותם". אז אמרתי להם: "גוט שבעס, יידעלעך", ובירכתי אותם, בדיוק את אותה הברכה שבירכתי את הנערים שפגשתי בפורים: "שתזכו לדעת כמה שאתם קדושים ומאירים, וכמה שהעולם זקוק לאור שלכם, למרות שלא כולם מסוגלים להבין לנפשותיכם. גוט שבעס, אחים מתוקים שלי", והלכתי. ואז אמרתי לעצמי, לא נראה לי שפעלתי משהו על מישהו. אבל בדיוק אז אני רואה שמישהו מהחבר׳ה שם, הוא היה אולי המנהיג שלהם, בחור ממש מאיר עיניים, הוא בא אחריי. באמצע הרחוב הוא עוצר, מסתובב לעברי, נותן לי חיבוק ואומר לי "יישר כח". הייתי המום. הלכתי הביתה, ובכיתי כל הלילה, כי באותו רגע הבנתי שכל מה שהיה חסר להם זה בדיוק אותה מילה טובה - "אתה מאיר", "אתה מתוק", "אתה אהוב", "אתה קדוש" .

זהו. אני לא רוצה להוסיף עוד מילה. רק דבר אחד, חברים יקרים. קיבלנו מתנה משמים - פה לדבר. וקיבלנו עוד מתנה - לב להרגיש. בואו ונפתח את הלב, להרגיש את הזולת. זה לא חייב להיות נער שמחפש את דרכו אלא יכול גם להיות חבר מהכולל או מבית המדרש, אבל יש את אלו שאיכשהו כולם שוכחים מהם ואף אחד לא באמת יודע מה עובר עליהם בכלל. בואו ונפתח להם את הלב שלנו. בואו ונפתח להם את ההזדמנות מחדש. לקרב זה לא נקרא לומר כמה חשוב זה ללמוד או להתפלל, מה פתאום. הם יודעים את זה יותר טוב מאתנו. לקרב זה אומר להתקרב ולאהוב, לנסות להבין לליבם ולתת להם את החום ואת האהבה לו הם זקוקים. בואו ונפתח את הלב. לפעמים זה כל מה שנשאר לנו מכל מסע החיים.
מנצחים הם לא אנשים שלעולם לא נכשלים, אלא אנשים שלעולם לא נכנעים.
סמל אישי של המשתמש
חבצלת השרון
 
הודעות: 2763
הצטרף: 16 נובמבר 2016, 16:54
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי זלמן » 31 מרץ 2017, 21:08

מאז לא פירסם עוד בלוג?
זלמן
 
הודעות: 8
הצטרף: 06 פברואר 2017, 05:38
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי חויזר » 05 אפריל 2017, 23:25

הידעתם שמנדל ראטה מגיש תוכנית שבועית ברדיו קול ברמה בשם 'החצר של מענדל'
??
סמל אישי של המשתמש
חויזר
 
הודעות: 2374
הצטרף: 15 פברואר 2016, 20:43
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי גאליציינער » 05 אפריל 2017, 23:31

לא ידעתי.

מה עם הבלוגים שלו ?? יש עוד ??
לאחרונה אין פה כמעט...
אנא עבדא דקודשא בריך הוא!
סמל אישי של המשתמש
גאליציינער
 
הודעות: 3366
הצטרף: 21 מרץ 2016, 14:54
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי עטרת תפארת » 06 אפריל 2017, 00:10

גאליציינער כתב:לא ידעתי.

מה עם הבלוגים שלו ?? יש עוד ??
לאחרונה אין פה כמעט...

וטוב שכך...
אין עוד מלבדו!
עטרת תפארת
 
הודעות: 492
הצטרף: 02 מאי 2016, 21:00
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי yehuda » 06 אפריל 2017, 06:35

קיבלתי במייל (פורסם באתר בחדרי):

די לסגפנות: העולם הזה נברא כדי שנהנה ממנו • הבלוג של המשפיע

בין הזמנים הגיע. ריחה הטוב של פריחת האביב מנשב באוויר. כמה יפים הם מראות ההמולה והחיים בימים אלו. צעירי הצאן, אשר ישבו כל זמן החורף בישיבה, אברכי כולל או אנשי עמל, לוקחים קצת חופש מעמל יומם, יוצאים אל האוויר הצח, אל הגינות והמעיינות, שדות ופרדסים, טועמים את טעמו הטוב והמתוק של יופי הבריאה. קובעים עתים לתורה, מתפללים שלוש תפילות, ומאווררים את הנפש לתקופה קלה. רואה אני מתחת לבניין מגוריי חבורה של בחורים העוזרים לאיזה מפעל של ׳קמחא דפסחא׳. הם מלאים חיות ועשייה, מלאים אנרגיה ורעננות. דומה כי העולם תופס לו שעה של קורת רוח. כזו היא תקופת פריחת האביב - רווח להתבונן. ואם כי ידיהם של רבים עסוקים בניקיון יסודי של הבית לחג הפסח, אך דומה כי גם מלאכה זו מעניקה סיפוק רב לעוסקים בה, כמה שהיא מפרכת. שמעתי פעם פתגם שבני אדם אוהבים לראות שלושה דברים: מעיין שזורם, מדורת אש שבוערת, ואנשים חרוצים שעובדים. יש בכך אמת פנימית עמוקה. כשרואים אנשים שעובדים, רואים לרגע את מימושה של הבריאה. זהו היופי של העולם, שאנשים מממשים את עצמם ועובדים ביגיע כפם. חן אלוקי נסוך על הטבע ועל רגעים של מימוש הטבע. לא בכדי אמרו צדיקים וחסידים כי ׳הטבע׳ שווה בגימטריה ל-׳אלקים׳. יש קשר ביניהם, מסתבר.

טוב, לא שכחתי גם אני שהגיע הזמן לצאת אל הפרדס ולהתבונן ביופייה של פריחת האביב. פלאי הבריאה. אז זה היה די ברור - הפרדס שמול ביתנו באשדוד, פרדס התפוזים. בחורשה הירוקה שעל ידה אני לומד כל שבוע לפני שבת קצת 'איז׳ביצא תורה'. חציתי את הכביש ונכנסתי אל הפרדס פנימה, פרדס גדול העומד חוצץ בין העיר אשדוד לבין גן יבנה. ולפתע נזכרתי בברכה היפיפייה שנתקנה לברך בחודש ניסן: ״ברוך, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהם בני אדם״. איזה יופי של ברכה. כמובן שנעמדתי מול שני אילנות ובירכתי בשמחה את הברכה המרעננת הזאת, בלבי אני אומר לעצמי: חבל שאין מברכים אותה לפחות פעם בחודש. רק שאולי אז זה היה נשחק קצת. אם זה היה כמו קידוש לבנה, למשל. אבל הברכה הזאת, איך שהיא משמחת לי את הלב. למה זה משמח לי כל כך את הלב? בגלל שאני שומע פה חידוש רעיוני מופלא במילים של הברכה: "אשר ברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם״. השם יתברך ברא לנו בריאה נפלאה ויפהפייה בשביל שנהנה ממנה. לא פחות ולא יותר. לא בשביל שנתגבר עליה ונתכחש אליה, לא בשביל שנתנתק מהנאותיה וחוויותיה, אלא בשביל שנהנה ממנה כל שניה ונמצה את יפיה וטובה.

חזרתי מהפרדס הביתה וכולי הרהורים על הברכה הזאת. אני חושב לעצמי, איך זה מתאים דבר כזה עם מה שהתחנכתי תמיד, שצריך לברוח מהנאות העולם הזה ולהשתדל כמה שפחות ליהנות ולהתענג מתענוגות והבלי העולם? והרי במשך שנים ידעתי לומר שכל העולם נברא אך ורק בכדי להתגבר עליו ולברוח ממנו, והכל מסביב זה רק יצר הרע. טוב. אני מוציא עוגה מהמקפיא, מברך ואוכל, ולאחר מכן מברך ברכת 'על המחיה', ופתאום אני תופס את עצמי מברך: "על ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה'. עד כדי כך? לשבוע מטוב הארץ? ואני ממשיך: ״והעלינו לתוכה, ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה, ונשבע מטובה, כי אתה ה׳ טוב ומיטיב לכל״. זהו, זה כבר עצר אותי. האם באמת אכן נברא העולם בשביל שנהנה ממנו? אז מה עם כל הסיפורים ששמענו תמיד על גדולי הדור איך שוויתרו ופרשו מהנאות העולם? איך זה מתאים אחד עם השני? ופתאום אני נזכר באיזה מדרש מעניין: הקב״ה אומר לאדם הראשון: ״עולם יפה בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי״. הבורא מתייחס בחמלה ובכבוד אל הבריאה ומבקש מאדם הראשון - בראתי לך עולם מדהים ויפיפה, אל תקלקל אותו, שמור עליו יפה, הוא בשבילך. כמה מדהים. אז רגע, מהי ההשקפה הנכונה פה? כן ליהנות, לא ליהנות, ליהנות קצת... מה, מי, איך?

האמת שהטיול הזה בפרדס התפוזים הזכיר לי אפיזודה של ימי נעוריי בישיבה. סיפור בהיסטוריית העבר שלי, שכנראה לא אוכל לשכוח בחיים. זה היה בישיבה גדולה, בתקופת ההתפתחות האישית שלי. אח, כמה שהיא לוותה בקשיים גדולים, ההתפתחות האישית. אבל לא עכשיו המקום והזמן. ביום מסוים החלטתי והתחלתי להוציא עלון ישיבתי לכל הבחורים. שם הייתי כותב את הגיגיי ורגשי לבי. כמובן שזה לא עבר לי בקלות, הסגנון הפתוח והעכשווי שהשתמשתי בו אז, במאמריי. אך איכשהו בדרך נס זה החזיק מעמד במשך שנתיים, לא יודע איך, כמובן שהיו מתנגדים והיו מעריצים וסיפור שלם. כשסגרו לי את העלון בישיבה בגלל מאמר מסוים שכתבתי, ועברו כמה חדשים, אמרתי לעצמי: לא מסוגל, אני חייב להמשיך לכתוב. מאז ילדותי אני כותב וכותב ולא מפסיק. נראה לי שהייתי היחיד בכיתה שאהב את לימודי ׳חיבור וסגנון׳. אם אתה נולד עם זה, אינך יכול שלא, וגם הרגשתי שיש לי הרבה מה לומר לבני הנעורים שלומדים בישיבות. אז פשוט הוצאתי עלון עצמאי וחילקתי באיזה 15 ישיבות, בירושלים ובבני ברק. זה שרד בדיוק 5 עלונים, כי בעלון החמישי קצת העזתי יותר מדי לכתוב את האמת שבלבי. תמיד אני קודם קופץ לאש, ואחר כך בודק מה קרה. נו, ומה כבר כתבתי שם בעלון ההוא? כתבתי שם: "לו הייתה לי ישיבה, הייתי מוסיף כמה נהלים למערכת ולסדר היום - קומזיץ פעם בשבוע, למשל, סימפוזיון פעם בחודש. כבר כתבתי בנושאים אלו בעבר, פה בבלוג. אבל הדבר הכי נורא ואיום שכתבתי שם זה ש -"לו הייתה לי ישיבה - הייתי מוציא את הבחורים פעם בשלושה חדשים לשדות ולפרדסים, לפגוש ולחבק את הטבע. תתארו לכם", כתבתי שם, "אנחנו יוצאים לפרדס, מטפסים על עצים, וקוטפים תפוזים. האין זו חוויה מדהימה? הטבע הוא הרי גילוי אלוקי כה עצום, והוא הרי נברא בשביל שנהנה ממנו, מטעמו המתוק ומיופיו המדהים".

נו נו... זה מה שהיה חסר לי. לא אשכח בחיים את התקופה הזו. המאמר הזה עשה כזה ט-ר-ר-ם, עד שדיברו נגדו בכמה ישיבות. זה גרם לוויכוחים רבים בין בחורים, ולכעס גדול אצל כמה אנשי חינוך. אמנם היו גם אז כמה אנשי חינוך מכמה ישיבות שאמרו לי בשקט: אתה כל כך צודק, והלוואי שהרבה דברים במערכת הנוכחית ישתנו, אבל בגדול, אני ממש 'נשרפתי' אז בעולם הישיבות. לא יכולתי לחזור לישיבה עד שהבטחתי שאין עוד שום עלון, ונאסר עלי לעשות קומזיצים וכל סוג קשר כזה עם הצעירים. הייתי אז כל כך שבור ורצוץ. הייתי בחור מבוגר ולמדתי חברותות עם בחורים צעירים, אבל כשחזרתי לישיבה הם התביישו ללמוד איתי, כי זה היה כאילו שהתגלה שאני ׳כופר׳ או משהו כזה. איך אסביר לכם את ההרגשה האיומה הזו. הייתי הרוס ושבור מבפנים לגמרי. הסתגרתי בבית לשבוע לבד עם עצמי. הוריי כבר גרו אז באשדוד, ואני עוד נשארתי בדירה הישנה שלנו בבני ברק. לא סיפרתי כלום להוריי בשבוע הראשון. רק בכיתי כל השבוע לבד. בכיתי כי ידעתי שהאמת איתי ושנעשתה לי עוולה גדולה. ידעתי שאני צודק, ושהחינוך הזה, לשנוא את העולם ולהיות מנותק ממנו לגמרי, הוא מטומטם. "מותר, מותר ליהנות", רציתי לצרוח ברחובות. העולם הוא גדול ויפה והוא נברא בשבילנו, לא בשביל שנשנא אותו. רק בשביל שנאהב אותו, שנאהב כל נברא ונברא. כל אדם, כל עץ וכל פרח.

הלכתי אז לרבי מאמשינוב שליט״א והראיתי לו את המאמרים. הוא קרא את כל חמשת המאמרים של הגיליון העצמאי הזה שהוצאתי לאור. עמד בחדרו והתנועע ככה, כמו לומד סוגיה עמוקה בש״ס, בשיא הרצינות והעומק, קרא את הכל בעיון, ואחרי זה הסכים לי לכל מילה שהייתה כתובה. הוא אמר לי אז: "אינני רואה כל בעיה בשום מילה שכתבת. אלו דברים פשוטים, המתקבלים על הדעת. רק אולי היית צריך להוסיף גם איזו שורה שכמובן שכל זה לא בא להוריד מהתביעה שהאדם מחויב לתבוע מעצמו גם כשלא הולך לו בקלות וכו', אבל ברור שהעולם הוא טוב, גדול ומדהים וצריך לתת לנפש להתרחב וליהנות, כמובן ברוח התורה והמצוות, ובמידה נכונה ומתאימה. טוב, איך נסחפתי עם הסיפור הזה. הרבה גלים באוקיינוס עברו מאז. אבל בחיים לא החלטתי לחשוב אחרת ממה שכתבתי אז. זה כל כך ברור לי בפנים.

רק שהאמת היא שלא חייתי עם הגישה הזאת מאז ומתמיד. הסבא רבא שלי, ר׳ אהרל׳ע ראטה זצוק״ל, מי שעל שמו קרויים הרבארלאך ממאה שערים, נראה לי שלא בדיוק היה זורם איתי בכל מה שכתבתי שם במאמר. דווקא אתמול היה היארצייט שלו, יום ההילולא השבעים, ו׳ ניסן תש״ז. הוא ייסד את חבורתו עם תקנות חזקות של פרישות, והטיף די רבות לניתוק מהעולם. הוא היה אדם קדוש וסגפן. אינני יכול לשכוח את הקונפליקטים האישיים שהיו לי בימי בחרותי, כשניסיתי ללכת בדרכי הסבא שלי, אך כל פעם נשבר לי מחדש. אוח, כמה שהתייסרתי בפנים בחיפושי הדרך. על כל רוגאל׳ע שאכלתי הייתי בטוח שיוציאו אותי מלאכי חבלה מהקבר ויחטיפו לי מכות בשוטים של אש עד שהכרס תיבקע. היום אני לא מאמין לרגע בהבלים כאלו, וכי בשביל זה ברא הקב״ה את המאכלים הטעימים, בשביל שמלאכי חבלה יכו אותי בשוטים? וכי לא כך אנו מברכים ׳ונאכל מפריה ונשבע מטובה׳? נשבר לי מהדרך של התרחקות מהעולם. ארך לי כל כך הרבה זמן לבנות את השקפת עולמי לבד, כי לא מצאתי אז הרבה שידברו על כך בגלוי.

עד שמצאתי את 'תורת איז׳ביצא'. שם גיליתי שהוא מדבר הרבה על הנאות העולם הזה. כך הוא, למשל, כותב בפרשת שופטים (ד״ה כי תבוא): "שבני ישראל מטבעם אוהבים את העולם ואת טובו, ואין להם כוח לגדרים וסייגים מיותרים שמרחיקים את העולם מהם, ועל כן ההדרכה הנכונה היא שצריך לזכור שהבורא יתברך נותן את כל טוב העולם. ובלשונו: ״היינו שתביטו להנותן (שתזכרו מי שנותן לכם בטובו את הכל), ואז תהיו מותרים להתפשט בכל תענוגים מעולם הזה, רק הכל יהיה בקדושה״. בפרשת פקודי הוא כותב, שכיוון ששבט לוי שהיו אנשים רוחניים היו מסוגלים להתנתק מהעולם בשביל עבודת ה׳, לכן קיבלו ציווי מיוחד שלא יחשבו רק על טובתם בעולם הבא אלא שיראו ״שגם בהווה ייטב להם, ועוד ביטויים רבים כאלו. זה בעצם היה אחד החילוקים בין קאצק לאיז׳ביצא: הרבי מאיז׳ביצא היה התלמיד הכי גדול בחסידות ׳קאצק׳, אך הוא עזב את קאצק בגלל שהוא לא התחבר בסופו של דבר אל כל הדרך החריפה הזו, והוא ייסד דרך אחרת ושונה לחלוטין - דרך שמאפשרת את החיבור המלא עם העולם וטובו, ובתוך העולם היא רואה את גילויו המלא של השם יתברך. אז סבא רבא שלי כנראה היה יותר בעניין של קאצק. בתקופה מסוימת בבחרותי הייתי קורא את ׳בית קאצק׳ של ר׳ לייבל לווין, וממש מדמיין את עצמי מצטרף לחבורה שם. אבל באיזשהו שלב ברחתי מחבורת קאצק לחבורת איז׳ביצא. כנראה שיש לי שורש נשמה אחרת, או שאולי אנחנו פשוט בדור אחר כבר. נראה לי שהדור הזה מה זה מתאים לכל תורת האיז׳ביצא. האמת היא, שאנשים לא יודעים אפילו עדיין איך הוגים את המילה הזו: איז׳ביצא , אבל לדעתי זה הולך להיות הטרנד הבא בעוד כעשור. טרנד, אני מתכוון בקטע טוב, גל רוחני, כמו ברסלב. כי איז׳ביצא זוהי דרך עם הרבה הרבה חיבור לעולם. בדיוק השבוע ראיתי ספר חדש שיצא, שנקרא ״עצות ממי השילוח (איז׳ביצא)״, ואתמול ראיתי שיהודי אחד עשה עבודת דוקטורט ארוכה ונפלאה על הגותה הייחודית של איז׳ביצא. כנראה שהאור הזה התחיל משהו לפעול.

אז בכמה מילים: איך באמת מיישבים את המובאות השונות מחכמינו ז״ל, שמצד אחד מטיפים להנאה מהבריאה הנפלאה שנבראה בשביל בני האדם, אך מצד שני נראה שהם מטיפים לפעמים לניתוק מהעולם והוויותיו? אז יהיו שיגידו שאלו אכן שתי דרכים שונות, קאצק ואיז׳ביצא. אבל אני חושב שבמבט מעמיק יותר נראה כי חז״ל, בגדול, לא הטיפו לפרישות מהעולם כלל. הייתה בזמן חז״ל כת ה׳איסיים׳ שהטיפו לניתוק ופרישות מהעולם, אך חכמינו ז״ל לא הסכימו עם הדרך הזו כלל, רק שהתנאים והאמוראים עצמם, בגלל שהם חיו ברמה רוחנית כה גבוהה, הם פשוט לא הרגישו כל כך הרבה את הצורך באכילה, שתייה וכדומה. אם אינך מרגיש צורך נפשי לאיזו הנאה, אין שום סיבה שתעשה משהו סתם מיותר. אבל ככל שהאדם מרגיש צורך בהנאה ומזון לנפשו, וודאי שיש לו לתת לנפשו את ההתרחבות לה היא זקוקה.

מי שאמר דברים ברורים בנושא זה היה המהרי״ל בלוך בספר ׳שיעורי דעת׳. אני רוצה להעתיק את לשונו (ח״ד מאמר פלס מעגל רגליך), וז״ל: "באמת צריך לדעת כי עניין לצורך (קרי: הנאה לצורך הנפש) יש בו מדרגות מדרגות, ואין זאת אומרת שאסור לו לאדם לקחת מהעולם הזה רק כדי קיום נפשו ויותר מזה ׳שלא לצורך׳ נקרא, אלא עניין ׳לצורך׳ מתאים לכל אחד כפי מדרגתו ותכונתו, כי כל מה שנצרך לאדם למען יעמוד על מתכונת נפשו כדי שיהיה במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כישרונותיו וחיים בו כל כוחותיו - בכלל ׳לצורך׳ הוא. ומובן כי לרוב בני האדם דרוש לזה לקחת מן העולם ׳יותר מכדי הסיפוק׳. דרוש הוא לתענוגים גשמיים, לטיול ולחברת בני אדם, ולהתענג מנועם הטבע וכדומה. ומאחר שנחוץ לו כל זה, אם יגמור בנפשו לפרוש מהנאות אלו, הרי הוא בכלל ״אל תהי צדיק הרבה, למה תישומם״. ומלבד יחידי סגולה, כמו הגר״א ז״ל או רעק״א ז״ל. קדושים כאלו אינם צריכים להנאות גשמיות, כי נפשם מתמלאת מהתענוגים הרוחניים שיש להם לאין שיעור מעבודתם בתורה ומצוות. אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזאת, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים המעוררים בו את כוחותיו וכישרונותיו, המרחיבים את דעתו ומשביעים אותו רצון. ואם יחסר את נפשו מהם, ׳יחסרו לו חיים׳ ולא תהיה לו שלמות האדם כפי שנצרך לעבודת הבורא החפץ באדם השלם״. עד כאן לשונו.

זהו, נראה לי שהדיבור הזה מבהיר את הנושא בצורה הכי ברורה ואין הרבה מה להוסיף. הנאה מהעולם הוא דבר חיובי ונצרך. בריא, טוב ומועיל. העולם נברא בשבילנו ולמעננו, בשביל שנהנה ממנו ונשתמש בו כל צרכינו די סיפוקינו. ׳שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה׳. ולמי שעדיין חושב שאלוקים ממש מזדעזע כשהוא רואה אדם שרוצה ליהנות מהעולם ומהנאותיו ורוב טובו, וממש באותו רגע רוצה לירות בו ירייה בראש, אני מזכיר לו לצאת כעת אל השדה ולברך בשמחה את ברכת האילנות. ׳ברוך, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהם בני אדם׳. המשך יום יפה שיהיה לכם, חברים.
כמה פעמים אנו מבקשים וטהר לבנו לעבדך באמת?


הבה לא נזהם אותו... כי לב יש לנו רק אחד!
סמל אישי של המשתמש
yehuda
מנהל
 
הודעות: 1106
הצטרף: 24 יוני 2015, 05:36
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי אחד » 20 אפריל 2017, 12:56

הבלוג של המשפיע מענדל ראטה: גם החילונים מודים: המגזר החרדי מאושר יותר
בצעירותו התתחבט המשפיע הרב מענדל ראטה בשאלה: האם חייהם של החרדים טובים יותר או שמא חייהם של החילונים מאושרים יותר • סדרת סיפורים וחוויות הוכיחה לו יותר מכל: החילונים מתקנאים באורח החיים החרדי • 'הבלוג של המשפיע' בפרק של גאוות יחידה

הסתיים לו חג הפסח. כל הכלים נארזו ונעטפו היטב, החמץ חוגג בגדול, ו...הסתיימו החגיגות. כל הנסיעות, האירועים, ההצגות, הקומזיצים, הסעודות, היינות, הבשר והדגים וכל מיני המטעמים. חזרנו אל הימים האפורים והשגרתיים. איש איש אל עבודתו ולימודיו. מתחילים ימי השגרה: לחם עם ממרח בבוקר, וכרוב ממולא באורז בצהריים. שבוע שלם שלא העזנו לחשוב על המאכלים האלו, אבל אך הגיע רגע מוצאי החג... איך שהתנפלנו על החמץ. ככה זה, כאלו אנחנו. עדיין מחוברים לחומר קצת. בכל אופן, היה קשה קצת כל הפסח עם המאכלים הלא שגרתיים והדי מגבילים. זה המחיר הכבד, כנראה, ששילמנו על היציאה מארץ מצרים, שבוע של הגבלות, ממש לא קלות. ועדיין, אנו קוראים לחג הזה 'זמן חרותינו'. האמת, לפעמים אני תוהה לעצמי, איך בדיוק מתקשר השם הזה ׳זמן חרותינו׳ עם חג שכולו הגבלות? כל מקום עם המנהגים שלו, וכל משפחה עם החומרות שלה: יש שאין אוכלים מאכלים חלביים, יש שלא אוכלים סוכר ושום תבלין, האשכנזים לא אוכלים קטניות כלל, ורבים נוהגים שלא לאכול בכלל מאכלים של אנשים אחרים אלא מהבית. אין חג שיש לו חומרות כה רבות כמו חג הפסח, ובדיוק לחג זה אנו קוראים בשם ׳זמן חרותינו׳?

האמת שהשאלה קצת יותר גדולה: כל החג הזה, המבוסס על נס יציאת מצרים, שזו היא בעצם היציאה מעבדות לחירות, יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה, הפכנו לעם יהודי שומר תורה ומצוות ומתנהל עם למעלה משש מאות מצוות, איסורים והגבלות, כריתות ועונשים, חוקים ומשפטים ומעצורים רבים לכל מיני נטיות לב אשר אנו נולדים איתם, היכן בדיוק היא החירות, בזה שיצאנו ממצרים והפכנו לאומה עם כל כך הרבה הגבלות ואיסורים? במצרים היינו בארץ חופשיה מאיסורים, הארץ הכי מתירנית בעולם, הכי חופשיה, ויצאנו אל המדבר בשביל לקבל עול גדול וענק של שש מאות ושלוש עשרה מצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, הלזאת ייקרא חירות?

כשהייתי בחור צעיר הייתי שומע רבות מפי הדרשנים והמשגיחים, שהחופש הכי גדול זה ׳ללמוד תורה׳. וכי לא כך אמרו חז״ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". החופש והכיף הכי גדול זה לשמור תורה ומצוות. זה החופש האמיתי, כך הם היו אומרים לנו. טוב, כמובן שקיבלתי את הדברים בתמימות לב, ולמדתי בהתמדה גדולה עד לב השמים. עד שהגיע גיל ההתבגרות, שם התחלתי לשאול את
עצמי שאלות שונות על החיים. פתאום התחלתי לגלות עולם. תפסתי, פתאום, שאני שייך לקבוצה קטנה של אנשים מאמינים המפוזרים על פני כמה ערים בארץ: בני ברק, ירושלים, אשדוד, בית שמש, ביתר, ואולי עוד כמה קריות. ואני עוד חשבתי שאני מנהל את העולם, יא טמבל שכמוני. כולם סביבי עושים חיים משוגעים, נהנים כל רגע, חיים ונהנים בטירוף, אוכלים את כל מה שנכנס לפה, נוסעים לטיולים להודו על נהר הגאנגאס ולדרום אמריקה על נהר האמזונס, מועדונים, ברים וריקודים. ששון ושמחה. ואני, דפוק, יושב לי בתוך בית קטן, מתייסר בנקיפות מצפון על כמה רגעים של כישלון רוחני. מה אני צריך את כל זה על הראש. החילונים האלו, הם עושים הרבה יותר כיף מאתנו, ואנחנו עוד מתגאים לומר שאנחנו הכי מאושרים בעולם, ו"לך תסתכל על החילונים כמה שכולם עצובים ומדוכאים ולוקחים כל היום כדורים"... בגיל מסוים הפסקתי להאמין בתמימות לכל מה שאמרו לי אי פעם, ורק שאלתי את עצמי כל הזמן: איפה באמת נמצא האושר היותר גדול? בחיים עם גבולות ואיסורים, או בחיים המתירניים, חסרי הגבולות?

לפני חודש בערך זה היה. נסעתי עם מונית בתוך בני ברק, עם נהג חילוני. מאחורה ישב עוד בחור חסידי שהתלווה אלי. חזרנו מאיזה קומזיץ. כדרכי בקודש, ודרכם של חרדים רבים בקודש, פתחתי בשיחה קלה עם הנהג. הרבה חרדים אוהבים את האתגר הזה. שיחות עם נהגי מוניות חילונים. יש את האלו שעושים את זה בשביל להרגיש שיש לנו מה למכור יותר מהם, ויש את אלו שעושים את זה ממקום הפוך: בשביל להרגיש שהם כאילו מחוברים אל מה שקורה במדינה ולא ממש מנותקים. אבל זה בכל אופן מה שעשיתי, התחלתי לדבר אתו. פתאום שאלתי אותו שאלה: "תגיד, איך נראה לך יותר כיף לחיות, כחילוני או כחרדי?". הוא ענה לי על המקום, בלי להתבלבל: "ברור, כחרדי". שאלתי אותו: "למה, איך זה יכול להיות. אתה הרי כרגע חופשי לגמרי, מותר לך כביכול הכל, אין גבולות של כשרות או צניעות, אין גבולות לכל היצרים הקדמונים והפראיים של האדם, והנך יכול כל שניה לעשות חיים כיפיים מטורפים. במה בדיוק הנך מקנא בנו?". הוא ענה לי: ״תקשיב, אתה חושב שזה ככה. אבל בתכל'ס, החיים המתירניים מביאים לך מלא אכזבות בחיים. אתה מתרגל לכל התאוות והיצרים, ורוצה עוד ועוד, ואין לך כבר את הכיף הזה שהיה ברגע הראשון, וגם אינך יכול למלא את כל התשוקות באמת כי הם לא נגמרות למעשה אף פעם, תמיד יש תשוקה לעוד יותר. ואז בשלב מסוים אתה כבר רוצה משהו אמיתי, חיים עם משמעות מסוימת, אבל אין לך משהו שבשבילו תחיה, אין לך אתגר אמיתי שסביבו תחיה את החיים שלך. כל המשמעות שנשארה לך זה רק ללחום את המלחמה של ״החזק - שורד״, ורוב החיים זה אכזבות, חוץ מקצת רגעים פה ושם, ואחרי זה אתה מת, ובשביל מה חיית? אבל אתם יש לכם הגבלות, יש לכם אמונה ומשמעות לחיים, יש לכם סיבה למה לחיות. זה רק הצעירים שלכם שחושבים שהעולם הגדול הוא יפה וקורץ, אבל הוא לא טומן שום דבר אמיתי בקרבו, זה רק נראה ככה מבחוץ. רק אתם, החרדים, יש לכם קצת בעיות אחרות, אבל זה פחות חשוב עכשיו״. אלו, בערך, היו מילותיו של מיודעינו הנהג.

האם זה אכן אמת? אולי הוא סתם היה נהג ממורמר, נהג מונית שעובד קשה לפרנסה שלו וחושב שהדשא של השני ירוק יותר? האם החילוני המצוי לא נהנה מהחיים המתירניים שמוצעים לו בחיי היומיום? טוב, אז תשמעו סיפור מעניין. סיפור שקרה לי לפני שנתיים בדיוק. זה היה בחודש אייר. אני זוכר את התאריך? כי זה היה כמה ימים אחרי יום העצמאות. יום העצמאות ׳נדחה׳ זה היה אז. לא אאריך בכל הרקע, אבל הייתי אז בתקופה סוערת ולא קלה בחיי. לא ישנתי אז מדי הרבה בלילות. באותו לילה עליו אני מדבר, החלטתי שאני הולך רגלית אל חוף הים באשדוד, צעידה של כארבעים דקות. לנשום קצת אויר צח, לראות את הגלים השקטים והגדולים, להירגע קצת. מי נמצא בלילה בשעה מאוחרת, בערך בשעה שתיים - שלוש? ריק לגמרי, בדרך כלל. מה ששכחתי שזה היה במוצאי יום העצמאות, בו כל המדינה חוגגת ריקודים, ודגלים וחינגות ליליות. אז אני הולך והולך, ומתקרב אל החוף השקט. ופתאום, היכן שהוא ליד החוף, אני שומע קול אדיר של מוזיקה רועשת יוצא מתוך איזה אוהל. שאלתי את עצמי: מה זה הדבר הזה, באמצע הלילה, מה זה יכול להיות. הלכתי לכיוון של המוזיקה. אני רואה אוהל גדול, ומציץ לרגע פנימה. טוב, לא ממש רוצה לפרט מה שראיתי שם. היו שם מאות צעירים שרקדו ריקודים לצלילי המוזיקה הרועשת והלוהטת , אבל ה׳ ישמור, ריקודים מעורבים. זו הייתה פעם ראשונה שנחשפתי לדבר כזה. הלב שלי הפסיק לרגע לפעום. ידעתי שאסור לי להמשיך לעמוד שם. היה לי רגע של ניסיון קשה.

ופתאום, פתאום אני רואה מול עיניי, כמה מאבטחים חילונים מבוגרים שעמדו שם ליד איזו רכב צהוב כזה של שמירה, הם קופצים אלי במהירות, ומנסים לומר לי משהו. רק שהם התביישו לרגע להגיד לי את זה. אז מישהו מהם ניגש ואומר לי, כאילו בשם החבר שלו: "הוא אומר שלא כדאי שתעמוד פה. אל תישאר פה. זה לא בריא לנשמה שלך. זה לא טוב, לא בריא! לא בשבילך״. הייתי המום. ראיתי על הפנים איך שבער להם שאני אלך משם. הם כל כך פחדו אם איחשף למה שקורה שם. שאלתי אותם בתמימות "מה זה מה שקורה פה?", והם ענו לי: ״אלה חגיגות של יום העצמאות, אתה יודע, ככה זה אצל הצעירים פה״. הם כל כך התביישו במה שהולך שם. משהו בנשמה שלהם הבין שלי אסור לרגע להיות שם ולפגום בטוהר הזה שאנחנו מחזיקים בו. לפגום את הטוהר הזה שיש לנו, שבו אנחנו מחזיקים את כל העולם. משהו בהם הבין את זה ברור, ללא צל של ספק.

סיפור נוסף, גם היה באשדוד. זה כבר היה לפני כמה שנים טובות, בשבת בלילה. לא היה לי כוח ללכת לשום 'טיש' חסידי, ובמקום זה החלטתי לטייל קצת באשדוד, עיר גדולה ויפה. עד שאני מגיע לאיזו פינת רחוב בשכונה חילונית, ואני רואה קבוצה של צעירים יושבים סביב שולחן מול איזה קיוסק, אוכלים ומדברים. החלטתי לגשת אליהם ולנסות לדבר איתם. אולי אצליח לעשות איתם שיחה מעמיקה על יהדות. אני מדגיש שזה ממש לא תפקיד של כל אחד. בשביל דבר כזה צריך להיות מחושל מספיק, עם בשלות נפשית וידע מספיק ומדויק, אבל זה מה שעשיתי אז. ניגשתי אליהם, ועצרתי לידם. באותו רגע אני מבחין שבתוך החנות יש מסך גדול, כנראה מסך טלוויזיה, והצעירים יושבים וצופים בו. לפני שאני מספיק לקלוט מה הולך שם, קופץ פתאום בעל הקיוסק אלי, אדם שנראה כבן ששים או שבעים, רחוק מלהראות צדיק הדור או משהו כזה, והוא מתחיל לצרוח עלי: ״לך מפה״!!! לך, לך מפה!! אתה כמו כל החברים שלך שבאים לכאן בשבת בשביל לצפות בכל התועבה הזאת, לך, לך מפה!!!" איזה בושות היו לי. ברחתי משם מהר וכל הלב שלי רועד מההזדעקות הפתאומית שלו. אני הולך הביתה ואני שואל את עצמי: רבונו של עולם, מה פשר הדבר הזה? היהודי הזה, מוכר כנראה מאכלים לא כשרים, צופה כל הזמן בהבלים שמרצדים מולו במסך, נראה איש בוהמה שלא חסך מעצמו כל מיני תאוות ומילוי תשוקות ויצרים, מה בדיוק הוא מזדעק, מה בער לו אם אעמוד ואצפה לרגע במה שהוא כל החיים שלו מסתכל? ממה נפשך, אם זה לא טוב לדעתו, אז למה הוא כן חי ככה, ואם זה כן טוב לדעתו אז למה לי זה אסור? ועוד בכזה מין זעזוע הוא צעק, כזה מין פחד, כזה מין קול מפחיד שמעתי יוצא מתוך הנשמה שלו: "מה אתה מחפש פה, זה לא המקום שלך!!". כמו צעק: "לך, לך, אנחנו זקוקים לקדושה שלכם, אל תחללו לנו גם את זה, ואזי לא יישאר מאתנו שום דבר". ממש יכולתי לשמוע זעקה כזו מסתתרת בתוך המילים שלו.

סיפור אחרון: זה היה לפני כחודש בלבד. הוזמנתי על ידי ידיד קרוב בירושלים העוסק בקירוב לבבות, לבוא ולראות מקרוב את פעולותיו הברוכות במוסד שבנה. אחד מהדברים שהוא עושה זה שהוא מקרין על מסך גדול משחקי ספורט, כך שאלו הנערים החפצים לראות ספורט יוכלו לראותו באותו מבנה ולא יצטרכו ללכת למקומות מפוקפקים שונים. ובכן, הגעתי למקום בשעה הנקובה, והיות שלא ידעתי היכן בדיוק נמצא ידידי בעל הבית, ניסיתי להיכנס לבד אל אותו אולם בו נמצא המסך. ברגע שאני מנסה לפתוח את הדלת, מבחין בי בחור העומד שם ואומר לי מיד: ״לא לא, זה לא בשבילך. רואים פה גם בנות, זה לא בשבילך״. חשב, כנראה, שמולו עוד בחור חרדי שמנסה דרך אחרת בחייו קצת, רק שהלבוש הרבני הזה אמר לו משום מה שהבחור התמים הזה שמנסה להיכנס לא צריך לראות פה דברים חדשים.

ובכן, הסיפורים הללו, מביאים בקרבי מסקנה אחת דומה: כל יהודי מתגעגע להיות קדוש. גם החילוני המצוי, אינו חושב שהחיים המתירניים מביאים לו יותר אושר, להיפך: הוא מקנא בזה הגיבור, שמסוגל להתאפק ולחיות חיי קדושה וטוהר. אלא שהוא מרגיש כבול ליצריו וחושב שכבר אינו מסוגל אחרת, ובדיוק להיפך, הוא חש שדווקא אנו אלו שחיים את חיי החירות, בכך שלא התרגלנו אל החיים המתירניים הכובלים את האדם אל יצריו הנמוכים. הוא יודע בליבו היטב שדווקא החיבור עם התורה והמצוות, החיבור עם הריבונו של עולם ועם הקדושה, זוהי החירות האמיתית, זוהי היציאה ממצרים, מהעבדות אל התאוות הנמוכות של מצרים, אל החירות של הקדושה והטוהר. רק לפני זמן לא רב כתב לי נער נושר על מצבו, ואני מעתיק את לשונו במדוייק: ״תזכור רק דבר אחד: הנוער הזה (הנושר) הוא שביר הרבה יותר ממה שהוא נראה. אנחנו יכולים לשחק אותה שטוב לנו וכו'. הכל שטויות. אתה יודע שהיום הנחתי תפילין אחרי חודשיים שלא הנחתי והתחילו לזלוג לי דמעות. ז׳תומרת, שאם תראה אותי, אני יכול 'לשחק אותה' קשוח עם ביגוד יפה וסמארטפון שנשלף כל רגע מהכיס כדי 'לראות מה השעה', אבל בעצם, בתוך תוכו, כל אחד מאיתנו שבור. השאלה היא כמה קליפות של שנאה עוטפות את השבר הזה. את זה התפקיד שלך ושל שכמותך לגלות את זה. מאמין בכם כל כך״. זה לשונו של אותו נער, שאין לי מושג מה איתו כרגע.

הוא כתב לי את זה אחרי ששלחתי לו את אחד הפרקים הקודמים מהבלוג, פרק על שינוי מסלול בעולם הישיבות (פרק 14). זה אותו בחור עליו כתבתי בפרק ההוא, על המעברים שהוא עבר עם אי ההתאמה במסלולי הלימוד לפי הקצב שלו. אוי, כמה שהוא מתוק הבחור הזה. כמה שהוא עבר בחייו וסך הכל חיפש את נשמתו, את האור שלו, את האושר שלו, חשב שהוא נמצא בכיוון השני, אבל חטף את אכזבתו בפרצוף בכאב רב. כמה חבל לי על אותו נשמה טהורה. גם בלי הכיפה הוא נראה כל כך קדוש וטהור, כל כך צמא לאהבה ולטוב, כמה חבל. לפעמים, בגלל שאנחנו מלחיצים מדי, ובמקום לתת תחושה שלהיות יהודי זה כיף וזה לחיות חיים משמעותיים מלאי הנאה עם גבולות נכונים, אנו נותנים להם תחושה הפוכה: שלהיות יהודי זה חתיכת עול קשה, ומה לעשות - זה התפקיד שלנו וזהו, אין ברירה אחרת. ואז הם הולכים לחפש בבורות הנשברים, עד שליבם נשבר לרסיסים כי הם לא מוצאים גם שם את סיפוקם. אוי, כמה שזה שובר את הלב.

אלוקים גדול. פתאום יש לי אהבה כל כך גדולה אל כל בניך אהוביך. הלוואי ואזכה לגעת בליבם של אלפי בניך אבודיך המחפשים את דרכם בעולם, מחפשים אחרי האושר, מדמים למצוא אותו באשליות שווא הנוצצות להם, ואינם יודעים כי הנוצץ ההוא אינו אמיתי כלל וכי האושר האמיתי נמצא דווקא בלחיות עם משמעות, עם התגברות, עם קדושה. הלוואי ואזכה גם אני לחיות תמיד עם האמת הזאת. והרי לפעמים גם הלב שלי מושך אותי אל הכיוון האחר ואומר לי: "צא החוצה, לך תראה את העולם הגדול והיפה, כולם עושים חיים". אבל טעמה של הנפילה, כה מר הוא, כה מרחיק את הנשמה. תן לי את הכח, אלוקים גדול, להיות תמיד קדוש, לחיות תמיד את הבהירות הזאת, כמה שטוב להיות קדוש, כמה שטוב להיות טהור, להיות קרוב, קרוב אל הקדושה, עם עיניים ופנים קדושות, ועם לב שמתגעגע רק לדברים קדושים וטובים.
אל תפתח פה לשטן, הוא לא רופא שיניים!...
מבוסס על דברי הגמ' "אמר ר''ל וכן תנא משמיה דר' יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן"
(ברכות יט. סא. כתובות ח:)
סמל אישי של המשתמש
אחד
 
הודעות: 2093
הצטרף: 20 אפריל 2016, 12:05
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: תופעת הנשירה ופתרונות למניעתה (ה"כוכב" מענדל ראטה)

הודעה שלא נקראהעל ידי מים רבים » 20 אפריל 2017, 22:17

מי שיקרא את האשכול "בינו בוערים בעם" יראה בברור ששש משזר הינו מנדל ראטה בכבודו ובעצמו אותם ביטויים אחד לאחד ובכלל הסגנון דומה עד להפליא
מה שמעניין וגם חשוב לחשוף מי מהמשתפים אותנו בהגיגיו הוא לא פחות מניק כפול שגם מאחוריו עומד ממנדל ראטה
ולגופו של ענין יש בו משהו יפה ועכשוי ואפילו מעמיק אבל הוא הולך עם הביקורת שלו ועם הרעיונות שלו מדאי רחוק
מה שבטוח שיש לו אנרגיות והלואי ויהיו מופנים לנתיבים נכונים וחשובים
מים רבים
 
הודעות: 7
הצטרף: 19 אפריל 2017, 23:52
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

הקודםהבא

חזור אל חרדים לדעת

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: גאליציינער, דרום, הכתב התורני, המוזיקאי, מרן ראש הישיבה, עויבד, שיך ו־80 אורחים