אנשים מספרים על עצמם

לדעת ולדון על הנעשה והנשמע בציבור החרדי.

המנהלים: יאיר, אחד, המפצח

אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 19:51

שלום לכולם!

כאן אביא בעז"ה את סיפוריו של חיים ולדר בסדרתו הפופולרית - 'אנשים מספרים על עצמם'.

קריאה מהנה ומועילה!

סבא קשישא


להלן מפתח הסיפורים:

אסיר תודה - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293621

חפש את המדביר - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293622

יודאיקה - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293623

לבדו בכולל - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293624

מחורבן לבנייה - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293624

אין אורח מכניס אורח - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293626

שוטרים וגנבים - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293629

אני העבד - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293630

נאמנות משתלמת - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293631

שירת העשבים - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293633

תפלת הדרך האבודה - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293634

בודד בתשובה - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293635

אמור לך מי אתה - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293637

מזל של קבצן - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293639

השביתה - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293640

פחד כלבים - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293641

חופה וקבורה ביום אחד - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293642

שלח ממתקך - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293643

מוסר, כליות - viewtopic.php?f=1&t=10971#p293644

אישום גורלי - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=20#p293646

שלא על מנת לקבל פרס - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=20#p293647

שלח לחמך - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=20#p293695

האמא נכריה, הילדים יהודים - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=20#p293732

מאבק לא משפטי - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293738#p293738

שברי מילים, שברי לבבות - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293828#p293828

שחור, לבן, ומה שביניהם - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p293830

אור הלבנה כאור החמה - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294029

מתנת אביונים - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294083

מכונית יקרה מאוד - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294147

חומות של תפילה - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294148

הזיכוי - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294151

בן אהוב - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294152

הסוכן - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294153

נאמנות במבחן - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294154

הדלאי למה - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294155

מלווים את המורה - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294156
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 19:54

דוהרים קדימה - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294294

סיפורו של ספר - viewtopic.php?f=1&t=10971&p=293830#p294295

איום מוחשי - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294297

בזכות אמא דאדה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294299

ילד בהשאלה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294386

מתנות לאביונים - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294387

(לא) חסר תקנה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294388

התינוק שנשבה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294494

ישיבה בלב סערה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294495

כל עכבה לטובה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294497

טעות בזיהוי - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294499

כי אבי ואמי עזבוני - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294500

שוטר תנועה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294501

באין מחילה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294503

ביד חזקה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294504

סליחה לאחר 60 שנה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294508

צעדת השבת - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294597

שני גלגלים חוזרים - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294599

עשינו לך מנורה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294600

להפסיד כדי לנצח - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=40#p294601

השבת נועם הנשמות - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294602

המחלה השלישית - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294603

חסד בניכר - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294604

העבר אין, העתיד עדיין - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294606

מוות וחיים ביד הלשון - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294616

דמי חנוכה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294617

שפה שרק הלה מבין - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294618

צריך סדר בחיים - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294619

לעוד סיפורים: viewtopic.php?p=293622#p293622

"אסיר, תודה".

תיגרה אחת יותר מדיי, מביאה צעיר שהוגדר כ"פרא אדם" אל מאחורי הסורגים. האיש שהחופש כלא אותו, יוצא לחופשי דווקא - בתוככי הכלא!

---

אני בן 37. גדלתי במשפחה דתית טובה, נכנסתי למסלול של בית ספר יסודי ותיכון דתי, ויצאתי לאזרחות. אמנם עם כיפה, אבל בלי הרבה דת. הכיפה היתה רק מתוך הרגל. חוץ משמירת שבת בפרהסיה, ההנהגות שלי היו כשל חילוני.

התחתנתי, עבדתי פה ושם. עם השנים התחלתי להזניח את הבית, להסתובב הרבה עם חברים, כאילו אין לי אישה וילדים שמחכים בבית. אשתי המסכנה התמודדה לבד עם הילדים ועם בעיות החינוך - בלי עזרה ממני. הייתי מגיע הביתה כמו מלך כשעלה הרצון מלפניי, והולך כשעלה הרצון מלפניי, וכשהיא היתה מעזה להעיר משהו - הייתי מתפרץ בזעם ומאשים אותה, שהיא גוזלת ממני את החופש.

העניין הזה של החופש, היה בשבילי ממש אובססיה. בכל פעם שהייתי מרגיש שמישהו, ויהא זה מעביד, שכן או בן משפחה - מעיר לי שאני צריך לעשות כך או אחרת, הייתי מתפרץ. אנשים התרגלו שלא להעיר לי. אני דווקא הרגשתי טוב עם זה, שהצלחתי להעביר לכולם את המסר. היה נראה לי שמכבדים אותי. לא ידעתי שבסך הכל נזהרו מפני ההתפרצויות שלי.

במבט לאחור, אני חושב שהייתי פשוט פרא אדם. אמנם לא פושע, אבל בן אדם ללא גבולות וללא מסגרת.

לפני שש שנים, הייתי מעורב בתגרה גדולה באזור השוק. העניין לא היה קשור אלי ישירות, אבל אני, עם המזג החם שלי, הייתי מוכרח להתערב. בסופה של התגרה, פונה אחד מהמעורבים באמבולנס לבית החולים. וזה לא הייתי אני. אני פוניתי בניידת משטרה.

קבעו לי משפט. שכרתי עורך דין ולא התייחסתי לזה ברצינות. זאת משום שקטטות מהסוג הזה היו חלק מהחיים שלי, ולא חשבתי שעוד קטטה תעלה או תוריד.

כשהתחיל המשפט, קלטתי שאני בצרה. הבן־אדם היה בעל קשרים, והפעיל את כל התביעה עלי. הם הציגו אותי כאדם אלים, הביאו עדויות של עוברים ושבים, שלא ראו איך הכול התחיל, אך ראו את הבחור פצוע אנושות. והכי גרוע - הם צילמו את המותקף מקרוב, ואני חייב להודות שזה באמת נראה נורא. חשבתי באותו רגע, שאם אני הייתי השופט - הייתי נותן לעצמי מאסר עולם. עורך הדין שלי הכין אותי לגרוע מכול.

כשהבנו שאני הולך לחטוף גזר דין רציני, התחיל עורך הדין שלי במשא ומתן עם התביעה על עסקת טיעון. בגזר הדין, הודיע השופט על שנתיים וחצי בפועל, ואני הסתכלתי בפניהן של אשתי וילדתי הקטנה - שישבו ובכו, וידעתי שאלה רגעי השפל הגדולים ביותר בחיים שלי.

תמיד ראיתי את עצמי כבחור טוב, חברותי, שאין לו שום עניין עם המשטרה, ופתאום אני הופך לעבריין. שמים עליי אזיקים, מכניסים אותי ל"פוסטה" (ניידת גדולה המובילה אסירים), ואני אסיר.

* * *

הגעתי לכלא בדיכאון של ממש. הוכנסתי לתא צפוף של 12 אסירים, פושעים אמתיים.

הכלא הוא כמו ג'ונגל. רק מי שחזק שורד. זה כמו מדינה בתוך מדינה, עם חוקים אחרים לגמרי. מיליונר עם עוצמה בחוץ, יכול להיות המשרת של אלה שעבדו אצלו בניקיון. אם אתה מגלה סימני חולשה - מיד טורפים אותך.

לא הרמתי את העיניים. בתחילה לא העזו חבריי לתא לעשות לי שום דבר, כי שמעו שאני כאן על תקיפה וחבלה חמורה (שבחוץ זה לא כבוד גדול - אבל שם כן). אחרי כמה ימים לחש לי מישהו, שאם אני אמשיך עם העיניים העצובות האלה, האסירים יתחילו לזלזל בי, ול"זלזול" בכלא יש משמעויות מאד לא פשוטות.

החלטתי כלפי חוץ להראות קשיחות, אבל בתוך תוכי מתי.

אני, שכל החיים שלי היו בסימן 'חופש', כלוא מאחורי סורג ובריח, עם גנבים ורוצחים, ועוד עבירות שלא נדע. אני רואה איך כולם מאבדים צלם אנוש, מתחיל לשקוע במרה שחורה - מתוך כאב וגעגועים, כמעט לא אוכל, יורד במשקל, והגרוע מכל - בוכה בשקט בלילות.

בוכה? בכלא? זו ממש טעות חמורה.

* * *

כאן באה תקופה שקשה לי לתאר. בכלא מזהים חולשה, כמו שאתה מזהה כושי בשלג. החלה תקופה קשה, בה פגעו בי באלימות, ועד שלא התעשתי והחזרתי לאחד האסורים מנה אחת אפיים, בצורה שסיכנה אותי בתוספת של כמה שנות מאסר - לא היה לי שקט.

הסוהרים הזהירו אותי, שהעיניים שלהם עלי מהיום, ומבחינתם לא ימליצו לנכות לי שליש על התנהגות טובה. קלטתי שאני מסתבך והולך, וסופי להימק בכלא עוד הרבה שנים.

התחלתי להתמוטט נפשית. אמנם מעולם לא הייתי לגמרי יציב, אבל אף פעם לא הגעתי לתחתיות שכאלה. התחלתי לעשות חשבון נפש, איך הגעתי לזה, ומדוע אני כל כך סובל. נקודת המשבר הראשונה שלי היתה אחרי חודשיים, כשאשתי ובתי הבכורה באו לבקר אותי לראשונה. נשברתי כמו ילד קטן. הרגשתי אבוד וחלש מול בתי האהובה ומול אשתי - שראיתי כי אינה יכולה לסבול עוד.

ישבתי מולה, והרגשתי שעוד רגע אני מתחיל למרר בבכי. פתאום הסתובבתי והלכתי. השארתי את שתיהן בוכות, על־אף שנשארו לי עשרים דקות לסוף הביקור. הסוהרים הסתכלו עלי כמו על בן אדם חסר לב.

שלחתי לאשתי הודעה, שאני לא רוצה יותר ביקורים, כי זה מחליש אותי מאד. התחלתי להתכנס לתוך עצמי, ולאט לאט התחילה אצלי התעוררות דתית. התחלתי להקפיד על תפילות, ברכת המזון, יצרתי קשר עם רב הכלא כדי להשתתף בשיעורים. הוא הציע לי לעבור לאגף שומרי מצוות, אבל אני בעקשנות החלטתי שלא. אני אהיה כאן, ואשתנה.

האסירים חשבו שקרה לי משהו, אבל לאט לאט ראו שאני מדבר בהיגיון ולא מציק לאף אחד. הם חיכו למעידה שלי, כדי להגיד: "הוא סתם משחק". אבל לא היתה מעידה, כי ידעתי שאני בורח מהעבר שלי ומתחיל להיות בן אדם.

* * *

היו לי הרבה שיחות עם רב מבני ברק, שמגיע מדי פעם לאסירים. הוא אמר לי שלא די בהתעוררות הדתית שלי. הוא אמר שאני צריך להיות בן אדם. לעזור לאסירים אחרים, להתגבר על המידות הרעות שלי, בעיקר על העצבים שנשרפים לי מהר. זה היה הכי קשה. להתפלל ולברך - זה בינך לבין ריבונו של עולם, בלי אף אחד שמקלקל באמצע, אבל בין אדם לחברו - זו עבודה אמתית. אתה צריך להשפיל את הכבוד שלך, שאתמול היית מוכן למות בשבילו. אתה צריך לוותר, לא לחשוב על עצמך. בתור סיסמאות, זה נשמע פשוט וקל. בתכל'ס, זה יותר קשה מלהתחזק בתורה ובתפילה.

כתרגיל ראשון, הוא הורה לי לבקש מחילה מאסיר שפגעתי בו. ניסיתי להסביר לו, שהאסיר הזה פגע בי קשות, והתגובה שלי היתה בגדר פיקוח נפש. הוא לא התווכח איתי על הנסיבות, אבל אמר שכעת, אחרי שהבהרתי לו את כוחי - מותר לי לבקש סליחה.

הבאתי לו כל מיני הסברים, למה אסור לי לעשות את זה. הסברתי שבכלא זו טעות גדולה לומר "סליחה", כי כולם יאמרו שאני חלש ופוחד מהתגובה שלו. אבל הוא אמר לי: "אם תרצה, אני אביא לך עוד מיליון תירוצים. אתה רוצה לנצח את היצר שלך, או את כל העולם? אז קדימה. לך תבקש סליחה."

היום אני צוחק מזה כמו מבדיחה, אבל אז זו נראתה לי המשימה הכי גדולה בחיי. החלטתי לעשות את זה כמו גדול. בשעת הארוחה נקשתי בכף על השולחן. כולם השתתקו. אמרתי שאני רוצה לבקש סליחה ומחילה מאותו אסיר.

כולם הופתעו. זה לא דבר שקורה בכלא. אבל התגובה הפתיעה גם אותי. כולם שמחו וטפחו לי על הכתף, ואחר כך הביאו אותו ואותי לאמצע חדר האוכל, כדי שנלחץ ידיים. להפתעתי, כולם אמרו שהייתי "גבר". זאת אומרת - עברתי את המבחן, ואף אחד לא חושב שאני חלש או משהו כזה.

אולי זה נשמע קטנוני, כל העניין הזה, כמו ילדים קטנים. אבל ככה הם החיים בכלא. אנשים יכולים להרוס את העולם, בגלל איזה חיוך שמתפרש אצלם כזלזול בכבוד.

* * *

אחרי שבירת המידה הזו, היה לי כבר קל יותר. התחלתי לעבוד על עצמי בנושא של הקדמת שלום לכל אדם, ויתור בתור לאוכל, לקיחת משימות של אחרים, עזרה ועידוד לאסירים אחרים. בלי ששמתי לב, הפכתי - לראשונה בחיי - לאדם אהוד. התחלתי לשפוט בסכסוכים של אסירים, ועשיתי זאת תמיד על דרך הפשרה, כדי לא לפגוע חלילה בצד המפסיד.

לאט לאט התקבצו מסביבי כמה אסירים שחזרו גם הם בתשובה. זה היה כמו אש בשדה קוצים. אנשים ראו כמה טוב לי, וכמה אני בטוח באמונה בה' יתברך. זו היתה בשבילם ממש הצלה. היינו מאד מאוחדים ומסורים זה לזה ולאחרים. בכלא התחילו לכנות אותנו "הביטחוניסטים", בגלל שרק האסירים הערבים מגלים מסירות ואחדות זה לזה, מסיבות פשוטות: הם כלואים על רקע אידאולוגי, והאחרים על רקע אישי. היינו קבוצה שנכלאה על רקע בעיות אישיות, אך הפכה לבעלת אידאולוגיות.

ההנהלה התחילה ללחוץ, שנעבור לאגף שומרי תורה. כולם התקוממו. עליתי למפקד הכלא ואמרתי לו: "אתה רואה מה הולך כאן, עם הפשיעה והסמים? אתה רואה כמה טוב מביאה התורה? מה יש לך?" אבל הוא אמר שהתארגנויות כאלה פוגעות בשליטת ההנהלה, והוא לא מעוניין בכך.

התעקשנו, וזה היה מאבק גדול, שצירף לקבוצה שלנו עוד ועוד אסירים. ארגנו מניין, אליו הצטרפו אסירים רבים.

ופתאום באמצע העשייה, מודיעים לי שאני משתחרר על התנהגות טובה. איך עבר הזמן, פשוט לא הרגשתי. הודעתי את זה לחבריי האסירים, והם ארגנו לי כמה חאפלות של פרידה, והמטירו עלי הרבה חום ואהבה. רבים באו ואמרו: "מה יהיה אתנו?" הבטחתי לשמור איתם על קשר.

יום לפני השחרור, ישבנו ושרנו וקצת בכינו. מישהו הביא קצת משקה, ועשינו כזו הילולה. נפרדתי מכולם בחיבוק ובנשיקות. המרגשת מכולם, היתה הפרידה מג'קי (שם בדוי), שהיה החבר הטוב שלי בכלא. הוא, אגב, היה האסיר שרבתי אתו אז. המריבה ההיא שינתה לשנינו את החיים.

ולמחרת השתחררתי.

* * *

חזרתי הביתה. אשתי בקושי הכירה אותי עם הזקן והכול. האמת היא, שהיא קצת חששה שהשתגעתי או משהו, אבל פתאום ראתה בעל שנמצא בבית, לומד בכולל ועובד קצת בכתיבת מזוזות בשביל הפרנסה. היא ראתה שנגמרו ההתפרצויות וההשתוללויות, ובמקום זה אני נוהג בכבוד עם בני אדם. כולם ראו את זה. גם ההורים שלי, שכל כך הרבה סבלו ממני - פתאום התחילו לרוות ממני נחת.

ג'קי השתחרר שנה אחריי. אני הייתי זה שחיכיתי לו בחוץ, וממש שיקמתי אותו. הוא חזר בתשובה שלמה, התחתן ולמד איתי ביחד. גם הוא נהיה בן אדם. בכל פעם מחדש, אני מבקש ממנו מחילה על מה שהיה בינינו. הוא סלח לי כבר מזמן, אבל אני עדיין מרגיש אסיר תודה.

באשר לכלא, אני חושב, שהמקום הזה היה בשבילי המקום המתוק בחיי על אף שהיה מר כלענה. הישיבה בכלא יכולה לעשות רע לבן אדם, אבל היא יכולה להיות חוויה מטהרת. נכנסתי פרא אדם לכלא, והשארתי שם את הפרא. הייתי בטלן ונגרר, והפכתי לאדם עסוק וקצת מנהיג. כל מה שהייתי צריך בחיי - היה זמן למחשבה. אם לא הייתי מתגלגל בכלא, הייתי מתגלגל עד היום בחוץ. לא מאושר. לא מוערך. לא מועיל. ולא תורם.

כל חיי רציתי חופש. רק אחרי שזה נשלל ממני, הבנתי שרק עבד מחפש חופש, כי "עבדא בהפקרא ניחא ליה" (=עבד, נח לו בהפקרות). אבל בן חורין - סובל מחופש. הוא צריך מסגרת שתגביל אותו, ורק אז הוא נהיה מאושר.

אני מודה לקב"ה כל יום: "ברוך אתה ה', מתיר אסורים", וחושב בלב: "תודה על זה שאסרת אותי, ועל זה שהתרת אותי".
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 19:55

הגננת - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294925

לרדת מהעץ - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294927

שתי אבידות - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294929

גשם של חשדות - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294930

פרחים אקזוטיים - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294932

הפרעה נעימה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294933

נקיון חפיף - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294935

משחק הדמעות - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294937

נופש פעיל מאוד - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294938

רני עקרה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294939

כלה בלי טבעת - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294940

מטלית אדומה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=60#p294941

שלום בית - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p294942

האורגניסט - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p294943

סע ישר - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p294944

חברות במבחן - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p294945

התכשיטן שלי - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p295135

שתי אחיות - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p295136

כיסוי לחיים - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p295138

אין אדם לוקח אלא לעצמו - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p295139

מישהו שומע אותי - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p295140

והשיב לב אבות על בנים - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p295141

לפחד מן הפחד - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p295142

איזהו אלוף - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p296115

פרקליט ב"רוורס" - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p297494

כוחה של תפילה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p297495

שכר העלבון - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p297496

חתונה הולנדית - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p297497

מי ימצמץ ראשון - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p297500

אוצרות הכותל - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p297501

המחלה המדומה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p297502

הקבצן הנדיב - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=80#p297503

החלפות - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=100#p297504

ניגונים של תורה - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=100#p297511

לא כל מה שנוצץ - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=100#p297512

כיסאות מתחלפים - viewtopic.php?f=1&t=10971&start=100#p297513

חפש את המדביר

משפחה מתמודדת עם צרה צרורה ונדירה. עדר של טרמיטים פשט על הבית ומאיים למוטטו. בצר להם, הם מפרסמים מודעה בעיתונות "דרוש מדביר טרמיטים". לעזרתם מתגייס אדם בעל חסד שיוצא מגדרו לסייע להם ורק אז הם מגלים שלא רק טרמיטים מסוגלים לעולל הרס וחורבן...


----

הסיפור שלי מחולק לשניים, כאשר כל חלק הוא סיפור בפני עצמו. חלקו הראשון התרחש לפני כחצי שנה. לפני כחודש התרחש החלק השני, וכעת אין לי שום בעיה לספר, מה גם שיש בכך תועלת רבה לציבור.

נחזור שנה לאחור.

אני מתגורר בקומה ראשונה בבית די ישן, וביום אחד הבחנו בנמלים המשתרכות להן בטור ארוך ארוך שמקורו בגינה. ריססנו אותן בתכשיר נגד נמלים והנחנו שהכול בסדר.

אך לא. טור הנמלים הלך והתעבה מיום ליום ולמעשה השתלט על כל חלקי הבית, ניסינו לסתום חורים, ניסינו להביא רעל חריף יותר אך לשווא.

יום אחד אנו מבחינים שדלת המטבח אכולה, ניעור קטן הביא לנשירתן של מאות נמלים. כעת הבנו שתרסיסים למיניהם לא יועילו כאן – אנחנו צריכים מומחה.

הזמנו מדביר מקצועי. הוא עשה סיור בבית ומהר מאוד נעצר ואמר: אני לא צריך עוד. הבנתי.
ישבנו בסלון והוא אמר: יש לכם בעיה רצינית.

נו טוב, את זה כבר ידענו מהאופן הדרמטי שהפסיק את הסיור שלו.

"יש לכם טרמיטים", אמר. "זה סיפור ממש לא פשוט ולא בהכרח ניתן לפתרון, הנמלים הללו אלימות והבית ישן, הן אולי לא ימוטטו את הבית, אבל יאכלו כל מה שהן יכולות לאכול ותאמינו לי – הן אוכלות כמעט הכול. אני יודע שיש כמה מדבירים מיוחדים לנושא, אבל אני לא מתעסק בתחום, תחפשו אולי במדריך הטלפון או משהו כזה. אני בטוח שתמצאו.

הוא יצא ואנחנו ישבנו עם הראש בין הידיים ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו.

פנינו לספר הטלפונים. הייתה שם חברה אחת של הדברת טרמיטים. התקשרנו ואמרו לנו שהם סגרו את העסק.
* * *
בצר לנו פרסמנו מודעה לוח בעיתון "דרוש מדביר טרמיטים באופן דחוף".

כמה ימים חולפים ואז מתקשר אלינו מישהו שלא נשמע כמו מדביר. הוא באמת לא היה מדביר כי אם מנהל תלמוד תורה שסיפר שאצלו בתלמוד תורה היו טרמיטים, והוא במשך חצי שנה חיפש מדביר, הגיעו אליו כל מיני שרלטנים ורמאים ש"ריססו במים". הוא שילם הון, אבל הטרמיטים לא נעלמו.

"ואז הגעתי למדביר מספר אחת במדינה", סיפר "הוא הגיע, פינה את תלמוד התורה לשבוע, ממש כך, ומאז אין אפילו טרמיט אחד".

התלהבנו. "איך מגיעים אליו?" שאלנו.

"אז זהו, שאני לא מוצא את הטלפון שלו, אבל כעת ראיתי את המודעה שלכם וקודם כול התקשרתי, אני אעשה סדר במשרד ואמצא".

סגרנו את הטלפון, ופשוט קיווינו שימצא את המספר.

הוא התקשר כבר באותו ערב. "מצאתי את המדביר", אמר ונתן לנו את מספר הנייד שלו, "אבל לפני שאתם מתקשרים עליכם להחליט מה לעשות. הוא אחד מהיחידים בארץ והוא יודע את זה, ולכן המחירים שלו מוגזמים. אני נאלצתי לשלם לו משהו בסביבות שלושים אלף שקלים, אחרי הנחה. אבל במקרה שלי היה מדובר בפנימייה. הוא אמר לי שהמחיר שלו לדירה הוא משהו בסביבות עשרת אלפים שקלים. לדעתי, אם אתקשר אליו כמעין המשך עבודה למכרים שלי, אוכל להציג זאת כטובה אישית לי, ולבקש ממנו להוזיל את המחיר בחצי. חבל לי שאתם סתם תשלמו מחיר, שהוא לכל הדעות מוגזם עם כל הכבוד לזה שהוא מדביר כל כך נדיר".

"אני חושב שאין בכלל שאלה", עניתי לו, "אני ממש מודה לכם על הזמן שאתם משקיעים בנו, אם הרב יכול להוריד את המחיר זה יהיה ממש חסד גדול בשבילנו".

הוא חזר בתוך שעה ואמר שלא הצליח להוריד למחצית, אבל הוריד אותו לחמשת אלפים וחמש מאות שקלים. הוא ממש התנצל על כך שלא הצליח להוריד לחמשת אלפים עגול.

"זה בסדר", אמרתי לו, "אתה חסכת לנו ארבעת אלפים וחמש מאות שקלים שזה כמו המשכורת החודשית וקצבת הכולל שלי. אין לנו מילים להודות לך, מה גם שהיינו משלמים גם את כל הסכום".

סיכמנו שמבחינת המדביר הוא זה שעשה את ההזמנה, וכל דרישה כספית נוספת, אם תהיה כזו, תופנה אליו כדי שלא ינסו להוציא מאתנו כספים נוספים בטענות כאלה או אחרות.

הרב שלח מונית בתיאום אתנו כדי שנעביר לו את התשלום. המונית הגיעה, ואני ירדתי ונתתי לנהג מעטפה ובה חמשת אלפים וחמש מאות שקל דמי ההדברה ועוד חמש מאות שקל תרומה לתלמוד תורה. שאלתי את הנהג כמה עלתה הנסיעה הוא נקב בסכום ושילמתי לו.

לאחר מכן התקשרתי לרב, הודיתי לו וסיפרתי לו על התרומה ועל כך ששילמתי לנהג (שלא יגבה פעמיים...) הוא התרעם על התרומה ואמר שלא עשה זאת על מנת לקבל פרס, ואני עניתי שזה היה על חשבון הזמן של התלמוד תורה, ולכן אני מרגיש צורך. הוא הודיע לי שיסכם עם המדביר מתי להגיע, ושיתקשר אלי.
* * *
המתנו עד הערב לטלפון והנחנו שלא השיג את המדביר, ושמחר הוא יתקשר.

למחרת הוא לא התקשר עד הצהריים והחלטנו להתקשר אליו. מה ששמענו היה את המשפט הבא: "המספר שאליו הגעת איננו מחובר".

לאחר שהתקשרנו ארבע פעמים התחלנו להבין שמשהו כאן השתבש. אדם שנתנו לו ששת אלפים שקלים ניתק את הקו רגע לאחר מכן.

נזכרנו בטלפון של המדביר שמסר לנו חייגנו ומה אתה חושב? " המספר שאליו הגעת איננו מחובר".

ישבתי מול רעייתי בסלון, ושנינו לא ידענו מה לעשות עם עצמנו.

שחזרנו כל מה שקרה כאן. נפלנו לידיו של מגה-נוכל מתוחכם. הבן אדם ראה מודעה בעיתון, הציג עצמו כמנהל תלמוד תורה, (ואני חייב להחמיא לו שעשה זאת עם כל הניואנסים הדקים) הציג לנו רף מחיר גבוה ואת עצמו כמגן ומושיע, קנה את אמוננו לגמרי בכך "שלא הצליח להוריד אותו כפי שרצה", ובדרך הוסיף לרווחיו עוד חמשת אלפים וחמש מאות שקל, ועל כל החגיגה הזו קיבל כפרס וכאות ומופת להצטיינותו במעשה הנוכלות חמש מאות שקל כ"הכרת תודה".

זה היה יותר מדי בשבילנו. האמת שהתחלנו לצחוק. אל תשאל מדוע, צחקנו על עצמנו שנפלנו ככה... כשסיימנו לצחוק הפך הצחוק אצל אשתי לבכי. בכי על שהוליכו אותנו שולל, על שצחקו עלינו ככה ורק בסוף על זה שגנבו לנו ששת אלפים בלי שום מאמץ. וכאן נזכרנו שאחרי הכול נשארנו עם בעיית טרמיטים שאין לנו מושג איך לפתור אותה.
* * *
פנינו למשטרה כמובן. הם הזמינו אותנו להגיש תלונה. עם כל הסימפטיה גם הם לא יכלו שלא לחייך פה ושם כשסיפרנו להם את הסיפור, הם התנצלו על כך, ואנחנו הבנו אותם.

החוקרים התמקדו משום מה בנהג המונית. ניסו לגרום לנו להיזכר מאיזו חברה הוא הגיע. אמרו שייתכן שהוא עצמו הנוכל, וגם אם לא או שהוא משתף פעולה אתו או שהוא היחיד שראה את הנוכל ויכול לזהותו.

משום מה לא יכולתי לתת שום סימן מזהה על נהג המונית. הסבירו לי זאת במשטרה. כשאדם ממוקד במטרה כלשהי, כל הרקע הסביבתי מיטשטש בעיניו. הם נתנו לנו תמונות של נוכלים שאולי נזהה באחת מהן את נהג המונית. לא זיהיתי משהו שמתקרב לזה.

יצאנו משם במפח נפש.

כמה ימים ארכו לנו כדי להתעשת ולחפש מדביר מקצועי. ידיד חיפש ומצא חברה בשם "חרקירי" שמתמחה בהדברת טרמיטים. היינו מגיעים אליהם לולא הנוכל שהתקשר כל כך מהר "לעזור לנו". תתפלא, הם עשו לנו את העבודה באלף ושש מאות שקל (20 שקל למטר, למי שמתעניין) עם אחריות לארבע שנים בלי טובות ובלי מוניות.
ניקינו את הבית מטרמיטים, אך את הלב לא הצלחנו לנקות מעגמת הנפש.
* * *
עברו כמה חודשים. יום אחד אני הולך ברחוב ורואה מולי מונית. אני מתבונן בנהג ומזהה אותו כנהג המונית שלקח ממני את הכסף.

אינסטינקטיבית אני מושיט יד ומסמן לו לעצור. הוא עוצר. אני עולה למונית מוסר לו כתובת רחוקה בעיר ומיד בודק מסביב את שם בעל המונית או הנהג. רואה דסקית קטנה מימין ורושם לעצמי בפתק את שם הנהג ואת מספר הפלאפון שלו. שיהיה.

לאחר מכן אני שואל אותו: "אתה מזהה אותי?"
הוא אומר: "לא".

"לפני כמה חודשים נתתי לך מעטפה חומה עם כסף ברחוב... ושילמתי לך שבעים שקלים כשליחות, ואמרתי לך שלא תיקח את הכסף ממי ששלח אותך, זוכר?"
הוא נזכר מיד.

"אתה זוכר למי הבאת את הכסף?"
"במעומעם", הוא עונה, "אדם כבן חמישים, מגולח שמנמן. הוא הזמין אותי בטלפון והמתין לי בצומת רחובות", וכאן הזכיר הנהג את הכתובת.

"אתה יודע שהוא נוכל?" אמרתי.

"לא". הוא אמר בהפתעה "למה אתה אומר ככה?"
סיפרתי לו.

כשסיימתי את סיפורי הוא אמר לי "אני אעשה הכול כדי לסייע לך לתפוס אותו".

"באמת?" אמרתי באי אמון, "אתה מוכן לגשת אתי למשטרה למסור עדות?"
"מיידית", אמר בפסקנות.

הגענו למשטרה. הוא המתין יחד אתי, ולאחר מכן נכנס למסור עדות.

יצאנו משם וכבר היינו יותר קרובים לפתרון התעלומה.

"יש לי רעיון", אמר הנהג, "אני חושב שאצליח לעלות עליו".

"איך בדיוק?" אני אומר.

התיישבנו במונית שלו, ובכל הדרך עד ביתי הוא שרטט לי את תכניתו. היא הייתה מעולה.

למחרת פרסמתי מודעה נוספת בעיתון "דרוש מדביר לנמלים שאינן נכחדות בדרך הרגילה".

מספר הנייד שפרסמתי היה של אחי.

עוד באותו היום קיבל אחי טלפון מ"מנהל תלמוד תורה" שהסביר לו שכנראה מדובר בטרמיטים ושהיה לו כזה דבר בתלמוד תורה ויש רק חברה אחת... ושהוא עולה המון...

והוא יכול להוריד לו מעשרים אלף לעשרת אלפים שקל. (קיבל תיאבון הבחור).

אחי הודה לו נרגשות, ולאחר שעתיים קיבל טלפון נוסף שבו בישר לו "הרב" כי הצליח להוריד את המדביר המיוחד לשמונת אלפים שקל. אחי נשמע 'נרגש' מהכרת טובה.

הם סיכמו שישלח מונית, ואכן המונית הגיעה, אלא שהפעם במקום חבילה אחת קיבל הנהג שלוש חבילות. אני ואחי.

החבילה השלישית הייתה בדמות שוטר שנכנס גם הוא למונית, סיפר לנהג איזו שליחות הוא עומד לבצע, והורה לו לשתף אתו פעולה.

כפי שצפה נהג המונית מראש, הנוכל לא אמר לנהג המונית היכן הוא נמצא כי אם מסר לו מספר פלאפון שבאמצעותו כיוון אותו לאזור מסוים.

הגענו לאזור, והוא אמר לנהג: "אני נמצא ליד הקיוסק". לא ראינו כי כופפנו את הראשים, הנהג שעט לידו ועצר בחריקה, ומהמונית יצא השוטר במהירות ועצר את הנוכל המופתע שדמה להפליא לתיאורו של נהג המונית הראשון. שמנמן מגולח ובעיקר רחוק מאוד מתלמוד תורה.

הבן אדם נעצר והובל לחקירה, במהלכה הודה בעשרות רבות של מעשי נוכלות, שכל אחד מהם שווה סיפור בספר שלך, אבל חבל לשעמם כי העיקרון בכולם דומה. ניצל תמימותם של אנשים תוך נקיטת לשון חלקה.

כך קרה שהטרמיטים זיכו אותי להציל את כספם של יהודים תמימים מדי, ולהציל אחרים ליפול בפח דומה.

אם לסכם את הסיפור במשפט: חיפשתי מדביר מצאתי מזיק, ולבסוף מצאתי את עצמי מדביר את המזיק.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 19:56

יודאיקה

לכל פריט יודאיקה יש סיפור משלו. הוא לא חייב להיות אמיתי אבל הוא חייב להיות סיפור... צעיר תמים נסחף אל עסקי העתיקות מבלי שיידע בתחום מימינו ומשמאלו. פגישה מקרית שלו עם סוחר ממולח ורב עלילות, מעמידה אותו בניסיון... האם יצא לו מזה משהו חוץ מהסיפור?


----

שלום ר' חיים. אף שהעיסוקים שלנו שונים לכאורה זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אני מוצא לפעמים שאנו עוסקים בעצם באותו מקצוע. המשותף בינינו הוא ששנינו מספרים סיפורים.

אני סוחר יודאיקה עתיקה. אני קונה ומוכר כל מסמך או חפץ בעל ערך יהודי שהוא יותר מבן שלוש מאות שנה.

לרוב האנשים זה לא יאמר דבר. תראה להם אבן ישנה מחֵמר ותגיד להם שהיא שווה עשרים אלף דולר, הם יגידו לך שהם מעדיפים סנדוויץ' טוב, ואם אבן אז איזה יהלום בינוני. לא כך המבינים.

מאחורי כל פריט יודאיקה מסתתר סיפור. אתה יכול להציע מטבע מלפני אלף שנה וזה לא ידבר לאף אחר, אבל אם אתה מספר את הדרך שעשה המטבע הזה משלמה המלך שרכש בו את כיסא המלכות, והאוצר נשדד על ידי שודדים, וחפירות ארכאולוגיות גילו שאלה נהרגו במהלך קרב, והקרב לא היה כנגד גורם נוסף, אלא השודדים הרגו זה את זה בעקבות מחלוקת על חלוקת השלל. זהו סיפור שלפחות מרתק את האדם אליך. אחרי שהוא שמע אותו הוא לא מסתכל על המטבע כאל חפץ, אלא כאל פיסת היסטוריה.

להחזיק פיסת היסטוריה זה משהו שווה יותר מערך החפץ עצמו.
* * *
איך הכל התחיל? הייתי אדם צעיר שלא ידע מאומה על יודאיקה. בבית הכנסת שבו התפללתי היה יהודי מבוגר, לא זקן, שלא היה לי שום קשר אתו.

יום אחד הוא נפל ונחבל, ואני התנדבתי ללוות אותו. כשהגענו לביתו ליוויתי אותו דרך המסדרון לעבר הסלון שיוכל לנוח. בדרך הוא מצביע לי על מסגרת תמונה שבתוכה היה דף נייר מודפס: "אתה רואה את זה? זהו דף גמרא מקורי עם הערות בכתב ידו של מרן ה'חפץ חיים'".

כמו יהודי טוב התחלתי להקשות: מי אמר שזה שייך לחפץ חיים?

הוא חייך: אתה צודק, כדי לבדוק כתב יד צריך להשוות. אז זהו שיש כתבי יד אחרים שלו שניתן להוכיח מהם שזהו הכתב שלו.

הוא דידה לקומת המרתף בביתו, ושם ראיתי חדר עם ארגזים רבים. הוא חיטט בכמה מהם ובסוף שלף לי דף מתוך כתב היד של "המשנה ברורה" עם תעודה המעידה שמדובר בכתב ידו של החפץ חיים.

"יש לי כאן משהו ששווה יותר מזה", הוסיף אחר כך.

האמת שכבר הסתקרנתי.

הוא הראה לי כתב יד שהנראה עתיק גם למי שלא מבין בעתיקות.

"זה כתב יד של הרד"ק", אמר. אתה יודע לפני כמה שנים הוא חי?

"לפחות מאתיים", אמרתי.

הוא נפטר לפני למעלה משבע מאות וחמישים שנה", אמר כמעט בבוז. "מה אתה עוד יודע עליו?"

לא ידעתי כלום.

"רבי דוד בן יוסף קמחי נולד בפרובנס בדרום צרפת למשפחה ממוצא ספרדי".

"והוא פירש את התנ"ך", אמרתי (יש גבול לבורות שלי).

"יופי!" התלהב. "לפחות אתה יודע משהו..." וכאן החל לספר לי את סיפורה של ההקדשה שנמצאה במקרה בתוך ספר גמרא בצרפת וכמה התחרו לקנות אותה, ואיך הוא הצליח (שילוב של פסיכולוגיה עם חוש מסחרי).

ובכמה אתה מוכר את זה? שאלתי.

"לזה אין מחיר", אמר. "אני בכלל לא חושב למכור את זה אלא אם כן תהיה לי סיבה מיוחדת במינה, וסיבה כזו חייבת לפחות חמישה אפסים לצדה.

בקיצור נתפסתי.
* * *
יצאתי ממנו והתחלתי להתעניין בעולם היודאיקה, וככל שהתעניינתי כך נכנסתי יותר ויותר לעניין.

ויום אחד פגשתי סוחר שאמר לי: יש לי בשבילך סחורה נדירה שתיחטף כמו כלום. משהו שלא ראית.

הגעתי לביתו והוא הראה לי 12 מזוזות ענקיות. כשאני אומר ענקיות הכוונה בגודל חצי מטר כל אחת. הם היו בכתב יפה מאוד, וממש מצאו חן בעיניי.

הוא ביקש מאה וחמישים דולר עבור כל מזוזה, אך אני התמקחתי איתו והורדתי אותו למאה. שילמתי 1,200 דולר ויצאתי משם שמח וטוב לב. כל מה שנותר לי הוא למכור כל אחת בשלוש מאות דולר.

אבל ברגע שבאתי לסוחר הראשון הוא הביט על זה ואמר: כשיהיו דלתות של חמישה מטרים יקנו מזוזה של חצי מטר.

אמרתי בלבי: הוא סוחר ממולח, מנסה להוריד ערכה של הסחורה'. "כמה?" שאלתי.

"עשרה דולרים".

הלכתי שם בזעם. אני אפילו לא אתמקח אם מי שמנסה לסדר אותי ככה.

הלכתי לסוחר נוסף. הוא הציע לי שמונה. השלישי לא רצה בכלל לשמוע, ומהרביעי לאחר תחנונים הגעתי ל-12.

החלטתי ללכת ליהודי שהכניס אותי לעניין היודאיקה.

הבאתי לו את המזוזות שאלתי כמה הם שוות?

"כיום, בין 12 ל-15 דולר" אמר. "אתה קנית את זה משמעון שקנה את זה מיהודה שקיבל אותם מהסופר הזה והזה..." הוא פשוט ירה את כל ההיסטוריה של המזוזות הללו מאז לידתן.

"כיום? מסתבר שהמזוזות הללו נמכרו לראשונה לפני ארבע שנים בארבעים דולר, אבל לא היה להם ביקוש ומאז המחיר שלהם פשוט הולך ויורד, ממש ההפך ממה שמקובל ביודאיקה. הם מסתובבות בשוק כשכל אחד מחפש איזה מישהו תמים כדי להיפטר מהן. בכמה קנית אותן?"

"מאה דולר".

"נו נו", אמר. "כל אחת בערך תשעה דולרים, תוכל למצוא מישהו בעשרה".

"נו נו, ברוך בואך לעולם היודאיקה. תקשיב לי טוב. סידרו אותך, צחקו עליך".

"מה אני אעשה?" אמרתי. "רק התחלתי לעסוק במסחר, וכבר לקחו ממני במרמה את אלף ומאתיים הדולרים שאיכשהו גייסתי".

"תקשיב לי", אמר. "קח את 12 המזוזות הללו שים אותן בבוידם במקום שאפילו אתה תשכח מהן. יבוא יום ותעשה מהן רווח גדול. בינתיים אל תמכור כי ברגע שמכרת בזבזת סופית את כל הכסף. כל עוד הם בבוידם זו השקעה. בינתיים קח את זה כשכר לימוד".
* * *
עשיתי כדבריו. התחלתי לסחור ביודאיקה פה ושם, אך לא בהצלחה יתירה. הרווחתי קצת כסף אך לא בכדי לקיים את משפחתי, והאמת די התחלתי להתייאש.

יום אחד מתקשר אלי מישהו שאי פעם פגשתי. הוא אמר לי: "יש לי כמה ארגזים בשבילך באלף דולר".

הבן אדם לא נשמע כמישהו שמבין בעתיקות או ביודאיקה. סוחרי יודאיקה אינם מוכרים ארגזים הם מוכרים מוצר, אבל קבעתי איתו פגישה.
הוא בהחלט נראה שיש לו משהו להסתיר.

הוא פתח את הדלת האחורית של הרכב שהיה עמוס בעשרה ארגזים. העין שלי כבר ראתה אוצר יהודי רב ערך כספי, אבל הפנים שלי לא הסגירו מאומה.

משהו בארגזים היה מוכר, דפדפתי בין החומרים שכל אחד מהם היה שווה הרבה יותר מאלף דולר ומהר מאוד הגעתי למסמך היודאיקה הראשון שראיתי.

ההקדשה של הרד"ק.

הבנתי מיד. הברנשים הללו פשוט גנבו את כל האוסף היקר של האיש. עשרת הארגזים מולי שווים מיליונים, והם אפילו לא מנחשים זאת.

התחלתי להתמקח אתם והורדתי אותם עד חמש מאות דולר. ביקשתי חצי שעה לארגן את הכסף, הם הסתלקו, ואני התקשרתי לביתו של האספן.

יכולתי לעשות קומבינות ועסקאות שונות מאוצר המיליונים שנפל בחיקי, ואולי היה מותר לי, אבל החלטתי ללכת עם האמת, בלי לחשוב מה יכולתי לעשות אחרת.

הוא לא היה בבית. התקשרתי לבית המדרש שבו למד, אמרו לי שהוא לא עונה, אמרתי לבן שיחי לומר לו שמדובר במקרה חירום.

הוא ניגש.

שאלתי אותו אם הכול בסדר אצלו.

הכול בסדר, אמר.

"לא גנבו לך כלום?"

"לא נראה לי, אבל לא הייתי שם היום".

סיפרתי לו מה שראיתי, הוא רץ לביתו בחרדה והתקשר אלי "הם גנבו הכול. לא נשאר אפילו ארגז".

"אל תדאג הם הציעו לי את הארגזים בעד אלף דולר.

וסירבת?

"הורדתי אותם לחמש מאות", אמרתי. "השאלה אם אתה לא מעדיף לערב משטרה".

"ממש לא", אמר. "הסיכון כאן הוא של מיליוני דולרים. תן להם את החמש מאות וזהו. אני מקווה שלא הפסדת אותם".

התקשרתי, קבעתי. העברתי את הכסף. הארגזים הועמסו על מכוניתי, ומיד העברתים לאספן.

הוא הודה לי נרגשות בעוד אני מעביר את הארגזים למרתף ולאחר מכן התיישב מולי.

"מגיע לך חמש מאות דולר", אמר, "אבל אני סוחר. אם לא אכפת לך אתן לך פריט ששווה פחות או יותר את הסכום הזה".

האמת שממש כעסתי. יכולתי למכור לו את אוצרו ביוקר. הצלתי לבן אדם הזה כמה מיליוני דולרים ובמקום לשלם לי את הסכום שהוצאתי הוא מריץ אותי ללכת ולמכור פריט יודאיקה. לא אמרתי לו דבר. הבנתי שפשוט קשה לו להוציא גרוש מהכיס, אבל בלבי חשתי אכזבה וכעס.

הוא דפדף בין הדפים ראיתי שהוא מתלבט (כנראה דואג שלא יביא לי מסמך שאני יכול למכור אותו בשש מאות דולר... שלא אעשה עליו כסף)
ואז הגיש לי מסמך, ואני חשתי שאני עומד להתעלף.

זו הייתה ההקדשה של הרד"ק.

"לא יכול להיות", אמרתי. "אתה לא נותן לי את המסמך הזה".

"דווקא אותו אני נותן לך", אמר.

"אבל זה שווה מאות אלפים. אמרת שאתה נותן לי משהו בפחות או יותר חמש מאות דולר.

"נכון", אמר. "לא שיקרתי. זה יותר", צחק.

"אבל אמרת שאתה תמכור את זה רק..."

"אם תהיה סיבה מאוד מיוחדת", השלים. "בוא תראה. אני לא בן אדם שמוציא מעצמו כל כך מהר. יש לי כמה תכונות רעות שקשורות לכסף, אבל עדיין אני סוחר הגון. אתה הצלת כאן מיליונים שאחרים היו נוטלים לעצמם, אני מתייחס לזה כאילו נגנב ושמח על כל מה שהחזרת – קח את הפריט ותתחיל לעשות חיל למשפחתך", אמר. "אבל עשה זאת בחכמה".
* * *
יצאתי משם. ההחלטה האסטרטגית שלי הייתה שלא למהר ולמכור אותו. מה שכן עשיתי זה להפיץ שמועה שהפריט בידי. סוחרים לא האמינו, באו לבדוק, ולאחר שכנועים הסכמתי להראות להם אבל לא דנתי אפילו במחירו. מצד שני הצעתי להם פריטים אחרים שווים פחות. הם קנו גם מפני שכבר באו אלי, גם מפני שהסיפור שסיפרתי היה תמיד מרתק וגם... מפני שקיוו לקשור אתי קשרים שבסופם אסכים לדון אתם על הקדשת הרד"ק.

חמש עשרה שנים עברו מאז, בצורה אטית אך יציבה נעשיתי למומחה יודאיקה. מסתבר שדי בפריט יודיאיקה יקר ערך שנמצא בחזקתך. המסמך של הרד"ק עודנו אצלי. בשלב זה איני יודע אם אי פעם אמכור אותו, אך מצד שני מי יכול לדעת?

וכמו לכל סיפור צריך גם סיום טוב.

לפני כשנה פנה אלי עוזר של אוליגרך ידוע שתפס כותרות לאחרונה. הוא סיפר לי שהאיש רכש בית ענק בירושלים והוא רוצה לשים מזוזות שכמותן לא היו מעולם. הוא הלך לכל מיני מקומות וגילה שכל המזוזות אותו הדבר, ומה אני יכול לעשות בשבילו.

זה הזכיר לי משהו נשכח, באמת נשכח, המזוזות הענקיות אצלי בבוידם. איך שכחתי אותן?

אמרתי לו: "תקשיב יש לי משהו, אבל אני דורש עבורו הרבה כסף".

אמר לי: "אין כאן בעיה של מחיר. תגיד וזהו".

עליתי לבוידם, הוצאתי את השקית הגדולה שנשכחה שם, הלכתי לבית המלון שבו התאכסן והראיתי לו את הסחורה.

אף פעם לא ראיתי אדם שמתלהב כל כך מסחורה. "זה בדיוק מה שימצא חן בעיניו", אמר.

"אי חושב שהמחיר לא ימצא חן בעיניו" אמרתי ובקשתי 5,000 דולר".

"שום בעיה", אמר ורשם בלי להתבלבל את מלוא הסכום.

מה המסקנות שלי? מיושר ואמירת אמת לא מפסידים. גם אם לא רואים את התוצאה מהר כל כך כמו אצלי. במקום אחר האמת תמיד משתלמת.

אצלי הגיע במהרה הסוף הטוב. כמו בסיפורים שלך, סוף טוב הכול טוב.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 19:58

לבדו בכולל

אברך חשוב ונחבא אל הכלים מקבל על עצמו ללמוד במשך הפסקת הצהרים לזכותם של חיילים הלוחמים במלחמת יום הכיפורים לאחר שיחה ששמע. משלחת צבאית שמגיעה לבני ברק בשעה הלא נכונה, מצליחה למצוא דווקא אותו, מכולם כדי לבקש ממנו בקשה. הוא נענה לבקשה וחייו משתנים באחת... סיפור מצחיק ומרגש, המבוסס על קודים פנימיים, שיובנו רק ליודעי ח"ן מקהילות הקודש בארץ. כל השאר מוזמנים לשאול על מה המהומה...


----

הסיפור שאני הולך לספר התרחש לפני כארבעים שנה, במלחמת יום הכיפורים.

הייתי אברך בכולל "וולוז'ין" בבני ברק. ואז, פרצה המלחמה במפתיע, כידוע, תוך הסבת אבדות גדולות לצבא הישראלי.

באותם ימים מסר משגיח ישיבת פוניבז' הגאון הגדול רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל שיחת התעוררות, ובה אמר כי יש עניין של נושא בעול עם חברו וכי כל אחד ואחד צריך להתחזק בלימוד וביראת שמים לטובת החיילים המסכנים נפשם במלחמה.

בכולל שלנו היה אברך עדין נפש ושקט, שלא היה לו בעולמו יותר מד' אמות של תורה והלכה. כששמע את השיחה, החליט לקבל על עצמו שלא לשוב הביתה לארוחת צהריים כי אם להמשיך את סדר הבוקר עד סדר ב', כלומר: שלוש שעות נוספות של לימוד. הוא היה מביא סנדוויצ'ים מהבית, ובשעה שאברכי הכולל סיימו מנחה היה מתיישב לאכול כמה דקות, ומיד אחר כך שוקע בלימודו במנגינה כובשת.

אותו אברך כאמור, נחשב לעילוי ומתמיד שאין כדוגמתו, אך עם זאת נחבא אל הכלים בצורה שלא הרבה ידעו על גודל למדנותו. למעשה גם עצם קיומו היה ידוע רק למעטים. הוא לא היה מתעניין בחדשות ולמעשה לא היה לו שום מושג על המתרחש וגם לא ממש עניין אותו. מבחינתו המשגיח ר' חצק'ל אמר שיש מלחמה ויהודים בסכנה וצריך להתחזק בלימוד, אז זה מה שהוא עשה.
* * *
יום אחד, בשעת צהריים, כשישב ולמד יחידי בכולל, נכנסה לאולם הלימוד קבוצה מוזרה במקצת: שני קצינים, רב צבאי, עסקן חרדי ועוד רב מבני ברק. הם חיפשו לדבר עם אברכי כולל לעניין מסוים, הבעיה הייתה שהם הגיעו לבני ברק בדיוק בשעת ההפסקה.

הם עברו כמה בתי מדרש עד שהגיעו לכולל וולוז'ין, שם גילו אברך השוקד על לימודו למרות ההפסקה.

קצין גברתן מגודל שער ניגש אליו ושאל: "אתה יכול לעזור לנו?"

"בבקשה", אמר האברך. "מה רצונכם?"

"יש התעוררות גדולה באמונה בחזית", אמר האיש. "אנשים רוצים להתחזק באמונה ובמצוות, רוצים סידורים ספרי תנ"ך תפילין כיפות, דברים כאלה..."

"ואיך אני יכול לעזור לכם?"

"חשבנו", התערב סמל הדת, "לפרסם כאן בבית המדרש מודעה שמי שיש לו סידורים או כיפות מיותרות או מסכים לתרום כסף למטרה הזו, שייגש אליך וייתן לך, ואנחנו כבר נגיע אליך".

"למה לא?" אמר האברך, "אשמח לעזור למטרה החשובה".

וכאן מסר האברך את שמו, כתובתו ומספר הטלפון בבית. המשלחת הודתה לו והסתלקה, והוא חזר ללימודו.

עברו יום ויומיים והאברך לא הבין מדוע הם לא פרסמו בכולל את ההודעה שלהם. הוא התחבט אם לכתוב בעצמו מודעה, אך החליט, שאם הם לא רציניים בסוף אנשים יביאו לו סידורים, ולו לא יהיה למי למסור אותם. לכן העדיף לנקוט ב"שב ואל תעשה" ולהמתין.

בסוף השבוע, כשחזר האברך מתפילת השחרית פגש בו חברו, אברך אף הוא, ואמר לו: "אני שומע שאתה עובד עם הצבא".

"אני עובד עם הצבא?"

"כן כתוב את זה בפירוש".

אה, הם פרסמו את המודעה בכולל וולוז'ין?"

"איזה כולל וולוז'ין?! כל העיר מוצפת מודעות שאתה איש הקשר לצבא ההגנה לישראל".

"אני? איש הקשר? מה הקשר?"

"זה בדיוק מה שאני שאלתי".

עוד זה מדבר וזה בא. אחד משכניו אמר לו "תפקיד לא קל לקחת לעצמך, איש הקשר עם צבא ההגנה לישראל, אתה מקבל על זה כסף?"

וכאילו בתיאום מושלם הוא ניצב מול לוח מודעות, ובו צפו כתריסר תושבים, ורואה את שמו מתנוסס במודעה ענקית "הרב... מרחוב... התמנה להיות איש הקשר לצבא ההגנה לישראל. ניתן להשיגו גם בכולל וולוז'ין, והוא ייקח מכם תפילין, כיפות, סידורים ותנ"כים, ואפילו סתם תרומות..."

ורגע לפני שהוא מקבל התקף לב לפתע מישהו מתריסר המתבוננים מזהה אותו ואומר "הנה איש הקשר, הנה איש הקשר..."

לפני רגע, אברך תמים, שמעולם לא נגע בעסקנות, וכעת איש הקשר לצבא ההגנה לישראל ועוד בעיר הקודש בני ברק.

אומר את האמת, לו הייתי אני במקומו הייתי שוכר פועלים שיגרדו את המודעות מהלוחות (והחברה האלה עשו בהחלט עבודה טובה, ככל הנראה בפקודה, ולא נראה שהסתייעו במדביקים של העירייה), אבל האברך פשוט משך בכתפיו חייך ואמר "נו נו..." והמשיך בדרכו הביתה כדי לעשות את הסנדוויצ'ים ולצאת לכולל.
* * *
מסתבר שדווקא משום שהיה מדובר באברך רציני בצירוף הכולל החשוב, אנשים פשוט נהרו והחלו להזרים סידורים, חומשים, משניות, תהילים, גמרות, תרומות כספיות ואפילו שני זוגות תפילין.

האברך שלנו המשיך לשבת וללמוד, וחבריו לכולל הקצו חדר בכולל ורשמו לתורמים פתקים היכן להניח את התרומות.

כעבור שבוע הגיעה המשלחת שוב בשעת צהריים, ומצאו כמובן את האברך שלנו יושב ולומד. הם שאלו אותו אם מישהו תרם והוא השיב שהוא חושב שכן, קם ממקום מושבו והוליך אותם אל החדר.

מה שהם ראו השאיר אותם המומים. היו שם מאות רבות של סידורים תנ"כים, תהילים ותשמישי קדושה כמו כיפות ציציות וכמה תפילין. לאחר מכן שלף האברך מחליפתו כמה עשרות מעטפות סגורות ובהן תרומות. המשלחת הצבאית הייתה בהלם מוחלט, הם הביאו איזו מכונית קטנה וחשבו שהכול ייכנס לבגז'. כעת הבינו שהם צריכים משאית.

מאותו היום, בכל שבועיים הם היו מגיעים עם משאית, העמיסו את מה שהעמיסו, ומסתבר שזו הייתה רק ההתחלה. בעת המלחמה התחזקו גם חיילים חילוניים רחוקים מדת, הביקוש והצימאון בצבא לתשמישי קדושה היה גדול מכפי שבכלל ציפו, ובכל מקום שהגיעו אליו התקבלו בשמחה ובבקשה לעוד ועוד כיפות, ציציות, תפילין, סידורים, תנ"כים, משניות ותהילים.

האברך מצדו המשיך לשבת וללמוד גם בצהריים, כי כך ציווה רבי חצק'ל לוינשטיין. למרות שלמעשה הפעיל צי שלם של תרומות כספיות ושל חפצים, אחסנה ושינוע, נראה שלרגע לא פסק פיו מללמוד. נקודה מעניינת נוספת: אם בתחילה חששו מקורביו שהעניין הזה יבזה אותו ויגרום לכל מיני דיבורים על שפנה לעסקנות במקום לימוד ועוד עם מי... מסתבר שמידת האמת שבו וחוסר האכפתיות למה שבני אדם יאמרו, גרמו לכך שבני האדם פשוט לא אמרו דבר, חלקם הגדול הניח שכנראה מישהו מגבוה (לא מהצבא כמובן אלא גבוה באמת...) הטיל עליו בחשאיות את המשימה, וממילא הוא שלוחא דרבנן ויש לכבדו על כך.
* * *
המלחמה חלפה עברה, עם ישראל ליקק את הפצעים והתאבל על ההרוגים הרבים במלחמה, והאברך שלנו הוסיף לשבת וללמוד.

יום אחד, מגיע חילוני גמור לכולל וולוז'ין ומבקש את הרב הצבאי.

הסבירו לו שבכולל וולוז'ין יש הרבה רבנים, אבל אף אחד מהם איננו צבאי. הוא התעקש, ולבסוף פלט בשיבוש את שמו של האברך גיבור סיפורנו.

הוא התיישב לידו. מישהו הניח כיפה על ראשו, ההוא מצדו הסתפק בכובע... והוא החל לדבר אל מיודענו האברך, סיפר לו מה עבר במלחמה וכיצד ניצל שלוש פעמים ממוות בטוח.

כמובן, האברך הקשיב לו ברוב קשב, ולאחר מכן אומר הצעיר: "הכול בזכות הציצית והתפילין ששלחת לי".

למען האמת, האברך רצה לתקנו ולהסביר לו שלא הוא באופן אישי שלח לו, אך במחשבה שנייה החליט לא לעשות זאת, שכן הוא עלול להתווכח אתו, מה שיעלה בדקות יקרות של לימוד התורה. מה עוד שמבחינת האברך אין חשיבות לשאלה מי שלח אותו, לפיכך שתק.

ומה אומר הצעיר אם לא כך? "האמת שבאתי לכאן מפני שיש לי שאלות קשות על החרדים ועל הישיבות ועל זה שלא משרתים בצבא ועל זה שלא עובדים ועל זה שזורקים אבנים בשבתות. חשבתי שאתה תוכל לענות לי".

האברך אמר לו: "אין בעיה אני אענה לך, אבל לפני כן עליך ללמוד את השפה שלנו".

"אתם לא מדברים עברית?"

"אנחנו כן, אבל יש לנו עוד שפה שאתה חייב לימוד וזו שפת הגמרא. אחרי שנלמד אותה אתה אפילו לא תשאל".

נו טוב, פתח האברך מסכת בבא מציעא והחל ללמוד: "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז..." הסביר לו בטוב טעם, ולאחר שעה וחצי סיימו ללמוד.

הבחור הצעיר התלהב וקבע ללמוד איתו פעם בשבוע.

מאותו היום הם למדו בחברותא. לפעמים היה הצעיר שואל איזו שאלה ששמע בחדשות על חרדים, והאברך היה מבטל אותו במחי יד. אם שאל על זריקת אבנים פתח לו את ההלכה שאסור לזרוק אבנים בשבת, וכשהקשה אז איך הם זורקים ענה לו "את זה תענה בעצמך".

פעם כששאל אותו על השמצה כזו או אחרת על אנשי שוליים מהציבור החרדי ענה לו "שנבטל את הצבא בגלל חייל שברח?"

הוא מעולם לא הסכים להיכנס לוויכוח, מעולם לא הסכים לשוחח אתו על אמונה, ובוודאי שלא על סוגיות פוליטיות או פולמוס בין דתיים לחילוניים. הוא פשוט ישב ולמד אתו, והצליח במילים מעטות ובנפנופי ידיים (בעיקר של ביטול) לגרום לו לחשוב היטב על כל שאלה שהוא שואל, אם אכן היא שאלה, וגם אם כן, האם אין תשובה עליה, וגם אם אין, האם הנושא בכלל חשוב ורלוונטי לתמונה הכללית או מדובר בשטויות.

עם הזמן קלט הצעיר את הראש של האברך. הוא למד להבדיל בין עיקר לטפל, ונוכח לדעת כמה טפל יש בעולמו ובדרך חשיבתו המושפעת מסביבתו. קלט שרוב שאלותיו שטחיות, מגיעות מהתקשורת ומעידות על בורות ובשום אופן אינן מתמודדות עם הנושאים החשובים באמת. אני חושב שהוא היה לאדם הראשון שהפך ל'בחור ישיבה' עוד לפני שחזר בתשובה...
* * *
בסוף הוא גם חזר בתשובה שלמה, הקים בית חרדי ואף עוסק בקירוב לבבות בעירו, ואחריו באו רבים וטובים שגם הם הפכו באותה שיטה ייחודית אמתית וטבעית לבעלי תשובה אמתיים, בלי ויכוחים, בלי התנצחויות, ובלי שום טכניקות שכנוע, פשוט לימוד התורה הקדושה, הבנה ישרה, העדפת העיקר על פני הטפל והסקת דבר מתוך דבר.

והאברך שלנו, אי אפשר לומר שזה לא השפיע על חייו. כיום הוא משגיח בישיבה ידועה מאוד בדרום, איש צנוע ונחבא אל הכלים, עד הרגע שהוא מוסר שיחה, שאז מתגלה כוחו האמתי.

ואיש מתלמידיו אינו יודע (ואולי דווקא כן...) את תפקידו הארעי של רבם הנערץ לפני כארבעים שנה כ"איש הקשר של צבא ההגנה לישראל"...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 19:59

מחורבן לבנייה

כיצד היית נוהג אם לאחר שמונה שנים שאתה חונה בחנייה שמורה שרכשת כדת וכדין מהקבלן, מגיע אליך אחד השכנים ומודיע לך שהחנייה שייכת לו? שניים אוחזים בחניה זה אומר אני קניתיה וזה אומר אני קניתיה ואין שום סיכוי ל"יחלוקו". מריבה? דין תורה? סכסוך שכנים? מסתבר שיש אופציה אחרת...


----

הסיפור שלי מתחיל ומסתיים בבניין מגורי.

רכשתי את דירתי הנוכחית לפני כעשר שנים, לא בקלות ובהרבה סייעתא דשמיא. מכיוון שבמסגרת עבודתי לפרנסתי אני משתמש רבות בכלי הרכב שלי, לכן כחלק מהעסקה רכשתי מקום חנייה נגיש ממש ליד הכניסה לבניין. שילמתי טבין ותקילין עבור מקום החנייה הזה.

נכנסנו לדירה ובאמת במשך כשמונה שנים חניתי בחנייה שרכשתי. ופרט להפרעות מצד אנשים זרים שהחנו את רכבם בחנייתי, כל תושבי בבניין ידעו שזו החנייה שלי.

כהערת אגב שאינה קשורה לסיפור שלי, (ואולי דווקא כן) אני חייב לרשום כמה מילים על אלה שחונים בחניות פרטיות.

כנהג אני יודע מהיכן זה מגיע. אתה ממהר ופשוט אין חניה, אחרי כמה סיבובים אתה מבין שאתה ממש ממהר לפגישה ובמצוקתך אתה רואה בניינים עם מקומות חנייה למכביר, ואז אתה אומר לעצמך "נו, ממילא הם לא בבית, אז מה יקרה אם אחנה כאן שעה?" אתה חונה וממהר לעיסוקיך.

אחרי עשר דקות מגיע הדייר שהחניה שייכת לו וקשה לתאר כמה הוא כועס ומתרגז. לפעמים הוא מוצא חנייה אחרת ולפעמים אין לו ברירה והוא חוסם אותך.

כשאתה מגיע אתה עומד מול הרכב שלך וחש אי נעימות, מבין היטב היטב מי חוסם אותך ואחרי כמה דקות אתה מעז עולה לבית השכן ומבקש בפנים סמוקות ותוך התנצלויות "אם אפשר להזיז את הרכב החוסם".

והשכן? כעת הוא צריך להתארגן לצאת מהבית ולפנות להוד מעלתך את החנייה. לא חשוב מה הרווחת מהחניה הזו –אתה בטוח הפסדת.

גם אני נתקלתי בכאלה. אמנם נזהרתי לחסום והייתי יורד לחנייה למטה, אך בלב כעסתי מאד מפני שהזמינות של החנייה היתה הסיבה בגללה שילמתי עליה כל כך הרבה, וחשבתי לעצמי איך זה שאנשים לא חוששים לגזול בצורה כזו את זולתם.
* * *
נשוב לסיפור.

כעבור שמונה שנים ניגש אלי אחד משכני, אדם נחמד ורגוע שגם אם לא היו לנו יחסי קרבה מיוחדים הרי שנהגנו לומר שלום זה לזה ולהתעניין זה בשלום זה.

הוא אומר לי כי כבר מההתחלה הוא רצה לגשת אלי לומר לי שאני חונה על החנייה שלו, אבל מכיוון שלא היו לו רכב הוא לא חשב שיש עניין לעשות זאת אבל כעת הוא רכש רכב והא מבקש אם אוכל לחנות בחנייה הכללית מתחת לבניין.

אמרתי לו: "אתה טועה ידידי. החנייה היא שלי. שילמתי עליה".

והוא אומר לי "גם אני שילמתי עליה".

אמרתי לו "לי יש הוכחות, האם גם לך?"

"כן, יש לי מסמך המעיד על שרכשתי חניה עם שרטוט מדויק".

"מעניין" אמרתי "זה בדיוק מה שיש לי".

החלטנו שפשוט נציג זה לזה את הוכחותינו ואכן באותו ערב הוא הגיע לדירתי והציג את ההוכחה שלו. אני הצגתי את שלי. לתדהמתנו התברר שלשנינו היה מסמך זהה לגמרי...

"הבטנו זה על זה ועל המצח של שנינו היתה רשומה שורה אחת: הקבלן גנב ונוכל.

"קשה להאמין עליו" אמרנו שנינו פחות או יותר ביחד.

באמת קשה היה להאמין עליו. הקבלן שבנה את הבניין היה אות ומופת לישרות. לא העלינו על דעתנו שהוא מסוגל למעשה מרמה כזה של למכור לשניים חנייה אחת, מה עוד שזה "מילתא דעבידי לגלויי" - עובדה שחייבת להתגלות, ובעצם העובדה שהתגלתה לאחר שמונה שנים היה מקרית לחלוטין, ברוב המקרים היא היתה מתגלה רבע שעה לאחר האכלוס...

החלטנו לגשת אליו.

הראינו לו את שני המסמכים, הוא בתחילה נראה מופתע, עיין במסמכיו הוא ואז להפתעתנו אישר את הדבר.

"אני מצטער, זהו משגה שלי. שימו לב שהשרטוט של החנייה הוא רחב. למעשה היו צריכות להיות כאן 2 חניות אבל המהנדס הכריח אותי לשים במקום הזה עמוד וכך התבטלה חנייה אחת. אני פשוט שכחתי בכלל מהחנייה ושמתי את העמוד, תבינו שמכרתי חניות ומחסנים ודירות וטבעי שחנייה אחת נשכחה ממני, אך אל דאגה אפצה מי מכם על התשלום ששלם לשווא".

השאלה מי מכם...

"ב"ה הכל מסודר", אמרתי לשכני, "הוא מוכן להחזיר לך את דמי החנייה ששילמת והכל יבוא על מקומו בשלום".

"סליחה", אמר השכן, "אבל אני לא מעוניין בכסף. אני מעוניין בחנייה".

"וגם אני כך" אמרתי. מדוע שאחד משנינו יהיה עדיף על השני.

"אני מסכים איתך" אמר שכני, "מדוע שאתה תהיה עדיף עלי?"

התחלנו להתווכח קצת, ואז שכני אמר "בוא נחשוב על פתרון חבל שסתם נריב".

הלכתי לביתי וסיפרתי הכל לרעייתי. שנינו הרמנו טלפון לרב שלנו, וזה אמר שיש עניין של "מוחזק" ואני מוחזק בחנייה וכי העובדה שהוא לא מחה כל השנים מחזקת את החזקה שלי.

למחרת באתי אליו עם הטענה הזו, הוא הקשיב וחזר אלי אחרי צהריים באומרו שגם הוא התייעץ עם מורה הלכה וזה אמר שמכיוון שלא העליתי על דעתי ששטח זה אינו שייך לי לא היה כל סיבה שאמחה מפני שלא היה לי כלי רכב וסברתי: "זה נהנה וזה לא חסר", וכבר החל ויכוח בינינו, עד שאמרתי: "למה נריב? בא נלך לדין תורה".

השכן הביט בי וראיתי שהוא דומע: "תראה, בחיים שלי לא הייתי בדין תורה ואין לי רצון להיות. אני מאד צריך את החנייה הזו וכואב לי ששנים של מה שראיתי כוויתור מצדי נחשבות בעיניך כהשלמה. זה פשוט כואב לי. בינתיים תחנה על החנייה שלי ואני אחשוב אם זה שווה לי להיכנס לדין תורה".

חשתי אי נעימות מכל העניין. מצד אחד נגע לליבי חוסר הרצון של השכן לדון בדין תורה, אך מצד שני נגע לליבי הצדק שלי שאני נמצא באותו מצב בדיוק שלו ועבודתי ממש מחייבת אותי זמינות לרכב לא יכולתי לחשוב על כך שאצטרך לחנות למטה.

בצר לי פניתי את הקבלן ושאלתיו מה הוא מציע.

הוא אמר לי, "תראה, השכן שלך לא סתם צריך את החניה ולא סתם קנה רכב". הוא לא המשיך להסביר אבל הבנתי ממנו שיש סיבות רפואיות לדבר. תוותר", הציע, "ואני אפצה אותך".

"שתשלם לי?"

"לא, האמת שאני לא במצב שיכול לשלם לך אלא אם כן ממש תתעקש, אבל לי שיש איזה שטח למטה פנוי ולא איכפת לי לתת לך אותו בצמוד לחנייה שתקבל למטה."

ידעתי על מה הוא מדבר. היה זה שטח זעיר של שבע מטר, שאולי ניתן להכניס בו סולם קטן וקצת כלי עבודה. ממש לא משהו שיתחיל לפצות אותי.

אמרתי לו זאת והוא אמר: "אתה צודק, אבל זה מה שיש לי לתת לך בבניין הזה. אם תתעקש אחזיר לך את מה ששילמת על החנייה אבל אני בדיוק משקיע בבניין אחר ואין לי כסף ואני מבקש ממך שתסכים להסתפק בפיצוי הזה".

אמרתי לו שאחשוב על כך. ישנתי על זה לילה, יותר נכון: הייתי ער על זה לילה, ונאבקתי קשות בין הרצון שלי לנוחות ותחושת הצדק שלי שקניתי חנייה בכסף מלא, ושהיא כל כך חשובה לי וכעת אצטרך לוותר עליה, לבין דמעותיו של השכן ובקשתו של הקבלן.

בבוקר הודעתי לרעייתי על החלטתי וזו הגיבה בהערכה רבה. אני חייב להודות שאם היה לי ספק, הרי שהמילים שלה הכריעו לחיוב. ועל כך נאמר "חכמת נשים בנתה ביתה". עוד מעט תשמעו כמה בנתה.

הלכתי לקבלן, חתמתי איתו על הסכם שכל השטח הלא מנוצל מאותו הקיר והלאה שייך לי, ולאחר מכן ניגשתי לשכן והודעתי לו כי החל מהיום החניה שלו. הוא הודה לי נרגשות ושוב היו דמעות בעיניו. בעצם גם בעיני.

התחלתי לחנות למטה ועדיין לא עשיתי שימוש בקוביה הקטנה הזו כי לא היה לי בדיוק מה.

שנה וחצי עברו. לפני חצי שנה החלטתי שאולי בכל זאת כדאי לעשות בו שימוש. באתי ופרצתי פתח בקוביית הבטון. היא באמת היתה קטנה וזעירה וכבר התחלתי להצטער על המאמץ.

בני היה זה שהוביל למפנה. "תגיד, אבא, מה יש מאחורי הקיר הזה?" שאל.

"לא יודע. נראה לי שהכניסה".

"אבל הכניסה למעלה".

אמר. "אז סתם אדמה".

"לא יכול להיות. הרי מסביב יש כניסה לחנייה".

החלטתי לדפוק על הקירות ושמעתי קול עמום. בלי היסוס לקחתי פטיש גדול והתחלתי להכות את הקיר של המחסנון הקטן.

...ומה שהתגלה לי היה שטח ענק של כ90 מטר שנותר משום מה מאז הבנייה ללא כל שימוש.

לקחתי נשימה ארוכה. הבנתי בדיוק מה שיש כאן, מה עוד שהקלטתי שניתן לעשות פתחי אוורור החוצה. רעדתי בכל הגוף, אבל התעשתי. הזמנתי בעל מלאכה שיקים במהירות דלת מחמת עינא בישא... בימים שלאחר מכן תחילה ביררתי הלכתית מה הדין לגבי השטח שמצאתי. נאמר לי כי על פי ההסכם שחתמתי הרי ש"כל השטח הלא מנוצל שייך לי" חשבתי אם לספר לקבלן על הדבר והחלטתי שחבל לגרום לו לעגמת נפש. בתוך חודשיים בניתי שם יחידת דיור בת שלושה חדרים לזוג צעיר וכעת אני משכיר אותה ברווח ניכר".

אין צורך להכביר מילים על המסר. "אין אדם עושה אלא לעצמו" וכשאדם מוותר משהו לחברו לעולם אינו מפסיד על כך, גם אם הסוף הטוב אינו מגיע מהר כמו בסיפורי. של ספירת העומר, ימים שמתו תלמידי רבי עקיבא כי לא נהגו כבוד זה בזה, חשוב לספר את הסיפור שלי שמעיד עד כמה ויתור לזולת מובילים מאבן וחורבן – לרווח ובניין.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:00

אין אורח מכניס אורח...

----

איש מוזר ממרר את חייה של משפחה ומונע ממנה לבנות ולהרחיב את הבית. נשמע מוכר לא? רק שההמשך, הוא לגמרי לא מוכר. כי בדרך כלל, כשמישהו עושה לך רע אתה מנסה להילחם איתו. לא במקרה הזה. סיפור שיש בו תובנות מרחיקות לכת באשר לדפוסי ההתנהגות של בני אדם


אני בשנות הארבעים לחיי, יש לי שישה ילדים, ומצבי הכלכלי מצוין.

אני עובד קשה במשך כל ימות השבוע, ושבת זהו היום שמוקדש למשפחה ולילדים.

יש לי מנהג שירשתי מהוריי – להשתדל להזמין אורחים לשבת.

ואמנם שולחן השבת בביתנו תמיד מאכלס אורח ואפילו כמה אורחים או משפחה שלמה. מעבר למצוות הכנסת אורחים אני חייב לומר שהדבר תורם מאוד לילדים, מפני שכשיש אורחים יש יותר עניין, והילדים להוטים להיות בשולחן שבת כדי לשמוע את דברי התורה ואת הסיפורים. כמו כן, השירה בשולחן שבת תמיד תהיה יותר חזקה עם אורחים מאשר עם בני הבית. בדוק. בעיקר כשאני מזמין בחורים מישיבות, שיודעים ואוהבים לשיר.

ויהי היום, ואני וזוגתי החלטנו לבנות תוספת לבית כדי להגדילו בשני חדרים. דיברנו עם כל השכנים, והם הסכימו ללא היסוס כמובן, תוך הבטחה שנשמור על השקט ועל הניקיון, ואכן התחלנו לבנות.

אני חייב להודות שקצת חרגנו באישור השכנים, אך לא כל כך באישור העירייה. החריגה הייתה קטנה כל כך, שאפילו אנחנו לא שמנו לב.

יום אחד הגיע פקח.

מובן שהסברנו מה שהסברנו, והוא באמת היה פיקח וטוב לב, אך אמר שאינו יכול להתעלם אם יש מי שמתלונן.

שאלנו מי התלונן, והוא סירב לומר, אך אנחנו הפעלנו קשרים וחשפנו את שמו.

בדרך כלל כאשר שמו של המתלונן נחשף - חצי מהבעיה נפתרת, מכיוון שבדרך כלל מדובר באדם שהוא עצמו חרג, וממילא ניתן להגיע אִתו להבנה שאם הוא לא רוצה שיהרסו לו - שלא יפעל כנגדנו, אבל במקרה הזה, ברגע ששמענו את השם ידענו שאנחנו בבעיה רצינית.

לא שהוא לא חרג, אלא שמדובר היה בטיפוס בעייתי, אחד שאינו לגמרי שפוי, אדם שהרס כבר כמה וכמה תוספות בנייה ברחובות הסמוכים, גם כאלה שאינן קשורות אליו. לו עצמו לא עושים דבר, מפני שהרשויות לא יכלו לנגוע בו. הוא היה אימת השכונה ועשה את מעשיו בלי סיבה נראית לעין, ככל הנראה משעמום.

* * *

בדרך כלל האינסטינקט הראשון הוא ללכת ולריב, וזה מה שעשו כולם. אבל אני החלטתי שאם כולם עשו משהו שלא הצליח - אני צריך לעשות משהו אחר. פשוט ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הבנייה שלי מפריעה לו. הוא אמר שהרעש מפריע לו, ואני התנצלתי ותוך כדי כך התייעצתי אִתו מה לעשות ואפילו הצעתי לו פיצויים. הצלחתי לרכך אותו, בינתיים הפסקתי לגמרי את העבודה, אך מדי יום הייתי מגיע לביתו ומדבר אִתו על הכול חוץ מהבנייה.

יום אחד אמרתי לו לעלות לביתי, לאכול יחד קוגל שאשתי אפתה.

הוא עלה ולא ירד במשך שעתיים, אכל ודיבר ופטפט עם הילדים ודי נהנה. כשעמד לצאת, שמעתי את רעייתי אומרת לו: "אולי אתה מגיע אלינו לשולחן שבת?"

נתתי בה מבט של פליאה, אך היא פשוט שכנעה אותו לבוא, והוא אכן הסכים.

כשהלך, שאלתי אותה מה העניין, והיא אמרה לי: "אנחנו אולי מכניסי אורחים, אבל רק אורחים שנחמד לנו אִתם. אולי הגיע הזמן שנזמין אורחים שלא כל כך נחמד לנו אִתם? אולי לזה התכוונו כשציוו על הכנסת אורחים?"

אחרי נאום כזה, לא היה לי הרבה מה לומר. הסכמתי.

הוא הגיע לסעודת שבת. אני חייב להודות שזה לא היה כל כך נעים, אבל לשם האיזון הבאתי עוד כמה בני ישיבות ששרו וזימרו, ושולחן שבת נמשך עד שעה מאוחרת.

אשתי הזמינה אותו גם לסעודה שלישית, ואכן הוא התייצב בזמן לסעודה, ובסיומה הלכנו יחד לתפילת ערבית. כשחזרנו, הוא אמר לי כבדרך אגב: "תגיד לי, מדוע הפסקת את הבנייה?"

אמרתי לו: "זה לכבודך. אתה התנגדת".

הוא אמר לי: "וכעת אני מסיר את התנגדותי. אתה בן אדם טוב וגם פיקח, הצלחת לקנות אותי".

כך, במילים האלה שכמו העידו עליו שגם הוא לא ממש טיפש...

שבתי לבנות.

* * *

במהלך הבנייה הזמנתי אותו כמה וכמה פעמים, ואז הסתיימה הבנייה והכול בא על מקומו בשלום.

כמה שבועות לאחר סיום הבנייה הזמנתי אותו שוב.

הוא שאל למה.

אני אומר לו: "מה למה?"

"מדוע אתה מזמין אותי?" שאל.

"אני מזמין אותך בכל כמה שבועות כאשר אשתי מציעה זאת. מה נזכרת עכשיו לשאול?"

הוא אומר לי: "סיימת את הבנייה, לא?"

"ואז?"

"אין לך שום סיבה להזמין אותי".

"אתה חושב שהזמנתי אותך בגלל הבנייה?"

"ודאי שאני חושב כך. ואתה לא?"

הוא הביט בתוך עיניי, ואני החלטתי פשוט להודות על האמת. "האמת, שבתחילה הזמנתי אותך כי רציתי להסתדר אִתך, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה, וכבר מזמן אני מזמין אותך כי באמת אני רוצה שתבוא".

הוא נראה מאושר. "אני אבוא", אמר, "ודאי שאבוא".

ואחר כך הוסיף: "אתה אדם טוב". שתק ושוב הוסיף: "ולא טיפש בכלל".

* * *

עברו מספר חודשים שבהם אני מזמין אותו מפעם לפעם, ובעקבותיו התחלנו להזמין כל מיני אנשים שההגדרה שלהם ביני לבין אשתי הייתה "אנשים שלא נחמד להזמין אותם". הרגשנו שכך אנחנו באמת מקיימים מצוות הכנסת אורחים.

לפני שבועות אחדים נסענו כל המשפחה לשבת מחוץ לעיר.

השבת הייתה נחמדה וטובה, ובמוצאי שבת שבנו הביתה.

לביתנו כניסה נפרדת. כשהגענו לשם, גילינו שהדלת פתוחה.

הבנתי שהייתה לנו פריצה.

נכנסתי לסלון, ראיתי כיסאות הפוכים. למעשה, היה שם אי סדר נורא, הסלון נראה כמו זירת קרב.

מיהרתי להיכנס למקום שבו אני נוהג להחביא סכומי כסף גדולים, לבי הלם בפראות.

אבל עוד לפני שנכנסתי למסדרון ראיתי דמות שרועה על רצפת המטבח.

הלכתי לשם בחשש, ומהר מאוד קלטתי שמדובר בשכן שלנו.

הדלקתי את האור, הוא לא זז. לא ידעתי מה לחשוב, ידעתי שבכל רגע רעייתי וילדיי ייכנסו. מחשבות התרוצצו במוחי. מה עשה האיש הזה?

הפכתי אותו לראות אם הוא חי, בתחילה היה נראה שלא, אך מיד קלטתי שהוא נושם. אמנם חסר הכרה, אבל נושם. פניו היו חבולות עם סימני דם יבש עליהן ועל הרצפה.

הזעקתי מיד מגן דוד אדום, ובמקביל אמרתי לרעייתי שלא תכניס את הילדים.

האמבולנס הגיע בתוך דקות ספורות, ואני הצטרפתי אליו לכיוון בית החולים.

* * *

נכנסנו למיון, ואחרי בדיקה קצרה אמרו הרופאים כי הוא ספג מכות חזקות ואיבד דם רב, אך לא נשקפת סכנה לחייו.

התקשרתי לביתי. אשתי אמרה לי כי לא נלקח דבר, ולפני ששאלתי אותה היא אמרה: "כולל הסליק". כך אנו קוראים למחבוא של הכספים הגדולים.

בשלב זה כבר התחלתי לנחש מה קרה.

הוא התעורר לאחר שעות אחדות. אמנם היה חלוש, אך התאושש והחל לספר מה קרה.

"ישבתי במרפסת שלי וראיתי אנשים עם כובעים וחליפות מסתובבים ליד הבית שלך. בתחילה לא שמתי לב, כי חשבתי שהם בחורים שהזמנת, אבל שניים באו ושניים הלכו, והבית היה חשוך, וכל העניין הזה ממש לא נראה לי, אבל עדיין לא התערבתי.

"ואז יצא אחד בקפוטה ובציצית, ללא כיפה, ומיד הבנתי שהוא אינו יכול להיות אורח שלך, ובכל מקרה לא אורח שהזמנת. ירדתי וניגשתי לכניסה שלכם וראיתי ארבעה חבר'ה בפנים. כנראה זמן קצר לפני כן הצליחו לעקור את הדלת שלכם. התחלתי לצעוק, והם החלו להגיב. זרקתי עליהם כיסאות, והם זרקו עליי בחזרה, ולפתע אחד מהם החל להכות אותי עם כיסא, ואני הבנתי שאני עומד לאבד את ההכרה. צרחתי ושאגתי בקול כזה, שראיתי אותם נמלטים על נפשם. אחר כך איני זוכר דבר, רק שקמתי כאן, אני מבין שהשכנים באו ולקחו אותי?"

"לא", אמרתי, "בגלל הגשם והרוחות כנראה לא שמעו אותך, אבל הגנבים לא ידעו זאת וברחו לפני שלקחו אפילו שרוך נעל. אתה היית חסר הכרה במשך כמעט יממה עד שבאנו מחוץ לעיר ומצאנו אותך מעולף על הרצפה".

הוא התאושש לאחר ימים אחדים, ואנחנו מלאים רגשות ומבינים שזהו לא סתם סיפור שיכול להישאר סתם כך. הרגשנו צורך לספר אותו.

המסר שלי הוא, שאני, שהחשבתי עצמי למכניס אורחים, הבנתי בדרך מופלאה שהכנסת אורחים אמיתית היא דווקא כלפי אלה שלא ממש נעים לארח או שלא נוח לארח. דווקא האיש ממולי, שאיש לא העיף לעברו מבט, שלא חשבתי להזמין כל השנים, וגם כשהזמנתי, היה זה בגלל אינטרס - הוא זה שהציל אותי מנזק כבד.

אני מנחם את עצמי כי מתוך שלא לשמה הגעתי באמת לשמה, וקיימתי במשך תקופה מצוות הכנסת אורחים לא רק אִתו, אלא עם עוד חלכאים ונדכאים כמותו.

אני מאמין בלב שלם שהמצווה הזו הצילה אותי מהפסד ממון רב, ואני חושב שפרסום סיפור זה יעורר אנשים להתחזק במצוות הכנסת אורחים לשמה.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:03

שוטרים וגנבים

נער נמצא בתהליך דרדור מהיר, והוריו מוצאים עצמם חסרי אונים. אביו מנסה לעצור בעדו, אך יש כוחות חזקים ממנו שמושכים את הבן אל התהום ויום אחד הוא מסתבך באמת, ומגיע אל המקום האחרון שנער צריך להיות בו, ושם הוא נתקל בטראומה שתהרוס לו את החיים...או תבנה אותם מההתחלה...


----

הסיפור שלי התרחש בהיותי בן 16.

הייתי בן להורים חוזרים בתשובה, כנראה מראשוני גל החוזרים בתשובה בשנות ה-70. לפני חזרתו בתשובה, היה אבי קשור לעולם ה"בידור", היו לו קשרים לא ממש מכובדים עם העולם התחתון. הוא עצמו לא היה עבריין, אבל הקשרים שלו היו על גבול האסור והמותר.

כשהייתי בן שש, הוריי חזרו בתשובה, העבירו אותי לבית ספר חרדי והחלו לחיות חיים חרדיים לכל דבר.

וכמו חלק מבעלי התשובה, שהמעבר אצלם מתנהל בהתלהבות ומתוך רצון פנימי - אך אצל ילדיהם קצת פחות - גם אני לא בדיוק הבנתי מדוע לקחו לי כל מיני "הנאות" שהיו לי בתור חילוני, ואי אפשר לומר שהשלמתי עם זה.

וכך גדלתי. לאחר בר המצווה המפוארת שערכו לי - התחלתי לרדת, התחברתי עם חברים לא טובים, ברחתי מבית הספר ולאחר מכן מהישיבה, עד שהעיפו אותי ונותרתי ברחוב. אז עוד לא היה מושג שבאבניקים (פרט לירושלים, ששם המציאו את המושג), ובעיר שבה התגוררנו הייתי די בודד ולא היה לי עם מי להתחבר, כך שאלה שמצאתי היו בדיוק כמוני, חבר'ה שנפלטו מהמערכת. הסתובבנו יחד ברחוב.

יום אחד הביא אחד מהחברים אופנוע. הוא לימד אותי כיצד לנהוג בו, ואני מהר מאד קלטתי את העניין והתחלתי לנהוג.

שני דברים לא עניינו אותי. האחד: פיסת הנייר הזו ששמה רישיון. הייתי נער כל כך קל דעת וכל כך פזיז, עד שלא העליתי בדעתי מה יקרה אם יתפסו אותי ללא רישיון, לכל היותר אמרתי לעצמי: "אברח".

הדבר השני שלא נתתי דעתי עליו היה - איך הגיע האופנוע ליד חברי, שהיה בדיוק בגילי ו'תפרן' הרבה יותר ממני?! היה אופנוע ופשוט נהגתי.

* * *

מסתבר שהיה לי כישרון טבעי בנהיגה על אופנוע. מהר מאד התעליתי על מורי ומצאתי עצמי דוהר בכבישים ואף מוסיף כל מיני פעלולים.

בשלב מסוים הדבר נודע לאבי, הוא קרא לי וממש צעק עליי: "אני רואה את הירידה שלך ובעיקר את ההתרחקות שלך מקיום מצוות", אמר לי. "אתה יודע שלבי כואב, שותת דם, אני כל הזמן אומר לעצמי: 'זו כפרת עוונות על ימי חטאי'. אבל כאן אתה מגזים. אתה מסכן את חייך וחיי אחרים".

התוצאה הייתה, שזמן מה חדלתי מנהיגה באופנועים, אבל מהר מאד שבתי לכך, אלא שעשיתי זאת כמה שיותר רחוק ממקום מגוריי.

יום אחד נהגתי עם חברי, בעל האופנוע, בדרך מהירה, ולפתע מגיחה ניידת משטרה מאחורינו ומפעילה את הסירנה.

ברמקול הם צעקו: "אופנוע, לך לצד".

מיד הגברתי מהירות ועשיתי "ויברח".

הניידת הגבירה מהירות, חמקתי לכביש צדדי - והם אחריי. בשלב מסוים אמרתי לחברי שאנחנו חייבים לעצור, אך הוא אמר לי: "תשמע, אתה בלי רישיון והאופנוע לא שלי".

"אז של מי הוא אם לא שלך?" שאלתי, "אמרת שחבר השאיל לך".

"הוא לא בדיוק חבר שלי", הוא צעק לי כדי להתגבר על הרוח. "אני רק מכיר אותו".

"אז איך הוא הסכים לתת לך את האופנוע?"

"זהו, חששתי שהוא לא יסכים, לכן שאלתי ממנו את האופנוע, אבל נמנעתי לפני כן מלשאול אותו בפירוש, כי הוא היה עלול לסרב לי".

לקחתי שמאלה בפראות לתוך שדה ואמרתי לו: "לפי מה שאתה אומר כעת אפשר לראות בזה גניבה ממש".

הוא מהמהם, ניכר בו שהוא גיבש תשובה, רק מנסה למצוא מילים כדי לנסח אותה. "האמת", אמר לבסוף, "כשאתה מתאר זאת בצורה הזו, ניתן לראות בזה מעין גניבה, אבל", הוא מפטיר, "מה בכך?"

למען האמת, לא הייתה לי תשובה ניצחת לענות לו, אף שמעולם לא שלחתי ידי בגניבה, וגם אם היה לי מה לענות, הרי שהשכנוע העצמי שלו היה כל כך חזק, שהעדפתי לשתוק.

* * *

לאחר מספר דקות שבהן הסדרנו את נשימתנו, אמרתי לו: "בוא נחזור כעת לשכונה".

נסעתי משם, והוא מאחוריי. אבל בעיקול, באמצע הירידה, המתינו שתי ניידות שחסמו את הכביש, את אחת מהן זיהיתי כזו שרדפה אחרינו. מיד נכבלנו באזיקים, הוכנסנו אל הניידות, ומשם לתחנת המשטרה.

* * *

הוכנסתי לחקירה, ושם התנהגו אליי בצורה מחפירה. בזה אחר זה נכנסו חוקרים וצעקו עליי. אחד מהם אף היכה אותי. לאחר החקירה, שבה לקחתי על עצמי את האשמה ולא הלשנתי על חברי, הושלכנו לתא מעצר מצחין.

לנער מפונק כמוני, שהתרגל לחדר פרטי עם ארוחה חמה, הייתה זו טראומה. התא היה חשוך ושורץ מקקים, אך מהר מאד התברר שהמקקים היו עוד הדבר הטוב בתא.

שני גברתנים שהיו שרועים על מזרנים מרופטים בפינות, התעוררו משנתם בשל כניסתנו, ובעיקר בעקבות טריקת הדלת הרועמת מצד השוטר.

הם קמו ונראו כועסים. נבהלנו.

"למה אתה מעיר אותי?" צעק עליי אחד מהם. השני פשוט ניגש אליי ודחף אותי. עפתי עד קצה החדר והתחלתי לבכות.

השניים החלו לאיים עלינו בקולי קולות ולהכות אותנו. קיוויתי שמשהו מכל זה יגיע לשוטרים בחוץ, ואכן לאחר רבע שעה נפתחה דלת התא ושני שוטרים הופיעו בפתח:

"יש בעיות?" שאלו.

אני שתקתי. ידעתי שאם אדבר אני עלול לצאת מהתא הזה פצוע קשה או שלא לצאת בכלל. זכרתי שהשוטרים היו ממש עוינים והגעתי למסקנה שהדבר הטוב ביותר הוא לשתוק.

אבל חבר שלי, שכבר ציינתי את מהירות ואיכות המחשבה שלו, אמר: "הם מרביצים לנו, תוציאו אותנו, בכלל אסור לכם לכלוא אותנו. אנחנו רק ילדים".

"מה אתה אומר?!" צחק השוטר. "פתאום נזכרתם שאתם רק ילדים, אה? כשעלית על אופנוע שכחת שאתה רק ילד. על אף שמעולם לא עשית רישיון, וכשגנבת אותו שכחת שאפילו מבוגר נורמלי, בוודאי לא נער, אינו גונב. פתאום נזכרת שאתה ילד? מאוחר מדי, צוציק. הם כבר ימחישו לך מה זה לגנוב".

ובום. סגר את הדלת.

קשה לי לתאר את הפחד והאימה שחשנו. השניים האלה לא חיכו הרבה, קודם כל היכו אותנו על עצם ההלשנה ולאחר מכן החלו לאיים מה הם הולכים לעשות לנו על ההלשנה. לפתע נזרקנו לעולם מפחיד שלא ידענו על קיומו, ואם יש עונש בעולם שגורם לבן אדם להצטער על הרגע שחטא – אנחנו חשנו אותו.

* * *

בבוקר הוציאו אותנו מהתא. אבא שלי היה שם עם עיניים דומעות. השוטר שרדף אחריי אמר: "תאמין לי, הייתי צריך להעביר אותך להארכת מעצר, אבל בגלל הדמעות של אבא שלך החלטתי לשחרר אותך. לך מכאן, ואם עוד פעם אחת תחזור - גם הדמעות שלו לא יועילו לך".

יצאנו משם ברכב של אבי, ושנינו בכינו כמו ילדים קטנים. אבי לא אמר דבר. הוריד את חברי ליד ביתו ולאחר מכן הביא אותי בשתיקה הביתה. הוא לא אמר מילה.

הגעתי הביתה, התקלחתי והלכתי לישון, וכשקמתי, גמלה החלטה בלבי: ביקשתי מאבי למצוא לי ישיבה ללמוד בה, ואכן לאחר כמה ימים התחלתי ללמוד בחשק רב בישיבה. השלמתי את כל החסרים והפכתי לבחור מצוין.

מישיבה קטנה עברתי לישיבה גדולה, נחשבתי לבחור טוב, ואיש לא זכר לי את תקופת נעוריי הסוררת. בגיל 21 התחלתי לשמוע שידוכים ובגיל 22 התארסתי.

* * *

החתונה שלי הייתה גדולה ומפוארת. אבי הזמין את כל מכריו ובהם רבים מהעבר, כלומר חילוניים הרחוקים מדת. הוא הסביר לי שהוא רואה בכך שליחות מסוימת - להראות להם לאן הגיע עם דרכו החדשה, בעוד רובם כלל לא נישאו, ואלה שכן, ראו בחייהם פרידות, מאבקים וחוסר נחת.

מכיוון שאת רוב הנוכחים, בעיקר אלה הקשורים לעברו של אבי, לא הכרתי, עמד אבי לצִדי וערך לי היכרות עם כל אחד ואחד.

זה... שחקן ידוע, וזה....מלחין.... וזה איש תקשורת.... כך עברו בזה אחר זה ובירכו בחום, רובם הביעו את התרגשותם ואף את קנאתם מול השינוי שחל באבי.

ואז הגיע מישהו מוכר. מוכר מאד. הוא לחץ את ידי ואני שאלתי אותו: "מאיפה אתה מוכר לי?"

הוא אמר: "תסתכל בי טוב ותיזכר. הסתכלתי שוב ושוב. היה ברור לי שהאיש הזה מוכר ולא הצלחתי להיזכר מנין".

הוא ואבי החליפו חיוכים, ואבי אמר לו: "איך יזהה אותך בלי כובע של שוטר?"

ואז נזכרתי. זה היה השוטר שרדף אחרי עם הניידת כשרכבתי על האופנוע. הוא זה שהכניס אותי לתא המעצר וגם זה שצעק על חברי.

לא הבנתי מדוע אבי הזמין אותו לחתונתי, אם כי מחשבה עלתה במוחי שאולי בעקבות הסיפור ההוא אבי התחבר אִתו. המהלך הזה התאים לאבי, שהיה חברותי מאין כמותו.

אחריו בא עוד אחד, אותו הכרתי מההקשר. היה זה השוטר מהניידת השנייה. גם הוא חייך והתחבק עם אבי בחום.

מה שבא אחר כך היה הפתעת חיי.

שני גברתנים הופיעו מולי, ולא הייתי צריך שום תזכורת לזהות אותם, כי כאלה רואים רק פעם אחת בחיים.

היו אלה אותם שניים שחיכו לנו בתא. גם הם התחבקו עם אבי ולחצו את ידי. אחד מהם אמר לי: "חביבי, איך אתה מתחתן ואפילו רישיון לאופנוע אין לך?" וכולם צחקו. חוץ ממני.

התזמורת סביב ניגנה ניגון איטי הנהוג בשעת האוכל, ואני פניתי לאבי ושאלתי: "מה הסיפור כאן?"

"תן לי לענות לו", אמר השוטר. "זה הזמן לספר לך שאנחנו חברים של אביך למעלה מחמישים שנה, מאז הילדות. הוא חזר בתשובה. אנחנו לא. אבל חברים נשארנו. כל המרדף והמעצר היו מבוימים לגמרי. אבא שלך שטח לפנינו את בעייתו. הוא פחד על חייך ולא פחות מזה חשש שתידרדר לעבריינות. הגינו יחד תכנית שתגמול אותך לחלוטין גם מאופנועים וגם מעבריינים. הסכמנו לעקוב אחריך, לעצור אותך ולשים אותך לילה בתא, בלי רישום ובלי לסבך אותך באמת, אבל אז אבא שלך הכניס לסיפור שני חברים שלו מהצד השני של המתרס, הוא ביקש מאיתנו לכלוא אותם בתא שאליו תגיעו. האמת שכבר הכרנו אותם וכלאנו אותם בתא ההוא פעם או פעמיים, אבל ממש לא מרצונם, כעת זה היה בשיתוף פעולה מלא. רצינו להציג לך באופן מדויק איך נראה באמת תא הכלא כדי שתוכל להחליט. ואתה החלטת, והנה אנחנו כולנו כאן... אנחנו כבר איננו שוטרים, והם ברוך ד' כבר לא פושעים. הם השתקמו הרבה בזכות אביך, וכולנו באנו להצדיע לו על השינוי הגדול שעשה ולראות בעצמנו מה יצא מהסיפור הלילי ההוא..."

* * *

זה היה סוג של הפתעת חתונה מוזרה ומרתקת. באותם רגעים לא ידעתי מה לחשוב, מצד אחד לא ממש שמחתי להיזכר בשנות נעוריי, מצד שני די רחוק משם כדי להתייחס לכך בחיוך.

אך בעיקר מצאתי עצמי נהנה להבין באיזו מקוריות הצליח אבא שלי לנצל את קשריו מכל עברי המתרס, שוטרים ועבריינים, כדי להשיב את הילד האהוב שלו מדרך ללא חזרה. באותם רגעים ידעתי שהוא היה עושה בשבילי הכל, זה חימם לי את הלב, הייתה זו מתנת חתונה אמיתית.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:03

אני העבד

תכננתם חופשה, מקום, מזוודות, אתרי בילוי, האם תכננתם את מה שיתרחש בביתכם? זוג הורים שנהגו לצאת שלוש פעמים בשנה לחופשה בהשאירם את ילדיהם בבית, אינם מעלים על דעתם מה עולה בגורלו של הצעיר שבחבורה. סיפור הממחיש שניתן לאבד ילד... גם אם השארת אותו בבית!


-----

הסיפור שלי עדיין לא הגיע לסיומו אך אני חש שעלי לספרו כבר כעת, בשל המסר החשוב שיש בו.

נולדתי למשפחה מסורתית בת שש נפשות. כולם בנים. הייתי הילד האחרון.

להוריי לא חסרו אמצעים ובסך הכל, הם מילאו את כל מחסורנו במובן הגשמי. אם כי מהבחינה הנפשית הם לא היו ממש מחוברים אלינו. הם קצת היו מדור אחר והסתפקו בכך, שיהיה לנו אוכל וביגוד ראויים ואפילו משחקים וצעצועים. שנלמד ושנשלים את שיעורי הבית.

מבחינה חברתית כולנו נאלצנו להתמודד לבד. כי כשהיינו מגיעים עם איזו בעיה חברתית או שהיתה בעיה עם המורים, הם אמרו: "מה אתם רוצים שנעשה"?

את אחיי זה דווקא חישל. מהר מאד הם הפכו למעין מלכי כיתתם ובית הספר כולו. הם גם היו חזקים ואתלטיים ואף אחד לא העז להתעסק איתם.

הבעיה היא, שאותי הם שכחו להכניס בתוך הקומונה שלהם.

אני הייתי הילד הקטן מבחינתם והם פשוט לא ספרו אותי. וכשנוצרה בעיה חברתית, הם לא טרחו לסייע לי ואת זה אני דווקא מבין. להם לא עזרו, ומדוע שיידעו איך לעזור?

גם אני הייתי צריך לשרוד לבד, אבל התקשיתי.

תשאלו מדוע?

התשובה נעוצה במצב בבית.

* * *

הוריי נהגו שלוש פעמים בשנה, לצאת לנופש לשבוע עד שבועיים.

לעיתים זה היה בארץ ולעיתים בחו"ל.

הם היו משאירים אותנו בבית לבד שננהל אותו. ובאמת, האחים שלי לא רק שלא התלוננו, הם חיכו לחופשות הללו כמו אויר לנשימה. וברגע שההורים שלנו הסתלקו, הם היו הופכים את הבית למעין מועדון חברים ובכל ערב היו עורכים מסיבות רועשות עם עשרות חברים. אחרי כל מסיבה כזו, הבית היה נראה כמו גן חיות.

בטח תשאל איפה אני הייתי בכל הסיפור הזה?

אז כאן מוחבא הסיפור האמיתי.

אני הייתי קטן בשבילם ולא חלק מהקומונה. הם לא רצו שאפריע להם ועוד יותר לא רצו, שאראה מה שאראה ואולי אספר להוריי.

לכן...

אתה לא תאמין מה שהם עשו.

ליד ביתנו שהיה חד–קומתי, מעין נחלה, היה ביתן קטן שמיועד לחפצים.

בכל חופש שכזה מיד לאחר שהוריי היו מסתלקים, הייתי מובל על ידי אחיי למחסן ההוא. הם היו נועלים אותי ואני הייתי יושב שם בחושך, כל הערב וכל הלילה עד שבבוקר היה אחד האחים פותח לי, שאלך לבית הספר.

בפעמים הראשונות, הייתי צורח ובוכה ודופק על הקירות ואז הגיעו אחיי והרביצו לי עד זוב דם בכל האכזריות שאתה יכול להעלות בדמיונך. הם לא רצו שהשכנים ישמעו את דפיקותיי.

אחרי כמה ימים חששתי שהם עלולים להרוג אותי באכזריות, לכן פשוט ישבתי שם כמו כלב במלונה, והמחסן בהחלט היה דומה למלונה והמתנתי שאחיי יזרקו לי אוכל דרך החלון או שהבוקר יבוא, והם ישחררו אותי לבית הספר.

* * *

אני יודע שהסיפור שלי נשמע הזוי לחלוטין, אבל הוא אמת לאמיתה. כשאני נזכר בו, עד היום, עולים בי כעסים שקשה לשלוט עליהם.

עד היום אני לא מאמין, איך לא השתגעתי שם במחסן החשוך והמפחיד הזה, אבל אני שרדתי ורק התפללתי, שהוריי יסיימו את הנופש שלהם.

אני חייב לציין שזה לא היה קורה בכל יום, רק בימים שהם הביאו את החברים שלהם למסיבות או סתם לבילוי. ניתן לומר, שזה היה יותר ממחצית הימים של החופש.

יום לפני שהוריי היו שבים מחופשתם, הייתי נקרא חזרה לבית מסיבה אחת פשוטה: אחיי רצו שמישהו יסדר את הבית והם עצמם היו עייפים מרוב המסיבות שלהם.

הבנת??

הבית היה מלוכלך והפוך. הייתי צריך לפנות בקבוקים מכל הסוגים והמינים לפחי אשפה ענקיים ממני המרוחקים מהבית ולאחר מכן להתחיל לסדר, לטאטא ולשטוף את כל הבית.


הם רבצו עייפים ומגודלים בחדרים שלהם ואני הייתי עושה את העבודה השחורה, שהותירו המסיבות שמהן לא נהניתי.

כמה שעות לפני שהוריי היו מגיעים, הם היו לוקחים אותי לפינה ומרביצים לי כדי להזכיר לי, שזו רק דוגמית למה שיקרה אם אצייץ בחצי מילה מה שקרה.

ההורים שלנו היו מגיעים וכולם היו מתחבקים ומתנשקים איתם. ליבי היה מתפוצץ. רציתי לזעוק להם שכשהם היו בחופש אני הייתי בצינוק – אך לא העזתי.

וכך זה נמשך ונמשך במשך שנים רבות. אם מישהו רוצה לדעת כיצד הרגישו העבדים הכושים באמריקה לפני מאה וחמישים שנה – הוא יכול לשמוע אצלי הרצאה. אני יכול לספר איך המרגש להיות עבד של מישהו, ללא כל תמורה פרט לקצת אוכל והרבה מכות.

* * *

בשלב מסוים זה הסתיים, כשהגעתי לכיתה ח', כשיום אחד הודעתי להם שלא משנה מה יהיה, הם יהיו צריכים להרוג אותי כדי שאכנס לשם. הם הכניסו אותי ואני דפקתי וצרחתי והם נכנסו והרביצו, ואני צרחתי כמו חיה שחוטה וכשעזבו אותי, המשכתי לדפוק עד ששכן שאל מה קרה והם נאלצו להוציא אותי.

כמובן שהמשכתי לנקות אחריהם ולשרת אותם אבל לפחות מהבית ולא מהמלונה.

מסקנת ביניים: אם עושים לכם משהו תצעקו – מסתבר שזה עובד.

הלאה.

גדלתי. הלכתי לתיכון. שם סבלתי מחוסר ביטחון עצמי וכל מיני בעיות רגשיות אחרות. לא צריך להסביר מדוע. מדי פעם הם היו נותנים לי מכות כאן ושם, מתוך הרגל או בגלל שאמרתי משהו או עשיתי משהו שלא התאים להם, ובעיקר אם לא עשיתי משהו שכן התאים להם.

בשלב מסוים החלטתי לעשות מעשה.

נרשמתי לקורס קונג–פו בלי שיידעו על כך.

* * *

במשך שנה שלמה התאמנתי כמו חמור. המאמן ראה שמשהו בתוכי מלא סערה ואלימות ונתן לי את כל הכלים, להוציא את זה וללמוד להגן על עצמי וגם להתקיף. אחיי לא חלמו שמתחת לאף שלהם, מתפתח איזה בריון. בשבילם הייתי הילד הדחוי, החלש ושק האיגרוף שלהם.

מסכן שק האיגרוף שלי. כמה הוצאתי עליו את ההתעללות רבת–השנים שעברתי.

וביום אחד זה פשוט הגיע. אחד האחים נתן לי סטירה.

אמרתי לו, "תבקש סליחה".

הוא אמר, "מה אמרת? לא שמעתי טוב".

"תבקש סליחה", אמרתי בשקט.

הוא שלח את ידו לתת לי אגרוף וזה היה האגרוף האחרון, שהוא נתן לי בחיים.

במשך חמש דקות עשיתי עליו חזרה גנרלית, על כל התרגילים שלמדתי בקונג–פו ולא לפי הסדר.

הוא שכב נאנח ולא הבין מה קורה לו.

הוא המתין ששניים מאחיי יחזרו ואמר להם מה עשיתי ואלה התנפלו עלי, ושוב חזר התרגיל על עצמו.

אומר רק זאת, בסוף האימון, שלושתם פונו לבית חולים עם יד שבורה וחבלות אינספור.

כשחזרו מגובסים הייתה ביניהם התייעצות מה לעשות. אני בלי פחד הגעתי להתייעצות שלהם והודעתי להם, שמה שהיה היה רק אימון בסיסי ואם מישהו ייגע בי עוד פעם, הוא לא יחזור מבית החולים בתוך כמה שעות. אמרתי שאני שומר לעצמי את הזכות המלאה, לתבוע אותם בעתיד על הנזקים שעשו לי. הוספתי שלא אסלח להם לעולם ושאני מקווה, שישלמו על כל מה שעשו לי.

הם ישבו נכלמים ואפילו לא ענו לי. נראה לי שזו הפעם הראשונה שהם תפשו מה שהם עוללו לי.

ההתעללות הזו נפסקה לגמרי ועם הזמן איכשהו, התחברנו בלי שנאה וכאילו בלי לזכור את העבר.

* * *

אחיי התחתנו אחד אחרי השני והקימו בתים והולידו ילדים.

ובבוא זמני גם אני הקמתי בית ונולדו לי ילדים.

כשילדי הגיע לגיל חמש קלטתי, שאני לא סובלני כלפיו.

בעצם לא אני שמתי לב. אשתי עשתה זאת בשבילי.

הייתי מעיר לו וכועס עליו ומסתכסך איתו ופוגע בו ואשתי היתה אומרת: "הוא רק ילד, מה אתה רוצה ממנו"? הייתי עונה לה שאני רוצה לחנך אותו.

בשלב מסויים דווח מבית הספר, שהילד מגלה סימני מצוקה חברתית והוא תוקף ילדים אחרים ומסתכסך.

אשתי החליטה שנלך ליועץ.

לגבי הילד כמובן.

היועץ החינוכי החל לשאול אותנו ההורים, שאלות על ילדותנו.

אמרתי לו, "מה הקשר"?

הוא אמר "אני עושה זאת לכולם. בדרך כלל יש קשר"

ואז שאל אותי: "איך אתה זוכר את עצמך כילד"?

הסתכלתי עליו. "למה אתה מתכוון"?

"למה שאתה מתכוון", אמר. "פשוט ספר לי".

לא יודע מה גרם לי לפתוח לראשונה את הסיפור שלי.

וכך, אשתי והיועץ, עמדו פעורי פה. לא האמינו שמה שאני מספר, יכול להיות נכון.

לאחר שסיימתי הרגשתי מצוקה רבה עד כדי מיחושים בלב.

הוא הציע לי ולרעייתי כוס מים. אשתי נראתה המומה לגמרי.

הוא שאל "הלכת לטיפול פסיכולוגי"?

"נראה לך"? אמרתי, "שאני אלך"?

"ומדוע לא"?

"כי אם אלך אני אתפרק. אני רוצה לסגור את זה בלב", אמרתי.

"אבל אתה לא מצליח", הוא אמר. "הלא כן"?

"למה לא"?

"כי זה יוצא דרך הבן שלך. האם אינך קולט שאתה משחרר את הכעסים על אחיך דרך הילד שלך"?

עדיין לא השתכנעתי.

ואז הוא שואל אותי: "תגיד איך האחים שלך"?

"בסדר, מסתדרים. יש להם עסקים, משפחות".

"אני מתכוון איך הם עם הילדים שלהם. בטח נפגשתם וראית".

חשבתי ומיד ראיתי תמונה הכי אידיאלית. נזכרתי איך אחי שיחק עם בנו ואחי האחר, נתן לבנו לנהוג בשדה פתוח ועוד אח שרקד עם בתו. דמעות היו בעיניי.

"המבין אתה"? אמר היועץ. "ראה את ילדיהם של אחיך. הם חופשיים ושמחים ומאושרים, כי ההורים שלהם, אלה שפגעו והתעללו בך, לא נושאים שום צלקת בנפשם".

"אבל אתה נושא גם נושא. האם אתה רוצה שגם הילד שלך יהיה במחסן ההוא השקט שהיית בו"?

"לאאאא"! אמרתי. ולפתע התפרצתי בבכי קורע לב.

"אבל זה מה שיקרה. עליך להבין שאם לא תפסיק את המעגל הזה, ההתעללות של אחיך בך כבר הגיעה לבנך הבכור ותימשך לילדיך האחרים, ולא תעצור שם כי גם הם יפגעו ויתעללו בילדיהם הם, עד סוף כל הדורות".

"בוא תפסיק את זה", אמר היועץ. "פשוט תפסיק זאת כעת, כשהילד שלך יכול לשכוח את הזמן הקצר שסבל".

במתכוון נזהר שלא להאשים אותי.

* * *

לא אאריך בסיפור. הלכתי לטיפול ואני חושב שהוא סייע לי הרבה יותר מהקונג–פו. אומר זאת אחרת. הקונג–פו היה "סור מרע". הטיפול הפסיכולוגי היה "עשה טוב". כיום אני אב רך ונוח ומכיל את ילדיי, הרבה בזכות האוברול הנפשי שעברתי.

מכאן אני פונה לכל מי שעברו התעללות בחייהם, כל התעללות שהיא, שידעו על האפשרות שהם עלולים להעביר את ההתעללות הזו לילדיהם, שילכו לטיפול רגשי או כל טיפול אחר, גם כדי להקל על עצמם וגם כדי שלא להעביר את מצוקותיהם לדור הבא.

אני העבד, עברתי ייסורי גיהנום ורק כאשר נכנסתי אל המקומות הכי אפלים בנפשי–יצאתי מעבדות לחירות.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:04

נאמנות משתלמת

עובד מסור ונאמן, מוצא עצמו במלחמת עולם הנמשכת שנים, כנגד מפעל מתחרה. כשסוף סוף הוא מצליח, הוא מקבל גמול הולם... מכתב פיטורין. האם הנאמנות משתלמת? את התשובה על כך יקבל ממקום בלתי צפוי לחלוטין...


----

מכיוון שהסיפור שלי אירע לאחרונה לא אסגיר את כל הפרטים, אך זה לא ישנה את עוצמת הסיפור.

במשך עשרים שנה עבדתי לפרנסת משפחתי בתפקיד ניהולי בכיר במקום עבודה מסוים.

כשנכנסתי למקום העבודה הוא היה קטן וחסר משמעות. בסייעתא דשמיא הצלחתי להגדיל ולהרחיב אותו במדיניות של שיווק אפקטיבי, חיבור עם גורמים מקצועיים, מחירים אטרקטיביים שהתאפשרו על ידי ייעול המערכת והפחתת עלויות.

וכמו כמעט בכל מקום עבודה, אחד מהנושאים העומדים על הפרק הוא התמודדות עם מתחרים.

בתחילה זו לא הייתה בעיה, כי אף אחד לא שם לב אלינו. אך ככל שהתחלנו לגדול, החלו אחרים לחשוש מפנינו ולנסות להצר את צעדינו.

כעשר שנים לאחר שנכנסתי לתפקידי, הפכה התחרות למעין מלחמה מצד אחד המתחרים הקשים שלנו. מבחינתי זו הייתה התמודדות עסקית, אבל הבוס שלי, בעל המפעל לקח את זה באופן אישי.

ניסיתי להרגיעו, אך הוא עשה כמה פעולות די אישיות שגרמו לצד השני לעשות כמה פעולות אישיות והתחרות עברה מהר מאד, מפסים עסקיים לאישיים.

כשיש מלחמה אישית ואמוציונאלית, הסיפור כבר לא על כסף כי אם על כבוד. וכשזה קורה – אנשים מוכנים להפסיד כסף, הרבה כסף ולעתים את כל הכסף שלהם כדי להרוס את מתחריהם.

אני הייתי שם כדי לנסות לעצור את בעל החברה ממהלכים שגויים ובלתי עסקיים, אך בסופו של יום הוא היה הבוס ואני הייתי צריך לבצע את הוראותיו.

מכיוון שנאמנות היא קו מרכזי באופי שלי, עשיתי את זה עם כל הלב. לחמתי במתחרים בצורה אפקטיבית, מצאתי את נקודות החולשה שלהם ודאגתי להדגיש זאת ובד בבד לחזקן אצלנו. למעשה הייתי חוד החנית בתחרות הלא–פשוטה שהתנהלה בין החברות ולמען האמת – בין בעליהן.

לא פעם הייתי עצמי מטרה לפגיעה, כי בצד השני הבינו מי החייל של הבוס. היו אלה ימים לא פשוטים, שבהם הייתי צריך לתמרן בין רצונו של הבוס להילחם לבין טובתו כדי שלא יפסיד מכך.

* * *

קרוב לעשר שנים הייתי בתוך המלחמה הזו וראיתי, איך שני הצדדים פשוט מפסידים בגלל הלהט שלהם לנצח זה את זה. אני חייב לומר שהמלחמה הזו חלחלה גם אלי, לא רק מבחינת הסבל, הלחץ והעבודה הסיזיפית, אלא גם מבחינת ההזדהות שלי עם הבוס שלי ואפילו בעוצמת הכעס והשנאה.

זה לא עשה לי טוב, וגם אם לא הודיתי בזה ביני לבין עצמי, הרי שמצד משפחתי החלו להעיר לי: ראה מה קורה לך – זה לא אתה, מעולם לא היית איש מלחמה ומדון. הדברים נפלו על אוזן אטומה.

ומה קורה אם לא כך? בתום עשרים שנות שירות נאמן, שמהן עשר שנים שבהן גוייסתי למלחמה עקובה, מודיע לי הבוס שהוא מפטר אותי.

הסיבה: הרצון שלו להכניס "כוחות חדשים וצעירים", "עייפות החומר" וכל מיני ביטויים כאלה.

לא האמנתי שזה קורה לי. לו היה פונה אלי לפני כן בטענות או מצביע על כשל כלשהו, מילא, אבל הוא מעולם לא העיר לי (ולדעתי גם לא היה לו על מה) וברגע אחד פשוט: "לך".

ואם לא די בזה, הוא היה קשוח (ולדעתי גם עושק) בכל נושא הפיצויים ותנאי הפרישה. הייתי מצפה ממנו לאיזו שהיא הכרת הטוב על התוספת המשמעותית לעבודה הרגילה ועל ההתגייסות האישית שלי למלחמותיו, על זה שהתלכלכתי בבוץ שהוא יצר ועל זה שניקיתי ממנו את הבוץ והגנתי עליו בנאמנות כזו.

שום כלום. הוא אפילו לא נתן לי את המינימום שכל עובד מקבל. בשיטות נלוזות הוריד מזכויותיי ומהפיצויים שהגיעו לי בטענות שונות ומשונות, ובסופו של דבר יצאתי משם ברגל שמאל, במצב של התדיינות משפטית ובעגמת נפש נוראה.

התביישתי להביט בפני משפחתי. הם לא אמרו לי דבר אך הם היו צריכים להיות טיפשים כדי לא לחשוב בלבם: "מה הוא היה צריך את הקלחת הזו"; "מדוע הוא היה צריך ללכת עם המלחמה כל כך רחוק ועוד למי".

אני ידעתי רק דבר אחד: שהחינוך שקיבלתי הוא חינוך ליושר ונאמנות ללא גבול, ושזו דרכי וזו אישיותי. חשבתי על כך שאיני מתחרט על חלק זה באישיותי, להפך, אני גאה בו. הכאב היחיד שהיה לי הוא על התנהגותו של הבוס. הבנתי שיש בני אדם שאינם נותנים משקל רב למושג נאמנות.

* * *

אחרי עשרים שנות עבודה הפכתי למחוסר פרנסה.

גם כך, קשה בגיל כזה למצוא עבודה, אך דווקא דרגתי הגבוהה הייתה לי לרועץ. עבודה בכירה כשלי אין בנמצא ואילו לעבודה פחותה מזו, גם אם הסכמתי להתפשר, אנשים בכירים לא רצו תחתם אנשים שהיו בכירים מהם. התוצאה – אין עבודה.

לאחר כמה חודשים, המצב הכלכלי החל להעיק ולאחר שנה זו הייתה קטסטרופה. בשלב מסוים התחלתי לפנות לאנשים שעשיתי להם טובות בבקשה פשוטה שיעזרו לי. גיליתי שוב שבעולם שלנו, יש אנשים מעטים שהם מכירי טובה. רבים מדי שוכחים את הטובה ומתחמקים, ויש גם מיעוט של כפויי טובה.

איני יודע איך שרדתי את השנה הזו. ניתן לומר שהתחזקתי המון ביראת שמים מפני שלא היה לי שום דבר אחר להיאחז בו, מלבד האמונה בקב"ה.

לאחר כשנה אמר לי אחד מידידי ששמר לי אמונים שיש לו רעיון לעבודה טובה.

הוא הזכיר את שם החברה המתחרה – זו שבה נלחמתי כעשר שנים.

"אתה צוחק", אמרתי.

"דווקא לא. הבעלים מעונין להיפגש אתך".

הייתי בטוח שזו מהתלה. מדוע שבכלל ירצה להסתכל עלי אחרי כל מה שעשיתי לו ולחברה בבעלותו, אחרי כל המלחמה הזו.

החלטתי להגיע לפגישה, כי ממילא לא היה לי משהו אחר לעשות.

הגעתי למשרד. זיהו אותי מיד בהרמת גבה או שתיים והפנו אותי לחדר המנהל. המתנתי מעט כשעובדים בכירים וזוטרים נכנסים ויוצאים כדי להציץ עלי כמו בבון בגן החיות ואז נקראתי להיכנס פנימה.

הבוס הציע לי תה וכיבוד ולאחר מכן דיבר:

"ראה נא, אני לא צריך לברר עליך כי אני יודע עליך כמעט יותר ממה שאתה יודע על עצמך. אני לא צריך לשאול אותך מה אתה יודע לעשות כי אני יודע מה אתה יודע לעשות".

הוא שתק מעט ואז הוסיף: 'לצערי'. ואז הוסיף: אני רוצה רק לענות על השאלה היחידה שנמצאת במוחך והיא מדוע אני בכלל חושב עליך כמועמד למשרת המנכ"ל החדש שלנו במקום זה שפרש לאחרונה לפנסיה, ולא פוטר על ידי", הדגיש שוב בהטעמה.

"כדי שתבין מדוע אני רואה בך מועמד ראוי ואפילו עדיף, אני חייב לספר לך משהו מן העבר".

והוא פתח וסיפר:

* * *

"לפני כשבעים שנה, בזמן השואה הארורה, בכפר קטן בפולין, נלקחו 200 משפחות שהם כל תושבי הכפר למחנה השמדה.

רגע לפני האקציה פנתה אחת המשפחות לשכניה הגויים ובקשה מהם בתחנונים, להחביא את שתי בנותיהן התאומות בגיל שבע. תמורת הטובה הזו הם נתנו להם את כל רכושם, כספם, תכשיטיהם וביתם על תכולתו. הם הבינו שבמקום שלוקחים אותם אליו, אין שום משמעות לגרוטאות אלה.

הגויים נטלו את הכסף וגם את הילדות, ובתחילה החביאו אותן, אך מהר מאוד החליטו שההסתרה מסכנת אותם, ולכן העבירו את הבנות למנזר. ומבחינתם זו הייתה אצילות גדולה שלא מסרום לנאצים.

הבנות הללו שהיו תמימות עד מאד, קיבלו ליווי צמוד של נזירות שהסבירו להן שההורים שלהן השאירו הוראות כיצד לחנכן, והחלו לחנך אותן בדרך הנצרות כולל הטבלה לנצרות.

כך בילו הבנות את כל ימי המלחמה, וכשזו הסתיימה איש לא חשב לפנות למנזר הזה וארכו כמה שנים, עד שגילו את עקבותיהן בנס לכשעצמו.

הן היו בנות שש עשרה כשהגיעו רבנים ועסקנים להוציאן מן המנזר. הבנות כמובן התנגדו לצאת מפני שחונכו כנוצריות ורק בעזרת בית המשפט, הוכרחו לצאת מן המנזר ומפולין ולהגיע לארץ ישראל, שם הגיעו למוסד מיוחד לבנות פליטות מארץ הבכא.

בעוד אחת מהן השלימה במהירות עם העובדה שהיא יהודייה ולא הייתה לה כל בעיה למסור את הצלב ולהתחבר ליהדות. הבת השנייה התעקשה שהיא נוצרית, שמרה על הצלב שלה מכל משמר ונשקה לו בבוקר ובערב. כל הניסיונות להסביר לה שאינה נוצרייה כי אם יהודייה, עלו בתוהו.

הנהלת המוסד פנתה לרב ידוע בשאלה כיצד לנהוג עמה. הוא הגיע ושוחח אתה כמה דקות ולאחר מכן אמר: תשאירו אותה כאן, לכו איתה בצורה הכי נעימה – עוד תראו שהיא תהיה יהודייה למופת".

* * *

עברו שנים. אחת האחיות גרה בקיבוץ, רחוקה מכל דת וממש אתאיסטית. ואילו השנייה יהודייה חרדית שגידלה דור ישרים מבורך, אנשים המקפידים על קלה כבחמורה.

"כעת נחש נא, מי מהן היא זו שלא הסכימה בשום פנים ואופן להיפרד מהנצרות ומהצלב"? שואל בעל המפעל.

הנהנתי אליו, ידעתי את התשובה והנחתי שהשאלה הייתה רטורית. "ובכן זו שהחליפה אמונתה כמו גרביים, לא התמידה גם באמונה היהודית ונטשה את הדת שנים מספר לאחר מכן. ואילו זו שהייתה נאמנה לצלב ולנצרות, בסופו של דבר השתכנעה מאין מקורה ומה דורש ממנה בורא העולם ונעשתה נאמנה מאין כמותה, לבורא עולם ולתורתו".

"אני מכיר את הסיפור כל כך טוב, מפני שהאישה הזו היא לא אחרת מאשר אמי".

"כשידידך העלה את שמך, הוא נדחה באופן מיידי על ידי עובדיי הבכירים, ב'לא' רבתי. הם סיפרו לי על ההצעה, ממש כמו בדיחה מצחיקה בשוליה של ישיבה מעייפת. כי כמותי, גם הם ידעו היטב, את הצרות שעשית לחברתנו. למען האמת, אתה יודע היטב כמה נזקים גרמת לנו, ואין צורך שאסביר. אך ברגע ששמעתי את השם, אמרתי להם כי זה רעיון מצוין וכי אשקול זאת ברצינות".

"הם ישבו המומים ואז סיפרתי להם את הסיפור שסיפרתי לך והסברתי להם, כי נאמנות היא מצרך יקר, ומבחינתי כל הפעולות שפעלת נגדנו היו פעולות חיוביות עבור הבוס שלך, ואתה פשוט פעלת מתוך נאמנות למעביד שלך. אז נכון שהוא לא היה נאמן לך כמו שאתה היית נאמן לו, אבל מבחינתי זו הבעיה שלו. אני בניגוד אליו, יודע להעריך נאמנות ואני אפילו לא צריך לברר, כי אני יודע שתהיה נאמן לי, בדיוק כפי שהיית נאמן לו – כי כזה טבעך".

* * *

זהו הסיפור. אני בתפקיד בכיר בחברה מזה שנתיים ומצליח מאוד בתפקידי. נאמן לגמרי למי שהיה היריב הכי קשה שלי כעשר שנים, וכיום הוא הבוס החדש שלי.

והמסר שלי מכל הסיפור הוא: נאמנות היא תכונה. לעולם לא מפסידים מנאמנות, נאמנות לאמונתך, נאמנות למשפחה, נאמנות לחבר ונאמנות למקום העבודה.

הנאמנות – במוקדם או במאוחר תמיד משתלמת.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:10

שירת העשבים

אמן חוזר בתשובה, מופעל על ידי חלום מוזר שחלם, ומגיע דרכו למסע אחר צייר מפורסם מאד שהלך לעולמו. סיפור לא יאומן על איתותים נדירים משמים, שמקבלים משמעות מדהימה מתהליכים המתרחשים במציאות


----

לאחרונה קראתי כמה סיפורים שלך על השגחה גלויה. הסיפור שלי הוא הרבה יותר מזה. יש בו כמו איתות ברור משמים. בעצם לא איתות אחד כי אם שלושה. איתותים ברורים שאינם מותירים כל ספק.

תחילה על עצמי: אני בעל תשובה זה שנים רבות ומתגורר עד היום בעיר הולדתי, תל אביב. בצעירותי נמשכתי לעולם האמנות ובפרט הציור. הוריי עודדו אותי בכיוון, ובגיל 22 אף נכנסתי ללמוד באקדמיה ידועה לציור המקבילה ל"בצלאל".

האיש הבולט באותה אקדמיה היה צייר מפורסם שעליו נסוב הסיפור ואיני רוצה לנקוב בשמו, דורות של ציירים עברו תחת ידו.

אף שחזרתי בתשובה והתרחקתי מעולם זה, אני זוכר אותו לטובה הן כאמן והן כבעל כישרון ללמד אמנות.

הייתה בו שאיפה לאמנות נקייה ללא זיופים. הוא יכול היה להצביע על נקודה בציור ולומר "בלי חינדעלך", כלומר: תביע מה שאתה רוצה בלי קישוטים ובלי להתייפייף.

אותי הוא קירב מאד. אני אפילו זוכר שפעם החמיא לכמה אמנים סביבי. לאחר מכן שאלתי אותו מדוע לא הזכיר אותי, והוא אמר: "אתה כמו הבן שלי, אין צורך בכך".

במקביל לאנושיותו, הוא היה איש של גבולות. מי שהיה מאחר שנייה לשיעור לא היה נכנס, גם אם עמל שבוע שלם על עבודה.

וכשפעם אחת, הוא מנע את כניסתי לשיעור בשביל איחור פעוט, התקשרתי לאמי, נסער. אמי אמרה: "אני חייבת להכיר את האיש היחיד שיכול עליך..."

בראי התקופה, אני חייב לציין נקודה אחת שמלמדת על אישיותו הקיצונית. כשהתגייס בנעוריו, לא התאים לו הצבא. מה עשה? הוא ירה בידו כדי להתמסר לציור. כולם העריצוהו על כך, בעיקר כאלה שלא סובלים חרדים שמסרבים להתגייס כי חפצים הם ללמוד תורה...

הנקודה הטובה ביותר שאני זוכר לו, הייתה בתקופת חזרתי בתשובה.

קשה לתאר באלו תגובות נתקלתי. כולם הביטו בי כעל מי שדעתו השתבשה. הגדיל לעשות הצייר יאיר גרבוז שפשוט כעס עליי ועלב בי קשות.

אבל הוא הביט בי ושאל: "טוב לך?"

עניתי בחיוב.

והוא אמר: "זה מה שחשוב".

* * *

לפני כשש שנים הלך הצייר לעולמו.

לא הייתה הלוויה. האיש תרם את גופתו למדע. כאב לי מאד לשמוע זאת. ידעתי שהאיש רחוק מתורה ומצוות, אך לא ידעתי כמה.

מבחינתי, האיש הלך מבלי שנפרדתי ממנו.

בראש חודש ניסן בשנה שעברה חלמתי חלום מוזר: הוא עומד ליד עץ ומדבר אליי. זה היה חלום קצר, אבל מוחשי מאד, ואני התעוררתי ולא יכולתי להירדם.

למחרת הלכתי לרב חשוב, והוא אמר לי לא להתעסק עם זה. ככל הנראה הכיר את נפשי הרגישה ולא רצה שאכנס למצבים רגשיים סבוכים.

כעבור יומיים פוגש אותי אחד המתפללים בבית הכנסת, איש לא צעיר שמתגורר ברחוב סמוך למקום מגוריי (אני מתגורר בדירה שהורישו לי הוריי), ושואל אותי אם ברצוני לברך את ברכת האילנות על העץ שנמצא בחצרו.

ברגע שהוא אמר לי "אילנות" נזכרתי בחלום שהיה לי על הצייר העומד ליד עץ. החלטתי שזה יהיה נכון לקיים את המצווה ובדרך כלשהי להזכיר את נשמתו של הצייר.

בירכתי את הברכה: ברוך אתה ד', א־לקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהן בני אדם.

לאחר מכן נתן לי החבר נוסח לומר יחד עם הברכה. בשנים שעברו הייתי מברך ללא כל נוסח, וברגע שהתחלתי לומר את הנוסח, נעשה בשרי חידודין־חידודין.

אני מצטט כאן את המילים שהיממו אותי:

"...ותחוס ותחמול ותרחם ברוב רחמיך וחסדיך על כל הנפשות ורוחות ונשמות שלא עצרו כח לבא אל מנוחתם ועל כל נפשות ורוחות ונשמות המגולגלים בדומם וצומח ובבעל חי בלתי מדבר ובעל חי מדבר ואתה הק־ל הנוצר חסד לאלפים בטובך הגדול תשפיע שפע רב להם לאור באור החיים ותתן להם כח ועזר ואומץ שיתבררו ויתוקנו כראוי ובאור פניך תשלים בירורם ותיקונם במהרה ותצילם מכל צר ואויב ומקטרג ויעמדו מליצי יושר להמליץ טוב עליהם ותעשה עמהם חסד כי כן דרכך לעשות חסד חינם בכל דור ודור..."

* * *

ידעתי שאין זו יד המקרה. אדם שלא הובא לקבר ישראל מופיע בחלומי ליד עץ, ויומיים לאחר מכן מזמין אותי אחד ממתפללי בית הכנסת שלא היה לי קשר מיוחד אִתו, לביתו, כדי לברך ברכת האילנות; נותן לי נוסח שכל כולו מכוון על אנשים כמו הצייר – שלא הגיעו לקבר ישראל.

יאמר מי שיאמר: צירוף מקרים כזה עדיין יכול להתרחש. הסכת ושמע את המשך הסיפור:

החלטתי לפנות לאלמנתו של הצייר, אישה מבוגרת מאד וכלל לא בריאה שמתגוררת אף היא בתל אביב. הגעתי לביתה. היא הכירה אותי, למרות השינוי שעברתי. קשה לי לומר שהיא שמחה לקראתי, אם כי לא בטוח שזה בגללי.

שוחחתי אִתה מעט. לאחר מכן אמרתי לה שיש לי משהו לספר לה. בזהירות התחלתי לספר לה על החלום שחלמתי, ראיתי את חיוך הביטול בשפתיה. "מה אתה רוצה לומר לי שחלמת עליו? זה בסדר, גם אני חולמת עליו, ואם שנינו חלמנו - כנראה שיש עוד הרבה".

הייתי צריך הרבה אומץ לספר לה את ההמשך, על ברכת האילנות ועל הנוסח המיוחד על כאלה שלא זכו להיקבר בקבר ישראל...

כשסיימתי לדבר ידעתי שהיא רוצה לזרוק אותי, אלא שהיא בוררת מילים איך לעשות זאת, אבל לה היו תכניות אחרות.

"תקשיב לי טוב", אמרה, "אתה חושב שרק הוא תרם את גופתו למדע? גם אני עשיתי את זה. אתה בא לכתובת הלא נכונה, אדוני. כל הדברים הללו מעולם לא עניינו אותו וגם לא אותי. זוהי מיסטיקה, ואנחנו אתאיסטים. לא מאמינים בהישארות הנפש. אני מאד מעריכה את הרצון שלך לכבד את זכרו, אבל מבחינתי הוא מת וזהו. אין אפילו למי להתגעגע..."

"חבל", אמרתי. "אני מבין שלא תסכימי לבוא אִתי לעץ ההוא". וכאן נקבתי בכתובת של הבית שבו בירכתי ברכת האילנות, "זה במרחק כמה רחובות מכאן".

"איפה אמרת שהעץ הזה?" קולה היה חד ומופתע.

חזרתי על הכתובת.

"לא ייתכן", אמרה, "זו באמת מיסטיקה. לא יכול להיות", חזרה ואמרה.

שתקתי. לא הבנתי למה בדיוק היא מתכוונת.

"תשמע, אני מקווה שאתה לא עובד עליי, אבל אנחנו גרנו שם עד לפני שלושים שנה. זה היה הבית של הוריו. הוא נולד שם..."

"את בטוחה?" שאלתי וחזרתי על הכתובת.

"אתה רוצה תמונות?" אמרה והלכה להביא תמונות.

* * *

זה באמת היה הבית, אמנם נראה חדש יותר והמכוניות ישנות, אבל זה בפירוש היה הבית. וגם העץ נראה שם בדיוק כמו שנראה כעת.

"העץ הזה", אמרה. "אני חושבת שהוא שתל אותו. איני בטוחה, אבל מה שבטוח שהוא היה משקה אותו הרבה. תשמע, אני רוצה שתיקח אותי לשם, לא בשביל התפילה שלך, אני רוצה לדבר עם בעל הבית ולברר אם לא מכרת לי לוקשים. ואני דורשת שלא תלחש לו דברים מאחורי גבי".

היא נעלה את הבית, ואני הסעתי אותה עד לכתובת המבוקשת.

נכנסנו, נתתי לה להקיש על הדלת והשתדלתי לשמור מרחק, כדי שתוודא בעצמה שסיפורי אמת הוא.

היא הקישה על הדלת והחלה לדבר עם בעל הבית באידיש, מסתבר שהיא הכירה אותו, שכן הם מכרו לו את הבית והוא התרגש לפגוש אותה ואמר שבעירייה ביקשו לסמן את הבית כמקום שבו נולד הצייר, זה דווקא ריגש אותה. קבר לא, אבל שלט זיכרון בהחלט מצא חן בעיניה.

היא חקרה אותו לגבי מנהג ברכת האילנות ועמדה על כך שכל דבריי אמת, ולאחר מכן אמרה: "נו טוב, זה באמת סיפור מוזר ותמוה, אבל איני הולכת להגיד שום תפילה. אולי זוהי דרישת שלום ממנו", אמרה.

התקדמות, ללא ספק, במיוחד בעבור אחת שאינה מאמינה בחיים שלאחר המוות.

* * *

והסיפור עדיין לא נגמר. הזכרתי שלושה איתותים, והנה השלישי, הגדול מכולם, שמסביר את השניים שקדמו לו.

שבוע לאחר מכן היא מתקשרת לביתי. "אתה יכול לבוא לכאן?"

"כן", אמרתי ודהרתי ברכבי לבית שלה.

היא הובילה אותי לסלון הבית ואמרה: "איני יודעת מה קורה כאן. קיבלתי מכתב מהאוניברסיטה ש... אני מעדיפה שתקרא בעצמך".

המכתב היה מגורמים שלהם תרם את גופתו. נכתבו שם מילים על חשיבות תרומתו למדע ולרפואה, ולאחר מכן הם ביקשו למסור כי לאחר השימוש שנעשה בגופה הם פונים לשארים לשאול מה לעשות בה, האם מעוניינים בקבורה או שאין להם עניין בדבר והגופה תועבר לשריפה.

לפתע הכל התחבר לי: החלום, ברכת האילנות, פנייתי לאלמנה, הגילוי כי העץ היה "שלו", כל אלה נועדו למטרה אחת ויחידה: לתשובתה על המכתב הזה. כפי הנראה הייתה לו זכות ממעשה טוב שעשה בחייו.

"תעשה מה שאתה חושב", שמעתי אותה אומרת, "בחייו לא היה איכפת לו בכלל מקבורה, הוא התלבט בין שריפה לבין תרומה למדע, אבל לאחר מותו הוא מתחיל להשמיע זמירות אחרות", אמרה בסרקזם. "תקברו אותו, אשלם על מצבה כדי... כדי... שלא ידרכו עליו..."

כך במילים האלה.

* * *

פניתי לחברה קדישא ואלה פנו מיידית למכון, מצוידים בייפוי כוח מצד האלמנה. הם פעלו ביעילות ובמהירות. קראתי לעשרה ממתפללי בית הכנסת, שהתרגשו מאד לשמוע את הסיפור, וערכנו הלוויה צנועה. שרידי הגופה נקברו בחלקת קבר, ועליה הונחה בתוך שבועיים מצבה פשוטה עם נוסח המזכיר את שמו, את שם הוריו ואפילו לא את עיסוקו כצייר. זה מה שהיא רצתה. היא גם סירבה להגיע להלוויה או לקבר ואמרה שהיא סומכת עליי. קשה לשנות אנשים בגיל כזה. קבל תיקון: קשה לשנות אנשים.

בחרתי לשלוח לך את הסיפור בחודש ניסן כדי להזכיר ולעורר את הבריות לקיים את מצוות ברכת האילנות על כל נוסחיה. שכן ברור וידוע שיש מאות ואלפי נשמות טועות שלא זכו להגיע לקבר ישראל, אם מחמת עצמן ואם מחמת אחרים, שלא לדבר על מיליוני קדושי השואה שארץ לא כיסתה דמם.

אני מאמין שפרסום הסיפור הנדיר הזה בקרב ציבורים הרחוקים מתורה ומצוות יגרום להתעוררות, בפרט בכל הקשור לקבורה על פי ההלכה ולאמונה בתחיית המתים.

וגם לנו, הקרובים לד' ולתורתו, האומרים בכל יום "אני מאמין", מגיע לפעמים איתות קטן משמים. ובסיפור שלי יש שלושה איתותים כאלה.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:11

תפילת הדרך האבודה

נער מקסיקני, ממשפחה רחוקה מיהדות, חוגג את בר המצווה שלו בנסיעה משפחתית לתורכיה. בשוק הסואן של איסטנבול הוא מאבד את דרכו, ונתקל ברוכל תורכי מוזר וקצת מפחיד, שמעניק לו מתנה שתשנה את חייו


----

אני כבן חמישים, והסיפור שלי מתחיל מאז היותי בן 13.

נולדתי במקסיקו למשפחה יהודית אך חילונית לחלוטין. מובן שציינו את חגי ישראל, אך לא יותר מכך.

כשהגעתי לגיל 13 עלתה השאלה כיצד לחגוג לי את מסיבת בר המצווה. הוריי הציעו לי שתי חלופות: חגיגת בר מצווה גדולה ומפוארת במקסיקו, ומי שמכיר את מקסיקו יודע מה פירוש הדבר. החלופה היא - לנסוע לארץ ישראל ולערוך בר מצווה צנועה בכותל המערבי.

בחרתי באפשרות השנייה.

רק היום, כשאני רואה איך נראית בר מצווה בכותל, אני מבין איך נראתה מבחוץ בר המצווה שלי. שכרנו איש מקצוע שעורך טקס נחמד ולוקח על כך גם סכום נחמד, הוא היה קצר רוח בעליל, כי חיכו לו עוד חמש-שש טקסי בר מצווה עם סכומים דומים, אבל אז אפילו לא שמתי לב לזה. מבחינתי הייתי הנער היחיד שחגג אי פעם בר מצווה ליד מקום בית המקדש.

לאחר בר המצווה ניצלו הוריי את ההזדמנות ונסעו לטורקיה.

טורקיה היא ארץ המוצא של אמי, אף שהיא עצמה לא נולדה בה. אני אשכנזי מצד אבא, הורי אמי מטורקיה. ירדנו מהאנייה באיסטנבול. היה קריר, לכן לבשנו סוודרים שרכשנו בארץ. היה כתוב עליהם "קוקה קולה" בעברית.

מי שמכיר את הנמל באיסטנבול מכיר את השוק הענק שקיים שם. ההורים שלי התקדמו, ואני הלכתי אחריהם בעצלתיים. הסתכלתי כה וכה, התבוננתי בדוכנים הצבעוניים, רק לאחר רבע שעה שמתי לב שהלכתי לאיבוד.

ילד בן 13 ממקסיקו עם סוודר של "קוקה קולה" בעברית בלב השוק באיסטנבול...

* * *

ואם לא די בכך, רוכל זקן שם עליי עין, רציתי להתחמק, אך הוא תפס אותי בכתף ושאל: "מאיפה אתה?"

"אני ממקסיקו", עניתי, ורק אז שמתי לב שהבנתי את שאלתו. הוא לא דיבר ערבית וגם לא פורטוגזית. הוא דיבר עברית.

"אם אתה ממקסיקו, למה אתה לובש חולצה שכתוב עליה בעברית?" שאל.

אמרתי לו שנסענו ממקסיקו לישראל ושם חגגתי בר מצווה.

הוא שמע על בר המצווה ודמעות היו בעיניו, ניכר שהתרגש.

הוא אמר לי: "יש לי מתנה בשבילך לבר מצווה".

הוא הוציא את ארנקו, ולפני שהספקתי לדחות אותו בנימוס כי איני צריך כסף, ראיתי שהוא מחפש בכיסים הנסתרים של הארנק ומוציא משם פתק דהוי וישן מאד ואותו מסר לי.

פתחתי את הפתק, נזהר שלא לקרוע. הייתה זו תפילת הדרך, קרועה מתוך סידור, הנייר היה ישן מאד וניכר שעברו עליו עשרות שנים, אם לא יותר מכך.

ולפתע הוריי קראו אלי: "ג'ק, איפה היית? חיפשנו אותך".

רציתי להודות לזקן, אבל הוא פשוט נעלם כאילו בלעתו האדמה.

הייתי נרגש כולי. סיפרתי להוריי שרוכל זקן דיבר אִתי בעברית ונתן לי מתנה. הם הסתכלו עליי כאילו אבדתי בשוק באיסטנבול וזה השפיע עליי, אבל אז הוצאתי את הפתק שהוא נתן לי וכולם הבינו שאמת דיברתי.

ניסינו לחפש את הזקן, אבל האיש התאדה לגמרי. מעולם לא ראיתיו עוד.

כבר אז החלטתי לשמור על תפילת הדרך הזו, שתשמור עליי בכל אשר אלך. ואכן, במהלך דרכי בחיים ראיתי הרבה ניסים גלויים ופחות גלויים וחשתי שתפילת הדרך הזו שומרת עליי.

* * *

גדלתי, למדתי באוניברסיטה. הכרתי את רעייתי והתחתנו.

כבר בתקופת האירוסין סיפרתי לרעייתי את הסיפור על תפילת הדרך ואף נתתי לה מתנה מיוחדת: צילום של תפילת הדרך. את המקור לא חשבתי להוציא מידי. הוא היה לי מעין אות ושמירה.

לאחר החתונה נזקקה רעייתי לניתוח לא פשוט. היא פחדה מאד מהניתוח ולא הייתה רגועה.

הפעם נתתי לה את המקור. אמרתי לה שתפילת הדרך הזו, שמלווה אותי מאז היותי בר מצווה, תלווה אותה בניתוח ודרכה תצלח. זה הרגיע אותה ואכן היא יצאה מהניתוח ללא פגע.

לאחר הניתוח היא אמרה לי שאם אנחנו כל כך מאמינים בתפילת הדרך הזו, אולי נתחיל לחזק את האמונה שלנו במי שאליו מתפללים את תפילת הדרך?

התחלנו להתחזק ובעצם חזרנו בתשובה. זה לא היה קל. היינו היחידים מכל המשפחות שלנו, שהיו רחוקות מאד מדת, אך אנו הלכנו בדרך עם תפילה בעקבות תפילת הדרך.

בשלב מסוים הבנו שאם אנו באמת רוצים לבנות בית יהודי דתי - אנחנו צריכים לעשות עלייה.

עלינו לארץ ישראל והתחברנו לרב חשוב שעסק בהחזרה בתשובה.

נולד לנו בן בכור, כמובן צמוד לתפילת הדרך, וגם בן שני, ולאחר בני השני החלטנו לבקר במקסיקו ולפגוש את כל המשפחה.

* * *

המפגש היה טוב ומרגש, בני המשפחה השלימו עם חזרתנו בתשובה ובאופן מסוים אף התגאו שיש להם נציגים ששומרים מצוות קלה כבחמורה. במהלך אחת הארוחות שם שאלתי את סבתי, אישה אצילה וצלולה בדעתה למרות גילה המופלג, האם באמת אין בכל המשפחה מישהו שהוא יהודי דתי, והאם הוריה או אחיה לא היו דתיים.

"לא", היא אמרה. "איני דתייה, אמא שלי לא הייתה, וגם כל מי שאני מכירה, כולל בני דודים, מעולם לא היו דתיים. אתם הראשונים", הוסיפה.

זה היה נראה לי מוזר שבטורקיה לא היו דתיים, אך היא אמרה שהוריה נולדו בטורקיה ואילו היא עצמה נולדה באוסטריה.

הלכתי לישון, עצוב בשל כך שאין שום מקורות דתיים במשפחה.

שעות אחדות לפני שיצאתי חזרה לארץ ישראל, התקשר אח של סבתי ואמר לי שסבתי סיפרה לו על השיחה, והוא הזכיר לה שהסבא שלהם היה גר באיזמיר בטורקיה והוא דווקא כן היה דתי. לא סתם דתי, הוא היה עשיר והחזיק בכספו באופן מלא ישיבה של בחורים באיזמיר. כשנפטר, בחורי הישיבה ייסדו יום אבל לזכרו.

שאלתי מה היה שמו של אותו סב, והוא אמר לי: "יעקב".

לי קוראים ג'ק על שמו של מישהו אחר, אבל בסופו של דבר גם לי קראו יעקב, וזה היה לי סוג של סימן.

* * *

עברו שנים ושוב נסעתי למקסיקו. פגשתי אז את הרב יוסף יגן וסיפרתי לו את המעשה של תפילת הדרך שקיבלתי בבר המצווה שלי באיסטנבול. הוא התפעל מאד מהסיפור ואמר שהרוכל הזה בעצם שינה את חיי, משום שתפילת הדרך שהעניק גרמה לי למעשה לחזור בתשובה ולהתקרב חזרה לדרך סב־סבתי, שאפילו על שמו אני קרוי בלי כוונה.

הרב יגן אמר לי שיש כאן כמה אפשרויות: האפשרות האחת - שהרוכל הזה היה אליהו הנביא.

גיחכתי.

"זה בסדר", אמר. "אם אינך מאמין שאתה זכאי לגילוי אליהו - אפשר להבין אותך... האפשרות השנייה היא, שאחד מבני המשפחה קם לתחייה כדי להביא לך את התפילה..."

אמרתי לו שכנראה "התקלקלתי" אצל הרב שהחזיר אותי בתשובה ואליו הייתי קשור, שלא עודד לחשוב בדרך הזו.

"לכן ישנה אפשרות שלישית", אמר. "ולי משום מה היא נראית פחות סבירה משתי האפשרויות הקודמות. תחשוב על כך שיהודי נתן לך תפילה שהוא נושא עִמו בכיסו כל חייו, וככל הנראה הועברה לו מדור לדור עשרות רבות של שנים. זה מבחינתי עושה את זה מספיק סיפור נדיר משונה ומיוחד, ואני מאמין בלב שלם שיש כאן יד ההשגחה העליונה בכל מקרה".

יצאתי מהפגישה הזו, נרגש מאד. היא חיזקה אותי עוד יותר באמונה.

* * *

חזרתי לארץ, ובהחלטה משותפת החלטנו לעבור לבני ברק.

בבני ברק נולדו לנו עוד ילדים ואף חיתנו מספר ילדים כשתפילת הדרך הזו שומרת ומגינה על משפחתנו מכל משמר. דבר רע לא אונה לנו, ורווינו נחת ושמחה מכל ילדינו בעזרת ה'.

לפני שנתיים החלטנו שוב לנסוע למקסיקו ולבקר את המשפחה.

הזמנו דרכונים לכל הילדים כמו גם לחתנים ולכלות, ותכננו לצאת לדרך.

יום אחד אני נמצא מחוץ לבית. אשתי מתקשרת ואומרת: "פרצו לנו הביתה, וגנבו את התכשיטים".

אמרתי לה שאני מגיע במהירות ואכן שמתי פעמיי הביתה.

בדרך נלחצתי ממשהו. התקשרתי אליה וביקשתי שתראה מה עם תיק הדרכונים. ביקשתי להישאר על הקו ולשמוע את התשובה. לבי ניבא לי רעות.

היא רצה אל המגירה. שמעתי אותה הופכת אותה ומחפשת ואז אומרת: "התיק נעלם. איני מוצאת אותו".

כמעט עשיתי תאונה. הדרכונים בכלל לא עניינו אותי. רק משהו אחד היה חשוב לי שם.

בכיס נסתר באותו תיק היה מקומה של תפילת הדרך שלי, המקורית, ואם היא נגנבה - אנה אני בא?

הגעתי לבית. ערכנו חיפושים. הם גנבו קצת כסף והרבה תכשיטים וכמובן את תיק הדרכונים. הזעתי, דמעות שטפו אותי, וגם חרדה קרה פשטה בי. מה אעשה כעת?

תפילת הדרך שלוותה אותי מגיל 13 עד גיל 48 - נגנבה.

* * *

שוטרים הגיעו ולקחו טביעות אצבעות. קיוויתי שאולי דרכם ימצאו את הגנבים, אבל כעבור יומיים הודיעו לנו שאין שום סימן ושכנראה הגנבים חבשו כפפות. התחלתי להשלים עם החלום הרע שנכנסתי אליו.

אני בטוח שאתה מבין מה קורה לבן אדם שהאמין בסגולה מסוימת רוב שנות חייו וזו נעלמת ממנו. איזו תחושה רעה זו. איזה חוסר ביטחון משרה המצב.

אשתי דברה אִתי על דרכונים חדשים, אמרתי לה שאין לי חשק, והיא שאלה: "ומה עם הילדים?"

חשבתי שהיא צודקת, אך פתאום נזכרתי שתהיה זו הפעם הראשונה שניסע ללא תפילת הדרך.

זה הפחיד אותי. חשתי חסר הגנה. פתאום הבנתי עד כמה התפילה הזו נסכה בי ביטחון.

אבדן תפילת הדרך ערער אותי לגמרי, והקרין על אשתי ועל ילדיי. לא ידעתי מה אני עושה עם חוסר הביטחון הזה.

אמרתי לרעייתי: "זהו סימן שלא ניסע לחו"ל".

"זהו?" שאלה אשתי "לעולם לא? יש לנו שם משפחה".

שתקתי.

"ואולי גם לא לירושלים?" אמרה. הבנתי שהיא צודקת, שאיני יכול לעצור את החיים שלי כך, ובכל זאת פחדתי.

בצר לי, הלכתי לשאול את מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א. הוא חייך כדרכו, ובחיוכו הבנתי מה הוא חושב על סימנים מעין אלה. מצד שני ראיתי שהוא מבין ללבי ומשתתף בצערי. לבסוף אמר: "אפשר לנסוע, והקב"ה ישלח לך סימן", אמר ולא יסף.

הזמנו דרכונים חדשים.

* * *

שלושה ימים לפני הנסיעה למקסיקו, אשתי יורדת במעלית ורואה אחד מילדי השכנים מסתובב עם אותו תיק ירוק ביד. בדיוק כמו התיק שהכיל את הדרכונים.

היא שואלת אותו: "חמודי, מאיפה התיק הזה?"

הוא אומר: "מצאנו אותו זרוק מחוץ לבית שלנו לפני כמה ימים, ואני משחק אִתו".

אשתי מבקשת ממנו את התיק ומביאה אותו הביתה.

היא מניחה אותו על השולחן לידי ואומרת: "התיק חזר בדרך לא דרך".

אני מסתער על התיק. הוא היה ריק. הדרכונים לא היו בו.

אבל הדרכונים בכלל לא עניינו אותי.

אצבעותיי הגיעו לרוכסן הנסתר, פתחתי אותו... ובידי שוב הייתה תפילת הדרך שליוותה אותי, ואם ירצה ה' גם תלווה אותי ואת משפחתי כל הימים...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:14

בודד בתשובה

חוזר בתשובה, מתנתק ממשפחתו ומעברו ומפלס את הדרך לאורח חיים חרדי ולקיום מצוות קלה כבחמורה. עם הזמן מתברר לו ולרעייתו כי הם הולכים בדרך הנכונה, אך בודדים בה לגמרי. כשהבן הבכור עומד לפני בר-מצווה, כשאין להם אפילו מניין להזמין. האם הם נידונו לבדידות כל ימיהם?


----

נולדתי כחילוני לכל דבר. למדתי בתיכון, שרתתי בצבא, ובערך בגיל 25 חזרתי בתשובה לאחר שהשתתפתי בסמינר של 'ערכים'.

שלוש שנים לאחר מכן נישאתי עם בעלת תשובה כמוני, בחתונה מצומצמת מאוד.

מכיוון שהמשפחות שלנו משני הצדדים התנגדו בכל תוקף לצעד שעשינו, הם פשוט ניתקו אתנו קשר. אני חייב להודות שזה לא היה פשוט בכלל, אך משמצאנו את האמת ידענו שלא נוכל לעזבה לעולמים.

וכאן אני מגיע להתמודדות הגדולה שלנו.

למדתי בכולל. התעקשתי על כולל רגיל, ולא של בעלי תשובה. המטרה שלי הייתה, להיות חלק בלתי נפרד מהציבור החרדי.

שלוש שנים לאחר נישואינו נולדה בתנו הבכורה.

אני זוכר היטב איך עזבתי את בית החולים לאחר הלידה. אב צעיר ומאושר. רציתי להתקשר למישהו לספר את הבשורה הנפלאה.

ואז התברר לי שאין לי למי.

* * *

ההורים של רעייתי לא דיברו איתה, ההורים שלי לא איתי, וכך כל בני המשפחה.

חשבתי שזה לא נורא. נספר לחברים. ואז התברר לי שאין לנו חברים. עם החברים של פעם ניתקנו כל קשר ועם החברים של היום... זהו, שפתאום קלטתי, שאין לנו דבר כזה, חברים של היום.

נכון, היו לי חברים לכולל. אבל זה בדיוק מה שהם היו, חברים לכולל, לא חברים שלי. למדתי איתם בחברותות והתווכחתי איתם בלימוד, אבל לא ידעתי אפילו איפה הם גרים, ובטח לא משהו על המשפחה שלהם.

החלטתי להתקשר לחברותא שלי, שאמנם לא ידעתי עליו הרבה, אבל בכל זאת למדנו יחד כמה שעות ביום. התקשרתי אליו ואמרתי לו, שנולדה לי בת. הוא הגיב ב"מזל טוב מזל טוב, הרבה נחת".

השתרר שקט. רציתי לומר לו שאני נרגש מאוד, אבל קלטתי שזה ממש לא לעניין. הוא היה אברך רציני מאוד ולא היה נראה לי, שיתעניין בהתרגשות שלי. הוא שאל אותי אם הכל עבר בסדר, ואני אמרתי לו שכן. ושוב אמר "מזל טוב מזל טוב", וניתק.

ואני נשארתי לבדי בעולם, מבלי יכולת לחלוק את האושר שלי עם איש. אפילו לא עם רעייתי שהייתה בבית החולים.

ביום שלמחרת, קראתי שם לילדה בעלייה לתורה. כולם אמרו "מזל טוב מזל טוב", ואף אחד לא הכיר אותי. כמה שבתות לאחר מכן עשיתי קידוש בבית הכנסת, אבל רוב המקומות היו ריקים, כי אנשים לא בדיוק הכירו אותי. אמרו מזל טוב והלכו עוד לפני הקידוש. אלה שכן נשארו, עשו קידוש ואכלו קצת. אף לא אחד דיבר איתי כי לא בדיוק היה על מה, וכך נגמר הקידוש.

רשמתי לפניי, שרק אחד התעניין איך קוראים לילדה.

* * *

כעבור שנה וחצי נולד בני. כשאני נזכר בזה אני כמעט רוצה לבכות.

גם כאן לא היה לי למי בדיוק לספר, ומכיוון שעברתי כולל, גם לחברותא החדש שלי לא הרגשתי בנוח לספר, כי לא ממש תפסנו קשר.

וכך אני צריך להתכונן לברית.

ביום שישי סיפרתי לאחד מהשכנים שלנו שנולד לי בן, והוא הגיב כצפוי ב"מזל טוב מזל טוב" ושאל איפה ה"שלום זכר". מסתבר ששכחתי מהדבר הזה. לא רק בגלל שאני בעל תשובה אלא כי מעולם לא הזמינו אותי לאירוע הזה. כי מי יזמין אותי אישית לאירוע? הרי אף אחד לא מכיר אותי.

הוא שלח אותי לאיזה גמ"ח של ארבעס, ואני עשיתי קניות על אף שידעתי בתוך תוכי, שאין סיכוי שיגיעו.

ביקשתי שיכריזו בבית הכנסת על השלום זכר. זו הייתה שבת קייצית. סעודת השבת מסתיימת מאוחר. הגיעו חמישה אנשים לשלום זכר של הבן שלי.

חרדה גדולה מילאה אותי בנושא הברית.

עשינו אותה בבית הכנסת מיד לאחר התפילה. הזמנו רב חשוב להיות סנדק והצלחנו שיהיו יותר ממניין בברית ובסעודה. לא קיבלנו שום מתנות ושום צ'קים. מה שכן, ארגון חסד מהשכונה שלח אוכל לשבת ונערה שתסייע לרעייתי. מעולם לא שכחנו זאת.

קשה לי לתאר את התמודדותנו. נולדו לנו שבעה ילדים ואיכשהו הפכנו למשפחה, וזה הפיג את הבדידות, ואני חייב לציין שזה הציל אותנו מהשממון שהיינו בו.

בנושא קבלת הילדים לת"תים, לא ארחיב את הדיבור. חששנו בתחילה מאד. הרי לא היה אפילו מי שידבר בעדנו, אבל אני גייסתי את האברכים בכולל, והם נחלצו לעזרה על אף שלא היו בינינו יחסים אישיים. אני חייב לציין שקיבלו אותנו בלי פרוטקציה, רק על סמך עדות האברכים והתרשמות המנהל מהבית שבנינו. זו הייתה נקודת אור שהוכיחה לי שכל הדיבורים על אפליה אינם נכונים, ושילדים טובים ממשפחה טובה מתקבלים, גם אם אין להם אח וגואל.

וכאן אני מגיע לעיקר סיפורי. הכוונה לבר המצווה של הבן הבכור שלי. מאד פחדתי מהרגע הזה. תאר לעצמך אדם שצריך לפחד משמחה כזו גדולה. ייגעתי את מוחי, מה אני עושה שלילד שלי תהיה בר מצווה יפה ושמחה? מה אני עושה? למי אני פונה?

* * *

ערב אחד, אני בביתי, צלצול בדלת.

בדלת עמד אברך צעיר.

"שלום", אמרתי.

"שלום, אפשר להיכנס"?

"בבקשה", אמרתי.

הוא התיישב בסלון ומיד שאל: "אתה מזהה אותי"?

"אני אמור לזהות"?

"כן, אני אחיך הקטן".

"מומי"?

"כן, אני מומי".

מומי היה בן עשר כאשר חזרתי בתשובה. מאז נותק הקשר עם משפחתי, ולא פלא שלא הצלחתי לזהותו.

"לפני כמה זמן חזרת בתשובה"?

"שלוש שנים".

"אז למה לא יצרת קשר"?

"לא חשבתי שאתה מעוניין, האמת שגם כעת בקושי העזתי לבוא".

"למה שלא אהיה מעוניין"?

"כי ניתקת כל קשר עם המשפחה".

"נו, באמת", אמרתי. "אתה יודע שזה לא נכון".

"אני לא יודע".

"ברגע שחזרתי בתשובה הם ניתקו איתי כל קשר".

"מעניין למה איתי לא ניתקו".

"באמת מעניין", אמרתי. "אולי הם לא רצו לחזור על הכאב שהיה איתי, והחליטו לשמור אתך על קשר".

"לא, דני", הוא אמר. "זה לא שהם שומרים על קשר קלוש. הם ממש בקשר יום–יומי, עוזרים ותומכים ואוהבים ומכבדים. אני מתפלא על מה שאתה אומר".

"אבל זו האמת", אמרתי וחשתי כאב גדול מנשוא, על תחילת ההבנה שלא זו בלבד שניתקו איתי קשר, פשוט הפלו אותי. אין שום דרך אחרת להסביר זאת.

"אני לא מבין", שמעתי עצמי אומר מתוך כאבי, "אבא ואמא פשוט נתנו לך לחזור בתשובה, ולא אמרו מילה"?

"ברור שלא", אמר אחי. "הם נלחמו בי בצורה שלא תיאמן. אני חושב שהם פעלו בצורה הרבה יותר נחרצת ממך ואפילו היו רגעים של איומים ואלימות, אתה לא מבין מה עברתי".

"אז איך הם בסוף הסכימו לחזרה שלך בתשובה"?

"אני לא יודע איך", אמר. "אבל זה פשוט קרה".

"אז זהו, שאצלי זה פשוט לא קרה. כעת הבנת את ההבדל"?

לאחי לא היה מה לענות, ואני עוד הייתי בסוג של הלם וכאב, לפיכך שתקנו.

* * *

"רגע אחד", אומר פתאום אחי, "מה עשית כדי לשכנע אותם, לרצות אותם, לפייס אותם"?

"על מה היה לי לפייס אותם"? שאלתי "עשיתי להם משהו רע"?

"לא. לא עשית משהו רע, אבל..."

"אבל מה"?

"הם חשבו שעשית משהו רע".

"זו בעיה שלהם. לא"?

"כמו שאני רואה זו הבעיה שלך. לא שלהם..."

"כן, אבל הם לא יכלו להבין שזו זכותי לחזור בתשובה..."?

"הם יכלו, אבל הם לא השתמשו ביכולת הזו שלהם, ואתה זה שהיית צריך לפייס אותם. הם ההורים שלך. אתה רוצה להגיד לי שלא עשית כלום כדי לפייס אותם"?

"ממש לא", אמרתי. "הייתי פגוע מהיחס שלהם, הם שנתנו לי בילדותי לעשות כל דבר אסור, פתאום כשהפכתי לחרדי, החליטו להילחם נגדי? אתה היית נוהג אחרת"?

"נהגתי אחרת", אמר אחי. "שנה שלמה ירדתי על ברכיי וניסיתי לרצות אותם. הבטחתי שהם לא יפסידו מזה ורק ירוויחו. עשיתי את כל מה שיכולתי, עשיתי עצמי סמרטוט ונתתי להם לדרוך עלי, ורק לאחר שנה התפייסנו והם השלימו עם זה".

"אני לא מבין איך היית מסוגל", אמרתי.

"ואני לא מבין איך אתה היית מסוגל להיפרד מההורים שלך, מהמשפחה שלך, מהאחים שלך וממני בגלל ענייני כבוד".

"אני חתכתי? הם חתכו, הם הפקירו אותי. הם..."

"מה שתגיד", אמר אחי, ושנינו ידענו שהוא צודק. "בתכל'ס אני חי איתם בשלום, הם תומכים כספית בי וברעייתי. אולי שכחתי לספר לך, אבל התחתנתי לפני שנתיים ויש לי ילד. ותתפלא, גם אבא ואמא התחזקו בדת. זה התחיל מאמא שנראית ממש חרדית. ומאבא שהלך אחריה ושומר שבת ותפילין וכשרות".

העולם התהפך עלי. לא האמנתי שאני שומע את מה ששמעתי.

* * *

שוחחנו עוד ועוד. התברר שאחי מעורב עם כל הקהילה החרדית. בברית של בנו השתתפו כמאתיים אברכים ורבנים. חלקם חוזרים בתשובה וחלקם חרדים מלידה. שנינו עשינו את אותו התהליך ואיפה אני ואיפה הוא.

לא אאריך בדברים, קבענו לשמור על קשר והתחלנו להיפגש בקביעות. בתחילה היה קשה לי להודות באמת, אך בזכות האישיות שלו נפקחו עיניי.

מסתבר שאני זה שנתקעתי לכל אורך הדרך, גם בניתוק מהמשפחה וגם בחיבור לחברה החרדית והוא פשוט זרם לכל אורך הדרך. גם לא ניתק את יחסי המשפחה ואפילו סחב את המשפחה אחריו וגם התחבר ללא קושי לחברה החדשה.

ככל שהיה קשה לי להודות בזה, זה דווקא הרגיע את כל המרמור הגדול שהיה בי. היה בי כעס על החברה שאינה מקבלת אותי לשורותיה, וככל שהבנתי שהאישיות שלי נוקשה יותר ומתקשה להתמודד עם שינויים ביחסים בין–אישיים, כך הצד הפגוע שלי התרפא יותר ויותר.

* * *

בעזרת אחי הקטן מצאנו דרך להתפייס עם המשפחה. הילדים שלי זכו להכיר את סבא וסבתא שנראו חרדים (בעקבות העבודה היפה שעשה אחי). במקביל עשיתי כמה צעדים בעצת אחי שגרמו לי להבין, שאני מוקף בחברים רק שאישיותי לא נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות.

והתוצאה הראשונה והחשובה הייתה, חגיגת בר–המצווה של בני הבכור.

כגודל הפחדים (המוצדקים) שלי, כך גודל השמחה שהייתה שם. כל משפחתי הייתה שם וכל אלה שלא ידעתי שהם חבריי.

ישבתי שם על שולחן הכבוד, לימיני אבי שיחי', לשמאלי רב חשוב ביותר, ומשני הצדדים רבנים ואנשי חינוך. ראיתי את פניו של בני קורנות מאושר, חשתי מכובד ושייך לחברה שבה אני חי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שמחה שכמותה לא הרגשתי מעולם וידעתי, שהגיע קץ הבדידות שכפיתי על עצמי... בעצם מאז ילדותי.

עשרים שנה לאחר ששבתי בתשובה – ידעתי אמנם מאוחר – שכעת זו תשובה שלמה ומושלמת.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:15

אומר לך מי אתה

אישה אחת, חמות אחת ושלוש תקופות ביניהן. הסיפור הבא מלמד, שהעולם שלנו הוא לא איך שהוא נראה – אלא איך שהסביבה שלנו רוצה שייראה


36712_tumb_750Xauto.jpg
36712_tumb_750Xauto.jpg (79.93 KiB) נצפה 25133 פעמים


אני מספרת את הסיפור שלי בתחושת שליחות בשל הידיעה שהוא יכול לשנות חיים של בני אדם, ולטובה.

נישאתי בגיל 23 – מאוחר יחסית, לאחר תקופת שידוכים ארוכה ומייגעת.

היו לי שתי חברות מילדות שאליהן הייתי קשורה בכל נימי נפשי. הן נישאו בגילאי 20–19 אך היו איתי בקשר מצוין, גם לאחר נישואיהן.

הן ניסו כמובן למצוא לי שידוך, דחפו ולפעמים לחצו פה ושם. במקביל היו משתפות אותי, כמובן בגבול הטעם הטוב, בחייהן ובהתמודדויותיהן השונות, סייעתי להן כשילדו ובאופן כללי ידעתי הרבה על חייהן.

מעניין, אך מה שדיבר אלי יותר מכל, היה הקשר החם שלהן עם חמיותיהן. פשוט הן התחרו ביניהן של מי החמות הכי טובה. היו מתכננות יחד הפתעות לחמיותיהן ומשום מה, דווקא הנקודה הזו קסמה לי מאוד. בכל שידוך הייתי מבררת היטב על החמות עד שהשדכניות היו צריכות להזכיר לי שעם כל הכבוד, ויש כבוד לחמות, הדבר החשוב ביותר הוא הבעל.

מה שנכון.

בסוף מצאתי חתן כלבבי, מוטב מאוחר מלעולם לא. והיה שווה לחכות. חמותי המיועדת הייתה טיפוס נוח ונעים, אמנם רכשו לנו דירה בשכונה מרוחקת, אבל עד שנכנסנו לדירה היינו צריכים לגור בשכירות כשנתיים בשכונה שלנו, קרוב למשפחתי וחברותיי.

כמובן שהחברות הזו נעשתה יותר שלמה ברגע שנישאתי, ומיד עם נישואיי יכולתי לשבת אתן כשווה בין שוות ולדבר על השמחות המשפחתיות, לקבל עצות מהחיים, לקבל חיזוק בהתמודדויות וכמובן... להתגאות עד כמה החמות שלי היא נפלאה ומיוחדת ועד כמה אני מסתדרת איתה.

כעבור שנה ילדתי בת וההבדל שעוד היה בין שלושתנו, ממש נעלם כלא היה. היינו שלוש אימהות צעירות ושמחות בחלקן.

עברו שנתיים ואנו עברנו לשכונה המרוחקת.

בתחילה חשבתי שמדובר בשינוי מינורי, אך מהר מאוד התברר שטעיתי.

בירושלים שכונה מרוחקת זה אומר לפעמים, שעה נסיעה באוטובוס וכשאת נשואה ועובדת, אם לשני ילדים, פשוט אין לך את השעה הזו. אז מדברים בטלפון והרבה, אך אין תחליף לקשר האנושי.

בלי משים התרחקתי קצת מחברותיי, בלי דרמות ובלי מצוקות. מהר מאוד מצאתי שכנה בבניין שלי, בת גילי שמאוד מצאה חן בעיניי ולה הייתה חברה נוספת, כך שמצאתי את עצמי שוב חלק משלישייה.

* * *

שתי חברותיי החדשות, היו שונות לחלוטין מאלה שהכרתי. אחת הייתה עקרת בית והשנייה מזכירה. הן הציעו לי להצטרף אליהן לקניות (מה שחברותיי הקודמות לא ראו כבילוי מועדף) וגם לכל מיני טיולים. "חבל להיחנק במקום אחד", אמרו. "יש ילדים ולחצים וצריך אנרגיות".

באחת השיחות הראשונות שלנו התחלתי לספר בשבח החמות שלי. הן הביטו בי בהשתאות. "מה את רוצה לומר, שאת מסתדרת עם השוויגער"? "כן", אמרתי. "אתן לא"?

כל אחת מהן החלה לשפוך קיתונות של אש וגופרית על חמותה, כל אחת בתורה. הדברים באמת נשמעו מזעזעים. לא האמנתי שנשים יכולות לסבול כך מחמותן. בתוך כמה חודשים עברתי קורס מזורז בעולם שלא הכרתי. של חמיות צבועות ומרושעות שמסכסכות, שמנצלות, שעושות הכל כדי שחייך לא יהיו חיים. ממש שמחתי בחלקי שאין לי חמות כזו.

מדי כמה שבתות היינו מתארחים אצל חמותי. האמת שלמרות שאני טיפוס שאוהב את הבית, הייתי מתארחת ללא שום בעיה מכיוון שידעתי, עד כמה זה חשוב לבעלי ועד כמה זה חשוב לחמותי.

באחת השבתות התארחה גם אחותו של בעלי עם משפחתה. באמצע השבוע שלפני, התקשרה גיסתי לבקש אם הם יוכלו להשתכן בחדר שאנחנו נהגנו להשתכן בו. האמת, לא היה נוח לי, אך הסיבה שלה, הייתה די משכנעת והסכמתי.

משום מה סיפרתי זאת לחברותיי, כנראה מתוך רצון לשבח את עצמי על ויתורי, אך הן פשוט בזו לי. "אני לא חושבת שהיית צריכה לוותר. עם כל הכבוד זה תקדים", אמרה האחת. "היא מנצלת אותך", הזהירה השנייה, "את פשוט פרייארית".

הגעתי לאותה שבת עם עין עקומה כלפי גיסתי ובמהלכה הבנתי, שהיוזמה לטלפון אלי היתה של חמותי. שמרתי זאת בלבי וביום ראשון סיפרתי על כך לחברותיי.

הן הסתערו על כך כמוצאות שלל רב. "נו, מה חשבת, כנראה חמותך לא שונה מהחמיות שלנו, היא פשוט ערמומית יותר. אם לא היית עולה על זה שהיא עומדת מאחורי הכל, היית ממשיכה לחשוב עליה שהיא זכה וישרה, הא"?

לא השבתי להן כי לא היה לי מה.

שוחחתי על כך עם בעלי.

הוא לא הבין על מה המהומה. "גיסתי כנראה התקשרה לאמא שלי וביקשה ממנה לקבל את החדר שלנו. אמי כנראה לא רצתה להתערב ושלחה אותה להסתדר אתך. מה לא בסדר כאן"?

"למה היא הייתה צריכה לעשות זאת מאחורי הגב"? שאלתי.

"זה לא מאחורי הגב. היא כנראה הצדיקה אותך ופשוט לא רצתה לנקוט עמדה בנושא".

"מדוע אתה מגן על אמא שלך נגדי"? שאלתי.

"אני לא מגן עליה". כעת הוא ממש נשמע לא משכנע. "אבל אני חושב שמדובר במשהו טהור לחלוטין".

"ברור", אמרתי, "אמא שלך מתכננת דברים מאחוריי ממניעים טהורים ורק אני הקלפטע שלא רואה את הטוהר הזה", אמרתי בציניות והסתגרתי בשתיקה.

כבר למחרת סיפרתי לחברותיי על חילופי הדברים הללו ואלה ציידו אותי באין–ספור עצות, מה לעשות כדי לקדם את פני הרעה ולא לתת שידרכו עלי. לא גיסות לא חמות ואפילו לא בעל.

* * *

בחצי השנה מכאן ואילך, חלה הידרדרות נוראה ביחסיי עם משפחת בעלי שהשפיעה רבות על האווירה בבית פנימה. לא אפרט, אך בכלליות אומר שהגענו למצב, בו סירבתי להתארח בשבתות בבית חמותי, ניתקתי את הקשר עם גיסותיי פרט לשמחות ובתוך לבי, הייתי ממורמרת ומתוסכלת על מצבי ולא פחות מכך על סכלותי, איך לא ראיתי באיזה עולם אני חיה ועם אלו אנשים אני מתמודדת.

ואחרי ההידרדרות, נעשה ניסיון פיוס מצד חמותי שדיברה אתי ובכתה בדמעות שליש. זה אמנם ריכך אותי מעט, אולם חברותיי יעצו לי לא לסמוך על דמעות התנין שלה, אך אישרו לי לחמם טיפה את היחסים "כי היא לפחות הורידה את האף", ועם זאת, לשמור מכל משמר שלא יטפסו עלי שוב.

עברו שנתיים נוספות שבהן אני לא מצפה מחמותי וגיסותיי לכלום אך מצד שני, משחקת יחסים טובים. במהלך הזמן הייתי כבר אם לארבעה ילדים.

ואז חל שינוי נוסף בחיי.

הדירה בת שני החדרים שרכשו לנו נעשתה קטנה. נאלצנו לחפש דירה חדשה ולאחר מסע של חיפושים, מצאנו דירה מרווחת יותר בשכונה הראשונה שבה התגוררנו.

כמובן שכלל לא נפרדתי מחברותיי כי הבטחנו אחת לרעותה, שהקשר שלנו לא יינתק וכי שום דבר לא יפריד בינינו, ובאמת לא העלינו על דעתנו מצב אחר. החברות הייתה כל כך טובה, חזקה ומרתקת שלא היה סיכוי להפריד אותה בגלל כמה שכונות.

מסתבר שבני אדם אינם מכירים במציאות החיים. בתכל'ס חזרתי אל השכונה ואם בשבועות הראשונים היו טלפונים יומיומיים וביקורים הדדיים, מהר מאוד אחת מהן ילדה ולשנייה היו לימודים – מה שנתן פסק זמן לחברות הזו, ובתוך הווקום הזה מי הפציעו חזרה לחיי?

חברותיי הראשונות כמובן.

זה היה טבעי לחלוטין, כאילו לא באמת נפרדנו (ובאמת נפרדנו). שוב היינו יושבות ומשוחחות כאילו לא הפרידו כמה שנים בינינו.

נו, מה אתם חושבים, העניין עם החמות לא הגיע? הגיע! בטח שהגיע.

סיפרתי להן כל מה שקרה והן ישבו אתי, הקשיבו לי, השתתפו בכאבי אך אמרו שחייבים לשקם את היחסים.

לא יודעת מה ואיך, הן הורו לי לעשות כמה צעדים כמו יציאה לחופשה משותפת עם החמות ולאחר מכן הזמנת גיסתי לביתי, ובתוך כמה חודשים מצאתי עצמי נשאבת למשפחת בעלי, ומפתחת שוב את האהבה והחברות שהייתה ביני ובין חמותי וגיסותיי.

התקופה הרעה פשוט נמחקה.

* * *

מאז ועד היום, עברו כעשרים שנה וכבר חיתנתי ב"ה את בתי הבכורה ואני עצמי חמות.

לפני זמן לא רב שוחחתי עם בעלי, על התקופה הקשה שעברתי עם חמותי ועם גיסותיי ואיך הצלחנו לחזור ליחסים כל כך חמים וטובים.

"כשאני משחזרת מה קרה שם, אני חושבת שהתקופה הקשה הייתה בדירה הקטנה ההיא, אולי לא הייתי מרוצה שם", אמרתי.

בעלי חייך. "זאת לא הדירה", אמר. "זו האווירה שחיית בה שם. את אולי חושבת שעברנו מפני שהדירה הייתה קטנה, אבל הסיבה האמיתית שלקחתי חובות על עצמי וברחתי משם, הייתה כדי להציל אותך מהאווירה הלא טובה, מאווירה של קנאה, שנאה וסכסוך, מאיבוד הקשר עם כל מי שאוהב וטוב אלייך. זה התחיל מאמא שלי והיה מגיע גם להורים שלך ואולי גם אלי בסוף".

בעלי גם ציטט לי את הרמב"ם בהלכות דעות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו".

* * *

מאז אותה שיחה חשבתי שעות וימים על כך והגעתי לתובנה, שבגללה אני כותבת את סיפורי.

אני חושבת, שיש לי פירוש חדש לכתוב ל"אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה". כולם מפרשים אותו בכיוון של "אם אנחנו רוצים לדעת מי אתה, נברר מי החברים שלך", אבל לי יש משמעות אחרת. אני חושבת שהחברים שלך אומרים לך, מי האדם שתרצה להיות ומי האדם שתהיה. אם אתה חי בסביבת חברים גאוותניים ומתנשאים ונהנתניים – אז זה מה שהם יגידו לך להיות וזה מה שתהיה בעצמך. ואם תהיה בחברת אנשים עדינים וצנועים ורכי לב – זה האדם שהם יאמרו לך להיות בשיחות, במפגשים, בדוגמא האישית. וזה האדם שתהיה. כי זו האווירה שאתה חי בה.

כיום ברור לי במאת האחוזים, שהעובדה שחייתי בתחילה בחברת נשים שאהבו את החמות שלהן וראו בה (ובכל השאר) רק טוב, גרמה לי להיות כזו, כי אלה היו חברותיי. וברגע שהיו לי חברות אחרות שראו רע בכל מה שמתהלך סביבן (ועדיין לא סיפרתי עד כמה), זה גרם לעולם הפנימי שלי להשתנות ולראות את העולם, ההיפך מכפי שראיתיו.

ברגע שהתנתקתי מהן וחזרתי לחברותיי הראשונות, שוב השתנה עולמי.

אני מאמינה שיש אלפי אנשים ונשים שרואים עולם בצורה מסוימת ואין להם שמץ של מושג, עד כמה החברה מסביבם משפיעה.

אנשים שהחברים שלהם עוזרים לנשותיהם – לעולם יעזרו יותר מאשר אנשים שהסביבה הטבעית שלהן, משדרת בוז למי שנוטל חלק בעבודות הבית. בדוק. נשים שחברותיהן מכבדות את בעליהן ומדברות בשבחם, ינהגו כך גם הן כי זו האווירה בסביבתן והדבר נכון בכל עניין ועניין.

רוצים לדעת למה רע לכם/לכן? תבדקו היטב היטב באיזו חברה אתם חיים.

כי אמור לי מי חברך – ואומר לך מי הוא האדם שתרצה להיות.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:17

מזל של קבצן

שני אנשים ליד דוכן פיס, מבקשים לנסות את מזלם. משהו קורה וגורם למזלם להתחלף! האמנם יכול המזל לנדוד מאדם לאדם?


36857_tumb_750Xauto.jpg
36857_tumb_750Xauto.jpg (73.99 KiB) נצפה 25133 פעמים


הסיפור שלי אירע לפני כעשרים שנה, ואינו ידוע לאיש, פרט לי ולאשתי. כל השנים רציתי בתוך תוכי לספרו, אך לא הייתה לי שום דרך לעשות זאת מבלי להיחשף. אני חושב שהבמה הזו מתאימה לספר את הסיפור עם המסר הכביר שיש בו.

כאמור, לפני עשרים שנה הייתי צעיר יותר, היו לי חמישה ילדים קטנים וקשיים גדולים בפרנסה. הקשיים הללו יצרו לחצים לא קטנים בבית, במיוחד בגלל הוצאה רפואית כבדה בשל אחד הילדים והגעתי למצב של לחץ וחובות.

יום אחד, בהיותי ברחוב צדדי לצורך סידורים, עברתי ליד דוכן פיס.

מעולם לא הייתי מסוג האנשים הנוהגים לקנות כרטיסי הגרלה. אולם ברוב יאושי החלטתי לרכוש כרטיס הגרלה.

ניגשתי לדוכן, לפני עמד איש לבוש בלאים שנראה כקבצן וניהל ויכוח קולני עם בעל הדוכן.

כדי להבין את הוויכוח אספר שעד לאותה תקופה הדרך למלא לוטו הייתה סימון ידני של מספרים. המוכר היה מקבל את המקור, הלקוח את ההעתק, ובשעה שהיו מתפרסמות תוצאות ההגרלה, ניתן היה לדעת אם זכית או לא.

באותה תקופה עבר הלוטו לשיטה ממוחשבת שבה המחשב יכול למלא בעצמו את הספרות. אז, זה היה דבר חדש לגמרי, וכמובן שכולם חשדו במפעל הפיס שהוא מרמה ומנפיק מספרים שלעולם לא יזכו... (כאילו הוא יודע מראש אלו מספרים יזכו).

מסתבר שהקבצן אסף כמה פרוטות, ניגש אל המוכר וביקש כרטיס לוטו. המוכר מילא לו את הטופס באופן ממוחשב והקבצן לא הסכים בשום אופן לקבל אותו. "אני רוצה להחליט לבד את המספרים", אמר.

"מה זה משנה לך אילו מספרים אלה"? תמה המוכר.

"יש לי מספרים מיוחדים", הצהיר הקבצן, ולנוכח מראהו, אם זה לא היה עצוב, זה עשוי היה להישמע אפילו מצחיק. מספרים מיוחדים יש לו. תראו לאן הוא הגיע איתם.

הוויכוח נמשך ונמשך, ואני ביקשתי מהם לסיים, כי תכף אקבל דו"ח שיהיה גבוה ממחיר מכוניתי, וכאן הצבעתי על הרכב שחנה בצורה בולטת כמו פרצה הקוראת לשוטר, וניכר עליה היטב שבעליה זקוק לזכייה כזו או אחרת בלוטו.

אבל המוכר, שהיה כנראה איש קשה יום לא פחות מהקבצן, לא הסכים לוותר. 'אני הדפסתי את הכרטיס ואין לי עכשיו מה לעשות אתו. אתה תשלם לי'. והקבצן בשלו.

בשלב מסוים פנה אלי המוכר ואמר לי "אולי אתה קונה את הכרטיס במקומו"?

הסתכלתי על הקבצן היטב ולאחר מכן על המוכר, ועיניו הודיעו לי שהוא מבין {$}היטב{%} מה עובר בלבי ואם לא די בכך פנה אלי הקבצן ואמר: "כדאי לך, קח את הכרטיס שלי, והסיכויים שלך יגדלו"...

כמו שכמעט צחקתי אז, כמעט לא בכיתי שנים. הנה האדם האחרון שידבר על סיכוייו הטובים.

אבל בהחלטה של רגע אמרתי: "בסדר, אקנה את הכרטיס". בלבי חשבתי: "אולי אשלב כאן מצווה עם השתדלות וזה יסייע לי. גם אם לא אזכה, לפחות תישאר המצווה".

קניתי את הכרטיס.

* * *

הקבצן והמוכר בירכו אותי כמובן בשלל ברכות ובעיקר שמחו שמצאו איזה מתנדב שייקח את הכרטיס שאיש לא חפץ בו.

ומה אתה חושב שקרה? אני חושב שזה ברור, אחרת לא היה סיפור.

הכרטיס הזה זכה בפרס הראשון. זכיתי בסכום לא מבוטל ששינה את חיי הכלכליים עד ליום הזה.

למעט לרעייתי, לא סיפרתי לאיש על הזכייה. לא עשיתי שימוש חריג בכסף פרט לחובות שנראו לפתע מזעריים לנוכח הסכום. המשכתי לחיות ברמת חיים לא חריגה מכפי שהורגלתי, אם כי בוודאי שלא נהגתי כקבצן. במקביל השקעתי את הכסף בכמה אפיקים, חלקם סולידיים וחלקם בנדל"ן, ובתוך חמש שנים כבר התבססתי היטב והכפלתי את סכום הזכייה שהיה גבוה בלאו הכי.

בשלב זה הרשיתי לעצמי לעבור לבית גדול יותר ורכשתי למשפחתי רכב טוב יותר. ניתן לומר שעשיתי את המעבר מעוני לעושר בצורה חלקה בסייעתא דשמיא בלי החולאים שמאפיינים אנשים שזוכים בסכומי עתק.

* * *

כארבע שנים לאחר מכן, אני נוסע באחד הרחובות, נעצר ברמזור ולפתע דפיקה על חלון הרכב. עמד שם איש מאד מוכר. בלי שאספיק לומר משהו הדלת נפתחת ומי מתיישב על המושב לצדי אם לא הקבצן שקנה את כרטיס הזכייה והתחנן שאקנה אותו במקומו?

הוא ביקש ממני לעצור בצד ואז פתח בדיבור: "האמת שראיתי אותך כמה פעמים כי אתה עובר כאן הרבה. אם לשפוט על פי המכונית החבוטה שהייתה שייכת לך מול המכונית שיש לך היום אני מניח שהתעשרת. אתה לא חייב לומר לי איך התעשרת, אבל אם התעשרת מהכרטיס שלי אני חושב שמגיע לי משהו".

רוב בני האדם היו מכחישים ומבטלים את דבריו בצורה נחרצת, אבל מידת האמת שבי לא נתנה לי לעשות זאת. הבטתי בו ולא אמרתי דבר.

"שתיקה כהודאה", אמר. "כנראה לא טעיתי. אז אתה לא חושב שמגיע לי לפחות חלק"?

"קודם כול אני לא חושב שאני חייב לך משהו. אבל, ליתר ביטחון, כיהודי חרדי אשאל רב פוסק והוא יורה לי כיצד עלי לנהוג", אמרתי לו.

הוא התרצה, ירד מהרכב. נתתי לו שטר מכובד כתרומה, ולאחר מכן שקעתי במחשבות.

* * *

האמת שהעניין הזה ניקר לי במוחי. הכרטיס נקנה על ידי ולא על ידי, ומעולם לא שאלתי את דבר ההלכה בנושא. החלטתי שאלך למורה הוראה והוא יפסוק לי כיצד לנהוג. פחדתי מאוד מהתשובה, אך עם זאת ידעתי כי לא אהיה שלם עם עצמי אם לא אלך לשאול שאלת רב.

פניתי למורה הוראה ידוע, סיפרתי לו את הסיפור והוא בתמורה סיפר לי סיפור משלו:

מעשה בעיירה של פעם. לייבל הנוכל השלימזל חוסך פרוטה לפרוטה כדי לקנות כרטיס הגרלה של הממשלה. ומה קורה אז אם לא כך: בתו של צדיק העיירה הלא הוא ר' מאיר, באה בברית האירוסין ור' מאיר מתחייב לשלם כנדוניה סכום עתק שאין לו אפילו עשירית האחוז ממנו.

אך ר' מאיר אינו דואג ושם יהבו על בורא עולם. למקורביו הוא מספר כי החליט לעשות השתדלות קטנה ולרכוש כרטיס הגרלה.

ובכן, עניין זה של הצדיק הרוכש כרטיס הגרלה אינו עניין של מה בכך, שכן ר' מאיר מעולם לא נטרד בענייני כספים והתעניינותו בענייני הגרלות היא עניין מופלא לכשעצמו.

והנה, ניגש ר' מאיר ורוכש כרטיס הגרלה, וכל העיירה מתפללת שיזכה בפרס הראשון, ולמוחו של לייבל חודרת מחשבה פשוטה: הרי לי אין אפילו גרם אחד של סיכוי לזכות, ולר' מאיר יש בוודאי עשרות קילוגרמים, בעיקר לנוכח תפילותיהם של בני העיירה. אלך ואגנוב את מזלו של ר' מאיר, וכך אגיע לאותם עשרות אלפי רובל שנפשי נכספת אליהם.

לייבל, הולך אצל מוכר הכרטיסים ורוכש כרטיס הגרלה. לאחר מכן הוא ממתין לשעת כושר.

ומה היא אותה שעת כושר?

בשעת בוקר מגיע לייבל לבית המדרש וממתין לרגע שבו יתלה ר' מאיר את מעילו, וכשזה קורה, לייבל ממתין כמה רגעים, ניגש לאותו מעיל שידע ימים יפים ופחות יפים ומגלח מהכיס הפנימי את כרטיס ההגרלה הנכסף. הוא אינו שוכח להטמין באותו כיס עצמו את הכרטיס חסר התקווה שהוא עצמו קונה. לאחר מכן הוא מסתלק משם מלא אושר ותקווה.

ביום ההגרלה עוקב לייבל אחרי ר' מאיר ההולך לבית ההגרלות ולתדהמתו הוא שומע קולות צהלה. הכרטיס של ר' מאיר, כלומר הכרטיס שלו, זה שהטמין במעילו של ר' מאיר במקום זה שגנב, זכה בפרס הראשון...

אחרי שלייבל מתעלף קצת, הוא חוזר לעשתונותיו ומחליט לתבוע את ר' מאיר לדין תורה, גם אם הדבר כרוך בהודאה מצדו שגנב את כרטיסו של ר' מאיר.

לא מדובר בסתם דין תורה אלא כזה שנידון אצל ה"אור שמח" הקדוש.

וה"אור שמח" לאחר ששמע בעיון את שני הצדדים, ולמרות דבריו של ר' מאיר שאמר כי הוא מאמין לטענת לייבל שגנב את הכרטיס, פסק באלה המילים: "לא הכרטיס זוכה – האדם זוכה", והוסיף ה"אור שמח": "הקב"ה דרכים שונות לו להיטיב או להרע עם בני האדם ואם הגיע לר' מאיר לזכות בפרס, ישלח לו הקב"ה את הפחות שבגנבים כדי לספק לו את אותה הזכייה".

זה הסיפור שסיפר לי מורה ההוראה, ונדמה לי שבמהלך השנים כתבת אותו באחד מסיפוריך. לאחר מכן הוא פסק לי שבמקרה הזה בוודאי ובוודאי שהזכייה שלי מפני שלא הייתה כאן כל גניבה, מאחר והכרטיס נדחה על ידי הקונה הראשון ורכישתו על ידי עוד הייתה מתנה לאותו קבצן, ובנוסף לזה "לא הכרטיס זוכה כי אם האדם זוכה".

* * *

החלטתי שלא לשוב אל הקבצן עם פסק ההלכה של הרב, ובכל זאת כדי לפצותו, נסעתי יום אחד עם אחד מידידיי למקום מושבו הקבוע. ידידי יצא עם מעטפה מכובדת. הבטתי בו מוסר את החבילה לקבצן ומודיע לו את הסכום שבתוך החבילה ואת השימוש שהוא יכול לעשות בו כדי לחזור לחיים תקינים, ראיתי את מבטו התמה והשמח של הקבצן. ידידי חזר לרכב ועוד הספקתי לראות את ידו המנופפת לשלום. זה הרגיע אותי.

מה שעוד יותר הרגיע אותי שמאז ועד היום – לא ראיתי את הקבצן הזה לא בפינת הרחובות הקבועה שלו ולא בשום פינה אחרת. כך שהכרטיס {$}שכמעט{%} היה שלו – בכל זאת חזר אליו בדרכיו הנפלאות של הבורא.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:18

השביתה

זוג הורים מסורים, מגלה, מאוחר מדי, כי הם מסורים מדי: ילדיהם, נמנעים לגמרי מלקחת חלק בעבודות הבית. כאשר הם מגזימים, מחליטים ההורים לשנות את המצב מהיסוד...הם מכריזים על שביתה. עד כמה הם רציניים? פשוט תקראו!


37025_tumb_750Xauto.jpg
37025_tumb_750Xauto.jpg (61.25 KiB) נצפה 25132 פעמים


קראתי את הסיפור "מי ימצמץ ראשון" שעסק בהתנהלות מול ילד עקשן ומרדן, וזה הציף לי סיפור מן העבר הרחוק, שמעולם לא חשבתי שאספרו אי פעם, אך בעקבות המסר החשוב והתועלת הרבה שראיתי בפרסום הסיפור, חשבתי שתהיה תועלת דומה בסיפור שלי. אספרו בשינויים קלים למניעת זיהוי.

זהו סיפור בן למעלה מארבעים שנה. הייתי אז ילדה בת שמונה וחצי, הקטנה במשפחה בת שבע נפשות.

אחי הבכור היה אז בן 20 ואחריו שיירה צמודה של בנים ובנות.

הוריי היו אנשים טובים ועדינים. שניהם עבדו והביאו פרנסה למשפחה. הם היו דאגניים ומסורים, באופן מעט מוגזם. זה אומר שלא ידענו מחסור, והכוונה שכל מה שרצינו – קיבלנו.

ואכן, רצינו הרבה וקיבלנו הרבה, אבל בכל הנוגע לנתינה מצִדנו להורים – כאן זה קצת נתקע.

אינני יודעת אם הייתה זו מורשת שהחלה מאחי הגדול וירדה לכולנו, או שהנתינה המופרזת של הורינו, ללא כל התניה, גרמה שכל אחד מאִתנו יהפוך למפונק ולאגואיסט.

הורינו עשו את כל עבודות הבית בלי ששום ילד ינקוף אצבע. איני מדברת רק על בישול וכביסות, אלא על שטיפת כלים, פינוי שולחן, ריקון אשפה, הכנת סנדוויצ'ים לקטנים (כמו לי ולאחי), קנייה במכולת ושליחת פעוטות.

ניתן לומר שמשפחתנו הייתה אוסף של פרזיטים שרבצו על מקומם ולא הסכימו להזיז את עצמם לשום מטרה שהייתה קשורה למישהו אחר, ובעצם, אפילו להם עצמם. לדוגמה, אם אמי לא הייתה מכינה חביתה, הילדים לא אכלו חביתה, אבל היו מייללים מדוע אין להם חביתה, ואז אמי הייתה נכנעת ומכינה להם.

בתור ילדה קטנה לא הבנתי זאת כך, ואם לא היה קורה מה שאספר בהמשך, אולי הייתי בדיוק כמותם (והאמת שכבר התחלתי...), אבל המצב בשטח היה הזוי לחלוטין. הורים שעבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה להביא פרנסה, ובזמן שנותר להם נאלצו להיות מעין משרתים לילדיהם, בעוד שאלה אפילו לא נוקפים אצבע קטנה למענם.

עד שכל זה התפוצץ.

* * *

לא הייתי שם כשזה קרה, או שהייתי ולא הבנתי, אבל על פי הזיכרון המשפחתי, מה שגרם להוריי להבין שאי אפשר להמשיך כך היה פעם אחת כשאחד מאחיי התבקש להרים רגליו מהרצפה כדי שאמי תוכל להעביר את הסמרטוט ולשטוף את הרצפה. הוא אמר בלי להתבלבל: "אמא, אין לי כוח עכשיו להרים את הרגליים. תעשי את זה ביום אחר".

אם מישהו מתרשם שהייתה זו חוצפה, עליי להבהיר כי איש מאִתנו לא היה חוצפן. היינו פשוט פרזיטים, עצלנים ונצלנים. לדעתי, אחי לא העלה על דעתו שיש משהו מאוד לא תקין במעשיו. מבחינתו הוא היה עייף והתקשה להרים את הרגליים. זו הייתה ההתנהגות שאליה התרגל מאז ילדותו, ואיש לא טרח לומר לו שזו התנהגות בזויה, אנוכית ופרזיטית.

* * *

נראה שזה היה הקש ששבר את גב הגמל להוריי, שגם כך חשו ממוטטים וחסרי כוח. מאוחר יותר התברר שהם הלכו להתייעץ (וחשוב לציין שבאותם ימים "להתייעץ" זה היה סוג של הודאה בכישלון, שלא לדבר על בעיות חינוכיות אצל ילדים...).

אך להוריי לא הייתה ברירה. לאחר מספר ימים, כשחזרנו הביתה, היה על המסדרון שלט "שביתה". שלט זהה הופיע במטבח ובחדר הילדים.

אחיי לא הבינו מי חמד לצון וניגשו כהרגלם למקרר לחמם את האוכל שאמי הכינה בלילה.

אבל זהו, שלא היה אוכל במקרר, כי אמא שלי, לשם שינוי, ישנה שנת ישרים ולא הכינה כלום בלילה.

ועדיין לא הבנו. אכלנו לחם עם חמאה ושבענו. בלי לעשות עניין.

* * *

בארוחת הערב אחי ביקש מאמי לעשות לו חביתה. אמי הפנתה אותו אל השלט "שביתה", והציעה לו ללמד אותו כיצד עושים חביתה.

"שאני אבין, את רוצה שאני אכין חביתה? בעצמי?" הוא באמת היה נרעש מעצם הרעיון.

"אתה מבין נכון", אמרה אמי והסתגרה בחדרה.

הם עשו זאת באופן הכי קיצוני שניתן להעלות על הדעת.

הם עשו קנייה ענקית של מוצרים, כמו במלחמה. הבהירו לנו שהם אינם מתכוננים להרעיב אותנו חלילה, וכי נוכל לאכול ככל העולה על רוחנו, אך פרט לטיפול בכביסות ולהכנת ארוחת צהריים על ידי אמי - כל עבודות הבית ייעשו על ידי בני הבית.

הוריי הבהירו כי גם ארוחת הצהריים מותנית בכך שאנו נאסוף את הכלים ונדיח אותם. אם הכלים לא ייאספו מהשולחן - הם יישארו עליו, וגם אם ייאספו ולא יודחו - הם יישארו בכיור ולא תהיה ארוחת צהריים עד שהדברים ייעשו.

* * *

האמת, אחיי בחרו בדרך הקשה. איני יודעת אם היה זה בגלל עקשנות ורצון לבדוק את רצינותם של הוריי. אני חושבת שהם פשוט היו עצלנים. לך תפיל על בן מלך מפונק שלא הרים את רגליו כדי שיוכלו לשטוף מתחתיהן – ניהול בית, פינוי כלים, סידור חדר, הדחת כלים... זה נשמע להם כמו עבודת פרך במחנה ריכוז.

במשך שבועיים לא הוגשה בביתנו ארוחת צהריים!

אמי דאגה רק לי ולאחי, שהיינו בגילאים שלא התאימו לתכנית, אך גם אנו קיבלנו את המנות שלנו והתבקשנו לפנות את הכלי שבו אכלנו ולשטוף אותו. אם הכלים לא היו שטופים, התבקשנו לשטוף גם לפנינו וגם אחרינו. שאר הילדים, שכבר לא היו קטנים, נאלצו לעבור מארוחת צהריים דשנה שאליה התרגלו, ללחם עם ממרח, לחם עם מלפפון, לחם עם לחם... בימים הראשונים אכלו מקופסאות שימורים, אך מכיוון שלא פינו אותן לפח או פינו ולא רוקנו אותו – נעלמו לפתע קופסאות השימורים. הורינו הסבירו שלא יספקו שום דבר שיהפוך את הבית למזבלה.

בנושא הכביסה גם הוטלו סנקציות. מי שלא הניח את חולצתו בחדר הכביסה - היא לא כובסה. מצעים שהבנים לא החליפו – לא הוחלפו. חדרים שלא סודרו על ידי הילדים – לא סודרו.

* * *

בתוך שבועיים הפך הבית שלנו מפנינת חן מבריקה ומבהיקה, מצוחצחת ומריחה ריחות נעימים - לחורבה של ממש. בלגן. בגדים זרוקים, מיטות מבולגנות, פשוט קטסטרופה.

היינו ילדים שרגילים לסדר ולטיפ־טופ. זה בהחלט הפריע לנו בצורה קיצונית. היינו כל כך נקיים, שהעסק באמת החל להעיק עלינו.

אני חושבת שמה ששבר את אחיי היה דווקא הגיהוץ.

אמי הודיעה שהיא תגהץ רק את בגדיי ובגדיו של אחי, אך כל חמשת האחים והאחיות יגהצו לעצמם.

למותר לציין שמעולם לא החזיקו מגהץ, לא ישר ולא הפוך.

זה היה הדבר הראשון ששבר אותם. בשביל אחיי ואחיותיי, ללכת עם בגד לא מגוהץ - לא היה עונש, אלא משהו שלא יכלו לעשות.

אחותי הייתה הראשונה שניגשה לאמי וביקשה שתלמד אותה לגהץ. היא לימדה אותה וכולנו הסתכלנו. אני זוכרת את ההתלהבות שלי ושל אחיי לראות איך עושים את המלאכה, שעד כה פשוט נעשתה מאליה... בזה אחר זה נטלו אחיי ואחיותיי את המגהץ. אמי סייעה להם, ויחד הוציאו פריטי לבוש מגוהצים.

יחד עם הגיהוץ הגיע גם ריכוז הבגדים בחדר הכביסה. כולנו (כולל אני) הבנו שבגד שלא יהיה שם – לא יכובס. מכיוון שהיינו ילדים פדנטיים ומצוחצחים, לפתע דאגנו שבגדינו יונחו במקומם כדי שאמי תוכל לכבס ולהעביר לילדים לגיהוץ.

האוכל היה הדבר השני שהחל להסתדר. בתחילה חזרה ארוחת הצהריים. מהר מאוד אחיי החלו לפנות את שולחן האוכל, איש־איש את כליו, ולעשות תורנות על הדחת כלים, מה שאִפשר לאמי להכין להם ארוחה.

* * *

כיום, כאם לילדים רבים, אני נזכרת איך אחי בן העשרים הדיח כלים, וכמה כוסות התנפצו בזו אחר זו, כי החליקו מידיו. ומתי אני נזכרת בזה? אם לילדיי בני החמש והשש קורה אותו דבר, כשהם מתחילים להיכנס לתורנות הדחת הכלים...

לאחר תקופה שבה לא הייתה ארוחת בוקר וערב, החלו אחיי להכין חביתות, לחתוך סלט, וכמובן לפנות ולהדיח. אמי בפירוש הייתה שם בשביל לסייע ולעזור, אך המצב הקודם נעלם כלא היה.

סידור החדרים ודברים בלתי מוכרים, כמו טאטוא ושטיפה, הסתדרו רק בסוף. למעשה, בתחילה לא הייתה כל התניה, וההפסד היחיד היה – חדר מבולגן. זה לא גרם לנו להתחיל לעשות דברים מוזרים, כמו סידור המיטה וטאטוא החדר... משראו זאת הוריי, הודיעו כי אמנם הבית עשה שינוי גדול, אבל הם נאלצים להודיע כי בעל מיטה שלא סודרה לא יוכל לאכול את ארוחת הצהריים גם אם הוכנה, והדרים בחדר שאינו מסודר לא יורעבו כמובן, אך לא יורשו להשתמש בארוחות הבוקר והערב במוצרים הבאים: ביצה, גבינה וירקות... מה שהשאיר להם פחות או יותר לחם עם לחם...

* * *

בתוך חודשיים הפך ביתנו למשהו אחר. כולנו נכנסנו לרוטינה של סיוע ועזרה בבית, כולנו השתתפנו בסידור החדרים, בטאטוא ובשטיפה, בפינוי כלים ובהכנת ארוחות. הוריי (שאם לא חשדתם עד עכשיו, אולי הגיע הזמן לגלות שהיו "יקים"), הצליחו לעשות את הלא ייאמן - להשתחרר מהעבדות שהביאו על עצמם, וחשוב מכך, לגמול את כל ילדיהם מחוסר אונים, מבטלה ומפרזיטיות.

כיום, הורינו אינם בין החיים, וכולנו מלאי הערכה להשקעה שהשקיעו בנו, לנתינה ללא גבולות שזכינו לה, ואנו בושים בהתנהגות שאפיינה את השנים הראשונות שלנו, גם אם נעשתה שלא במתכוון ובסיועם הנדיב של הורינו.

בכל מפגש משפחתי אנו מעלים על נס את הדרך הקיצונית ועם זאת הכל כך פשוטה, שבה החזירו הורינו את הרכבת למסלולה, ושואלים את עצמנו כמה הורים היו מצליחים לעמוד במשימה הקשה שארכה רק חודשיים והביאה להם ולילדיהם תרופה ומזור.

זיכרונות רבים יש לנו מהורינו, כמו אוסף של "וימפאלך" (חגורות לספרי תורה) שמקורם בגרמניה ועברו במשפחה מדור לדור, והרבה ניבים, משפטים וביטויים חכמים ובדיחות שמצחיקות רק יקים...

אבל יש שלושה פריטים שאנו שומרים מכל משמר, גם כי הם מזכירים לנו את הורינו וגם כי הם מזכירים לנו כיצד עלינו לנהוג, עם ילדינו. אחד מהפריטים נמצא אצלי, אף שהייתי האחרונה בשרשרת:

מדובר בשלושה שלטים עם הכתובת: "שביתה!"
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:20

פחד כלבים

נערה שסובלת מחרדת כלבים הגורמת לה לסכן עצמה במנוסתה מהם, אינה מספרת על כך לאיש, אבל סודות טבעם להתגלות, בעיקר אם מדובר בסודות המהלכים חופשי ברחובות. וכשהסוד נחשף, מתגלה אחד הסיפורים המרגשים ביותר ששמעתם מימיכם


37228_tumb_750Xauto.jpg
37228_tumb_750Xauto.jpg (73 KiB) נצפה 25131 פעמים


לכל אחד כמעט יש חרדות ממשהו. יש בעלי פחד גבהים, יש החרדים ממקומות סגורים ויש שפוחדים מבעלי חיים.

הפחד שאני פיתחתי, היה פחד מכלבים.

לא ברור מהיכן צמח הפחד הזה. אמרו לי פעם, שהוא נובע מסיבה פשוטה: בעיר שבה נולדתי וחייתי כל חיי – אחוז הכלבים שאף לאפס. בעצם, אפס, אפילו בלי השאיפה. יש רק עיר אחת כזו – קריית ספר.

כשאתה חי בעיר ללא כלבים, טבעי הוא שכשתיפגש בכלב תתנהג כמו אדם רגיל שנתקל בנמר או באריה. הכול ברור?

בפעמים הנדירות שנפגשתי בכלב, הייתי מגיבה בשני אופנים. שניהם מתוך היסטריה. או שהייתי קופאת על מקומי בחרדה משתקת, או שהייתי פותחת בבריחה חסרת כיוון.

דרך ההתמודדות השנייה, הייתה מסוכנת ביותר. מפני שבריחה חסרת כיוון, פירושה לפעמים, הימלטות אל תוך כביש סואן. אל תאשימו אותי בחוסר אחריות, כי מי שחסר הכרה אינו יכול להיות חסר אחריות, וזה בדיוק מה שהייתי הופכת להיות כשראיתי כלב...

האפשרות הראשונה אולי הייתה פחות מסוכנת אבל הרבה יותר כואבת, מפני שבכל פעם כזו שהייתי נשארת קפואה על מקומי, התוצאה הייתה שבועות של חרדות נוראיות שהועצמו מעצם הידיעה, שהייתי חסרת אונים כל כך ושהכלב היה יכול ל...

זהו, שאף פעם לא ממש נכנסתי למה שכלב יכול לעשות, בעיקר מפני שבתכל'ס, מעולם כלב לא עשה לי דבר.

התבגרתי והגעתי לגיל השידוכים. לאחר תקופה לא ארוכה התארסתי, בתום סדרת פגישות, כמקובל בחוג שלנו. משום מה, בתקופת האירוסין לא יצא לי לדבר על פחד הכלבים שלי. נישאתי מבלי שבעלי ידע על כך.

* * *

כחודש לאחר הנישואין יצאתי עם בעלי לרכוש ריהוט לדירתנו.

הלכנו ברחובה של עיר שאינה חרדית, די מיהרנו מפני שהורינו המתינו לנו בבית העסק.

ואז ראיתי אותו. כלב ענק מימדים, אני חושבת שהכלב הכי גדול שראיתי בחיי. הוא נראה כמו סוס קטן. עם פרצוף כועס ומפחיד.

אני זוכרת את עצמי צורחת וקופאת על מקומי. הכלב התקרב אלינו בריצת אמוק.

בעלי קלט מיד מה קורה. הוא ניסה להגיד לי, שהכלב לא יעשה כלום, אבל הכלב כנראה חשב אחרת. הוא התקדם אלי בצורה לא ידידותית והפרצוף שלו... השלים את כל מה שהריצה שלו לא הספיקה.

ואז ראו עיניי משהו מדהים. בעלי פשוט נעמד מולו, הכלב הסתער עליו ואני פלטתי צרחה נחרדת ונפלתי על מקומי.

בזווית עיני ראיתי את הדבר המוזר ביותר שראיתי בחיי. בעלי נעמד מול הכלב בלי פחד. הכלב נעמד על שתי רגליו האחוריות והוא תפס את שתי רגליו הקדמיות. בין רגע התיישב הכלב והתכרבל למרגלות בעלי, עיניו היו שלוות לגמרי, זה היה מחזה סוריאליסטי, נראה היה כאילו הוא מרוכז בכלב אך לי היה ברור שהוא דואג לשלומי ובטחוני ואפילו לרוגע שלי, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

בהוראתו התחלתי ללכת לכיוון החנות, במקביל דיבר אלי בקול הכי רגוע שניתן להעלות על הדעת: "את בסדר? היי רגועה הוא לא יעשה לך כלום תראי כמה שהוא ידידותי".

הוא עקב אחרי במבטו עד שנכנסתי לבית העסק ואז עזב את הכלב והחל צועד לעבר החנות.

הוריי והוריו כבר היו שם. הבטנו מבעד לחלון הראווה איך הוא הולך והכלב משתרך אחריו בלי לחרוץ לשון.

סיפרתי לכולם מה היה. הוריי התפעלו מאוד ואילו הוריו לא הבינו על מה המהומה. "חזקי מעולם לא פחד מכלבים", אמר אביו. "עד שהיה בן שתים עשרה גרנו בעיר, שהיו בה יותר כלבים מאשר אנשים", אמר.

כך, נאלצתי להתוודות לפני המחותנים על החרדה העצומה שיש לי מכלבים. האמת שאמי הזהירה אותי שלא לספר על כך לעולם, כאילו שמדובר באיזה מום נסתר, אבל משהו בי סמך עליהם מספיק כדי שלא לחשוש, ובעיקר כי לא הייתה כל בררה אחרת.

לא טעיתי. הם לקחו את הווידוי הזה בצורה הכי טבעית בעולם ואפילו אמרו שרוב האנשים שהם מכירים פוחדים מכלבים. לאחר מכן חשבה החמות קצת והוסיפה: "האמת, שהיא שאם לא היית פוחדת מכלבים, הייתי חושבת שמשהו אצלך לא כל כך בסדר..."

היה זה משפט כל כך חכם, עדין ומתחשב מצדם, שדמעות עלו בעיני.

בעלי האזין לנאמר, והתכנס בתוך עצמו לרגע ארוך. ראיתי שמשהו מתחולל בו.

"אינכם יודעים כמה תודה אני חייב לתופעה ששמה 'פחד כלבים'", הוא אמר פתאום. לא הבנתי. "חייב תודה? לפחד כלבים? מה הקשר בכלל"?

"אני חושב שגם אני חייב לכם וידוי קטן" אמר.

ואז החל לספר:

* * *

"כפי שהוריי סיפרו וכפי שאתם יודעים, עד גיל שתים עשרה התגוררנו בעיר מעורבת. מטבע הדברים גדלתי בבניין בשכונה ובעיר, שכלבים היו חלק בלתי נפרד מהנוף ולפיכך לא פיתחתי שום פחד מכלבים ולמעשה, כמעט ולא הייתי מודע לפחד הזה.

ואז, ביום אחד עברנו לבני ברק ונכנסתי לת"ת די ידוע.

הקליטה שלי הייתה לגמרי לא מוצלחת. הכיתה אליה נכנסתי, הייתה כיתה מגובשת עם הנהגה עוד יותר מגובשת. מלכתחילה הם לא נתנו לי שום סיכוי. ניסיתי איכשהו לדבר, להשתחל ואפילו להידחף, אך זה רק הרע את מצבי מפני שהם החלו לפגוע בי ולהילחם נגדי.

היו אלה ימים קשים ונוראיים. מילד מקובל, שמח וחברותי, הפכתי למין שק חבטות של הכיתה. פגיעות מילוליות והצקות היו פשוט חלק ממני. בשלב מסוים ניסיתי להחזיר ואז נוצרו מצבים קשים, שבהם חצי כיתה רדפה אחריי ברחובות תוך כדי השמעת כינויים. הייתי רק בן שתים–עשרה ושום דבר לא הכין אותי, לסבל שכזה. לא שיתפתי את הוריי. אין לי מושג מדוע. נראה לי שפשוט התביישתי מהם.

הגעתי למצב שבו לא ידעתי מאין יבוא עזרי ובדיוק אז, עזרי הגיע מעם ה'.

* * *

היה זה דווקא ביום רגוע, שבו לא הציקו לי ולא עשו לי תהלוכה. יצאנו בתום הלימודים מהת"ת, ולפתע ראיתי כמה ילדים, בתוכם שניים מראשי המציקים רצים לכיוון הת"ת בהיסטריה. לא היה קשה להבין מדוע. רדף אחריהם כלב ענק עם פרצוף מכוער. זה היה בשביל המוביל מהת"ת, משני הצדדים גדרות והמילוט היחיד היה לתוך הת"ת. רק מה, השער היה נעול. השומר נכנס לתוך הבניין ולמעשה כעשרה ילדים, נלכדו מול הכלב.

הייתם צריכים לשמוע את הצרחות. הם רצו אחוזי אמוק ועברו אותנו, והוא המשיך אחריהם, כי זה מה שכלבים עושים – רודפים אחרי מי שבורח, ואז הם הגיעו שניהם לשער הנעול והכלב נעמד מולם.

העיניים שלהם היו קרועות מאימה. הם התכוננו לגרוע מכול.

ואז אני הגעתי, מאחור, תפסתי את הכלב, אמרתי 'ארצה'. ליטפתי את ראשו, בעצם אין צורך שאחזור על התיאור שראית בעצמך... הכלב נעצר לידי. השניים רצו אחוזי בהלה ככל שיכלו הרחק מהת"ת, אך שאר הילדים עמדו והביטו בי אחוזי פליאה. הם לא יכלו לתפוש את המחזה שנגלה אל מול עיניהם.

הוא נעמד לידי. מיד זיהיתי שמדובר בכלב מסוג 'סאן–ברנרד' שגודלו וכיעורו, מסתירים את היותו דווקא ידידותי ונעים. לא שפחדתי מכלבים חייתיים מסוג 'טרייר' ו'בולדוג', אבל עם ה'סאן ברנרד' זה היה הכי קל בעולם.

היה לו קולר בצבע כחול עם לבבות אדומים. בתוך כמה דקות נטלתי את הקולר והובלתי את הכלב אל בעליו, כשהפעם עדת ילדים מלווה אותי, אבל מסיבות אחרות לגמרי ממה שהייתי רגיל...

הגעתי לרחוב ושם מצאתי את הבעלים, איש בשנות החמישים לחייו המתגורר ברחוב רמת–גני צמוד לבני ברק...

* * *

הרגע הזה שינה לגמרי את הסטטוס שלי בכיתה. מילד נרדף ומושא להצקות, הפכתי לגיבור של ממש וכל הת"ת דיבר על גבורתי ועוז רוחי. למחרת נגשו אלי שני הילדים, אותם 'הצלתי' והודו לי וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

הכלב עם הקולר הכחול והלבבות האדומים היה מגיע כמעט מדי יום לאזור הת"ת. בעליו עשה לו מנהג קבוע לשבת בשדרה סמוכה, והכלב עשה מנהג קבוע לברוח לו לכיוון הת"ת שלנו. לי היה ברור מי שולח את שניהם... בכל פעם שהוא היה מגיע – הייתי מוזעק, תתפלאו, לפעמים גם על ידי מחנכיי, להשתלט על הכלב ולהרחיקו מהשביל, או לפחות 'לשמור' שלא יעשה להם כלום".

"מילד דחוי ונרדף הפכתי לגיבור", סיכם, "והכול בזכות 'פחד הכלבים' שהקב"ה טבע בבני אדם. כמו הסיפור הידוע של דוד המלך ששאל לשם מה נבראו בריות מסוימות וקיבל תשובות, אני לפחות קיבלתי תשובה לשאלה שאת ועוד אחרים שואלים..."

* * *

אבל הסיפור עוד לא נגמר.

לאחר שנה נולד לנו ילד. אני לא אומרת שפחד הכלבים יצא ממני, אבל אין ספק שהחרדה הגדולה ניטשטשה איכשהו.

לפני כחודשיים, הלכנו יחד עם העגלה של בתנו ברחובות בני ברק. עמדנו בשפת הכביש ומול עינינו התרחש המחזה הבא: אוטובוס חנה בתחנה, ולפתע ראינו מלפניו כלב הדוהר אל תוך הכביש, מבלי לשים לב שרכב מסוג מיני–ואן עוקף את האוטובוס.

בשבריר שנייה קלטנו מה הולך לקרות. הכלב אינו יודע שיש מכונית שעוקפת, והנהג לא יוכל להבחין בחיה הנמוכה המגיחה מהמדרכה. התוצאה תהיה שהכלב יידרס באכזריות.

אבל בשבריר השנייה הזו התרחש עוד משהו. בעלי רץ אל תוך הכביש ונופף לנהג לעצור. נשמעה חריקה אדירה. הנהג בלם במקום וממש לפניו, עמדו בעלי והכלב המבוהל שניצל בשנייה האחרונה.

הנהג יצא מהרכב והיה היסטרי לחלוטין. הוא החל לצעוק על בעלי, הוא לא הבין מה גרם לו להסתכן כל כך בשביל הכלב. האמת, שגם אני חשבתי כמותו, אבל אז, ראיתי משהו... וברגע אחד הבנתי שההצלה הזו הייתה אינסטינקט, שדמה להפליא לריצות שלי לתוך הכביש תוך סיכון עצמי, בהיותי ילדה ונערה, רק מהסיבות ההפוכות...

מה שראיתי, היה את הקולר של הכלב המבוהל... קולר בצבע כחול, עם שורה של לבבות אדומים...

עשר שנים עברו אך אדם לעולם אינו שוכח את מי שהטיב איתו בילדותו. כן... גם אם הוא הולך על ארבע...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:21

חופה וקבורה ביום אחד

עו"ד יהודי הולנדי נתקל בבעיה סבוכה. יהודי שבתו עומדת להינשא לגוי מבקש לגייר אותו. הבקשה כמובן נדחית נחרצות, אך כאן, עולה בדעתו של העו"ד לבדוק האם החתן הגוי הוא אכן גוי. כאן מתחיל מרוץ המשתרע על פני כמה דורות ומה שמתגלה בסוף, הוא שני סיפורים המתנגשים ביניהם בעוצמה, ומותירים את הקורא פעור-פה לנוכח המציאות העולה על כל דמיון


37609_tumb_750Xauto.jpg
37609_tumb_750Xauto.jpg (90.79 KiB) נצפה 25131 פעמים


אני משער שרבים מהקוראים לא מעלים על דעתם שיש בהולנד יהודים חרדיים. אבל האמת היא, שיש בהולנד קהילה חרדית יפה, גם אם לא גדולה מאד. אני למשל הולנדי חרדי דור שמיני.

עוד משהו על עצמי: אני שוחט, מוהל ו...עורך דין. יש פתגם הולנדי ידוע, האומר שכשאין מי שיעשה משהו, מישהו צריך לעשות אותו. אני מתכוון כמובן לשוחט ולמוהל לא לתפקיד עורך הדין, ובהולנדית זה נשמע הרבה יותר טוב.

הסיפור שאני רוצה לספר אירע לפני מספר שנים.

אל הנהלת הקהילה הגיע מקרה של בחורה יהודיה, שביקשה להינשא לאזרח הולנדי גוי.

מקרים כאלה למרבה הצער נפוצים מאד באירופה, ובעיקר בהולנד בה ההתבוללות גדולה במיוחד.

(במאמר מוסגר, הסיבה לכך היא דווקא משום שהגויים שם אינם שונאי ישראל כמו בכל אירופה – נקודה למחשבה לגבי השאלה אם כל כך נורא שהגויים שונאים אותנו...).

כמובן שההלכה אינה מתירה לגייר לצרכי נישואין, אך בעבר אמר לי אחד מגדולי הדור כי בהולנד כל אדם עלול להיות חשוד ביהדות, דווקא בשל ההתבוללות הגדולה שהיתה שם.

מי שפנה אלינו, היה אביה של הבחורה שמאד הצטער על כך שבתו הולכת להינשא לגוי. רציתי לומר לו: "מה לך מתלונן אם חינכת אותה בדרך כל כך רחוקה עד כמעט בלתי מודעת ליהדותה", אבל כמובן ששמרתי מחשבות אלה לעצמי.

* * *

לפני שאענה לו תשובה שלילית (שהפירוש לזה הוא לשלוח אותם לחתונה אזרחית, כי בתו לא הייתה מוותרת בכל מקרה) אמרתי לו, שאולי יביא פרטים על הוריו של הבחור, אולי הם יהודים בלי ידיעתם.

"ביררתי זאת", הוא אמר. "מדובר בגויים לכל דבר ועניין".

"תביא לי בכל זאת את שמות הוריו וגם של הסבים מצד האם".

הוא חזר אלי למחרת והביא לי את השמות.

לזכותה של הקהילה היהודית בהולנד ייאמר, שהיא מאד מסודרת וכל מי שהיה יהודי נרשם בה בדרך זו או אחרת. התקשרתי למשרדי הקהילה. הם בדקו חזור ובדוק והשיבו לי, כי למרבה הצער השמות אינם מופיעים כיהודים.

התקשרתי אליו והודעתי לו כי לצערי, אכן הוא צדק והם אינם יהודים.

שמעתי אותו ממלמל מילים של אכזבה וצער ולפתע אמרתי לו: "אולי יש לך שמות של הסבתא רבא מצד האם".

"תן לי לברר", אמר, "למרות שהעניין בכלל לא נעים לי".

עליכם להבין שאם בישיבת "חברון" או "פוניבז" לא נהוג לשאול על ההורים של הסבתא רבא, על אחת כמה וכמה בהולנד שעל פי נימוסי המקום, אתה לא שואל שום דבר שנכנס לפרטיות של מישהו.

אבל הוא ניתק וחזר לאחר יום, ומסר לי את השם של הסבתא רבא.

התקשרתי לוועד הקהילה. הם אמרו שזה ייקח קצת זמן, מפני שהשמות נמצאים בארכיון סגור ומאד ייתכן ונפלו שיבושים, לכן הם רוצים כמה שיותר פרטים והם יחזרו אלינו.

הם חזרו לאחר יומיים (החתונה היתה צריכה להיערך בעוד ארבעה ימים). הבשורות לא היו טובות. "אין את השם בפנקסי הקהילה".

התקשרתי לאביה של הבחורה ואמרתי לו את התוצאות. "מה אני אעשה"? אמר. שמעתי בקולו צער גדול. הצער הזה גרם לי לומר לו את הדברים הבאים: "אתה יודע מה? נסה לבקש עוד דור אחד אחורה, לך תדע, אולי שם נמצא משהו". (כבר התחלתי להרגיש כמו אברהם אבינו שחיפש עשרה צדיקים. אלא שאני חיפשתי אחת, שגם היא לא נראתה לי מי יודע מה צדיקה... )

הוא נאנח אנחה יהודית מתובלת בפתגם הולנדי האומר: "זו השיחה האחרונה שאנהל איתם אי פעם". הוא חזר אלי למחרת עם שם האם של האם של האם של אם הבחור.

נתתי את השם תוך שאני מתנצל בפני מזכיר הקהילה על הנדנוד.

למזלי, הפנקסים היה פתוחים מאתמול והוא חזר אלי בתוך שעה.

"השם נמצא", הוא אומר. מדובר בזוג שנחשף על ידי הנאצים כיהודים וככל הנראה נהרגו בשואה. ככל הנראה ילדיהם מנעו מהדורות הבאים את הידיעה על יהדותם כפי שעשו יהודים רבים למרבה הצער. אבל זה שהם שכחו, זה לא מוציא אותם מכלל יהודים.

"אתה אומר, שהאמא של האמא של האמא וכו' היא יהודייה"?

"במאה אחוז. בדקתי זאת. כל צאצאיה נישאו לגויים, אבל הילדה שלה והילדה של הילדה שלה וככה הלאה, יהודיות לכל דבר ועניין".

מיהרתי לספר זאת לאב וקשה לי לתאר, איזו שאגת שמחה הוא השמיע. "אני לא מאמין", הוא אמר, "יומיים לפני נישואי בתי לקבל כזו בשורה".

הוא סיפר זאת להורי חתנו לעתיד וגם הם התרגשו מאד. הם היו הולנדים טובים, שלא ממש שינה להם הדת של בנם או של מי שהיא נישאת לו. היה חשוב להם שכולם יהיו מרוצים, ובכל זאת הידיעה שהם בעצם יהודים עתיקים, עשתה להם משהו.

הם ביקשו לראות זאת במו עיניהם.

הזמנו את כולם למשרדי הקהילה ושם הראו לחתן ולהוריו, את השם המפורש של הסבתא רבא רבא ובעלה, שהיו יהודים לכל דבר ומצאו את מותם בשואה. היה גם תיעוד שתי דורות למעלה, שהם היו יהודים שומרי תורה ומצוות ממש.

"מעניין היכן הם קבורים", אמרה לפתע אמא של החתן.

"בדקתי זאת מיד", אמר המזכיר. "לפי הרישומים שלנו, היא אינה קבורה בבית קברות יהודי. אבל יש לי את הכתובת שהם גרו בה ואם תמצאו שם מישהו זקן מאד, אולי יידע משהו".

הכתובת היתה באמסטרדם, לא רחוק ממשרדי הקהילה, החלטנו ללכת שם יחד לבדוק. למרות הלחץ של החתונה הדבר הזה בער בנשמתם, בעיקר בנשמתה של אם החתן שגילתה זה עתה, שהיא יהודייה.

* * *

הגענו לשם ברכב בתוך רבע שעה, בהיותינו אזרחי המקום. ביקשנו להיפגש עם אנשים מעל גיל תשעים ומהר מאד הובילו אותנו לזקנה בת תשעים ושבע, שגרה בוודאות בבניין סמוך בזמן השואה.

נכנסנו לביתה. היא היתה אישה אצילה והדורת פנים, ומלבד קושי גדול בראייה, היא נראתה צלולה לחלוטין.

אמרנו לה את השמות והיא אמרה: "בודאי שאני מכירה, הם היו שכנים שלנו, אנשים זקנים וטובים. הייתי בערך בת שלושים כאשר הם התחבאו בבית אחד. השכנים, כולם ידעו ושתקו עד שהדבר הודלף לנאצים. הגיע איש גסטאפו שאל שאלות ומדבריו ניכר היה, שהם יודעים בדיוק אצל מי מסתתרים היהודים ואם עד מחר הם לא יוסגרו, הם יהרגו גם את אלה שהסתירו אותם".

"אני לא אשכח את הפחד השקט. גם הזוג היהודי וגם השכנים הגויים היו אנשים אצילי נפש וקשורים זה לזה במשך שנים רבות, הם אפילו לא יכלו לדבר על זה כי כל דיבור היה כרוך באי–נעימות וסוג של בגידה. אבל שניהם ידעו היטב, כי או שרק זוג היהודים ימות או שארבעתם.

הזוג היהודי פתר להם את הבעיה באופן מחריד. הם נטלו גלולות רעל ורשמו בפתק כי ממילא נגזר עליהם למות, כפי שקרה ל90% מתושבי הולנד, ואין הם רוצים שעל מצפונם יהיה אבדן חייהם של מיטיביהם ואנשי חסדיהם ולכן הם מבקשים לפנות את גופתם, לפני שהנאצים יעשו את החיפוש.

למחרת גילתה אותם השכנה ללא רוח חיים. במהירות פינו את הגופות וקברו אותן בבית הקברות באמסטרדם. שעות מאוחר יותר הגיעו אנשי הגסטאפו וכמובן, שלא מצאו דבר".

היא ידעה להגיד בדיוק באיזה בית קברות הם נטמנו. מדובר היה בבית קברות נוצרי. מזכיר הוועד היהודי עשה כמה טלפונים וקיבל את המיקום המדוייק ולאחר ששוחח עם אם החתן על משמעות הדבר של יהודי הנקבר בבית קברות נוצרי, היא ביקשה לעשות מה שניתן על מנת להעביר את עצמותיהם לבית קברות יהודי. כאן עשה המזכיר שימוש בקשריו לאפשר העברה של הגופות, עניין לא פשוט בהולנד, ובעצם בכל מקום אחר, וההיתר ניתן לו בתוך שלושה ימים.

בדיוק ביום החתונה.

יצאנו לשם כמה אנשי חבר'ה קדישא, חפרנו את הקבר ומצאנו את שרידי הגופות. אם היה לנו צל של ספק הרי שעל ידה של האישה, מצאנו טבעת זהב עליה חרוט השם חנה ושמו של בעלה שמואל.

כמה שעות לפני החופה התנהל טקס הקבורה בבית הקברות היהודי בטקס קצר אך מרגש ביותר, ומיד לאחר מכן מיהרנו אל החופה.

אני הייתי זה שקידש את השניים, ניהלתי את החופה ובהגיע השעה הוציא החתן את הטבעת מכיסו.

הייתה זו הטבעת שנמסרה לו בבוקרו של אותו היום. העדות הטובה ביותר ליהדותו. בהסכמת הכלה כמובן, הוא העניק לה את הגדולה שבמתנות, מזכרת יחידה מסבתו שנהרגה בגלל היותה יהודייה.

חודש לאחר מכן היינו גם בטקס הקמת המצבה. חדשיים לאחר מכן מלתי את החתן, שלא ידע על יהדותו עד חתונתו.

...ושנה וחצי לאחר מכן מלתי את הבן הבכור של הזוג הזה... ומבחינתי היתה זו סגירת מעגל – חזרתו של ענף יהודי שלם – לכור מחצבתו.

* * *

תודה לר' חיים לורשטיין, שוחט, מוהל ועו"ד שפגשתי בהולנד, על הסיפור הבלתי יאומן.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:23

שלח ממתקך

ילדה קטנה מכבדת את חברתה בדברי מאכל וממתקים, במשך תקופה ארוכה. הוריהן לא מודעים לכך, ורוב הסיכויים שאם היו יודעים היו מונעים זאת. שנים רבות אחר כך מתברר כי לכל מעשה יש כוונת מכוון והשגחה עליונה. סוכרייה של סיפור


37773_tumb_750Xauto.jpg
37773_tumb_750Xauto.jpg (81.37 KiB) נצפה 25130 פעמים


את הסיפור שלי אני חשה חייבת לספר מזה זמן רב, בשל מיוחדותו ונדירותו.

בילדותי התגוררנו בשכונה מעורבת. ליתר דיוק היינו המשפחה הדתית היחידה בבניין ואחת הבודדות ברחוב.

מטבע הדברים, לא היה לנו שום קשר עם משפחות אחרות, אבל בילדות הראשונית בגילאי 9–6, קרה שדיברנו ואפילו התחברנו עם ילדות השכנים, כמובן בפיקוח הורינו. בזמנים הללו ילדים שאינם דתיים בגילאים הללו היו די תמימים יחסית להיום, ולכן הורינו לא אסרו עלינו את הקשר.

הייתה משפחה אחת בבניין, רחוקה מדת, כרחוק מזרח, ממערב. אך מעבר לזה, היה בהם משהו מוזר. הם היו שקטים, רזים ונראים עצובים. בקושי יצאו מהבית, ובמשך היום לא בקע מהבית שום קול (מה שבשום אופן לא ניתן לומר עלינו)...

הייתה להם ילדה בת גילי, טלי שמה, והיינו משחקות הרבה למטה בחבל ובקלאס.

יום אחד ירדתי למטה עם "קסטה" תוצרת בית, ובמילים אחרות שני ביסקוויטים שביניהם סוג של גלידה שאמי הכינה.

פגשתי את טלי בחצר, ובאופן אינסטינקטיבי הצעתי לה מחצית מ"הקסטה".

היא סירבה.

"את לא אוהבת גלידה"? שאלתי.

"דווקא אוהבת מאוד".

"אז מדוע תסרבי"?

"כי אמא לא מרשה".

"זה בסדר, אצלנו הכול כשר", מיהרתי להרגיע.

"מה זה כשר"? שאלה.

"כשר זה... זה כשר... כלומר אפשר לאכול", אמרתי. "זה בהכשר", אמרתי במלעיל, כאילו שכך תבין יותר.

היא לא.

"כשר זה מילה של דתיים, לא"?

רק אז הבנתי שהיא לא נמנעת מלאכול גלידה בגלל ההכשר.

"אז למה אמא שלך לא מרשה"?

"כי אסור לנו ביסקוויט".

"למה"?

לא יודעת אולי כי הוא מתוק.

"ומה הבעיה במתוק"?

"זה מסוכן לבריאות. זה עם סוכר ועוד כל מיני חומרים. גלידה זה ממש רעל", אמרה.

הסתכלתי עליה במבט משונה ואמרתי, "אם אמא שלי נותנת לי לאכול, זה לא יכול להיות רעל". וחוץ מזה, הוספתי, "הרעל הזה נורא טעים".

במהלך הימים הבאים למדתי כי טלי לא אוכלת בשר ולא ביצים ולא דגים ולא גבינה ולא חלב. פתאום הבנתי למה הם כל כך רזים.

"מה אתם כן אוכלים"?

היא אמרה לי שתביא לי לראות, ואכן הביאה איזה קרש בלי טעם ובלי ריח ואמרה, שזה סוג של לחם בריא.

* * *

כמה ימים לאחר מכן טלי שאלה אותי: "את יכולה לתת לי ביס מהקסטה"?

"בטח יכולה", אמרתי ונתתי לה ביס. הביס הביא לביס נוסף ומשם הדרך לקסטה כולה היתה קצרה.

למן אותו היום התחלתי להכניס אותה לביתנו, שם ארון הממתקים היה פתוח לכל דכפין, ושם היא זללה יחד אתי כמויות לא נורמליות של חטיפים, סוכריות ושוקולד לרוב. היא פשוט אכלה בכזו דבקות, ובפעם הראשונה ראיתי שמחה של ממש על פניה.

הביקורים החלו להיות תכופים, ומאוחר יותר היא ביקשה לצרף את אחותה ואני הסכמתי.

הסידור הזה התנהל במשך כמה שנים, עד שיום אחד הם עברו דירה ולא שמעתי עליהם עוד דבר וחצי דבר.

שנים לאחר מכן סיפרתי לאמי על התקופה הזו, והיא הגיבה שמצד אחד היא שמחה שנתנו רגעים של שמחה לילדים הללו, אך מצד השני היא לא הייתה רוצה שילדה אחרת תיתן לבתה מאכלים, שהיא לא הייתה רוצה שיאכלו כמו למשל מאכלים לא כשרים.

האמת שלא חשבתי על הכיוון הזה, וגם אמרתי לאמי שיש הבדל עצום מכיוון שמאכלים כשרים אינם מונעים מילדים לאכול את מגוון המוצרים, ובלבד שיהיו כשרים, ואילו האם הזו מנעה מבתה דברים אלמנטריים כמו ביצים, גבינה ובשר ולא רק ממתקים.

שנים חלפו. התחתנתי והייתי לאם.

* * *

נולדו לי כמה ילדים, ואצל אחד מהם התגלו בעיות גדילה.

איני יודעת אם ידוע לכולם מה זה בעיות גדילה. אך בשלב מסוים, כשהילד שלך נשאר נמוך ואינו גובֵה בצורה משמעותית, נכון תמיד ללכת ולבדוק את העניין.

נעשה מיפוי גיל עצמות ובדיקות נוספות ואז נאמר לנו, כי הילד שלנו עלול להגיע לכל היותר לגובה של מטר חמישים וחמש. זה לא גמד למי שמתעניין (גמד אינו עולה על מטר) אך זוהי קומה נמוכה, שעלולה לפגוע בעיקר אם מדובר בבן.

וכאן הציעו לנו תרופות מיוחדות העשויות להעלות את גובהו עוד עשרה סנטימטרים.

אין לכם מושג מהם עשרה סנטימטרים עבור אדם. מטר שישים וחמש זה לא אדם גבוה, אך זהו בפירוש גובה של רבים וטובים. עשרה סנטימטרים למטה ואפילו חמישה למטה, עושים את כל ההבדל.

היכן הבעיה?

התרופות הללו יקרות ביותר. כמה אלפי שקלים בחודש אחרי הסבסוד. לא הייתה לנו שום אפשרות לחשוב אפילו על הוצאה של יותר מכמה מאות שקלים. בעלי אברך ואני עקרת בית. זה פשוט לא עלה על קצה בדל המחשבה שלנו.

פנינו בבקשה מיוחדת לקופת החולים, לוועדת חריגים. הגענו לשם, וחברי הוועדה שמעו אותנו והחלו לשאול מה חריג אצלנו.

הסברנו שאין לנו הכנסות, אך הם אמרו, אתם אנשים בריאים אז מדוע לא תעבדו?

הסברתי כי בעלי הוא תלמיד חכם גדול ומקיים בלימודו את עם ישראל, וכי אין לו כל כוונה להפסיק מלימודו. באשר לי, אמרתי, כי אני שוקלת באמת לעבוד, אך בכל מקרה לא אוכל להגיע לסכומים כאלה.

הם היו שלושה, שני רופאים ורופאה. הרופאים המטירו שאלות, והרופאה שתקה.

הם נראו עוינים, והתחושה שלנו הייתה שבקשתנו לא תתקבל. לא הופתענו – הכינו אותנו לפני כן.

לפתע קמה הרופאה ואמרה – "אני פוסלת את עצמי מלדון בעניין זה!"

הם הביטו בה בתדהמה: "מה קרה"?

היא עמדה, וניכר בה שהיא שוקלת אם לומר או לא ואז התיישבה ואמרה: "אני חייבת לספר לכם משהו".

* * *

כשהייתי ילדה, להוריי היה שיגעון בנושא האכילה. הם ראו בכל אוכל בעיה, ולמעשה פשוט הרעיבו אותי ואת אחותי.

במשך שנים היינו ממש במצב של תת–תזונה שגרמה לבעיות אחרות ופגמה בשמחת החיים שלי.

אבל בבניין שלנו הייתה משפחה דתית, שהילדה שלהם התחברה אלי. במשך שנים הילדה הזו סיפקה לי את כל האוכל, הסוכר, המלח, ואפילו הממתקים שהייתי זקוקה להם. כאשר עברנו משם לפתע נפסק הכל, אך אז היינו די גדולות כדי לספר על כך בבית הספר, ושם העמידו את ההורים על מקומם ואיכשהו שרדנו מבחינה בריאותית.

אני חייבת הרבה מהגידול הפיזי הזה לאותה ילדה, מעולם לא חשבתי שניפגש אי פעם, וכשהיא נכנסה לכאן בתור אמא לילד שמגלה בעיות התפתחות, חשבתי שזה לא יכול להיות אמיתי, אבל נראה שהמציאות עולה על כל דמיון. הגברת שיושבת מולכם ואפילו לא מזהה אותי, היא הילדה הדתייה שתרמה יותר מכול להתפתחות הנורמטיבית שלי ושל אחותי. לא רק מבחינה גופנית אלא אף מבחינה נפשית. אני לא חושבת שאני יכולה להיות אובייקטיבית במקרה הזה.

אמרה ויצאה.

* * *

נשארנו עם שני הרופאים, ואלה ישבו קצת בהלם, ואחר כך אמרו: "מה היא חושבת, שאנחנו יכולים להיות אובייקטיביים אחרי סיפור כזה"?

ואחד מהם לקח חותמת גדולה והטביע על הדף בקול רעש גדול את המילה "מאושר".

"התרומה שלך לפרופסור טליה היא תרומה לאלפי אנשים", אמרו. "היא רופאה מאוד ידועה, אמנם קשוחה אבל יש לה זכויות רבות ומגיע לך לקבל תמורה עבור זה".

"שלא תחשבי", הוסיף, "יש עוד שמקבלים אבל אם לומר את האמת, הסיפור הראשון שלכם לגמרי לא שכנע אותנו..."

והשני אמר "אבל הסיפור השני..." ואחר כך שם שם ידו על פיו ואמר "שששש..."

קיבלנו כיסוי מלא לתרופות היקרות של בננו.

ואם אמר החכם מכל אדם "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", כאן שלח בורא עולם ילדה קטנה ששלחה ממתקה על פני המים...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:24

מוסר, כליות

נער ממשפחה טובה יורד לשולי החברה ומסב להוריו עוגמת נפש נוראה. רגע לפני שהם מתייאשים ממנו הוא נקלע לסכנת כלייה...


38113_tumb_750Xauto.jpg
38113_tumb_750Xauto.jpg (63.56 KiB) נצפה 25126 פעמים


לסיפור החיים שלי יש מסר כפול, גם רוחני וגם רפואי, וחשבתי שיהיה זה לתועלת לפרסם אותו, על אף שהדבר אינו פשוט מבחינתי.

נולדתי למשפחה מסורתית, אב איש משטרה ואם עקרת בית. למדתי בבית ספר ולאחר מכן בתיכון חילוני, ובערך בגיל 16 וחצי התחלתי להתעניין בדת. לאט-לאט, לבד, התחלתי לחזור בתשובה.

עזבתי את התיכון ונכנסתי לישיבה. לא היו לי שום בעיות מצד הבית. להפך. אבי היה מודאג, ובצדק, מסוג החברים שהיו לי בתיכון, וראה באופן חיובי את התחזקותי בדת.

למדתי בישיבה עד גיל 19. חבשתי כובע ולבשתי חליפה והייתי בחור ישיבה לכל דבר ועניין. ניתן לומר אפילו שהייתי קצת צדיק: תפילות, לימוד, הקפדה על קלה כבחמורה. הכל.

בגיל 19 החלטתי להוציא רישיון נהיגה. מסתבר שהייתה זו החלטה אומללה, כי עצם היציאה שלי מקודש לחול ערערה את יראת השמים שלי. התחלתי להתעניין בדברים חיצוניים, ומכיוון שליצר הרע יש כוח משלו, ברגע שהצצתי - נפגעתי והתחלתי לצאת מהישיבה, להתקרב לחברים הישנים שלי, שחלקם גם נפלטו מהתיכון, ועד מהרה מצאתי את עצמי מחוץ לכל מסגרת, מחליף לילה ביום, יוצא עם חברים לא טובים. והכיפה? עפה ונעלמה.

אבי עקב אחריי בדאגה. הוא התקשה להתמודד עם המצב. כמה שהתגאה בי בהיותי בחור ישיבה - כך התבייש בי כעת. כשוטר, יותר מכל הוא היה מודאג מההתקרבות לנערים חסרי מסגרת. שמרתי על עצמי למענו, אך עליי להודות שהייתי קרוב מאד להיסחף אחריהם.

וכאן אני נכנס לסיפור המרכזי של חיי.

* * *

כשנה לאחר יציאתי מהישיבה, חשתי לפתע כאבים עזים באזור הגב התחתון. לאחר מכן פתאום לא יכולתי להתפנות. משום מה, לא העליתי על דעתי לגשת להוריי או לספר זאת למישהו. סבלתי מכאבים עזים ולא עשיתי דבר.

עבר שבוע, חשתי שאני מתנפח וסובל מכאבי תופת. עד היום איש אינו מבין איך יכולתי לסבול כך.

ברגע מסוים חשתי שמשהו עומד לקרות לי. היה לי חום גבוה והכרתי החלה להתערפל. הספקתי להתקשר לאמי ולומר לה שאיני מרגיש טוב. השפופרת נפלה מידי והתעלפתי.

אבי ואמי חשו לדירה שבה הייתי ומצאו אותי מעולף. פינו אותי לבית החולים.

בבית החולים ערכו לי בדיקות, ומה שגילו - הימם את הרופאים.

בהתחלה הם חשבו שמשהו השתבש. כל הערכים היו גבוהים בהרבה מהנורמלי. הם ערכו בדיקה נוספת וגילו שהמצב חמור עוד יותר. מה שהדאיג אותם והדהים אותם כאחת היה תוצאת רמת הקריאטינין שלי.

קריאטינין הוא חומר מזיק ביותר לגוף, שהרמה הגבוהה ביותר המותרת שלו לאדם היא 1.4. הכליות, בין השאר, מנטרלות את הקריאטינין ומוציאות אותו דרך ההפרשות.

אם לאדם יש רמה של 7-14 קריאטינין הוא כמעט מת.

הרמה אצלי הייתה... 30.

מסתבר שבמשך שבועיים תפקוד הכליות שלי הלך וירד עד לקריסה מוחלטת. לא הבנתי שאם לא מתפנים זה אומר שהכליות אינן עובדות. לא הבנתי מה המשמעות של כליות לא עובדות. "... או ייסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת".

הגעתי בדיוק בשעה שהן פשוט חדלו מלעבוד.

מיד ביצעו בי דיאליזה - שזו שאיבת כל הדם מהגוף, סינונו והחזרתו לגוף - אקט שהציל את חיי יחד עם אין-ספור תרופות, הנשמה וכל מה שצריך. אולם לאחר הצלת חיי הייתה לרופאים בשורה איומה לספר להוריי: שתי הכליות שלי קרסו לצמיתות.

יצאתי מבית החולים כעבור חודש, ומאז, חיי לא היו חיים. כאן אני רוצה לתאר את חייהם הקשים של חולי כליות, במטרה להזהיר אנשים לשמור על כליותיהם ועל בריאותם.

חיי הושבתו לחלוטין. שלוש פעמים בשבוע הייתי צריך להגיע לבית החולים ולהתחבר למכונת דיאליזה למשך חמש או שש שעות.

צריך להבין שהדרך היחידה להוציא את הפסולת ואת הנוזלים מגופי הייתה הדיאליזה. אם לפני כן שקלתי 70 קילוגרם, עד מהרה ירדתי ל-45 קילוגרם.

תהליך הדיאליזה כואב ומחליש מאין כמותו, בדיוק כמו להוציא ממך את כל הדם ולהחזיר לך אותו. שלוש פעמים בשבוע. שוקלים אותך לפני התהליך, ואחריו אתה שוב נשקל ומגלה שירדת שני קילוגרמים מאז השקילה של לפני חמש שעות. כמו דלי של נוזלים יצא ממך.

כך היה במשך חצי שנה.

הרופאים דיברו עם הוריי על כך שעליהם לדאוג להשתלת כליה.

* * *

לא צריך לספר מה פירוש השתלת כליה, ובעיקר איזה תור משתרך בעקבותיה. בתחילה חשבו הוריי להמתין בתור. לאחר מכן ביררו על השתלה בתשלום והגיעו להבנה שאין להם אפילו עשירית מהסכום, אבל מה שהרתיע את אבי היה, שהדבר כרוך בהפרת החוק, והוא כשוטר לא יכול היה להרשות לעצמו את זה.

אט-אט גמלה החלטה בלִבו - לתרום לי כליה.

אני חייב לציין שאבי לא ראה קופת חולים במשך 40 שנה. מאז ילדותו הוא היה בריא וחסון ולא הכיר את המושג מחלות. כעת עמד להיכנס לבית חולים לצורך ניתוח רציני שבו יוציאו אחת מכליותיו וישתילו אותה בגוף בנו.

הוא עשה זאת באהבה ומכל הלב. כעבור חצי שנה של סבל נכנסנו שנינו לניתוח. הוציאו ממנו את הכליה ושתלו בגופי.

* * *

אני התאוששתי במהירות כאילו כלום לא קרה לי. מסתבר שכליה אחת יכולה לעשות אותה עבודה כמו שתיים. מהר מאד יצאתי מבית החולים והייתי כאחד האדם.

אבל הרגעים שראיתי את אבי החזק, הגיבור והחסון, לאחר הניתוח שנעשה אך ורק בגללי, למרות שהחולשה הזו הייתה זמנית, הרגעים הללו חוללו בי משהו.

קשה לי להסביר מה הרגשתי. אף שאבי הטוב אמר לי שהכל שווה כדי שאהיה בריא - הרגשתי אשמה נוראה. נדרתי לעצמי שאקדיש את חיי למען אבי.

באתי לאבי, נשקתי לידו ואמרתי: "אבא, מה שתרצה שאעשה - אעשה".

הוא השיב: "אם אתה שואל, התקופה היפה ביותר שלך הייתה כשהיית בחור ישיבה. אני יודע שכבר מאוחר, אבל רק תדע שזה הביא לי הרבה נחת. מה שקשה לי מכל המצב החולני שלי הוא לראות אותך עם החברים האלה".

יצאתי מחדרו בהחלטה ברורה: אני חוזר לישיבה.

עשיתי זאת מיד. נכנסתי לישיבה לחוזרים בתשובה, התנתקתי באחת מכל חבריי. לא הייתה לי שום בעיה עם הניואנסים החרדיים, כי הכרתי אותם היטב, כמו מכונית שסטתה מדרכה, הסתבכה קצת בחולות וחזרה איכשהו לכביש המהיר - זה מה שעשיתי, פשוט חזרתי לכביש והתחלתי לדהור.

למדתי היטב, קיימתי מצוות וחזרתי להיות כפי שאבי רצה. תגובתו השמחה והנלהבת של אבי נתנה לי משנה כוח. הוא אמר לי: "הכל שווה בשביל לראות אותך כך".

כשהגעתי לגיל 21 הציעו לי שידוכים שמציעים לחולה כליות. הראש שלי אמר לי: "אתה היית חולה כליות וכעת אתה בריא לחלוטין". לא התפשרתי. בסופו של דבר קיבלתי שידוך מעולה, בחורה צדיקה, יראת שמים וחכמה, ממשפחה מצוינת בלי שום חיסרון.

התחתנו והקמנו בית.

* * *

כעבור שנה וחצי נולד לנו ילד. ערכנו ברית מפוארת. נתתי לאבי סנדקאות. כשהרב הגיע למילים "וייקרא שמו בישראל" נקבתי בשם אבי שיחיה. הרב הכריז את השם, ושנינו, אבי ואני, פרצנו בבכי גדול שסחף אחריו את כל הנוכחים. כולם ידעו היטב כמה הקריב אבי למעני, כמה שנות סבל עבר בימים בהם הסבתי לו רק עוגמת נפש ובושות, איך למרות הכל תרם לי אבר מאבריו כדי שאגיע למצב שאנשא ושאקים משפחה. הכבוד הזה היה המעט שבמעט שיכולתי להעניק לו.

אחיי הלכו בעקבותיי בזה אחר זה וחזרו בתשובה שלמה, וכולם אברכים בני תורה.

גם הוריי התקרבו לדת, וכיום ניתן לומר שהם דתיים לגמרי. אולי לא חרדים, אבל בפירוש לא עוד מסורתיים. הולכים בכיסוי ראש, מקפידים לקיים מצוות ושומרים שבת באופן מוחלט.

לקב"ה יש דרכים שונות להיטיב עם ברואיו. אני יודע היטב בתוך לִבי שהדבר הנורא הזה שקרה לי - הציל אותי מבאר שחת. כיום, עם שישה ילדים בלי עין הרע, אני מביט בחברים שסבבו אותי ויודע כמה הקב"ה הציל את חיי. חלקם בבתי סוהר, חלקם ניסו לבנות משפחה וכשלו, וחלקם מסתובבים באפס מעשה. הרס הכליות היה דבר נורא, אך הוא מנע את הרס חיי.

אני חי בתחושה של בעל חוב כלפי אבי שיחיה, אני מכבד אותו, משרת אותו ומרווה אותו בנחת ובכבוד, ועדיין חש שזה לא מספיק.

לא מזמן הוא שיבח אותי ואמר: "אני מדמיין את המשפחה שלי בלעדיך, לא הייתה דת ולא כבוד ונחת. אתה הבאת ברכה גדולה לבית הזה לעולמי עד, ואני אומר לך, בני, שלא רק את הכליה שלי הייתי נותן לך - אלא גם את לִבי..."
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:27

אישום גורלי.

ילד קטן מואשם על ידי מחנכיו בגדולה שבהאשמות. הם לא הגיעו אליו סתם כך, יש להם הוכחות חותכות וברורות. הוא נאלץ להתמודד עם אצבע מאשימה גם מצד הוריו, עולמו חרב עליו והדרך הסלולה עליה צעד בבטחה נחתכת באחת. האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור? סיפור מצמרר המעלה על נס את מידת הזהירות לדון כל אדם, בפרט ילד רך, לכף זכות


38165_tumb_750Xauto.jpg
38165_tumb_750Xauto.jpg (65.69 KiB) נצפה 24593 פעמים


הייתי ילד שובב ומלא שמחת חיים, בן שמונה בסך הכל. הייתה בי תמימות שמקורה בחיים הטובים שהיו לי עם הוריי ומשפחתי, משפחה מלאה בחום ואהבה.

הכול השתנה ביום אחד.

באותה תקופה הייתה מכת פריצות בעיר שלנו. כמעט בכל יום היית שומע על חנות שנפרצה ונלקחו ממנה כסף או סחורה בכמויות.

הדבר התפרסם, והתושבים נדרשו לגלות ערנות.

יום אחד סגן המנהל נכנס לכיתה שלי ושוחח עם המורה כמה מילים. לאחר מכן פנה אלי וביקש שאבוא למשרד.

במשרד היה איש זר שהתברר, כי הוא בעל מרכול בשכונה. הם ביקשו ממני לשבת, ומיד החלו להמטיר עלי שאלות: "איפה אתה מחביא את כל מה שאתה גונב"? הייתה השאלה הראשונה.

"אני מה"?

"אנחנו יודעים עליך הכול. אתה זה שמנהיג את כנופית הפורצים. יש לנו מידע. ראו אותך וגם צילמו אותך".

הייתי ילד ולקח לי זמן להבין מה הם רוצים. הכחשתי כמובן הכול. אמרתי שזו טעות, ואני לא גנבתי ולא יודע מי גנב.

"מאיפה אתה יודע שיש גניבות"? שאלו.

"כי אבא שלי סיפר על זה וכל הכיתה דיברה על זה".

בשלב זה הם החלו לעבוד עלי בשיטה פסיכולוגית. אינני זוכר מה הם אמרו בדיוק אבל הם נתנו לי להבין, שראו אותי פורץ בלילה לחנות ואם לא אודה יש שוטר בחדר השני, והוא ייקח אותי כעת באזיקים לבית הסוהר ושההורים שלי לא יראו אותי. מצד שני אם אודה להם בכל מה שהם ממילא יודעים, הם לא יעשו לי כלום.

מצאתי את עצמי מודה.

* * *

מכיוון שלא ידעתי מה להודות הם כיוונו אותי: נכון שהיית בחנות של בצלאל? כן. ונכון פרצת? כן. עם מי היית? לא זוכר. עם כהן? כן. ולוי? כן. ומוטי? כן.

בשלב מסוים נכנסתי לעניין עד הסוף. התחלתי לתאר להם כיד הדמיון הטובה עלי, מה לקחנו ואיך פרצנו. הם ביקשו עוד חנויות והתחלתי לספר להם תוך כדי שהם מכוונים אותי, ואני משתף פעולה באופן מלא.

לאחר שעת חקירה שבה התוודעתי למושגים כמו "לום פריצה", "שכפול מפתחות", "זולה של מחבוא", הם יצאו ונתנו לי להמתין. לא ידעתי מדוע הם ממתינים, אך לאחר חצי שעה הגיעו הוריי בסערה.

"זה נכון מה שהם אומרים שגנבת"?

פרצתי בבכי ואמרתי: "לא, זה לא נכון".

"אז למה אמרת שגנבת"?

"כי יש שוטר בחדר השני".

"אבל מאיפה ידעת לספר את כל הסיפורים"?

"אני לא יודע. הם אמרו לי שאם אני לא אומר שגנבתי הם ייקחו אותי, ואני לא אראה אתכם". בשלב זה אחזתי את אבי ואמי, חיבקתי אותם ואמרתי: "אבא ואמא, הם סתם אומרים. אני לא גנבתי כלום".

אבי חיבק אותי ואמר: "אני מאמין לך. לרגע אני לא חושב שאתה קשור לזה".

הוריי נפנו לדבר עם סגן המנהל ובעל המרכול. לא שמעתי את השיחה, אבל מהחדר עלה קול ויכוח קשה בין הוריי לבין השניים, שהתעקשו על כך שיש להם מידע אמיתי. מה עוד שאני הודיתי.

אבי חזר לחדר יחד אתם והחל לתחקר אותי שוב.

כמובן שנצמדתי אל האמת, שלא גנבתי ולא פרצתי, וכל מה שאמרתי היה מפחד, ושהם אמרו לי מה לומר, ואני אמרתי כן.

"ומה עם המחבוא", שאל מנהל המרכול, "במחסן של הבית שלכם"?

"אמרת שהמחבוא במחסן שלנו"? שאל אבי.

"כן. כך אמרתי להם".

"מדוע"?

כי הם שאלו אותי איפה המחבוא ולא ידעתי מה לומר, אז זה המקום היחיד שהיה לי לומר".

"בואו נצא אל המחסן", אמר אבי.

הסגן התלווה אלינו, הגענו למחסן בביתנו, ומה שנתגלה שם היה הקרשים של הסוכה וכמה כיסאות.

"מה אתה אומר"? אמר אבא שלי, "תראה מה שווה ההודאה שלו".

"זה לא אומר כלום. זה רק אומר שהוא מתוחכם ושקרן. תראה איך האמנו לו, והוא סובב אותנו".

אבי החל לצעוק עליו: "זה ילד בן שמונה. אתה לא נורמלי"? אך הוא פשוט נכנס לרכב ונעלם.

* * *

הימים שלאחר מכן היו חלום בלהות. כל השכונה ידעה שאני מנהיג הכנופיה של הפורצים. ומילא הילדים, גם המבוגרים ידעו שילד בן שמונה הוא פושע מתוחכם. ההורים שלי לא יכלו להסתובב ברחובות כי אנשים קבעו בבירור, שאני האשם וגם הודיתי.

אני יודע שהסיפור נראה דמיוני מופרך לחלוטין, אבל הוא נכון במאת האחוזים.

בצר לו פנה אבי לאחד מגדולי הדור, וזה עוד בלי לשמוע את הצד השני אמר: "ילד בן שמונה לא פורץ ולא מנהיג כנופית פורצים. איש חינוך אפילו לא היה הולך בכיוון הזה. סגן המנהל הזה אינו איש חינוך".

אבי הגיע הביתה וסיפר לי מה שגדול הדור אמר, ולאחר מכן חיבק אותי ואמר שיהיה לי ברור, שהוא מאמין לי בכל לב ולא משנה מה יאמרו. הוא אף פעם לא יאמין עלי.

מנהל התלמוד תורה שנכנס לעניין הסכים שאחזור לתלמוד תורה, אבל שעה אחת בתלמוד תורה הספיקה לי כדי לברוח ממנו. חוץ מאלה שקראו לי פורץ, כל השאר אמרו זאת בעיניים.

ברחתי משם הביתה. בכיתי בכי תמרורים. הייתי ילד בן שמונה שנפל עליו הר שלם של חשדות, מבלי שיהיה לו מושג איך לצאת מזה.

בשלב הזה החל אבי לחפש לי תלמוד תורה אחר, אך השמועות מסתבר היו חזקות ממנו. כל מנהלי המוסדות אמרו לו שהם מסכימים שזה נשמע מופרך, אבל "אין עשן בלי אש", ומה יגידו על המוסד שלהם שקיבל ילד שהוא פורץ, או שאפילו אומרים עליו שהוא פורץ.

ושניים חכמים במיוחד אמרו לו את המשפט הידוע: "מספיק שאומרים עליו, אתה רוצה שזה גם יהיה נכון"?

הורי הסתובבו באותם ימים עצובים ומדוכדכים. כמה חכמולוגים הציעו להם שאולי אם אודה ואקבל טיפול יהיה לי סיכוי, אך הורי, ייאמר לזכותם, אפילו לא הסכימו לחשוב בכיוון הזה.

* * *

רק לאחר חודש נפתרה התעלומה.

המשטרה עצרה חבורת נערים שהייתה אחראית לסדרת הפריצות.

מנהיגה של החבורה היה נער בן חמש עשרה, ששמו היה בדיוק זהה לשמי, ושם אחותו זהה לשם אחותי, ושם אביו זהה לשם אבי.

נשמע הזוי? אכן בדיוק כמו כל הסיפור הזה.

מסתבר שנערים בשכונה התלחשו על מישהו בשם, נניח אבי כהן, ומישהו עשה אחד ועוד אחד והלך למנהל המרכול ואמר, שהגנב הוא ילד בשם אבי כהן. מנהל המרכול פנה לסגן המנהל, וזה אפילו לא עצר לחשוב שלא ייתכן שילד בן שמונה ינהיג כנופית פורצים, החליט להיות בלש לרגע ומה שיצא, זה ילד שבור ומרוסק שנאלץ לשמוע שיש דבר כזה שילדים פורצים, ואיך פורצים והיכן מחביאים ומה עושים עם הכסף.

את מה שלמדתי בחקירה הזו, לא שכחתי אף פעם.

האמת יצאה לאור, אך שלא כמו בסיפורים, ובניגוד לשמועה המרושעת, זה לא קרה בקול רעש גדול, אלא בקול ענות חלושה. שנים אחר כך יאמר לי אבי שהוא נוכח לדעת, שכשאומרים משהו רע על אדם, אנשים מוכנים לשכוח מההיגיון ומהמציאות ולהאמין עליו, אך כשאומרים משהו טוב על אדם, הבריות מפקפקים ומטילים בזה ספק ואומרים: "זו סתם המצאה".

התקבלתי לתלמוד תורה אחר. מסתבר שלא היה קל להעביר אותי, גם כשהיה ברור לכולם איזה עוול נעשה לי. רק בהשתדלויות רבות של רבנים נמצא לי מקום, שנפל בהרבה מהתלמוד תורה שבו למדתי קודם.

גדלתי, איך שאומרים על הקצה. סיימתי בית ספר יסודי ממוצע והמשכתי למוסדות חינוך בינוניים. התחתנתי, ואני חי את חיי ועובד קשה לפרנסתי, ויודע היטב שיכולתי להיות במקום הרבה יותר גבוה מכפי שאני נמצא בו, הן רוחנית והן גשמית. הסיפור הנורא הזה שבר במידת מה את חיי ואני חושב, שגם את חיי אבי.

* * *

אני חייב לציין לחיוב את העובדה, שהוריי נתנו לי גב מהרגע הראשון ולא האמינו אפילו לשנייה אחת לעלילה המרושעת. אני חושב שיש לעובדה הזו משמעות אדירה להמשך התקין של חיי, בניגוד לחתן שפתח את הסיפור. יש כאן גם מסר גדול להורים ולמורים שידונו את תלמידיהם לכף זכות, ועדיף שיהיו מאה נהנים מחמת הספק ולא אחד שנחשד, על מה שאין בו.

מנהל המרכול וסגן מנהל בית הספר לא באו לבקש מחילה ממני ולא מאבי, עד היום הזה.

ברור לי שהם יודעים את הטעות שעשו. אפילו הבחור שסיפר את השמועה למנהל המרכול, הגיע לאבי לבקש ממנו סליחה. אבל הם לא עשו זאת.

ובשל כך, העוול שהם עשו לי, מתקיים בכל רגע ורגע שעובר מאז ועד היום.

השניים שילמו על מעשיהם. שנה לאחר מכן פיטר התלמוד תורה את הסגן, כנראה בגלל הטעות החינוכית שעשה – חקירת ילד בן שמונה, ללא ידיעת הוריו וללא התייעצות על דברים מופרכים שאין לו שום מושג בהם, והמרכול נסגר אחרי חמש שנים והותיר את בעליו עם חובות גדולים. הם עברו כמה דברים בחייהם ובמשפחתם, שלי לפחות אין ספק מהי הסיבה.

האם אמחל להם כאשר יבקשו סליחה? איני יודע. אני משער שכן, אבל בינתיים הם אפילו לא טרחו לנסות.

ואולי אני זה שעושה להם עוול, שלא מגלה את אוזנם שהם חייבים לפייס אותי.

אולי, אבל יושב בשמים בטח מבין, מדוע אין לי הכוח לעשות זאת.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 18 אוגוסט 2016, 20:28

שלא על מנת לקבל פרס

מה תעשו אם מישהו מזמין אתכם למסיבת "שבע ברכות", מבלי שתכירו אף אחד מבני המשפחה כולל החתן והכלה? מה תעשו אם גם תכובדו באותה שמחה לתת קולכם בשיר... ומה תעשו אם אותו מישהו גם מכבד אתכם לדבר שבחים על החתן, שאין לכם מושג אפילו מה שמו? מספר הסיפור פשוט מבצע את כל הדברים הנ"ל. כל זאת שלא על מנת לקבל פרס. האמנם


38200_tumb_750Xauto.jpg
38200_tumb_750Xauto.jpg (59.44 KiB) נצפה 24593 פעמים


מדובר בסיפור שהתרחש לפני כמה שנים. הייתי בגיל 27. תקופת השידוכים הייתה קריעת ים סוף אמיתית, ולא מסיבות מסוימות. אני לא חושב שהייתי בררן יתר על המידה, פשוט לא הגיעו ההצעות המתאימות ולא הגיע המועד שנקבע.

אחרי הצעות כה רבות המסתיימות בלא-כלום, אתה בקלות יכול להגיע לידי ייאוש. מה עוד שרוב חבריך כבר התחתנו ולאחד מהם יש כבר ילד בן שש.

ביום מן הימים נסעתי לבני ברק להשתתף בחתונה של חבר צעיר. הגעתי לחופה, נשארתי קצת לאוכל ולריקודים, ובשעה עשר יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה לירושלים.

אני פוגש חבר מימי בית הספר היסודי ומתחיל לשוחח אתו בפתח של בניין. מסתבר שהוא נמצא בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחתו. אנחנו משוחחים מעט, ולפתע יורד מישהו מהבניין ואומר לבן שיחי: "מדוע אתה כאן? תעלה למעלה, ממש ריק ועצוב שם". ואז הוא פונה אלי: "תעלה גם אתה. מחכים לך שם".

אני מנסה לומר לו: "אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר..." הוא קוטע אותי: "אני מחפש כעת גברים בשביל להשלים מניין ל'שבע ברכות', אתה גבר לא? אז תעלה. יש שם חתן וכלה שאמורים לשמוח בשבע ברכות, אבל השעה כבר עשר וחצי, ויש רק שישה משתתפים פחות הבן דוד שמשוחח אתך עכשיו. תעלה למעלה בבקשה ותשתתף בשבע הברכות".

אני פותח את פי לענות לו שאני ממהר או כל תירוץ אחר, ואז כמו שמן על המדורה הוא מוסיף: "תקבל פרס, כדאי לך".

מה הוא חשב לעצמו, שאני ילד בן שבע? את תקופת הפרסים סיימתי אי שם בגיל 6. מה פרסים עכשיו?

אבל משהו בקול שלו היה כל כך חברותי חביב ותמים, שהחלטתי להיענות. מה גם, שחברי לשעבר הפציר בי לעלות לשמח חתן וכלה. עליתי.

* * *

היה זה שבע ברכות בתוך בית שנראה בערך כמו שבע ברכות בתוך בית, אבל עלוב ועגום הרבה יותר. ישבו שם החתן והכלה, שני המחותנים, סבא אחד, שני בחורים ועוד כמה תינוקות בעגלה. איש לא שר ואפילו לא דיבר בקול רם. לא הושמעה מוזיקה. האנשים הבודדים שהיו יצאו ובאו או שוחחו בפלאפון. חשבתי לעצמי, איך הם מתכוונים להעביר כאן את הזמן.

לאט לאט הגיעו בני משפחה בודדים עד שנעשה מניין, ולאחר מכן הגיעו עוד ארבעה שאיכשהו נתנו נוכחות בסלון הלא גדול שהיה שם.

האיש שקרא אותי לדגל לא נרגע: "תשיר משהו", אמר.

הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי, שאין לי ברירה. התחלתי עם "עוד ישמע" ו"מהרה" ולאחר מכן דרומה ל"ענבי הגפן" ו"יזכו לראות בית נאמן". בשלב הזה הצטרפו אלי מעט מבני משפחת הכלה או בעצם משפחת החתן. מהיכן אדע.

אחרי כמה שירים הוא ניגש אלי ואמר לי בלחש: "תגיד משהו".

"מה תגיד משהו"? אני לוחש לו חזרה "אתה לא חושב שהגזמת"?

"אתה צודק", הוא אומר, "אני עד שלא הכנת. אבל עזוב, תתחיל מ"החתן שלנו".

"אני יודע על פרשת השבוע יותר מ"החתן שלנו" אפילו ששכחתי מה פרשת השבוע", אני משיב לו. "מה שנותן לחתן שלנו סיכויים קטנים מאוד לקבל 'החתן שלנו' הולם".

"שששש", הוא אומר לי, "לחתן אין מושג מי אתה. הוא לא מכיר בכל שמחת שבע ברכות את כל המשתתפים. השמחה הזו חייבת תגבור דחוף. אתה חייב לשמח אותו. ובאשר לזה שאתה לא מכיר אותו אִיך–מֵיין, ממתי צריך להכיר את החתן כשמבקשים לומר על החתן שלנו משהו אמיתי? נו, מה הסיפור שלך? תקבל פרס..."

שוב עם הפרס הזה. שילך למתמידים שלי. מה הוא רוצה ממני.

* * *

אבל אני מעביר על מידותיי ואומר לו: "נו טוב, אני אנסה, אבל שחרר מידע איפה הוא לומד, מתפלל, חברותות, מסכתות, ראש ישיבה, בן כמה החתן".

ענה לי.

אני קם לדבר. מתבצע "ששש", ואז אני נזכר בעוד משהו וקורא לקומיסר.

"איך קוראים לו"? אני שואל את הפרט הטריוויאלי הזה שנעלם מעיניי.

"מרדכי", הוא אומר.

וכאן אני קם לדבר ומפליג בשבחו של אותו מרדכי שמעולם לא ראיתיו לפני כן, ורוב הסיכויים שגם לא אראה אחרי כן. לדבר אני יודע וגם לפרגן, וממילא יצא נאום שכולו שבח וקילוסין לאותו חתן ששמו מרדכי ושמו, כפי ששמעתי רגעים ספורים קודם לכן, יצא למרחוק בלמדנותו ויראתו.

וביחס לחברים. בנקודה זו העמקתי רבות לדבר ואף הבאתי דוגמאות מהחיים, שבהם מרדכי הוכיח עצמו כאיש אציל נפש ומיוחד במידת הנתינה.

הדברים שלי עשו רושם רב על הנוכחים, ולמען האמת גם אני עצמי הלכתי שבי אחר אותו חתן מופלא, שזה מה שאומרים עליו.

כמובן סיימתי שעם חתן כזה אין צורך לחקור מי היא הכלה, כי ברור שענבי הגפן בענבי הגפן ויזכו לבניין עדי עד.

כמובן הכול לחצו את ידיי, והחתן הגדיל לעשות ונפל על צווארי וזיכה אותי בנשיקה. אם קיוויתי בלבי שלא זה הפרס שהובטח לי, הרי שזה ניתן לי גם בלי שהובטח במפורש. אף אחד לא נעמד לדבר אחריי, ונראה היה כי הדרשה הזו הצילה את שמחת השבע ברכות שכמעט הושבתה.

* * *

ואז ניגש אלי יהודי שישב לצדי ושאל לשמי. הוא רוצה להציע לי הצעת שידוך.

"ואיך אתה קשור לחתן"? הוא התעניין.

"אני לא קשור לחתן", הבהרתי לו.

"הבנתי", הוא הסיק. "אתה מהצד של הכלה".

שללתי את האפשרות: "לא, אני אפילו לא יודע מה שם הכלה ושם משפחתה".

"אז מה אתה עושה כאן"? הוא שאל.

"חסד", אמרתי לו, "ביקשו ממני להשלים מניין והייתי מעשרה ראשונים".

הוא צחק מלא חופניו ואמר: "כנראה אנחנו קרובי משפחה".

"ספר לי על כך", אמרתי ושאלתי את עצמי בלבי, לאן יוביל אותי הערב הזה.

"תראה, גם אני עובר אורח שהגעתי לכאן לבקשת אחד הקרובים, כנראה מדובר באותו לחשן שעמו התלחשת קודם לכן. ומכיוון ששנינו באותו מצב משפחתי כלפי החתן והכלה בכך שאיננו קרובים להם בשום דרך וצורה, זה כבר עושה אותנו סוג של קרובי משפחה".

"סוג של", סייגתי.

"בקיצר, רציתי להציע לך את בת אחותי", הוא אומר לי.

"מה גורם לך לחשוב להציע את בת אחותך לפני שאתה מכיר אותי בכלל"?

"אומר לך את האמת. ראשית אחרי הנאום המיוחד שלך אני קצת מכיר אותך, ואחרי שאני שומע שאתה כאן בהתנדבות – אני עוד יותר מכיר אותך ומעריך אותך, ונקודה שלישית שפשוט למה לא לנסות"?

אומר את האמת. אם הייתה לי פִּירכה על הטענות הראשונות, הרי שהטענה השלישית הכריעה את הכף. נתתי לו את הטלפון של הוריי והתפזרנו לדרכנו.

כל השאר כבר היסטוריה. אתה מבין לבד שיצא מהערב הזה שידוך, וכיום יש לנו שלושה ילדים. חסד ה'.

* * *

ומדוע נזכרתי רק השבוע בסיפור הזה.

כי לפני שבוע אני פוגש באוטובוס מישהו מוכר. הוא מביט בי ואני בו.

"אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", הוא אומר.

"וגם אתה", אני עונה לו.

שנינו מביטים זה בזה. ברור לנו שראינו ושדיברנו ואפילו שהיה משהו נחמד ומצחיק בינינו, אבל לא נזכרים.

"נו" נו", הוא דופק על מצחו, וגם אני עושה אותו דבר.

ורגע לפני שהגעתי לתחנתי הוא נזכר.

"זה אתה הנואם מהשבע ברכות של אחי מוטי, מבלי שבכלל הכרת אותו. איך יכולתי לשכוח. מעולם לא שמעתי דברי שבח כאלה, על ידי מי שאינו מכיר כלל את החתן. זה היה ערב עגום מאוד שלא תרם לשמחת החתן והכלה והמכינים, ואתה הצלת אותו בהופעתך ובדרשתך".

כעת גם אני נזכר שאותו אדם ירד במדרגות וגייס אותי לשמחה. בזכותו ידעתי את הפרטים החשובים כמו למשל שמו הפרטי של החתן.

צחקנו.

"אוי ויי", הוא אומר פתאום.

"מה אוי ויי"? אני שואל.

"הבטחתי לך פרס, זוכר? ככל היוצא מפיו יעשה".

צחקתי. "אל תדאג, הקב"ה קיים את הבטחתך. קיבלתי את הפרס שלי".

הוא הביט בי בתימהון ואז סיפרתי לו על המפגש הבלתי צפוי עם אורח קרוא נוסף בתוך שבע הברכות הללו, שהוביל להצעת שידוך עם בת אחותו. "אף שיש לך חלק בשידוך לא יכולנו להזמין אותך, כי לא היה לנו מושג מה שם המשפחה שלך. את זה לא לחשת לי..."

הגעתי לתחנה שלי ואמרתי: "סלח לי שאני ממהר. פשוט הפרס שלך הביא עוד כמה פרסים קטנים, ואני חייב למהר לאכול איתם ארוחת צהריים..."
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 19 אוגוסט 2016, 00:03

שלח לחמך

מדריך טיולים מגלה שאחד הנוסעים התיישב בכסא שלו, הסמוך למושב הנהג. כדי להזיז אותו, הוא מנסה את השיטה הישנה... להיות נודניק. הוא נטפל לעיתון שבידיו, מושך אותו לכיוונו ואפילו מעז לדבר איתו על הידיעה בעיתון. אחת הידיעות מקשרת ביניהם ומובילה אותם למסע אחר מכפי שתכננו


52442_tumb_750Xauto.jpg
52442_tumb_750Xauto.jpg (77.11 KiB) נצפה 24574 פעמים


כבר שנים שאני עוסק בליווי ואבטחת טיולים. לפני מספר שנים, בעת ליווי קבוצת תיירים מארה"ב. בדרך מקרה התפתחה שיחה באוטובוס ביני לבין אחד התיירים על מודעה קטנה בעיתון מלפני שבועיים. הכתבה עסקה בגופת נער שנעדר, ונמצאה בכפר סבא אחרי 11 שנים. סיפרתי לאדם שישב לצידי, אמריקאי כבן 60, כי השתתפתי בלוויה של הנער, מתוקף העובדה שאני גם מתנדב ב'חברא קדישא' בעיר. "באמת?!" הוא התעורר, "נראה לי שאבא שלי קבור שם".

אני תושב המרכז, ועוסק בליווי ובאבטחת טיולים. מטבע הדברים, המקצוע שאני עוסק בו מפגיש אותי, לא רק עם מקומות ואתרים, אלא גם עם בני אדם מכל הסוגים, מכל הגילאים, מכל העדות ואפילו מכל הדתות.

זה היה לפני מספר שנים. ליוויתי קבוצות יהודים תושבי ארצות הברית, שהגיעו לטיולים מאורגנים בארץ. במשך כחודש נסעתי לאותם המקומות, אמרתי את אותם הדברים, וסיפרתי את אותן בדיחות חבוטות באותה אנגלית משובשת שישראלים אינם מסוגלים להשתחרר ממנה.

באחד הטיולים הודיע לי מארגן הטיול שעלי לשבת בקדמת האוטובוס, כלומר, בשני המושבים הראשונים הסמוכים לנהג.

מיהרתי לאוטובוס והתמקמתי במושב האמור.

כאשר עלו הנוסעים והתמקמו, הודיע לי המארגן כי עליי לעבור לאוטובוס אחר. אספתי את חפציי וירדתי מהאוטובוס, אך ידעתי שככל הנראה המקומות הראשונים יהיו תפוסים, שהרי לא הייתי שם כדי לתפוס אותם.

אכן כך היה. במושב הראשון התמקם יהודי בשנות השישים לחייו. הוא היה די רחב, כך שלא בדיוק נשאר לי מקום, אך בכל זאת התיישבתי לידו.

זה לא היה נוח במיוחד לשבת ליד איש שתופס לך מושב וחצי, וכעת מתחיל המאבק הבלתי רשמי, "מי מעיף את מי".

אם היית רואה את הברנש, היית מבין ש'להעיף' זו לא המילה הנכונה כאן. לא 'מעיפים' אנשים כאלה. למעשה, בקושי מזיזים אותם. למען האמת, אפילו הם בקושי מזיזים את עצמם, כך שבאמת הכיוון באופן כללי, היה לגרום לו להזיז את עצמו, וכמו שהוא היה נראה, הייתי צריך לספק לו סיבה מאד טובה לעשות זאת.

ואז עשה האיש את הטעות הראשונה שלו.

הוא מצא איזה חינמון ששכב באוטובוס שבועיים והחל לקרוא בו.

אם יש משהו שאני שונא זה שמישהו אחר קורא יחד איתי, לא חשוב מה: ספר, עיתון, עלון משתמש לתרופה. כשאתה קורא - אתה רוצה לעשות זאת לבד, בלי שותפים ובלי אחים לצרה, או לבדיחה, או כל מה שלא יהיה רשום שם.

חשבתי שאם אתחיל לקרוא איתו, יש סיכוי שהוא ישתכנע לקחת את העיתון ולעבור למושב אחר, אבל האיש התגלה כברנש די חברותי. הוא הניח לי לקרוא איתו, ואפילו, כמה מוזר, הזיז את העיתון לכיוון שלי כדי שארגיש בנוח, כמו שעושים בעלון של קידוש לבנה.

אם יש משהו שאני שונא יותר משקוראים איתי בעיתון הוא, שקוראים בעמוד שלי. בסדר, החלטת להיכנס לי לחיים - תעשה זאת בעמוד המקביל בבקשה. העיתון גדול ואינך חייב לבחור דווקא בעמוד שלי. ומה אתם חושבים שעשיתי, אם לא להתעניין דווקא בעמוד שלו? אם לא די בכך, אפילו הבטתי בידיעה הספציפית שהוא קרא בה, כאשר אני מכין את עצמי לשלב המרגיז עד כדי סכנה: "לדבר איתו על הידיעה". הידיעה עסקה בגופת נעדר, שהתגלתה באזור כפר-סבא. על פי הידיעה, היה זה נער שנעלם אחת עשרה שנים לפני כן, ואיש לא ידע מה עלה בגורלו, וכעת בעקבות מעצר של כמה צעירים התברר שהם אלו שגרמו למותו והחביאו את גופתו. זו הייתה פרשה שזעזעה את המדינה בשל הזילות שגילו הצעירים בחיי אדם. כאמור, היה זה עיתון משבועיים קודם לכן, ובינתיים הובא הנער למנוחות.

ואז שמעתי את עצמי אומר: "הייתי בהלוויה שלו. הוא נקבר בכפר סבא". מבלי משים עשיתי את הצעד של "לדבר על הידיעה".

"מה היה לך לעשות שם?", שאל האיש.

"אני מתנדב ב'חברה קדישא' בכפר סבא", עניתי.

"באמת?", אמר האיש, ומיד ידעתי שהוא לא הולך מכאן, יהיה מה שיהיה. הוא נשמע ממש מתעניין, בניגוד אליי, שדיברתי כדי לעצבן אותו.

"באמת", אמרתי. "אני אמנם מתפרנס מהדרכת טיולים, אך מתנדב ב'חברה קדישא'. אתה יודע, הלקוחות לא מתלוננים...", נידבתי את אחת הבדיחות החבוטות של אנשי 'חברה קדישא'.

"אני לא סתם מתעניין", אמר, "אני חושב שאבא שלי קבור שם".

"אתה רק חושב? תגיד לי, ואיפה אתה חושב שאתה גר?".

"בלוס אנג'לס", הוא מיהר לענות ולגרום לי לקלוט שלא הבין את הבדיחה על חשבונו.

"לא הבנת", אמרתי, "מה פירוש אתה חושב שאבא שלך קבור שם? אתה אמור לדעת, לא לחשוב".

הוא נאנח אנחה ארוכה ואמר: "אני יודע שהייתי אמור לדעת, אבל גם הוא היה אמור לדעת איך אבא מתנהג".

"אתה רוצה לומר לי שמעולם לא היית בקבר של אביך?", שאלתי.

"זהו, שהוא לא כל כך תיפקד כאבא שלי", אמר. "הוא נעלם מחיי בגיל 12 - עזב את אמי ואת שלושת ילדיו. בתקופה מסוימת, בגיל 16, ניסיתי ליצור איתו קשר. בכל זאת, רציתי אבא כמו כולם, אך הוא פשוט היה סגור בתוך עצמו, לא ידע לשמור על קשר, להחמיא, ליצור שיחה - כלום. בגיל 18 ראיתי אותו ברחוב. הוא עמד בצד השני של המדרכה, ואני נופפתי לו לשלום. הוא הביט בי. ראיתי שהוא מזהה אותי ולא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא פשוט הסתובב והלך משם. זה הרגע שבו הבנתי שאין לי מה לחפש קשר איתו, ושהוא אינו מעוניין או אינו מסוגל להיות איתי בקשר. הבנתי כי עליי לדאוג לעצמי, שליבי לא יישבר. עזבתי את הארץ, ניסיתי את מזלי בחו"ל, ואכן שם המזל האיר לי פנים. התחלתי בתחום המלונאות, ובגיל 25 כבר היה לי את המלון הראשון שלי. לאחרים כבר הגעתי בלי בעיה.

הבאתי לארצות הברית את אמי ואת אחיותיי, כולנו התחתנו שם והקמנו משפחות. אימי נפטרה לפני כעשרים שנה, ועל אבי לא שמעתי וגם לא התעניינתי.

לפני שמונה שנים אמרו לי שהוא נפטר. קרוב שהגיע לחו"ל סיפר לי זאת במקרה. לא התעניינתי מתי והיכן נקבר. עד הרגע הזה הוא אפילו לא צץ בזכרוני, אבל כשאתה אומר שאתה מתנדב בחברה קדישא בכפר סבא, המילים 'חברה קדישא' ו'כפר סבא' מתחברות לי, ואני נזכר באבא שלי".

"מה הקשר לכפר סבא?", שאלתי.

"אבי התגורר בכפר סבא", אמר.

חשבתי שאני מתעלף. "תקשיב טוב", אמרתי לו, "באמת לא התיישבתי לידך לחינם. לא במקרה הסתכלתי בעיתון שלך וראיתי את הידיעה על גופת הנער, וגם לא לחינם סיפרתי לך שאני מתנדב בחברה קדישא בכפר סבא. הכל משמים. מסתבר שאבא שלך באמת קבור בכפר סבא, ולא זו בלבד, אלא שמחר היארצייט שלו. תגיד, אתה אמרת עליו קדיש?".

"איך אמרתי קדיש אם לא ידעתי מתי נפטר?", שאל, "חוץ מזה, הוא לא היה כל כך אבא בשבילי".

"הוא לא היה כל כך אבא, אבל מבחינה דתית אתה מחויב להגיד עליו קדיש, זו חובה שלך. לא סתם קוראים לזה 'חיוב"'.

"אז מה אני עושה?".

"בוא איתי לכפר סבא, נעשה אזכרה ותגיד עליו קדיש".

"ואיך יהיה מניין?".

"נסתדר", אמרתי, אף שלא היה לי מושג איך, כי מהיכרותי הלא קצרה עם תושבי כפר סבא הספקתי להבחין בהבדלים בין בית הקברות הריק בכפר סבא, לעומת בית הקברות בבני ברק, המלא והגדוש במבקרים, שלא שוכחים את סבא שלהם גם אחרי ארבעים שנה.

נסענו למחרת. ניצבנו ליד הקבר ולא היה לנו מושג מה עושים. אף בן אדם לא נראה באופק.

"תגיד, איך אומר קדיש אם אין מניין?", הוא שאל.

מרחוק נראתה קבוצה לא גדולה של אנשים. "בוא נחכה להם שיסיימו, ניגש ונבקש שישלימו מניין", אמרתי, אף שמהיכרותי הלא קצרה עם תושבי כפר סבא ידעתי, שהסיכויים שאלו יישארו רגע אחרי האזכרה של קרובם, שואף לאפס.

לפתע הקבוצה עזבה את הקבר הטרי והתקרבה לעברנו. הם התקרבו ועצרו ממש ליד הקבר של אביו של התייר.

אישה עטופה בצעיף אמרה למישהו: "תגיד עליו קדיש, הוא היה אדם יקר".

"רגע", אמרתי, "נמצא כאן הבן שלו שיאמר עליו קדיש". האישה הביטה בתייר ואמרה: "אתה הבן שלו? איפה היית עד היום?".

הוא נבוך, ואני עניתי במקומו: "אביו התגרש מאמו כשהיה בגיל צעיר".

"תגיד לי, אתה יודע שאבא שלך היה מלאך?".

'נו טוב, את המידע הזה הוא החמיץ', רציתי לומר בציניות, אך לא אמרתי. זה לא היה במקום.

"ספרי לי על זה", אמר.

"אני אמא של...", וכאן נקבה בשמו של הנער שגופתו התגלתה לפני שבועות אחדים. "הבן שלי נעלם לפני אחת עשרה שנה, ולאיש לא היה אכפת. המשטרה חיפשה אחריו חודש והזניחה את התיק. רק אבא שלך הלך וחיפש, ברר וחקר במשך שנים, עד שנפטר. הוא גם עזר לי כאישה אלמנה, הביא לי דברים הביתה, שכר לי עורך דין, אף שלא היה לו הרבה כסף. הוא עשה הכל כדי למצוא את הגופה של הבן שלי. לפני שהוא נפטר, הוא אמר לי שם של תיכון בכפר סבא, שלדבריו כמה תלמידים בו קשורים להיעלמותו של בני. הוא העביר את המידע למשטרה, אבל המשטרה לא התייחסה. לפני חודשים אחדים, במהלך רענון הפרשה ופרשיות אחרות במשטרה, עלו על זה. הם הצליבו בין המידע שהוא נתן על התיכון, ובין כמה פשעים שפענחו וחקרו במשך השנים, וגילו כי אכן תלמידים שלמדו באותו התיכון היו אחראיים למותו ולהעלמת גופתו. הם חקרו אותם שוב, ואז הכל התגלה.

אני חייבת לו הרבה, לאבא שלך, לכן דאגתי גם בהלוויה שלו וגם בכל יום בשנה, שיגידו עליו קדיש. הוא מעולם לא סיפר לי שהיה לו בן".

הבטתי באיש, שדמעות נקוו בעיניו, והוא התבונן בי. שנינו לא האמנו למשמע אוזנינו.

"שימי לב מה קרה כאן", אמרתי לה. "אתמול, 'במקרה', שנינו קראנו עיתון מלפני כמה שבועות, שבו הופיעה ידיעה על בנך, שגופתו נמצאה. זה גרם לי לספר שאני מתנדב בחברה קדישא בכפר סבא, והוא התעניין אם אני יודע איפה קבור אביו. תשמעי, גברת, הבן שלך יצא מקברו כדי לגרום לבנו של מיטיבך ללכת ולומר קדיש על קברו. אין שום הסבר לתזמון הלא יאומן הזה!".

כולנו היינו המומים ומזועזעים מהגילוי השמימי הזה. לאיש לא היה ספק שיד ה' בדבר. פעילותו של האיש, שנועדה לשמור על כבוד המת, הובילה בסופו של דבר להבאתו של המת לקבר ישראל. האיש שבחייו פעל בצורה בלתי מובנת, הצליח להביא את בנו לומר קדיש על קברו.

נפרדנו למחרת. לא שמעתי עליו מאז, אבל בתוכי נשאר הסיפור המופלא הזה.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 19 אוגוסט 2016, 07:34

האמא נכריה, הילדים יהודים

לא בכל יום נתקלים בסיפור על אישה גויה שמסרה את נפשה רק כדי שילדים יהודיים ש'אימצה' בעל-כרחה יוכלו לשמור את מסורת אבותיהם. פרידה מחסידת אומות העולם שחייה בתוכנו


43877_tumb_750Xauto.jpg
43877_tumb_750Xauto.jpg (43.15 KiB) נצפה 24538 פעמים


הסיפור שאני הולך לספר לך הוא על לוויה מיוחדת במינה שהתקיימה לפני כמה חודשים בשעות הבוקר בעיר כרמיאל.

הנפטרת היתה כבת תשעים והלכו אחריה מאות אנשים. כולם ראו עצמם כבני משפחתה, חרף העובדה כי לאף אחד מהם לא היה אפילו קשר משפחתי רחוק אליה.

האמת שזו לא היתה לוויה יהודית, כי הנפטרת היתה גויה. ערביה נוצריה, בשם אוה עבדל-כארים והיא נקברה בחלקת הנוכרים בכרמיאל.

הנתונים הללו נשמעים מוזרים, כי הם באמת כאלה. וקהל רב של אנשים הצטרף להלוויה רק מפני שרצה לשמוע את הסיפור האמיתי מאחורי ההלוויה המוזרה הזו.

שורשי הסיפור נעוצים במשפחה יהודית שחיה בלבנון.

ב-1943, עוד לפני קום המדינה, התחתנו טופיק ולינדה לוי תושבים יהודים מבירות.

לאחר שנתיים נולד להם בן בשם רפאל, ושנתיים לאחר מכן בת בשם סארין (שרה).

בשלב זה חלתה האם במחלה חשוכת מרפה (טרשת העורקים).

למרות מחלתה, ילדה לינדא זוג תאומות בשם מיי ומשלין, ושלושה שבועות לאחר הלידה היכתה בה המחלה בצורה כזו שלא יכלה יותר לתפקד.

אבי המשפחה, שהיה טרוד בענייני פרנסה הביא לבית אחות מקצועית, שתטפל בתאומות הקטנות וגם באִמן. האחות המקצועית היתה ערביה לבנונית נוצריה בשם אוה עבדל-כארים.

כשהיו התאומות בנות כשנתיים, החלו משום מה לכנות את אווה בשם "דאדה" ומכאן נותר שמה בלשון המשפחה עד סוף ימיה.

אוה טיפלה באם לא מתפקדת וארבעת ילדיה, כשבשלב מסוים חלה האב בלבו, והמשפחה נותרה לבד, נתונה לחסדיה.

ומה עושה דאדה אם לא כך? היא מתפטרת מעבודתה כאחות מקצועית ומחליטה להקדיש את חייה לגידול משפחת לוי. האב, האם וארבעת הילדים.

היא דאגה להם מבוקר עד ערב, כמו אמא ובעצם כמו אבא, היא בישלה וכיבסה והלבישה את הילדות והדבר המפליא מכל – גם דאגה לחינוך היהודי שלהם.

הילדים למדו בבית ספר נוצרי כי זה מה שהיה שם, בבירות, אך היא דאגה שייכנסו לארגון נוער יהודי שילמד אותם מהי יהדות והם אכן גדלו במורשת היהודית כשהיא מקפידה כמותם לצום ביום הכיפורים, לשמור שבתות וחגי ישראל 'מדין חינוך' לדבריה.

לא יאומן כי יסופר.

בשלב מסוים נפטר האב מהתקף לב ולאחר שלושה שבועות נפטרה האם.

ארבעת הילדים נותרו לבד בבירות. באותו זמן כמעט שלא נותרו שם יהודים. רובם ככולם היגרו לאמריקה לקנדה ולדרום אמריקה (שם התבוללו) ומיעוטם לישראל.

ודאדה נשארת עם ארבעת הילדים ומאמצת אותם כילדיה ממש, תוך ויתור על מקצועה כאחות, על משפחה ובעצם על חייה היא.

כשהתאומות מיי ומשלין גדלו, החלו משפחות נוצריות למתעניין בהן על מנת להשיא אותן לבניהן. דאדה נלחמה ככל שיכלה כדי למנוע זאת עד כדי סיכון ממש. איש לא הבין מדוע הנוצריה הזו מתעקשת לשמר את הילדים הללו בדת היהודית.

בשלב במסוים החלו לדבר על לבה הסובבים כי היא עושה עוול לילדים כי לא יוכלו להתחתן באין יהודים בסביבה.

אם האיומים לא עשו רושם על דאדה, הרי שהדברים ההגיוניים הללו דוקא שכנעו אותה.

ומה עשתה? בשקט בשקט, בלי לומר דבר, היא היגרה עם ארבעת הילדים שהיו בגילאי 19-23 לבלגיה.

היה זה ב-1971. דאדה ו"ילדיה" שהו בבלגיה מספר חדשים ושם קיבלו היתר לעלות ארצה.

כלומר, ארבעת הילדים קיבלו. דאדה לא קיבלה אשרה בשל היותה ערביה נוצריה.

הפרידה מדאדה לא היתה פשוטה אך דאדה שכנעה אותם כי אין ברירה והבטיחה להם כי תעשה הכל כדי להצטרף אליהם בישראל.

ארבעת ילדי משפחת לוי נקלטו בישראל, יחד עם העליה הגדולה של יהודי צפון אפריקה. מיי ומשלין נקלטו בפנימיה של הסוכנות בנתניה.

היה קשה להן למרות היותן בנות 19. ארץ חדשה, שפה זרה, הכל מסביבן משפחות חמות והן בלי גואל ומכיר.

ויום אחד נקראו מיי ומשלין אל המנהלת שאמרה להן שאיזו אישה מחפשת אותן וטוענת שהיא קרובה שלהן. המנהלת נראתה די טרודה ולקח לה זמן עד שהוסיפה "היא אומרת שקוראים לה אווה עבדל כארים, נראה לי שהיא ערבייה"...

הבנות לא טרחו לענות לה. "דאדה" הן צעקו, רצו אל השער והתנפלו על האישה שמסרה נפשה למענן ובעצם גידלה אותן.

במהלך חודשיים התגוררה דאדה איתן בפנימייה... היא סיפרה שעברה מלבנון לסוריה, לירדן ומשם לישראל.

לאחר שפגה אשרת התיירת נאלצה דאדה להיפרד שוב מ"ילדותיה" ולשוב את הדרך הארוכה מישראל לירדן, לסוריה, וחזרה ללבנון.

הקשר נשמר דרך מכתבים שנשלחו לסארין אחותן של מיי ומישלין שעברה לגור בשוויץ, ובמשך עשר שנים לא ראו מיי ומשלין את דאדה.

ב-82' פרצה מלחמת לבנון הראשונה.

מלחמה זו היתה עקובה מדם. בשל קטיושות שנזרקו על הגליל החליטה הממשלה להיכנס 40 קילומטר ללבנון כדי לבער את קיני המחבלים.

ארבעים הקילומטרים הללו הלכו ונמתחו עד שהצבא הגיע לבירות וכבש אותה. לבנון נהרסה לחלוטין אך גם צה"ל ספג מכות כבדות ואיבד למעלה מאלף חיילים ועוד אלפי פצועים.

הקשר עם דאדה נותק. מיי ומשלין היו מודאגות.

בשלב מסוים פנו השתיים לעיתונאי המזרחן אהוד יערי שסיקר את המלחמה בלבנון וביקשו ממנו לברר מה עלה בגורלה של דאדה.

רק לאחר ארבעה חודשים הוא חזר וסיפר כי איתר את משפחתה של דאדה בחלדה, עיירה קטנה ליד שדה התעופה של בירות. הוא סיפר לדאדה על נישואי הילדים שגידלה ועל הילדים שנולדו להם. היא התעלפה מרוב התרגשות ולא נתנה לו לעזוב עד שיספר כל מה שהוא יודע. יערי מסר את הכתובות והטלפונים של מיי ומשלין וציין שהן מצפות שתעשה הכל להגיע לארץ או לפחות להתקשר.

עברו כמה חדשים ויום אחד טלפון מבית לחם.

דאדה היתה על הקו. כן, היא הצליחה לצאת מלבנון בעיצומה של המלחמה וכעת היא בבית לחם שואלת איך להגיע.

הן הורו לה לנסוע לתחנה המרכזית בחיפה כאשר סימן ההיכר היה מטריה שחורה.

מיי ומשלין הגיעו לשדה התעופה ומסתבר שהן באמת היו צריכות את סימן ההיכר. כי האישה שפגשו היתה שונה מאד מהאישה שגידלה אותן. המלחמה הנוראה בלבנון נתנה בה את אותותיה. הן עזבו אותה כאם וקיבלו אותה כסבתא זקנה ומפוחדת. היו לה פחדים מרעשים עקב הפגזות צה"ל. מיי ומשלין לקחו אותה לביתן כדי שתנוח מהתלאות הקשות שעברה.

אך דאדה הסכימה לשהות רק כמה ימים. היא אמרה שהיא צריכה לטפל באישה גוססת, "ממש כמו אמא שלכן", והבטיחה שתחזור ברגע שהיא לא תצטרך אותה עוד.

מסתבר שעם הטיפול המסור של דאדה, זה לקח 4 שנים עד שהאישה לא הצטרכה אותה עוד. מיד לאחר מכן, לקחה דאדה מזוודה והגיעה ל"גדר הטובה" במטולה ולאחר מכן הגיעה ל"גדר הטובה" במעבר הגבול הצפוני של ישראל עם לבנון.

היה זה ב-86'. המלחמה אמנם הסתיימה אך צה"ל עדיין שקע בבוץ הלבנוני. דאדה התקשרה ואמרה: "אני במטולה ואני לא רוצה לחזור יותר ללבנון".

כאן החלו בני משפחת לוי במסע להשיג לה אשרה. במאמצים קדחתניים הצליחו, ודאדה נכנסה דרך הגדר הטובה עד לביתה של מיי להט במושב שכניה הצמוד לכרמיאל.

כעבור שנה פגה האשרה ומשרד הפנים ביקש שדאדה תעזוב.

בני המשפחה פנו לאורי לובראני, מתאם הפעולות בלבנון. לובראני סייע לחדש את האשרה לשנה נוספת ובתום השנה אמרו שאין מה לעשות. היא חייבת לחזור לבירות.

בפעם המי יודע כמה נפרדו מאי ומשלין ובני משפחותיהן מה"סבתא" המאמצת בבכיות וליוו אותה ללבנון דרך הגדר הטובה. הן לא האמינו שזה קורה להם. שהאישה שגוננה עליהן, גידלה אותן שמשה להן כאם וגם שמרה על יהדותן נאלצת לעזוב את הארץ.

לאחר שבועיים הם הצליחו להשיג לה אשרה נוספת והיא שבה מבירות. בני המשפחה פנו ליו"ר הכנסת שבח ויס וסיפרו לו את הסיפור. ויס, ניצול שואה, פרץ בבכי והתחייב לעשות כל מה שהוא יכול כדי להגן על האישה הזו. הוא ביקש מהם לשלוח את הבקשה למספר כתובות ובהן ראש הממשלה.

בבקשות נכתבו מעשיה המיוחדים של דאדה שבעצם הצילה משפחה יהודית פיזית ורוחנית, כמו גם דברי הסבר כי אין לה משפחה ואין לחשוש שהדבר יביא לאיחוד משפחות וכדומה. כמו כן, הודגש העניין האנושי שלדאדה אין קרוב וגואל מלבד "בנותיה" בישראל.

בינתיים חודשה האשרה בכל שנה למשך חמש שנים.

יום אחד התבקשה דאדה לחתום על ביטול אזרחותה הלבנונית. היא עשתה זאת בחפץ לב, וחודש לאחר מכן קיבלה תעודת זהות ישראלית.

27 שנים חיה דאדה בביתה של מיי בישוב שכניה מוקפת במשפחת להט ומשפחת מסאו, משפחות שומרות מצוות.

בשלב מסויים הקימו מיי ומישלין את "מסעדת התאומות", מסעדה יהודית-לבנונית. האוכל שהוגש היה זה שדאדה לימדה אותן לבשל בלבנון עם האוכל שהן לימדו אותה בישראל.

בשבוע שעבר, ביום שלישי נפטרה דאדה והיא בת 90 שנה. הלכה לעולמה ערבייה נוצרית שהיתה שליחה משמים להציל ארבע משפחות יהודיות. מסתבר שארבעת בני משפחת לוי היו היחידים מכל המחזור שלא התבוללו, הרבה בזכותה.

אישה ערירית לכאורה שזנחה את טובתה האישית לטובת ארבעה ילדים, אך נפטרה מוקפת באוהבים שראו בה סבתא לכל דבר.

בהלוויתה, שהתקיימה לפני כמה חודשים, הלכו אחריה מאות בני אדם שהכירו את סיפורה המיוחד. זו לא היתה הלוויה יהודית. לא נאמר קדיש והיא נקברה בחלקת נוכרים, אך הם ישבו "שבעה פסיכולוגית" שכן היא היתה אמם המאמצת והיו לה זכויות רבות בגידולן כנשים וכיהודיות.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 19 אוגוסט 2016, 10:04

מאבק (לא) משפטי

סכסוך תמוה וארוך טווח בין שני עורכי דין, הוביל לפגישה מכרעת ביניהם שבמהלכה התגלה מידע שהשאיר את שניהם המומים. סיפור מדהים על שנאה ותחרות, אך גם על לדון לכף זכות


43875_tumb_750Xauto.jpg
43875_tumb_750Xauto.jpg (64.43 KiB) נצפה 24528 פעמים


שלום ר' חיים. לפני כמה שנים נחשפתי לסיפוריך, וכבר אז ידעתי שיש לי סיפור גדול מאד לספר לך. מה שמנע בעדי זה חוסר זמן אך יותר מכך: רק לאחרונה חשתי כי הגיע הזמן להוציא את הסיפור לאור.

אני עורך דין המתגורר בניו יורק. כבר חיתנתי את כל ילדיי וגם כמה מנכדיי. מקצוע עריכת הדין מספק מדי יום סיפורים רבים, אך הסיפור שאני עומד לספר לך הוא מאלה הנחרטים בלבך לעולם, ומאלה שיכולים לשמש השראה לזולת ואף לדורות הבאים.

זהו סיפור מלפני כמה עשרות שנים על מאבק בין שני עורכי דין. האחד נקרא לו אייב (אברהם) עורך דין יהודי, והשני ממוצא אירי בשם ג'ון.

אייב היה בעל משרד גדול ומכובד שמנה בשיאו עשרות עורכי דין.

כשאני אומר "מכובד": הכוונה משרד ישר והוגן שפועל על פי הכללים, אינו "מקצר תהליכים" ואינו מפעיל "שטיקים". משרדים אלה אולי פועלים לאט יותר ונראים לעיתים כלא דורסניים, אך הם בונים תיק מהמסד עד הטפחות, תופרים את כל הקצוות ומגיעים לבית המשפט מוכנים. השופטים יודעים להעריך אותם הרבה יותר מעורכי דין שיודעים להציג ללקוחותיהם את ההצגה כאילו הם מחרפים את נפשם בשביל התיק, בעוד העבודה המשפטית רדודה עד רשלנית ומתפוררת בשניות בבית המשפט.

אני לא בטוח שהמצב הוא כך גם היום. ב"דור האינסטנט" הכל צריך להיות מהיר "חאפ-לאפ" עם הרבה רושם וצלצולים. אך בזמנים שלי כך היו פני הדברים.

על כבודו של עורך הדין העיב סיפור אחד, שאמנם לא שוחחו עליו בקול אך הוא נלחש מפה לאוזן.

זה הגיע מכיוונו של עורך דין צעיר, שקראנו לו ג'ון, שנחשב לכוח עולה בתחום.

הוא היה מבריק, חכם, דינאמי ומצליח ושילב התנהגות ראוותנית עם ידע משפטי. הוא ידע גם לעשות את הרושם וגם להביא את הסחורה.

במשרדי עורכי הדין הוותיקים לא התייחסו אליו בתחילה, ואף זלזלו בו, אך מהר מאוד עמדו על טעותם, ועד שהספיקו לעשות זאת כבר משך אליו ג'ון לקוחות רבים ופתח משרד משל עצמו.

ככל שטיפס ועלה, ההתנהגות שלו התמתנה מעט. הוא הבין שאם הוא רוצה להצליח באמת עליו לסגל לעצמו את המכובדות של המשרדים הגדולים והוותיקים. אלה הם דברים שזר לא יבין. סוג של קוד אתי שלא נכתב בשום מקום ואם אתה מפר אותו, אתה פשוט לא נכנס, לא חשוב מה תעשה בשביל זה.

בתחילה כונה ג'ון "נובו-ריש" (בתרגום פשוט "עשיר חדש"), שהוא בעצם ביטוי שנאמר בנימת לגלוג וגנאי לבעל הון טרי שאיננו מורגל בנימוסים המקובלים בחברה האריסטוקרטית. בהתאם לכך, הוא נהג להפגין בראוותנות את עושרו בכל הזדמנות.

מתעשרים חדשים הסבורים שהם יכולים להיכנס בקלות לחברה הגבוהה, נוכחים לדעת שבעוד כסף הוא דבר היכול להירכש בקלות כמו הגרלת לוטו, מעמד חברתי הוא משהו שצריך לבנות. (שוב, כיום אני לא בטוח שזה המצב...) ג'ון הבין שהוא חייב למתן את התנהגותו, לכבוש את מוחצנותו ולפחות לסגל לעצמו נימוסים והליכות של עורך דין ותיק ומנוסה.

אך בנוגע למשרד אחד, ליתר דיוק כלפי עורך דין אחד, לא הצליח ג'ון לעמוד בכללים שכפה על עצמו.

מדובר באייב.

בכל תיק בו אייב היה מעורב, חזר ג'ון להרגליו הישנים, ופעל כנגדו כמו פרחח. תרגילים לא מכובדים, התנגשות בוטה עם אתיקה שאינה כתובה וגם עם אתיקה כתובה, נראה היה שהוא נחוש להביס את אייב בכל דרך אפשרית.

דברים כאלה אינם נשמרים בסוד ועד מהרה התפרסם הדבר בבראנז'ה. ג'ון שונא את אייב, ג'ון סימן את אייב, ג'ון יעשה הכל על מנת לפגוע באייב, להכלים אותו ואם אפשר - לגרום לו לפרוש מהמקצוע.

ג'ון פעל כנגד אייב בדרכים קיצוניות כמו תלונות חוזרות ונשנות ללשכת עורכי הדין. רוב התלונות נדחו, אך מי שמכיר את התחום יודע שהגשת תלונה כנגד עורך דין מותירה רבב, גם אם היא נדחית. "זה לא גלאט" אומרים. גם עורכי דין גויים משתמשים במילה הזו.

* * *

אייב לא הגיב לאווירה שיצר ג'ון, וככל שזה הגביר את מאמציו, אייב הגיב באדישות. ליתר דיוק לא הגיב כלל. כשנשאל על כך משך בכתפיו ואמר: "כל אחד וסגנונו" כמנסה להוריד מחשיבות העניין.

זה היה צעד חכם. אם אייב היה מנסה להשמיץ את ג'ון זה היה מוריד מערכו והופך את ג'ון למאן דאמר. אך השתיקה של אייב התפרשה אצל ג'ון כהתנשאות והוא רק הגביר את מאמציו.

בשלב מסויים, מבלי שישימו לב, פעל אייב בצורה כזו שלא יהיה מגע בינו לבין ג'ון. כלומר, ברגע שג'ון ייצג מישהו, נמנע אייב לייצג את הצד שכנגד. ג'ון כמובן ראה זאת כפחדנות מצדו של אייב והכריז כי אייב מודה בכך כי משרדו נופל מזה שלו. אייב לא הגיב גם על זה. כולנו ראינו בזה יכולת איפוק נדירה שרק כיבדה את אייב בעיננו.

ג'ון קלט מאוחר מדי שמלחמתו המוזרה באייב בעצם מנטרלת את מאמציו להשתלב בנוף משרדי עורכי הדין הדגולים. "אתה משקיע כל כך הרבה בעיצוב משרדך בסגנון השמרני, ברכישת ספרים ישנים שיפארו את לשכתך, באווירת הפשטות המכובדת, והורס את הכול בהתנהגותך הפרחחית כנגד אייב", סנט בו פעם פרקליט בכיר.

אם הוא חשב שזה עזר לו הוא טעה. ג'ון לא יכול היה להפסיק. זה היה חזק ממנו.

לא זו בלבד שלא חדל מהעימות השערורייתי – הוא אף החריף אותו.

היה זה בתיק שנודע בשמו "תיק קוצב הלב". בו ייצג משרדו של אייב תביעת משפחה של חולה שבו הושתל קוצב לב מסוג חדש אשר הומלץ למשפחה על ידי טובי הרופאים. החולה נפטר חודש לאחר השתלת קוצב הלב כתוצאה מהתקף לב פתאומי. המשפחה תבעה את כל מי שהיה אחראי להשתלת קוצב הלב, ובראש וראשונה את החברה שייצרה אותו. הטענה היתה כי החברה מיהרה לשווק את הקוצב בשוק בטרם נעשו בו כל הבדיקות הראויות. המשפחה שכרה מומחה בעל שם עולמי שהצביע על כשלים בשיטה הייחודית של קוצב הלב הספציפי כמו גם מספר מקרי מוות של חולים שבגופם הושתל הקוצב למרות שלא הגישו תביעה. פרקליט המשפחה שלא היה אחר מאשר אייב, יותר מרמז כי שתיקתם נקנתה על ידי החברה.

היתה אמת מסוימת בטענה זו. באמת החברה פיצתה את המשפחות האחרות, אך לא כדמי שתיקה אלא כהסדר מקובל מחוץ לבית המשפט שרבים כמותו. ולמעשה גם המשפחה הספציפית הזו החלה בעידודו של אייב בהליך גישור מול החברה בכל הנוגע לפיצויים, אלא שאז, לפתע, הודיעה החברה כי היא מחליפה את משרד עורכי הדין שלה (צעד לא מקובל) ואלה הודיעו כי לא יסכימו לשום פשרה עם המשפחה וכי ילכו למשפט שיוכיח כי קוצב הלב היה תקין לחלוטין ולמשפחה לא מגיעה אפילו פרוטה מהחברה, שכן קוצב הלב עבד באורח תקין, והחברה אינה אחראית להתקפי לב שאינם קשורים לתפקודו.

היה ברור שמישהו גרם לבעלי החברה לשנות את דעתם ולנקוט בצעד של מלחמה למרות הנזק המשני שעלול להיגרם לה. כאשר התבררה זהותו של המשרד החדש שייצג את החברה, נהיה הכל ברור. היה זה משרדו של ג'ון.

זהו צעד לא מקובל להתערב בהליך גישור, וג'ון ידע זאת היטב. אך הרצון להתעמת באופן אישי עם אייב היה חזק ממנו. הוא הצליח בדרכו הוא, לשכנע את בעלי החברה כי זוהי תביעה סחטנית וכי יצליח להוציא אותם ללא שום נזק ובכך גם יאותת לסחטנים אחרים, כדבריו, למצוא להם חברה אחרת.

המשפט החל להתנהל והכל עקבו אחריו. ג'ון תקף את המשפחה הן בבית המשפט והן בעיתונות, ואייב לא נשאר חייב. הוא פרסם את כל מקרי המוות של מושתלי הקוצב. ג'ון מצדו פרסם נתונים של חברות אחרות והוכיח כי אצלן יש אחוזי מוות גבוהים יותר. אייב, בתגובה, חשף כמה הסדרים שאליהם הגיעה החברה בצנעה עם משפחות חולים אחרים שנפטרו, וג'ון חשף כי גם בחברות אחרות התקיימו הסדרים. המאבק הזה היה ייצרי וללא גבולות. הכל ידעו כי הסיבה היחידה שגרמה לג'ון לחתור לקחת את התיק הזה היא הרצון שלו לעמוד פנים מול פנים מול אייב ולהשפיל אותו קבל עם ועולם.

בשלב מסוים הכריח השופט את ג'ון ואייב להיפגש כדי לנסות להגיע להסדר.

המפגש הראשון היה קטסטרופלי. ג'ון הודיע כי יסכים לתת למשפחה סכום של חמישים אלף דולר. היה זה סכום מצחיק בהשוואה לתביעת המיליונים של אייב.

נוצר ביניהם עימות אישי והמפגש התפוצץ.

ואז התקיים מפגש נוסף, שבסיומו הודיעו שני עורכי הדין הודעה שהכתה בתדהמה את עולם המשפט של ניו יורק.

הם התפטרו מהתיק.

שניהם.

עברו שנים מאז. והתעלומה נותרה בעינה. איש לא ידע מה קרה שם. התיק עצמו עבר למשרדי עורכי דין אחרים והושגה בו פשרה שלא פורסמה, אך היתה משביעת רצון לשני הצדדים. אייב וג'ון המשיכו את תפקידם. היריבות ביניהם פסקה באחת. אמנם הם לא נפלו זה על צווארו של זה ולא איחדו את משרדיהם כמו שאתה מתפתה לעיתים לסיים את סיפוריך, אך בהחלט הם עברו לידידות קורקטית ואף לשיתוף פעולה מקצועי עד פרישתם מהמקצוע בהפרש של עשר שנים זה מזה.

ואני נשארתי כדי לפתור את התעלומה.

לא אספר כיצד אני יודע, כי בכך אני עלול לחשוף פרטים שהקפדתי לטשטש, אך בשורות הבאות אספר בדיוק נמרץ מה שאירע בשתי הפגישות שכולם היו מסכימים לשלם הון כדי לדעת מה אירע בהן.

* * *

הפגישה הראשונה החלה בשאלה מוזרה של ג'ון: "אתה זוכר אותי?" שאל.

אייב לא הבין את השאלה. "אני שומע עליך". ענה.

לא לכך התכוונתי. אני שואל אם אתה זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו.

"למיטב ידיעתי זו הפעם הראשונה", ענה אייב.

"לא. זו לא הפעם הראשונה", ענה ג'ון והחל במונולוג.

"אבי היה אדם פשוט, עבד למחייתו כמנהל חשבונות וכלכל את המשפחה במסירות. כאשר הייתי בן 12 הוא יצא עם אמי לכמה ימי חופשה, ובמהלכה, בעת נסיעתם בשעת לילה מאוחרת ברכב שכור, פגעה בהם משאית אשפה בעוצמה רבה. אבי נהרג במקום וכך בעל המשאית. אמי נפצעה באורח בינוני, אושפזה ולאחר זמן החלימה.

נקל לשער מה עבר עלי כילד שהתייתם ונאלץ להיפרד מאמו. אך התברר שסאת הצרות לא הסתיימה.

אמי הגישה באמצעות עורך דין תביעה כנגד חברת המשאיות. זו התכחשה לתביעה, טענה כי הנהג עבד מחוץ לשעות העבודה וכי את התביעה יש להפנות אליו ומכיוון שהוא נפטר אין את מי לתבוע, כמו כן, היתה התכחשות לאשמתו של נהג המשאית ורמזים שאבי הוא האשם בתאונה. אני זוכר את אמי מעיינת בחומר המשפטי ואומרת לי שעתידי טמון בתביעה הזו.

ויום אחד הגיע עורך הדין לביתנו הוא היה איש צעיר. הוא שוחח עם אמי. לא שמעתי את תוכן השיחה. אך בסיומה אמר לה: מאה אלף דולר זה הסכום הגדול ביותר שתקבלי. אם לא תחתמי את עלולה להפסיד הכל".

אימי חתמה.. אני זוכר את פניה של אימי בעת שחתמה. היו אלה פנים ששידרו תבוסה.

עורך הדין יצא החוצה ואחר לי: "יהיה בסדר איש צעיר", והלך.

זה היית אתה אייב. ושום דבר לא היה בסדר אחר כך. הסכום בקושי הספיק לנו לשנתיים. אמי עמלה קשה כדי לממן את לימודיי, ואני פניתי ללימודי המשפטים בידיעה גמורה כי יבוא יום ואסגור איתך את החשבון. נראה לך שאוותר על זה?

אייב הביט בו בתדהמה. הוא לא זכר את הסיפור, ועוצמת השנאה ששידר ג'ון הממה אותו. לאחר כמה דקות אמר: אז מה ג'ון, אני מגלם בשבילך את האיש הרע נכון? איני יודע מה היה בתיק ההוא אבל ברור לי שעשיתי את תפקידי בנאמנות ובמקצועיות, אבל מה אתה עושה כעת ג'ון? רוצה גם אתה להיות האיש הרע? לקחת מיתומים את כספם כמו שאתה חושב שעשיתי לך? זה מה שיעשה לך טוב? בשביל לנצח אותי אתה מסכים להיות האיש שאותו שנאת כל חייך?

המילים הללו גרמו לג'ון אבדן שליטה. הוא חירף וגידף והפגישה התפוצצה.

* * *

יומיים לאחר מכן התקיימה פגישה נוספת.

אייב היה זה שביקש אותה.

כבר בתחילת הפגישה אמר: ראה נא. לא זכרתי אותך, אך לאחר הפגישה הלכתי לארכיון והוצאתי את התיק שלכם. לבדוק מה גרם לי ללכת נגד אלמנה צעירה ויתום קטן. אני אתן לך את התיק ואחר כך תחליט מה אתה רוצה לעשות.

ג'ון הביט בתיק ולאחר דקה של קריאה עיניו נפערו. הוא לא האמין למה שהראו עיניו.

הסתבר שחברת האשפה שכרה חוקר פרטי. האיש הסתובב והתחקה אחר מעשיהם של בני הזוג שהיו מעורבים בתאונה. הוא הביא תצהירים של שלושה אנשים, ביניהם מנהל מסעדה מקומית, שאביו של ג'ון שתה במהלך ארוחת הערב בקבוק שלם של וויסקי טרם יצא מהמסעדה לכיוון המלון...

אייב לא היה צריך להסביר לג'ון את משמעות הדבר. למעשה התיק היה צריך להיגמר במחיקת התביעה ובתביעה נגדית של החברה לעזבונו של המנוח אביו של ג'ון. "אני שכנעתי את מנהלי החברה להניח לזה. להתפשר. אמרתי להם כי ישנה אחריות עקיפה לכך שנתנו לרכב האשפה לנוע שלא בשעות העבודה. לא הייתי חייב לעשות זאת. זה היה התפקיד של עורך הדין שלכם, אבל על פי ההכרות הקצרה שלי איתו, המשקה החד-פעמי ששתה אביך באותה מסעדה היה המשקה היומיומי של עורך הדין. עשיתי זאת מפני שהיה לי מצפון. השגתי בשביל אמך את הפשרה הזו שכלל לא היתה מגיעה לה. ורגע לפני שחתמה הודתה לי בפה מלא שאכן אביך שתה לשכרה לפני אותה תאונה גורלית. והיא שמרה את הדבר בלבה. "היא אמנם היתה מאוכזבת אך כשחתמה עשתה זאת בידיעה שהשיגה סכום נאה וניצלה מתביעה נגדית. זה הסיפור האמיתי וכעת בא נחליט מה אנחנו רוצים לעשות".

ג'ון החל להתייפח. התנצל בכל לב על הרדיפה הכל-כך לא צודקת ועל הפגיעה הנוראה בשמו של אייב לאורך השנים.

אייב היה זה שהציע ששניהם יתפטרו מהתיק כדי לשמור על זכויותיה של המשפחה ולא פחות מכך לשמור על כבודו של ג'ון. השניים נפרדו בידיעה שתם הסכסוך רב השנים ביניהם, והבטיחו זה לזה לנצור את הסיבה לו בליבם. והם אכן עשו זאת. הסיפור לא נודע מעולם ונותר ב"צריך עיון" בקרב רבים.

* * *

שנים רבות עברו מאז. שניהם כבר לא בין החיים, והסיפור היה צריך להיקבר איתם. אך כמו כל סוד, גם הסוד הזה הגיע זמנו להתגלות. בגלל המסר הגדול הטמון בו, ובחרתי בך להיות האיש שיספר אותו.

ואם תשאל אותי כיצד אני יודע את הסיפור? ובכן, הייתי מתמחה צעיר במשרדו של אייב. נוכחתי בפגישה הראשונה, ואני הייתי זה שחשבתי על הרעיון לחפש אחר תיק התביעה שחשף את האמת. אייב התרגש מאד והודה לי על היוזמה שפתרה אצלו כמה תמיהות על עצמו. אני חושב שהיוזמה הזו היתה כרטיס הכניסה שלי לפגישה השנייה הגורלית ביניהם.

קח את הסיפור שלי, ואני סומך עליך שתוכל לעביר את המסר הגדול שלו, באמצעות כתיבתך.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 19 אוגוסט 2016, 13:00

שברי מילים, שברי לבבות

דווקא כשחשבתי שבעיית הגמגום שבה לקיתי עומדת להיעלם, הגיע מאיר, שגרם לבעיה לצוף מחדש. אך גלגל חוזר בעולם, ולסיפור שלי יש סוף שהוא לא יאומן. סיפור על יחסים שבין אדם לחברו, על איסור נקימה, ועל מחילה גדולה שמולידה ישועה


43874_tumb_750Xauto.jpg
43874_tumb_750Xauto.jpg (70.87 KiB) נצפה 24515 פעמים


אני בן 35 עוסק כיום בתחום החינוך.

את הסיפור שלי אני שומר כבר שנים רבות עמוק בתוך הלב, ורק לאחרונה החלטתי לספרו לך, בידיעה גמורה שהמסר שלו יביא המון תועלת לעולם וליושביו.

נולדתי לזוג הורים מתחזקים. הם נתנו לנו חינוך טוב עם המון חום ואהבה.

כשהייתי גיל שש לערך, נסעתי עם אבי באוטובוס ולפתע עלה אליו איש עם מסיכה מפחידה, ובלי להתבלבל התיישב מולנו.

קשה להסביר כמה נבהלתי. כל כך נבהלתי שאפילו לא השמעתי קול. אבי לא חשב שמשהו קורה לי. אני זוכר את הדקות הארוכות שהייתי כך קפוא בלי יכולת להביע את פחדיי, וכשירדנו אבא של שאל אותי: "מה קורה?"

ואני לא עניתי.

לקח לו כמה דקות להבין שאני לא סתם לא עונה. הוא החל לנסות לדובב אותי אך אני פשוט הפסקתי לדבר.

כמה שבועות לקח עד שבכלל התחלתי להוציא הגה מהפה, וכשעשיתי זאת התברר להוריי כי הבן שלהם אמנם מדבר, אבל סובל מגמגום קשה.

אם בתחילה חשבו שזה יעבור כמו שהשתיקה עברה – הם טעו.

בכל ילדותי סבלתי מגמגום קשה. לא יכולתי להשלים משפט אחד בצורה מושלמת. לדבר לפני ציבור זו לא היתה אופציה וכשהגעתי למצוות, היה ברור לכולם שאין מצב שאקרא את הפרשה או שאהיה חזן.

גם עם חברים נמנעתי מלדבר כי זה היה גורר אי נעימות, שאולי מובנת לכאלה שאינם מגמגמים אבל הם מעולם לא חוו את זה. מצד שני, חבריי לכיתה לא ניסו לחקות אותי או לפגוע בי וכשדבר כזה היה בכל זאת קורה, באופן מיידי המחנכים היו עוצרים את זה. חד וחלק.



בשלב מסוים הלכתי עם אמי לקלינאית תקשורת, אישה מיוחדת שהיתה אחת מהמיוחדות בתחום. מדי שבוע הגעתי עם אמי והטיפול החל לסייע לי להתגבר על הגמגום בדרכים מאד יצירתיות. הרגשתי שאני מתקדם, אם כי לאט לאט.

היו לה כל מיני שיטות לעקוף את הגמגום, להאריך את המילה במקום להיתקע, להחליף מילים, לדחוף מילות קישור קצרות כמו "כן" "אז" וכו'.

סיימתי את בית הספר ונכנסתי לחטיבת ביניים.

ואז הופיע בחיי גורם, שהחזיר את הכל למצב הקודם ואף החמיר אותו.

היה זה ילד בשם מאיר (שם בדוי). כבר בשבוע הראשון הוא קלט את פגם הדיבור שלי והחל לחקות אותי.

כבר חוויתי דברים כאלה, אך בניגוד לעבר בו הדבר חלף מהר גם בלי שאני אתייחס אליו, כאן זה לא עבר. כן התייחסתי או לא התייחסתי - הוא היה שם כדי להלבין את פניי, כדי לשפוך את דמי, כדי לחקות אותי וכדי להפוך את הגמגום שלי למשהו מצחיק ומבדר ומשונה מכפי שהוא.

הוא היה מחקה אותי בשם המשפחה שלי, שתמיד הייתי נתקע בו. היה נעמד בפתח חדר האוכל וצועק בקול שלא ניתן היה לפספס "משה כו כו כו כו הן" (שם בדוי, הבאתי שם נפוץ למען הדוגמה)

הדבר היחיד שהיה לי זה להרביץ לו מכות אבל, כמו שכל אחד מבין, זה רק הוכיח לו שזה מרגיז אותי והוא הגביר את קצב הפגיעות.

* * *

והגמגום שלי, שכבר השתפר בעשרות אחוזים, נסוג לאחור ומחמיר.

קלינאית התקשורת אמרה לאמי באחד הטיפולים, שהתעללותו של ה"חבר", גורמת לכך שהטיפול יורד לטמיון, ומעבר לכך, ההתעללות מביאה להחמרת הגמגום.

באחת ההזדמנויות שמעתי אותה אומרת לאמא שלי שאם לא אצליח להתגבר על הגמגום, הוא עלול להישאר לעולם. הרגשתי שאני עומד מול אויב אכזר שאינו מניח לנפשי. קשה להבין כמה שנאתי אותו.

היו לו חיישנים לדעת מתי אני הולך לטיפול כדי לרדת עלי יותר. בחדר האוכל, בפנימייה, בכל מקום היה צורח מקצה העולם עד קצהו: "משה כוכ כוכ כוכ הן" ולבי היה מתרסק לרסיסים פעם אחר פעם.

בשלב מסוים אמרה קלינאית התקשורת לאמי, כי אם היא רוצה שהטיפול יהיה אפקטיבי, עליי להישאר בבית יומיים אחרי כל טיפול שזה שלושה ימים בשבוע! אחרת הבחור ההוא הורס את כל מה שאני משיג וגם מחמיר את הבעיה.

המחנך, שקלט שאני מחסיר שלושה ימיים בכל שבוע, שאל את הוריי לפשר הדבר, ואז הבין את חומרת הדבר.

אציין כאן שבמשך כל השנים ניסה הצוות להפסיק את ההתעללות. אך למאיר לא היה אכפת לא מהעונשים ולא מההערות של הצוות. הוא היה בעל מעמד חברתי גבוה מפני שהכל התייראו מהפה הגדול שלו ומיכולתו לבייש ולבזות. היתה לו מעין עקשנות זדונית לדרוך עליי ולהשפיל אותי.

כשהגעתי לשיעור ג', אמרה קלינאית התקשורת לאמי שאני צריך להיות חזן בתפילה.

כמובן שהתנגדתי. "אני לא יכול", אמרתי לאמי. "אני נמצא באטמוספרה אחרת. איך אוכל להיות חזן אם אני נתקע בכל שורה?"

היא אמרה לאמי: "אני מציעה שתלכו לכותל, זה מקום שאף אחד לא מכיר אותו, ושם תעקבו איפה הוא נתקע ואח"כ הוא יעבוד על זה".

עשינו כדבריה. הלכנו לכותל, התחלתי להתפלל לפני העמוד, בעוד אבי רושם בפנקס היכן אני נתקע.

נתקעתי די הרבה. סיימתי את התפילה כשכולי שטוף זעה, עם אבן ענקית בתוך הלב, חשתי שאני חייב לזעוק לבורא עולם על מצבי ופתאום שאגתי בקול: "ריבונו של עולם, תן לו להרגיש את מה שאני עובר!!!". היום אני יודע שלמרות הצער והכאב שמאיר גרם לי, לא הייתי צריך לרצות את ה'נקמה' בו, אולם אז, במצבי הקשה, הדברים היו חזקים ממני ולא יכולתי לשלוט ברוחי.

כולם היו המומים. הוריי, וכמובן המתפללים. אך אף אחד מהם לא אמר דבר.

יצאנו מהכותל בשתיקה. הבנתי שהגעתי לאיזה רף של סבל שכך אי אפשר להמשיך. סירבתי לדבר עם הוריי דבר וחצי דבר. לילה שלם התהפכתי על משכבי ולקראת בוקר גמלה החלטה בלבי.

למחרת ניגשתי אל המחנך ואמרתי לו: "אני רוצה לעבור שינוי מקצה לקצה. אני רוצה לעשות איתך הסכם. אתה דואג לי למקום לימודים טוב לאחר שאסיים לשנה הבאה כשאסיים ללמוד כאן, ואני מוכן לחתום לך שאני משתנה מקצה לקצה".

חתמנו חוזה. ממש כך עם סעיפים ותתי סעיפים. ואני תפסתי את עצמי ועשיתי שינוי של מאה שמונים מעלות.

במקביל, המשכתי לעבוד על התפילה במטרה להכשיר אותי להיות חזן. לדוגמה, הייתי נתקע במילה "ואאאאימרו אמן" ולמדתי איך להאריך את האיאיאיאי במנגינה כדי לעקוף את הגמגום, ולהעמיד פנים שזה חלק מהנוסח ובכך להוריד את הלחץ.

מאיר כמובן היה שם כדי לעלות על זה, "כוכוכוכהן" החליף את פניו לאאאאמרו אמן", מעולם לא פגשתי נער כל כך חכם להרע, אבל אני כבר לא הגבתי. המחנך היה מחזק ומעודד אותי ואומר: "עזוב אותו. צוחק מי שצוחק אחרון. לך עם הפנים קדימה. אל תסתכל אחורה, אתה מצליח. אני ערב לך". אלה היו המילים הקבועות שלו והן נתנו לי חשק ואמביציה.

* * *

סיימנו את שלוש השנים של חטיבת הביניים. מכל חברי המחזור אני הייתי זה שהתקבל למוסד הלימודים הכי נחשב מכולם, בעוד מאיר התקבל, יחד עם עוד חבר, למוסד פחות טוב.

מיד כשנכנסתי למקום הלימודים החדש, התחברתי ממש למחנך שלי שנתן לי את הנשמה והביע לי חום וידידות רבה.

יומיים בדיוק לאחר תחילת הלימודים בישיבה הגדולה מתקשר אלי חברי מחטיבת הביניים, זה שנכנס יחד עם מאיר למוסד הלימודים האחר ואומר לי: 'אתה לא תאמין מה שקרה'.

"מה קרה"?

"מאיר התחיל לגמגם," הוא אומר לי.

טרקתי את הטלפון. הבנתי שמאיר גייס לו חבר נוסף כדי לצחוק עלי.

הוא התקשר שוב. "אני לא עובד עליך, הוא באמת החל לגמגם". האמת, גם אם קצת האמנתי לו, נמאס לי. "מה שתגיד", אמרתי. "אני לא רוצה לשמוע על זה", וטרקתי שוב את הטלפון.

ממש לא התאים לי לחשוב כעת על מאיר או על כל מה שקשור בעבר שלי.

האמת, שברגע שנכנסתי למוסד החדש קיבלתי כוחות גדולים. גם רוחנית גם לימודית ותתפלאו - גם חברתית. במחזור מעלי היו שני בחורים שסבלו מגמגום קשה פי כמה ממני ואני פשוט התחלתי ללמד אותם איך למשוך את המילה כמו מסטיק, איך לנגן את המילים, איך לעצור לנשום אויר. בעצם הפכתי לקלינאי תקשורת שלהם והייתי גאה על כך מאד.

שבועיים לאחר שהגעתי לישיבה, מודיעים לי: "יש כאן איזה ראש ישיבה שמחפש אותך".

היה זה מנהל המוסד שבו למד מאיר, הבחור שהתעלל בי. הוא הגיע לפגוש אותי, ואני הבנתי לבד מה הוא רוצה.

ברחתי מבית הספר הביתה לא לפני ששלחתי חבר שיאמר למנהל מדוע ברחתי.

אמרתי לאבא שלי: "אני לא רוצה לחזור לעבר. הם רוצים להחזיר אותי בכוח".

עודי מדבר, והמנהל של המוסד שלי מתקשר ומבקש: "תגיע למשרד".

הלכתי עם אבי. הגענו למשרד וראינו את שני המנהלים יושבים שם יחד.

"אתה יודע מה קרה? הוא לקה בגמגום קשה, הוא כמעט שלא יכול להוציא מילה מהפה. אנחנו מבקשים שתסלח לו".

התחלתי לבכות. הכל התפוצץ לי בפנים.

"הוריי השקיעו בי הון. הוא רצח אותי. האם גם אז באו אליו משלחות כדי שיפסיק? מה אתם רוצים ממני?"

הם היו המומים. אבי ביקש ממני לצאת ונשאר איתם. כעבור מחצית השעה הם יצאו ואמרו "אנחנו מבקשים את סליחתך לא ידענו מה עברת. אין לנו שום טענה עליך".

הימים חולפים.

המנהל התקשר אליי מספר פעמים. "הוא מגמגם כבד", אמר לי, "הוא לא יכול להוציא מילה מהפה. אתה לא מבין אלו חרדות יש לו. הוא מבין היטב היטב מאיפה זה מגיע לו".

באחת השיחות אמרתי לו: "תן לי את מאיר לטלפון".

אני אומר לו: "בוקר טוב מה שלומך?"

הוא עושה אאאאאאאא. חשבתי שהוא שוב צוחק עלי. פשוט התרגלתי לשמוע אותו מגמגם בצחוק.

שוב אאאאאאא.

שתקתי. לא יכולתי להאמין שזה יכול להיות אמיתי. הוא איכשהו הוציא שברי מילים. בכה. אמר שהוא מבקש סליחה ושהוא מאד רוצה שאמחל לו.

ואז הוא עשה טעות: "תשמע כוכוכוכו..."

טרקתי את הטלפון.

אני יודע שהפעם הוא לא התכוון לצחוק לי, אבל הוא העיר את כל הכאב שהיה בתוכי.

המנהל החל לדבר איתי יום יום. הוא לא לחץ. אמר לי: "אני לא מבקש שתסלח אבל רק תשמע אותי". הוא דיבר איתי דברי מוסר וחיזוק, שאנחנו באנו לתקן דברים בעולם, ועוד ועוד.

הייתי יושב עם המנהל על חשבון זמנו הפרטי. היו לי התפרצויות בכי כשהיה מתעורר בי המצפון. הוא היה יושב איתי שעות רבות, מדבר איתי בלימוד ותוך כדי גם אומר לי דברי חיזוק. הוא עשה זאת על מנת להתחבר אלי, ולגרום לי להירגע מכל מה שעברתי.

בזכותו הסכמתי להיפגש עם מאיר ולדבר איתו.

בעוד אני התקדמתי בנושא הדיבור עד כי כמעט לא ניכר עלי שאני מגמגם (בזכות תרגילים ומשמעת עצמית שלמדתי בכל הנוגע לעקיפת הבעיה), מצבו היה הרבה יותר גרוע מאשר המצב הכי חמור שהיה לי.

ראיתי מולי שבר כלי, שלא מצליח להוציא חצי משפט מהפה. מהר מאד הבנתי שהגמגום היה עוד הבעיה הקטנה שלו. מבחור חברותי ומרכזי בחברה, הוא הפך לחסר ביטחון ואפוף חרדות. אני חושב שהידיעה כי מה שקורה לו אינו פגם טבעי אלא עונש משמים, ערערה את נפשו וגרמה לו חרדה יומיומית. לא יכולתי שלא לרחם עליו.

ישבתי לידו, הקשבתי לשברי מילותיו אמרתי לו כי אני עושה הכל כדי למחול לו אבל ייקח זמן. אם היו לי מחשבות לפני המפגש להטיח בו דברים, הן חלפו ברגע שראיתיו. לא היה צורך להטיח בו שום דבר.

אמרתי למאיר: "תראה, אני מאמין שאמצא כוחות לסלוח לך, וכדי שתראה את רצינות כוונותיי, אני מתכוון לשלוח את אמי לדבר עם קלינאית התקשורת שלי, שהיא מהמיוחדות בתחום, שתסכים לקבל אותך למרות התורות הגדולים של המבקשים להיעזר בה".

ראיתי שהוא הופתע. הוא מלמל בקושי רב דברי תודה, ובלבי כבר גמלה החלטה שאעשה זאת בשלבים. תחילה אעזור לו ולאחר מכן אמצא כוחות לסלוח לו על שנות הסבל הנוראות שהנחיל לי.

* * *

לא תאמינו מה שקרה בימים שלאחר מכן.

היינו בתהליך של סיום טיפול כי אני כבר דיברתי כאחד האדם. ואז, במפגש לפני האחרון אמי אומרת לקלינאית: "תראי, יש לי מטופל חדש שאני רוצה להפנות אלייך"

היא שאלה: "את מתכוונת לאחד הבחורים במחזור מעל בנך?"

היא אמרה: "לא, אני מדברת על מאיר".

השתררה שתיקה. היא הביטה בנו ואמרה: "אתם צדיקים אמיתיים, אתם יודעים? אין הרבה נערים שהיו מוכנים כך לסייע למי שפגע בבנם".

אחר כך אמרה: "אולי נשלח אותו למטפל אחר? אני חוששת שלמרות אצילות משפחתכם, זה עלול לפגוע בך".

כאן התערבתי: "לא, זה חלק מתהליך פיוס, אני חושב שאחרי שאסייע לו אוכל גם לסלוח לו. אני מבקש שתעזרי לי".

אז היא אמרה לנו: "אוקיי, כעת היומן שלי מלא (היא היתה קלינאית מבוקשת מאד) אבל בעוד שבוע יש לי תור אחרון עם אחד המטופלים שברוך ד' כבר מדבר באופן שוטף ולא צריך אותי. אני מתכוונת למשה. אני חושבת שזה יהיה מאד סמלי שברגע שאני מסיימת איתו, אתחיל לסייע לנער שגרם לך לכל ההפרעות הנוראות שלך".

סיכמנו להיפגש ביום הראשון שלאחר מכן, ושבוע לאחר מכן היא תתחיל לעבוד עם מאיר.

הודעתי זאת למנהל שהודיע להוריו של מאיר והם אכן סיכמו תור ליום ראשון שבועיים לאחר מכן.

ביום חמישי, שלושה ימים לפני המפגש האחרון, אירסה קלינאית התקשורת את בנה הבכור.

הוזמנו לאירוסין, ממש כבני משפחה. היינו שם הוריי ואני ושמחנו עם כולם, הקלינאית מצאה זמן לומר לאמי שהיא מחכה למפגש האחרון שלה עם משפחתנו, וכמה שהמפגש משמח ככה הוא עצוב. אלו המילים שהיא אמרה.

אלא שתכניות לחוד ומציאות לחוד.

באותו לילה בו אירסה תמר את בנה בכורה, היא הלכה לישון ובבוקר לא קמה. נפטרה במיתת נשיקה.

אין מילים שיתארו את עוצמת ההלם והכאב שהיו מנת חלקנו, המשפחה כולה.

היינו בהלוויה ואיש לא הבין מי המשפחה שמתייפחת שם לא פחות מהילדים.

יום ראשון הגיע, היום בו היינו צריכים להיפרד מהטיפולים, ואנחנו כבר נפרדנו ביום חמישי.

חברי התקשר אלי ואמר שמאיר נמצא במצב נורא. מבחינתו הוא מרגיש כאילו אלוקים מעניש אותו, כך אמר. קודם כל הטיל עליו עונש כל כך קשה מידה כנגד מידה וכעת קטף את מי שהיה יכול לסייע לו. הוא כל כך תלה בטיפול הזה תקוות וכעת אפסה תקוותו.

זה נגע ללבי. הבנתי שמאיר נמצא במקום הכי נמוך שבנאדם יכול להגיע אליו. החלטה גמלה בלבי.

נכנסתי למנהל ואמרתי לו שאני מרגיש בלב שאני יכול לסלוח לו.

הוא חקר אותי היטב אם אני בטוח שאני יכול לסלוח לו מכל הלב. הוא בא אלי הפוך על הפוך. "שלוש שנים הוא עינה אותך ופגע בך כל כך, אתה באמת מרגיש שאתה יכול לסלוח לו?"

אמרתי לו אני מרגיש שכן. ושאני רוצה שזה יהיה לעילוי נשמתה של קלינאית התקשורת.

הוא חיבק אותי ואמר: "אתה לא יודע אלו זכויות יש לך".

ואז הוא הוציא נוסח מחילה של הגר"א כדי שאומר אותו.

וכך עשיתי. פתחתי את דף הנייר והתחלתי לקרוא מתוכו. איני זוכר את הנוסח רק כמה מילים: "אני מוחל וסולח בכל לבי ובכל מאודי לפלוני בן פלונית...", ואת זה הייתי צריך לומר שלוש פעמים. וכך עשיתי.

ברגע שעשיתי את זה, ירדה לי אבן ענקית מהלב. היו לי ייסורי מצפון על סבלו של מאיר ועל כך שהוא מגמגם כבד הרבה יותר ממה שהייתי אי פעם. המחילה היתה בלב שלם, גם בגלל שבאה בתהליך.

* * *

אני בפעם השנייה כותב כאן: אתם לא תאמינו למה שקרה:

למחרת בצהריים, מתקשר אלי חברי לשעבר, "תגיד לי, מה עשית בימים האחרונים?"

"למה אתה שואל?", אמרתי.

"מאתמול בערב חל שינוי אדיר במאיר. הוא אמנם עדיין מגמגם, אבל הוא לפחות יכול לדבר. זה שינוי של מאות אחוזים וזה הגיע בשנייה".

אמרתי לו "כן, אתמול בבוקר סלחתי לו".

חברי לא האמין למשמע אוזניו עד שלא סיפרתי לו בפרוטרוט את כל מה שאירע, והאמת, אני בטוח שגם אתה לא מאמין. דברים כאלה פשוט לא מתרחשים.

בתוך שעה הגיע המנהל של מאיר בבהילות למוסד שבו למדתי. הוא רצה לדעת אם אכן מה שסיפרתי נכון. הוא לא יכול היה להאמין. הוא התיישב מולי ומול המנהל שלי, וזה אמר לו: "הכל נכון. שלשום בלילה נתתי לו את נוסח הגר"א למחילה ואתמול בבוקר הוא סלח לו בלב שלם".

המנהל אמר לי: "מה הוא חנון אף אתה חנון", והעתיר עלי תשבחות וברכות. אמר שבכל שנותיו לא נתקל במסר כל כך ישיר משמים על עניין בין אדם לחברו. "זהו מסר כפול. גם העונש שלו וגם המחילה שלך" אמר.

ועם המסר הגדול הזה אני מסיים את סיפורי ורוצה לקרוא לכל בני האדם, בעיקר ילדים ובני נוער: שִמרו על עצמכם מכל משמר מלפגוע בזולתכם. בורא עולם הרחום והחנון אינו סולח בעבירות שבין אדם לחברו והוא עלול חלילה לשלם לכם כאן בעולם הזה.

אם חלילה פגעתם במישהו, רוצו ובקשו את סליחתו פן יהיה מאוחר.

סוף דבר:

נישאתי בגיל צעיר מאד, כיום אני עוסק בהרבצת תורה לילדי ישראל ומצליח מאד בעבודתי, ובכל שנה כבר בשיעורים הראשונים אני מספר לתלמידיי את הסיפור המיוחד הזה. והאמן לי, אני כמעט ולא נפגש במהלך השנה בתלמידים שלי הפוגעים במתכוון בזולתם. הסיפור האישי שלי נושא בחובו מסר שלא מרפה.

וכעת, אני מספר לך את הסיפור, שתעביר אותו לכל הילדים הנערים והאנשים באשר הם: מי האיש החפץ חיים... נצרו לשונכם מרע... והקפידו בדברים שבין האדם לחברו!
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 19 אוגוסט 2016, 13:07

שחור, לבן, ומה שביניהם

שתי חברות נפש שגדלו יחד באותו קיבוץ, החליטו לעבור לעיר הגדולה. אך שם הן חוו משבר ערכים גדול, שהוביל בסופו של דבר לפיצול באורח חייהן: האחת התחזקה והשניה נשארה בדרכה. שנים לאחר מכן, יד ההשגחה גלגלה מפגש פתאומי עם משפחה חרדית, שהחזירה את השתיים לדרך משותפת


43873_tumb_750Xauto.jpg
43873_tumb_750Xauto.jpg (68.78 KiB) נצפה 24511 פעמים


Jברתי הילה אמנם השתתפה בחתונתי אך התרחקנו מאד. גם היא נשואה צעירה ליוצא קיבוץ אך היא לא התחברה לדת

הסיפור שלנו קשור לסערת השלגים שפקדה את אזור ירושלים לאחרונה.

אמנם עדיין אין סוף לסיפור, אך מה שהתרחש עד כה שווה סיפור בפני עצמו.

נולדתי בקיבוץ של "השומר הצעיר" בצפון. הייתי בת יחידה להורים שעבדו במשק והאמינו בחלום הסוציאלי בכל לבם.

בקיבוץ שלנו לא היה בית כנסת, ולא היתה שום נגיעה לדת, ואם היתה, זו היתה נגיעה שלילית.

גדלנו עם ערכים של סובלנות והכרה בשונה ובאחר, אלא אם כן הוא חרדי. האווירה היתה שערבים נאור לאהוב, וחרדים נאור לשנוא. האם אני מחדשת משהו? לא נראה לי. רק לאחרונה פורסם תחקיר מזעזע בתקשורת החילונית על החרדים ש"מתפשטים כמו סרטן" בשכונות חילוניות. אני רוצה לראות מה יקרה אם תחקיר כזה יתפרסם לגבי ערבים...

היתה לי חברת ילדות שהיתה לי כאחות.

היינו יחד כל היום וכל הלילה, ואם אתם מתפלאים לגבי "כל הלילה" אני מציינת כי בקיבוצים היתה נהוגה "לינה משותפת". הלינה המשותפת התבססה על עקרון החינוך המשותף שהיה נהוג בקיבוצים. על פי עקרון זה, האחריות לחינוך הילדים, לרווחתם ולהכשרתם הרעיונית והמעשית לחיי הקיבוץ הייתה מוטלת על כלל החברה. כיום ברור לכולם איזה שבר ואיזה חורבן גרמה הלינה המשותפת לנפשם של הילדים. היה זה ניסוי בבני אדם, פשוטו כמשמעו, ולמרבה המזל הוא הופסק לפני כמה שנים.

הילה (שם בדוי) היתה חברתי הצמודה, בעולם בו למושג "אחות" ממילא לא היה משמעות. למדנו באותה כיתה, הכנו שיעורים יחד, אכלנו יחד וישנו זו לצד זו, כמו אחיות בלי הבעיות שיש לאחיות...

בהגיענו לגיל 21 החלטנו יחד לעזוב את הקיבוץ ולעבור לאזור המרכז. המעבר הזה היה זעזוע עבור הוריי, לא רק מפני שהייתי בת יחידה והם היו קשורים אלי מאד (יחסית להורים אחרים שפעלו על פי השיטה...), אלא מפני שתל-אביב נחשבה עבור אנשי הקיבוץ למקום נהנתני ובלתי ראוי, הפועל ללא אידאולוגיה וללא שום רעיון. בכך, מבלי משים היו חברי הקיבוצים הכי קרובים לערכים החרדיים, רק מהכיוון ההפוך לגמרי.

הנחיתה בתל אביב היתה קשה ביותר. היינו בנות המחונכות על ברכי שיטה שהאמינה בערכים של שוויון, הסתפקות במועט ושיתוף. תל-אביב היתה ההפך המוחלט: אנוכית, מוחצנת, חומרית ואנטי-ערכית.

בתחילה הוקסמנו אך מהר מאד הקסם פג, ראינו את השקר ואת האפסיות שבחיים אלה וממש לא אהבנו, הבעיה שגם סגנון החיים הקודם ממש לא התאים לנו. פקחנו עיניים וגילינו שאנו בתוך ריק אמיתי.

באותה תקופה חברה משותפת הזמינה אותנו להרצאה תחת השם: "שחור לבן וכל מה שביניהם".

לא היה לנו שום מושג מה עומד מאחורי השם, אבל מכיוון שממילא לא היה מה לעשות והמחיר היה די זול, הלכנו.

התיישבנו והמתנו למרצה. שמו לא אמר לנו שום דבר, אבל כשהוא הופיע חטפנו שוק.

הוא היה חרדי. לגמרי. פאות, כובע, חליפה שחורה. כמו שהיינו רואות בטלוויזיה.

אמרתי לחברתי "עבדו עלינו, בואי נלך מכאן" אבל היא אמרה "מה אכפת לך? נשמע מה שיש לדוס הזה להגיד ונתחשבן עם טליה (שם בדוי) אחר כך".

הוא החל בסיפור על ילד שגדל בכפר ומעולם לא ידע שיש לו אבא ואמא. כולם מסביב דאגו שלא לספר לו. בהתחלה זה בכלל לא הפריע לו בגלל שלכולם מסביבו לא היו אבא ואמא. הם פשוט חיו לעצמם.

ואז, כשהגיע לימי נעוריו סיפר לו איש זקן על מושג כזה "אבא ואמא". זה דווקא עניין אותו מאד אבל הוא חשב שזו מעשייה מארץ רחוקה וקצת דמיין אם היה רוצה שיהיה לו אבא ואמא.

ככל שהזקן סיפר יותר, הוא הרגיש שרצונו מתגבר. יום אחד גילה לו הזקן שיש לו אבא ואמא ושהם לא רחוקים.

הוא לא ידע מה לעשות עם המידע הזה. מצד אחד רצה מאד להכיר אותם, ומצד שני הוא ממש כעס עליהם מדוע התחבאו ממנו כל הזמן.

בשלב זה פרצתי בבכי. הרגשתי שהסיפור של הדוס הזה הוא עליי. בשנות ילדותי אבא ואמא היו סתם עוד שני אנשים שאני הולכת אליהם אחרי הצהריים, אפילו לא קראתי להם אבא ואמא אלא בשם הפרטי שלהם, ואחרי שגדלתי והבנתי, כבר הייתי רחוקה מספיק בשביל לא לכעוס עליהם.

רק כשהגעתי למרכז, ראיתי משהו אחר: לכל מי שהכרתי היו אבא ואמא. ראיתי את הקשר המיוחד שיש לכולם עם הוריהם. פתאום הבנתי מה לקחו ממני בקיבוץ. זה היה בדיוק בזמן בו הקיבוצים הסכימו להכיר במשמעות האיומה של הניסוי הזה והחליטו להפסיק את הלינה המשותפת. היו שעשו זאת משיקולים אנוכיים, הם הבינו שהעדר הקשר בין ילדים להוריהם הוא הגורם מספר אחד לבריחה ההמונית של בני הדור השני.

וכעת הגיע הדתי הזה והוציא ממני את כל הכאב שהיה אצור לי בפנים. זו בדיוק אני, ילדה שגדלה בלי לדעת שיש מושג כזה אבא ואמא וכעת שהיא יודעת היא כועסת איפה הייתם עד עכשיו.

יצאתי. לא רציתי לשמוע את ההמשך. זה כאב לי מדי. הילה שבה מאוחר יותר, עצבנית.

היא אמרה שבהמשך הסיפור הדתי הזה לקח את הכל למקום של חזרה בתשובה, שיש אנשים שלא יודעים שיש בורא לעולם וגם אחרי שבסוף מספרים להם הם כועסים ולא רוצים להכיר אותו. היא אמרה שדווקא הסיפור המקורי מצא חן בעיניה אבל הוא הרס את הכל עם הנמשל.

אני המשכתי ללכת עם הסיפור הזה, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הנמשל. הלכתי להרצאה נוספת שלו לשמוע את הנמשל ומכאן הנפש החלה בחיפוש איטי אחר מהו שירפא את נפשי הפצועה.

הילה לא אהבה את הכיוון אליו הלכתי ואט אט מצאנו עצמנו מתרחקות. בשלב מסוים התחלתי ללמוד במכללה למתחזקות ומשם קצרה היתה הדרך לשמירת תורה ומצוות באופן מלא.

אגב, זה היה השלב בו הוריי התעוררו לחיים. הם עשו כל מה שיכלו כדי "להציל" אותי כדבריהם. באותה תקופה הייתי סוערת ולוחמנית. שאלתי באיזו זכות הם בכלל אומרים לי מה לעשות ואיפה היו כל השנים. סיפרתי להוריי ההמומים על הילד שלא ידע שיש לו אבא ואמא ואחרי שידע כעס איפה היו כל השנים. "מדוע הפסדתי את כל מה שכל ילד בעולם זוכה לו? מה בכלל השקעתם בי שתוכלו לדרוש משהו?"

דווקא מנהלת המכללה הרגיעה אותי, הסבירה לי שמצוות כיבוד הורים אינה קשורה להשקעתם. היא הסבירה לי שהוריי בדרכם אהבו אותי מאד ונתנו לי את כל מה שחשבו שטוב בשבילי. היא ריככה אותי מאד ובתהליך איטי התפייסתי עם הוריי והם במקביל השלימו עם ההתחזקות שלי.

נישאתי בשידוך לחוזר בתשובה כמוני, יוצא קיבוץ, ובנינו בית לתפארת.

חברתי הילה אמנם השתתפה בחתונתי אך התרחקנו מאד. גם היא נשואה צעירה ליוצא קיבוץ אך היא לא התחברה לדת. כשאני חושבת על זה נראה לי שאולי כשאומרים משל טוב שנוגע אל הלב, אין צורך בנמשל.

אך הסיפור לא הסתיים כאן.

לפני כשבועיים נתקעה משפחה חרדית, אב ואם ועוד שישה ילדים, בשלג באזור ירושלים, ואיני מדברת על כביש 1 או 443 שם הגיעו כוחות עזרה, מאוחר אמנם, אך הגיעו. הם נתקעו במקום שקט, עם נוף יפהפה אך מרוחק. הם הזעיקו עזרה וכמו כולם זו לא הגיעה. לקראת הבוקר הדלק אזל, המנוע כבה, ולאחר מספר שעות גם המצבר.

היה זה יום שישי, השעות הלכו והתקדמו. רכבם היה מכוסה שלג, כוחות ההצלה לא הגיעו וכעת גם לא היה שום אמצעי להזעיקם מאחר וסוללת המכשיר הסלולרי נגמרה. הם הבינו שאם הם לא עושים משהו הם יקפאו.

אב המשפחה יצא מהרכב, אפילו לא ידע לאן. הוא קיווה שייקלע למקום יישוב.

ואכן, הגיע לישוב, חילוני לחלוטין, ללא תושב אחד דתי. הוא דפק על דלת הבית הראשון שראה.

את הדלת פתחה לו הילה, חברתי.

היא הזעיקה את בעלה ועוד כמה מאנשי הישוב. הם יצאו ברכבים, והוא הצטרף אליהם למרות קדושת השבת מפני פיקוח נפש. הם הגיעו לרכב המכוסה כולו, הוציאו את בני המשפחה והסיעו אותם באחד הג'יפים אל הישוב.

מה עושים כעת?

לכזו סיטואציה לא חלמו אף לא אחד מהצדדים.

משפחה חילונית לחלוטין, שני ילדים וכלב, מול משפחה חרדית ביותר, אבא עם זקן, אם עם מטפחת, ילדים עם פאות. לשני הצדדים אין מושג מה עושים.

הילה אמרה: "מותר לכם להיות אצל חילוניים?"

האב אמר: "מותר לנו להיות אצל יהודים". כולם צחקו צחוק שקצת הפשיר את הקרח, תרתי משמע.

"בדרך כלל החרדים אומרים 'בואו תעשו אצלנו שבת'. כעת תורנו", אמרה הילה.

כאן החל גישוש עדין. חברתי ידעה שלחרדים אסור לאכול כל דבר ושיש איזושהי בעיה עם כלים.

היא לקחה כלים חד פעמיים והתכוונה לבשל משהו...

אם המשפחה החרדית הצטרפה אליה, ובעדינות לחשה לה מה מותר ומה אסור.

"מבחינתנו אסור לאכול כל דבר שיבושל או יחומם בשבת. לכן אנו נסתפק בדברים הבסיסיים: חלות, טונה, שימורים, שתייה, ירקות, כל מה שיש. יהיה בסדר, לא תזיק לנו דיאטה..."

הילה עקבה אחר האישה, היא החלה יחד עם בעלת הבית לאסוף את כל המוצרים שניתן היה להפיק מהם משהו לשבת. היא קלטה היטב את המבט החטוף לבדוק אם יש הכשר על המוצר. בתוך עשרים דקות אספו ערימת מוצרים ולאחר מכן החלו להכין מהם ארוחה בכלי פלסטיק. הם הכינו ארוחה חלבית, סלט ענק, גבינות מכמה סוגים, שימורי תירס, שוקולד למריחה לילדים, ועוד... הילה התנצלה כל העת שאינה יכולה להגיש להם את מה שהיא באמת יודעת לבשל, אך כולם הבינו שבמצב שנוצר זה מה יש וזה הכי טוב שיש.

לאחר ארוחת השבת התיישבו שני הזוגות לשיחה.

בעלה של הילה החל כמובן בשאלות הנפוצות "מדוע לא הולכים לצבא" ושאלות בסגנון הזה, אך אבי המשפחה החרדית לא הסכים בשום אופן להיכנס למקומות הללו. "אנחנו אורחים שלכם. הצלתם אותנו, אתם עושים איתנו חסד מאד גדול בכך שאתם מארחים אותנו ואל תחשבו שאני לא מבחין בהתחשבות שלכם, שאתם לא מדליקים את מכשירי התקשורת בבית... אנחנו בשום אופן לא נגיע איתכם לוויכוח או ריב. אסכים לענות על כל שאלה, אך לא כזו שתעורר עימות". הוא נתן להם מספר דוגמאות מהן שאלות של דיון ומה ריב וכיוון אותם לדיון בשאלה הפשוטה ביותר האם יש בורא לעולם ואם כן, מה הוא דורש מאיתנו, ומדוע אנחנו צריכים להיענות לדרישתו.

"כל הדברים האחרים הם שטויות. אם תתעקשו לריב עליהם, אסכים לעשות זאת, לא כשאנו אורחים שלכם ואסירי תודה לכם על כל רגע שאנחנו כאן".

השבת הזו היתה השבת הכי מרתקת שעברה על הילה ובעלה. הם הרשו לעצמם לשאול שאלות קשות. להפתעתם לא נתקלו בשום כעס ובשום רוגז, והילה היתה מספיק חכמה להבין שהם באמת לא מתרגזים. בשבת הזו הם נכנסו למקומות שמעולם לא חשבו להגיע אליהם, בין השאר מפני שהתרחקו כמטחווי קשת מכל עיסוק בנושא.

בין לבין קשרה הילה שיחה עם האישה, והן מצאו עצמן מתחברות כנשים לדברים הבסיסים בחיים, גידול ילדים ומשפחה. הילה ראתה מולה אמא לכמות בלתי סבירה מבחינתה, שישה ילדים, שמתפללת להרבה יותר, ובפעם הראשונה ראתה את הצבעוניות הרבה בתוך מה שראתה כשחור משחור.

לקראת מוצאי שבת סיפרה הילה לאישה החרדית על המפגש האחד והיחיד שהיה לה עם אדם חרדי. היא החלה לספר לה את הסיפור על הילד שלא ידע על המושג אבא ואמא, על הקשיש שגילה לו שיש לו אבא ואמא. כבר בתחילת הסיפור החלה האישה החרדית לדמוע, עד שהבכי הפך להתייפחות ממש כמו ילדה קטנה.

הילה פשוט חיבקה אותה. הרגישה שיש משהו מאחורי הבכי הזה. הסתבר שהיא נושאת סיפור חיים לא פשוט בכלל. הוריה נפטרו בזה אחר זה עד הגיעה לגיל חמש. היא כלל אינה זוכרת אותם, הקהילה עטפה אותה בחום ואהבה. היא גדלה אצל קרובי משפחה שנתנו לה את כל הטוב שבעולם, אך לא הצליחו להוות תחליף להורים ממש. "הם נתנו לי יותר מכל ילדיהם, הרעיפו עלי כל טוב צעצועים, בגדים ופינוקים. אין לי שום טענות נגדם. אבל אין תחליף לאבא ואמא", יבבה, "הסיפור שסיפרת לי הוא בדיוק הסיפור שלי".

הילה נפתחה לגמרי והחלה לספר לה על ילדותה. "לי כן היו אבא ואמא, ולמרות זאת לא ידעתי מהם אבא ואמא. וכשגילו לי זה כבר היה מאוחר", כך אמרה והחלה לספר על ילדותה מזווית שמעולם לא פתחה עד כה, גם לא לפני בעלה. לבה של הילה נפתח ולפתע החלה להרגיש את כל הכאב שהיה אצור בה על העדר דמות ההורים בחייה. מוצאי שבת הגיע ושיחתם נמשכה הרבה לאחר מכן.

שתי המשפחות נפרדו בידידות במוצאי שבת. ג'יפ הסיע אותם לביתם, ולמחרת הגיע הבעל לקחת את רכבו.

הקשר בין הילה לאורחת החרדית הפך ליומיומי. הילה מצאה עצמה נמשכת להתעניין בעולם החרדי ומהר מאד ביהדות. זה אמנם טרי מאד, אפילו השלג לא הפשיר, אבל אני מקווה שזה תחילתו של תהליך מבורך.

ואיך אני יודעת מכל זה?

השבוע התקשרה אלי הילה אחרי שנים לא התקשרה. היא סיפרה לי על השבת המוזרה שעברה עליה והוסיפה: 'את יודעת מה הכי משונה כאן? שעד היום ראיתי את החרדים השחורים בדיוק כמו שהם: שחורים. כמו פלקט שאין מאחוריו כלום. אפילו לא רציתי להתקרב ולבדוק אם יש משהו מאחור. אני חושבת שרוב החילוניים הם כך.

דווקא השלג הלבן הזה הביא למפתן ביתי את השחורים ובשבת אחת בודדת נוכחתי לדעת כמה צבע יש בתוך החיים שלהם, כמה חום ואהבה ואנושיות וכמה אני יכולה להתחבר ל'שחור' הצבעוני הזה".

היא סיפרה וסיפרה וסיפרה, ואז הבריק לי רעיון: את יודעת משהו הילה? זוכרת איך קראו להרצאה שגרמה לי להתחיל את התהליך של החזרה בתשובה?

הילה חשבה וחשבה ופתאום אמרה: "רגע... משהו עם לבן, כן, "שחור ולבן ומה שביניהם".

"הבנת הילה?" אמרתי. "אצלי זה היה הסיפור, אצלך זה היה השלג. שנינו התעמתנו עם השחור והלבן, אני הגעתי אל השחור מהכפור והבנתי. אצלך, השחור הגיע אל הכפור הלבן. לשתינו יש תשובה על "השחור, הלבן, ומה שביניהם"...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 20 אוגוסט 2016, 21:11

אור הלבנה כאור החמה.

זה סיפור על חיי נישואין לא פשוטים, שלאחר פרק א' קשה, נפתח פרק ב' משמח ומלא תקווה עם מסר חשוב: גם אם נפלתם למקום שאינכם מסוגלים להיות בו, אל תשכחו להתייעץ ולהסתייע באנשים הקרובים לכם, ולהחזיר את חייכם למקום שכל כך רציתם שיהיו בו.

43513_tumb_750Xauto.jpg
43513_tumb_750Xauto.jpg (70.19 KiB) נצפה 24400 פעמים


שלום ר' חיים, אני לא יודעת אם הסיפור שלי שווה פרסום כי הוא סתם סיפור על אישה אחת בלתי חשובה. אבל אני מוצאת לנכון לכתוב אותו כי אני מאמינה שהוא ייגע ללב הרבה מהקוראים שלך.

גדלתי בבית שקט עם הורים שקטים ודי "מרובעים". הם היו אנשים טובים שעבדו הרבה והרוויחו מעט. לא היו להם שום קשרים וממילא גם לא זכו לשום פרוטקציות.

להוריי היו חמישה ילדים, כשאני השלישית. ילדת סנדוויץ', אבל אל תדאג לא היה מי שילחץ מלמעלה או מלמטה כי כולנו היינו די שקטים לא מציקים ולא מופרעים.

הוריי היו ילדים יחידים להוריהם, כך שמשפחה גדולה לא היתה, בעצם לא היתה משפחה בכלל חוץ מאנחנו ואנחנו. גם חברים לא היו, אולי חוץ מחברים לבית הכנסת שגם הוא לא היה יותר מדי בולט, אבי היה הצעיר מכל המתפללים.

נסה לדמיין לעצמך משפחה לא ידועה ללא קשרים ללא חברה. זו היתה המשפחה שלנו. האמת שבילדותי לא הרגשתי בזה אך כשנכנסתי לבית הספר קלטתי שאנחנו פשוט בודדים. די היה לי להקשיב לסיפורי חברותי על המשפחות הענפות שיש להן ועל השכנים והחברים של ההורים כדי להבין שאותנו שכחו איפה שהוא, בעצם, לא היה שום צורך לשכוח כי מעולם לא היה מי שהזכיר אותנו.

שנים אחר כך הבנתי שאחיי גדלו די בשולי החברה, כלומר הם למדו במוסדות טובים, אבל לא היו להם את האישיות ואת הידע לקשור קשרים חברתיים, כך שאם היית שואל עליהם מחצית היו אומרים שלא מכירים ומחצית אחרת היו אומרים דברים טובים בגלל שלא מכירים.

לא יודעת איך הצלחנו להיות משפחה כזו ללא חברה, לא קשרים, ללא שום משהו שיבליט אותנו וייתן לנו את המקום שלנו.

אחי הקטן היה שונה מעט. הוא כן הצליח להתחבב בחברה ואפילו הביא חברים הביתה, שזה היה משהו שפשוט לא הכרנו, וגם התארח. אחי באמת הצליח יותר מכולנו לכל אורך החיים שלו אבל את המחיר אנחנו שילמנו, כי בשלב מסויים הוא קלט שהמשפחה היא לא משהו שמעניין אותו ופשוט היה עם החבר'ה, וכשהתחתן התיישב בעיר אחרת והיה מגיע פעם בשנה לכמה שעות לבקר.

אבל אני מקדימה את המאוחר.

שני אחיי הגדולים נותרו רווקים עד גיל מאוחר. אני התחלתי להיפגש בגיל 23 כי חשבתי שאולי יתחתנו וחבל לעקוף אותם עד שהם עצמם לחצו עלי להתחיל שידוכים באמרם שלא נורא שבת עוקפת בן.

אז עקפתי והתחלתי בשידוכים. נפגשתי עם שני בחורים שלא רצו אותי אחרי פגישה ראשונה ואז הציעו לי בחור שדווקא כן רצה להמשיך אחרי פגישה ראשונה.

האמת שהוא לא כל כך התאים לי, אבל לא ידעתי את זה... כלומר לא היה לי שום מושג שיש עוד בחורים בעולם שאולי מתאימים לי. הוא היה בחור שונה מהאחים שלי, ונראה גם מנהיג כזה אז הסכמתי להמשיך למרות שהוא לא מצא חן בעיני מההתחלה.

לאחר תקופה קצרה התארסנו. באירוסין היו המון מהמשפחה שלו ורק המשפחה שלי. לא שכנים ולא חברים ולא כלום.

כבר לאחר האירוסין הוא החל לדבר נגד ההורים שלי, ואמר שהם טיפשים ומרובעים. רציתי לומר לו שהם אמנם מרובעים אבל בכלל לא טיפשים, אבל העדפתי לשתוק כי הייתי טיפוס ששותק.

לקראת החתונה ראיתי כמה מידות לא טובות שלו, אבל לא חשבתי אפילו בכיוון של להגיד משהו למישהו.

אחרי החתונה זה נהיה סיוט גדול.

הוא פשוט דרך עלי וביזה אותי והעליב אותי בכל הזדמנות, הוריד את הביטחון העצמי שלי לאפס, צחק עלי, העביד אותי, ולא אמר לי אפילו מילה אחת טובה.

מבית רגוע ושלו שלא ראיתי בו אפילו טיפת רע בכל חיי, לא לעג ולא ציניות ולא צעקות, ובטח שלא מכות, הושלכתי לחיים שכלל לא הכרתי עם כל הדברים ההפוכים ממה שהורגלתי.

אני עצמי השתלבתי בעבודה טובה במחשבים, ומכיוון שהייתי די מוכשרת הרווחתי בכלל לא רע. את הכסף הייתי מוסרת לו והוא היה עושה בו כטוב בעיניו.

הוא היה קם מאוחר, בכלל לא עבד, ובכל הזמן שלא ישן ולא היה מחוץ לבית היה דורך עלי ומעליב אותי, ואני נשאתי את חרפתי בדומיה.

נולדו לנו שני ילדים, בת ובן, ואני חייתי חיים בלתי אפשריים ואפילו לא ידעתי על כך.

כשהבן שלי הגיע לגיל שלוש והוא החל לפגוע גם בו, הבנתי שאני צריכה לעשות משהו, אבל לא ידעתי מה.

רק בהגיעו לגל ארבע הייתי במקרה, ואין מקרה בעולם, באיזה קורס להעצמה, ומישהי סיפרה על משהו שקרה בחייה וכולם הזדהו איתה ואני הבנתי שמה שהיא מספרת אפילו לא מתקרב לעשר אחוז ממה שאני וילדיי עוברים. באתי בשקט למוסרת השיעורים, רבנית יראת שמים, וסיפרתי לה בהיסוס שנראה לי שמשהו לא תקין אצלנו. היא הקשיבה לי, אני בכיתי והוצאתי את כל מה שקורה לי. היא נראתה נדהמת. לא האמינה שדבר כזה יכול להתרחש. וכשסיימתי עודדה אותי וביקשה ממני רשות שבעלה, רב השכונה יפנה לבעלי.

היססתי, אבל היא אמרה לי שיותר גרוע ממה שיש לי לא יכול להיות.

כשהרב הזמין אותו לא היה לו מושג על מה. הוא הלך, וכשחזר היה כולו אש וגופרית. אני לא רוצה לתאר מה קרה בבית, אבל השתוללות זו מילה עדינה.

פחדתי לחזור ולספר לרבנית מה קרה, אך היא היתה מספיק חכמה פשוט לבוא אלי הביתה ולראות במו עיניה את מצבי.

הרב ורעייתו הכניסו כמה עסקנים לעניין. היו כמה נסיונות לסדר את העניינים אך הסתבר שבעלי הוא איש קשוח שלא מוכן אפילו לשמוע על טיפול, שלא לדבר על להשתנות. ויום אחד הוא פשוט הודיע שפתח תיק בבית דין להתגרש, בהתחלתה הרגשתי נורא אך הרב והרבנית עודדו אותי בשקט שלא להתנגד, ומצאתי עצמי גרושה.

כאן מגיעות שלוש שנים קשות.

הייתי בודדה. הורי היו מסכנים ולא ידען מה לעשות איתי ועם המצב הזה שמאד תסכל אותם. המשכתי לעבוד ולפחות סוף סוף היה יעוד טוב לכסף. השקעתי אותו בילדיי ובטיפוח הבית, וזה עשה רק טוב. אך אני הרגשתי עצמי עדיין האישה הכי מסכנה והכי בודדה בעולם.

הרב והרבנית לא עזבו אותי, הם היו מזמינים אותי לביתם, היו מתעניינים בשלומי, הרבנית היתה מעודדת אותי ובשלב מסויים החלה להציע לי שידוכים.

נפגשתי עם כמה אך הם לא התאימו לי. החיים לימדו אותי מספיק כדי לראות מה מצפה לי על פי רמזים.

ואז הציעו לי אלמן, מבוגר ממני בתריסר שנים. בתחילה היססתי, אך הרבנית עודדה אותי לנסות. נפגשתי, ובפעם הראשונה גילתי בן אדם מעולם אחר.

על ההתחלה ראיתי בן אדם טוב, טוב מוחלט, חכם, רגוע, מלא אכפתיות, מעניין ומרתק. היו לו שאלות שהעידו על הבנה ותשובות שהעידו על אנושיות, בסוף הפגישה הראשונה מצאתי עצמי מתפללת שיענה תשובה חיובית.

והוא ענה, וכך הלאה ולאחר ארבע פגישות הוא הציע שנתחתן.

הסכמתי מיד והחתונה נקבעה לעוד שלושה שבועות.

נישאנו בטקס צנוע ומאז השתנו חיי. קשה לי להסביר מה התחולל בי.

על פי הצעתו, בחודש הראשון מסרנו את הילדים שלי להוריי, וילדיו היו מספיק גדולים, אחת מהן נשואה, כדי להסתדר עם עצמם.

גרנו לנו חודש בצפון.

החודש הזה היה טיהור לכל הרע שעברתי בחיי, סיפרתי לו הכל והוא הקשיב והקשיב, ואחרי שהוצאתי את המטען הראשון הוא החל לתת לי כוח.

איך כוח? פשוט במילים. הוא דיבר ואמר לי איך הוא רואה אותי ואת תכונותיי, הוא שיבח ושיבח ותיאר כמה אני מיוחדת וכמה אני טובה ונעימה וחרוצה וחכמה וחייכנית וטובת לב ועדינה ועוד מאות שבחים שמעולם לא שמעתי אפילו אחד מהם, לא מהורי ובוודאי שלא מבעלי הראשון.

בהתחלה חשבתי שהוא סתם אומר, אך מהר מאד הבנתי שהוא באמת מאמין בזה, אז אמרתי "אוקיי, הוא מאמין בזה, אך יום אחד הוא יבין שהוא סתם מדבר". אבל הוא היה כמו אישיות מלאה בחום ובאהבה ובמילים טובות. הבנתי כיצד יצאו לו ילדים כל כך מיוחדים, שכל כך חמים וזורמים ושקיבלו אותי ממש כמו אמא (למרות הזמן הקצר שהיה להם להתרגל אלי).

סיימנו את החודש הקסום הזה, חזרנו לבית, עם הילדים שלו ושלי, והתחלנו לבנות משפחה.

איני יודעת איך מרגיש מישהו שזכה בפיס, אני רק בטוחה שההרגשה שלי היתה טובה משלו.

מחיים בודדים ללא זהות ללא הכרה ללא חום וללא הרעפה, לפתע הוטלתי לתוך חיים טובים ומאושרים שאיני יכולה אפילו להתחיל לתאר אותם.

בעל נפלא, חכם, קשוב, עדין, טוב לב, מסייע, מפרגן ועוד פעם מפרגן ושוב ושוב. ילדים חכמים, מצחיקים, טובי לב, ותרנים, לא ביקורתיים, שמחים בחלקם למרות העצב שנשאו על מות אימם היקרה לאחר מחלה.

הבטחתי לעצמי שאפצה אותם על אובדנם, ובאמת הייתי קמה מוקדם כדי להכין להם את האוכל והביגוד שהם זקוקים לו, השתדלתי לסייע בשיעורי הבית ולהיות מעורבת בכל צרכיהם, הייתי ערנית לכל מצב רוח, ועוד הרגשתי שאני לא משיבה להם מספיק על האושר שנפל עלי.

קשה לי לתאר את המתנה שקיבלתי ובעיקר את ההפתעה הגדולה הכרוכה בה. אני, שלא ידעתי על קיומם של כאלה חיים, פתאום קיבלתי חיים במתנה.

שני ילדי השתלבו במשפחה כאילו היו שם מאז ומתמיד והפכו לילדים ערניים, חברותיים, ושמחים בחלקם.

למשפחה נוספו עוד שני ילדים משלנו, וזה רק הוסיף על השמחה והאושר שהוא מנת חלקנו.

כיום אני עומדת לקראת נישואי אחת מבנותיו של בעלי, שהיא בתי לכל דבר.

ליוויתי אותה כמו אימא לכל דבר, בפגישת ההיכרות עם הורי החתן, באירוסין, בקניות ובהכל. ופתאום השאירה לי מכתב שגרם לי התרגשות, אין לי רשות לגלות את תוכנו אבל היו בו כל כך הרבה חום ואהבה, ותודה והכרה וקבלה שלי כאימא שלה לכל דבר, שהזניקו את תחושת האושר שלי לגבהים בלתי רגילים.

במהלך השנים נישאו שני אחיי ואף ילדו ילדים, בעלי חיבר אותם למשפחה ואי אפשר שלא להבחין בהשפעה הטובה של ההתקרבות הזאת עליהם, אני תמיד אומרת "והיה אור הלבנה כאור החמה".

אנחנו משפחה שנשכחה איפשהו, כמו ירח ביום של ליקוי ירח. אני לא צוחקת. זה ממש מתאר אותנו, ולפתע הגיע בעלי ומשפחתו כמו שמש חמה שעטפה אותנו, האירה על כולנו והפכה את אורה החיוור של הלבנה לאור החמה.

המסר שלי הוא די ברור אך אומר בכל זאת:

יש כל כך הרבה אנשים שיש להם מלכתחילה את מה שאני קיבלתי, והם אינם יודעים להעריך זאת כי הם בטוחים שככה זה אצל כולם.

רציתי לומר להם שזה לא כך. שיש אנשים אבודים שאין קרני אור על פניהם. אני באתי משם ויודעת להעריך כוחה של משפחה חמה ובעל טוב ותומך. כדאי שגם אתם אנשים, נשים וילדים, תדעו להעריך את מה שיש לכם.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 20 אוגוסט 2016, 23:57

מתנת אביונים

בפורים שעבר חילק רב השכונה שלנו אלף דולר ל-30 משפחות נזקקות. כיצד הגיע לרב סכום גדול כזה, מדוע טס ליום אחד לפריז ואיך עצה של רבו המובהק גרמה לישועה גדולה? רבים לא יודעים את פרטי המקרה, אך כעת, ברשותו אני אספר את כל הסיפור

43092_tumb_750Xauto.jpg
43092_tumb_750Xauto.jpg (68.34 KiB) נצפה 24375 פעמים


אני בעל תשובה מזה עשרים שנה. העבר שלי רחוק מלהיות מפואר, והאמת שאני מתבייש. רק אציין שבעבר נחשבתי לבחור שמטיל חיתתו על הבריות ואף ריציתי עונשי מאסר על כך.

מאז ששבתי בתשובה, עזבתי הכל והתחברתי לרב השכונה שלנו, שהוא אדם משכמו ומעלה, ואני הולך בדרך שהוא מתווה לי ורווה ברכה. בפורים שעבר חילק רב השכונה אלף דולר ל-30 משפחות נזקקות. לא רבים ידעו מאיפה נפל עליו סכום עתק כזה, אבל כעת, ברשותו אני אספר את כל הסיפור.

לא קל להיות רב שכונה בשכונה שלנו. בוא נקצר ונאמר שהוויכוחים שמגיעים אליו זה לא בכיוון של "השכן לא מדבר איתי" או "יש לנו ויכוח ממוני". האמת שזה לא כל כך בכיוון של דיבור אלא יותר בכיוון של המחשות גופניות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אנשים לא פשוטים יש בשכונה שלנו. הרבה חובות, הרבה בעיות והרב שיהיה בריא קשוב לכולם, מדבר בגובה העיניים, מנסה לפתור בעיות ומוכן למסור את נפשו בשביל הזולת.

יום אחד הגיע לרב אחד מתושבי השכונה. מסתבר שנכנס לחובות בגלל בעיה רפואית של בן משפחה, רק יש חובות ויש חובות. החובות שלו לא היו לבנקים, אלא הלוואה בשוק האפור. אותו אדם היה זקוק נואשות להלוואה, והבנק לא היה מוכן לתת לו כזאת. לכן הוא פנה לשוק האפור.

והחבר'ה האלה מהשוק האפור, לא תאמין כמה הם נוחים, שלא כמו הבנקים מיד נותנים. לא שואלים שום שאלות על כושר השתכרות וכל מיני מילים שרוב הציבור לא מבין. אתה גם לא צריך לחתום על אותיות קטנות, כי גם את האותיות הגדולות הם לא תמיד מכירים...

החבר'ה האלה מהשוק האפור די ישנים עד לרגע שפיגרת חצי שעה בתשלום, שלא לדבר על פיגור של כמה ימים. אז הם מתבררים כפחות נוחים ממה שחשבת. הם מבקשים ממך את החוב ומוסיפים עליו "קנס" של כפל, או תשלומי ארבעה וחמישה. לא נכנסים לקטנות של שולחן וכיסאות וגם לא יוציאו כסף על מכירת הרכב המקרטע שלך, כי למה ללכת לשרוף זמן וכסף כשאפשר פשוט לשרוף את האוטו בעצמו במחיר של ליטר דלק??

וזו רק ההתחלה. אני מציע שנדלג על ההמשך, מסיבות ברורות.

מה שבטוח, שאותו תושב בא עם מקרה כואב ביותר של חוב של חמשת אלפים דולר לצורך רפואי דחוף, שתפח ותפח והגיע לכדי שלושים אלף דולר.

הרב שאל אותו: "למי אתה חייב?".

התושב אמר את השם ובאותו רגע ידע הרב שהאיש בצרה אמיתית.

כבוד הרב למוד תושבים ששוטחים לפניו את מצוקותיהם הכלכליות ואף עוזר פה ושם על ידי גיוס תרומות או חיבור עם קרנות צדקה, אבל כאן, מדובר היה בפיקוח נפש. האיש שעמד מאחורי החוב נודע כאדם אלים שאינו מתפשר לעולם וכשמנסים לשלוח אליו אנשים לדבר על ליבו, הוא בדרך כלל מעלה את החוב כעונש על הניסיון להשפיע עליו.

הרב אמר: "תשמע, אני מבין את מצוקתך ואני מוכן לתרום מכספי הפרטי 500 שקל על אף שגם מצבי אינו מזהיר, אבל סכום של שלושים אלף דולר הוא סכום שאיני יכול לעמוד בו".

האיש המסכן ענה: "אני יודע כבוד הרב, לא באתי כדי לקבל ממך כסף אלא המלצה".

מסתבר שלאותו אדם קרוב רחוק בצרפת. מישהו פנה אל אותו קרוב רחוק וסיפר לו את הסיפור וזה אמר כי יהיה מוכן לתרום עשרת אלפים דולר, אך הוא מעוניין שדמות רבנית תקבל את הכסף והיא זו שתעביר את הסכום היישר לבעל החוב.

זה היה רעיון מבריק, חייבים להודות. כנראה אותו קרוב-רחוק צרפתי היה בחור עם ראש על כתפיו וידע מה הוא עושה... הוא לא רצה שהכסף יעבור טלטלות מיותרות העלולות לשמוט חלק ממנו או כולו לידיים אחרות, כמו למשל למי שתיווך בינו לבין קרובו בעל החוב.

"מה אני צריך לעשות?", שאל הרב.

"אני אממן לך כרטיס טיסה הלוך ושוב לצרפת ובחזרה", אמר האיש, "אתה תיסע ביום ראשון לפנות בוקר ותחזור באותו היום בשעה שבע בערב. זה רק 16 שעות מזמנך ואני יודע שהן מאד יקרות, אבל זה מציל אותי".

הרב לא חשב פעמיים. להקדיש יום בשביל אדם נזקק היה משהו שאמנם הצריך ממנו התארגנות שלמה בגלל שיעוריו הרבים, אך מבחינתו זה היה דבר קטן לעשותו.

ואכן, במוצ"ש שלאחר מכן עלה על מטוס לפריז ונחת בערך בשעה תשע ושלושים.

מיד כשהוא נוחת, על הקו בעל החוב:

"אתה לא תאמין", הוא אומר, "בבוקר, שעה לאחר שעלית למטוס נודע לי שקרובי הצרפתי נאלץ לעשות נסיעה דחופה לרומא, ניסיתי להודיע לך אבל אתה כבר היית באוויר".

הרב לקח נשימה. כל הנסיעה היתה לחינם. עד שהוא מתארגן ונוסע לצרפת, העשיר פשוט מתעופף ונוסע.

"הכל משמים", אמר הרב, "אני אחזור בידיים ריקות".

"...יש אולי סיכוי אחד", אמר על החוב

"והוא?"

"לא יודע, הטיסה לאיטליה יוצאת בעשר וחצי. אולי תפגוש אותו איכשהו בטרמינאל".

"זה רעיון", אמר הרב, "אני אמתין כאן".

כשהשיחה נותקה נזכר הרב שזה לא כל כך רעיון טוב משום שהוא עדיין לא התפלל שחרית והתכוון לנסוע לפריז להתפלל במניין וכעת אם יחכה יפסיד את המניין ויאלץ להתפלל ביחידות. ואם ייסע לא יוכל לשוב עד עשר וחצי. דילמה.

חשב וחשב, וכשיהודי, גם אם רב, מסתפק, הוא הולך לרב שלו.

והרב שלו היה הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין שליט"א.

הוא יצר קשר עם בית הרב. הרב אמר לו "תיסע, תתפלל במניין, ולאחר מכן תחזור ותפגוש אותו".

רב השכונה ניסה להסביר לרבי יעקב אדלשטיין "כבוד הרב, לא שייך לשלב בין השניים, או שאני נשאר ופוגש אותו או שאני הולך להתפלל במניין ומפסיד את הפגישה".

הרב אדלשטיין אמר: "תיסע ותתפלל וד' יהיה בעזרך".

הרב אפילו לא חשב פעמיים, נסע לפריז התפלל במניין, לאחר מכן מיהר לשדה התעופה ובשעה 11 הגיע. אמר לעצמו נמתין כאן עד שבע בערב.

הוא לא מספיק לעשות שני צעדים ולפתע ניגש אליו יהודי צרפתי "אתה הרב מישראל?"

"כן, זה אני".

"תחילה אני רוצה להתנצל על זה שברגע האחרון ברחתי לך, זו היתה פגישה חשובה. מהרגע לרגע, והייתי חייב לנסוע. אתה לא תאמין אבל הטיסה לרומא התאחרה. לי היה ברור שכנראה נסעת מכאן לפריז ולא חיכית לי ובכל זאת חיפשתי ואני רואה שאתה פשוט נשארת כאן. זה גורם לי אי נעימות גדולה. קשה לי להאמין בכך שפשוט כבוד הרב המתין לי כך בשדה התעופה. אך אל תדאג, צערך לא היה לשווא. בגלל ההשתדלות המיוחדת שלך אני אגדיל את התרומה".

וכאן הוא שלף המחאה. "אני רושם כאן שלושים אלף דולר שיכסו את כל החוב של קרוב המשפחה הרחוק שלי. אני רק רוצה לוודא שאתה תעביר את זה ותדאג שלא יסתבך שוב".

הרב התלבט. הוא ידע שזו אינה האמת. שהוא לא באמת המתין לו אלא נסע לפריז.

"תראה" אמר הרב "לא נעים לי, אבל אני רוצה לתקן אותך, אתה טועה. אני לא חיכיתי לך עד עכשיו. אני נסעתי לפריז וחזרתי. זה ממש נס שפגשת אותי כאן". האיש הביט בו בתדהמה. היה ניכר בו שמשהו מתחולל בראשו.

"כעת אני ממש מתפעל ממך" אמר העשיר, "אם היו לי ספקות, ולא היו, כעת ברור לי שאתה איש אמת ושניתן לסמוך עליך. ואתה יודע מה? בטח הוצאות הטיסה עלו לקרוב שלי –אני ארשום צ'ק נוסף שיכסה לך הכל".

הרב סיפר לעשיר על השיחה שהיתה לו עם הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין שאמר לו "סע להתפלל והכל יהיה בסדר". כעת שנינו רואים כמה נכון לשמוע בקול הרב.

הם נפרדו בידידות רבה, והרב שב בטיסה לישראל.

כשהגיע החליט כי האת הצ'ק השני הוא ימסור למי ששילם על הטיסה. חזקה היתה עליו מצוותו של העשיר להעביר ישירות את הכסף בלי מתווכים בדרך. כשהגיע לישראל הוא הרים טלפון למשרד הנסיעות ובירר מי שילם את הנסיעה.

הם אמרו לו את השם.

ברגע שהרב שמע את השם – הוא הבין שהעסק הזה בכלל לא כמו שהוא חשב.

מזמין הטיסה היה איש השוק האפור. זה שבגלל "איומו" נעשתה כל הנסיעה הזו.

הרב, למוד טיפוסים ונוכלים, החליט שצריך לעשות בדיקה נוספת לסיפור הזה.

הבדיקה היתה מהירה. הסתבר שתושב השכונה שבא לבכות לו, היה שותף לאותו איש שוק אפור, והשניים תכננו לעשות "עקיצה" לקרוב המשפחה הצרפתי. ליצור מצג של "איום" ו"סכנה" ולעורר את רחמיו של העשיר. זה האחרון ידע עם מי יש לו עסק וביקש אישיות תורנית שתערוב שהסיפור אכן נכון. הרב שלא ידע על קשריו של תושב השכונה ריחם עליו וכמעט נפל בפח. כמעט.

אם העשיר לא היה נותן את הצ'ק הנוסף לכיסוי הנסיעות, ובמילים אחרות אם לא היה נוסע לפריז להתפלל במניין ולא היה מודה על האמת – הוא באמת היה נופל בפח.

הרב לא היסס לרגע. הוא התקשר לעשיר הצרפתי וסיפר לו את כל הסיפור. האיש היה המום לגמרי. הרב הציע לו לקרוע את הצק אך הוא אמר לו: "לא ולא. הכסף הזה מיועד לצדקה. אתה תחלק אותו לעניי שכונתך ואני מבין שיש הרבה כאלה, על פי שיקוליך".

כעת תבינו איך נפל גשם כזה של תרומות ל-30 העניים של השכונה שנבחרו בקפידה על ידי הרב על פי מידת עניותם. מסתבר שהקב"ה עצמו העביר כאן מתנות לאביונים דרך שליח נאמן – רב השכונה.

האמת, שנשארה עוד משפחה אחת שהרב אמר שמגיע לה, אבל הכסף נגמר ואני אמרתי לרב שאולי נעשה מגבית מכול המשפחות כדי לחלק. הרב אמר. "אני לא נוגע בכסף שלהם, אלא אגייס בשבילם במיוחד".

זה הסיפור, פחות או יותר, ואתם בטח שואלים איך אני נכנס לתמונה?

לא משהו משמעותי. אתם מבינים שהעשיר הצרפתי התקשר מיידית לקרוב משפחתו ואמר לו שישכח לתמיד מהקרבה המשפחתית. העקיצה נפלה. איש השוק האפור ממש לא אהב את צעדו של הרב ושיגר איומים כלפיו ואף הודיע לו שמבחינתו "הוא חייב לו" ואם לא יביא את הכסף תחכה לו "מתנה" ליד הבית.

מכיוון שאנחנו עוסקים ב"מתנות לאביונים", הרב החליט להקדים רפואה למכה, ושלח אותי כמתנה מקדימה.

אני הגעתי לבחור שידע היטב מי אני ומה אני. הוא שאל בעדינות ובמעט הכנעה למה אני מתערב, אמרתי לו שאיני מתערב בעסקי ההלוואות שלו, למרות מה שאני חושב עליהם, אבל כאן מדובר במעשה רמאות ובאיום על הרב שלי, וכאן זה כבר כן עניין שלי.

"ובכל זאת הבאתי לך מתנה של שלום", אמרתי לו והושטתי לו את כל הכסף ששילם על הטיסה. "זה שייך לך ובזה הרב לא נגע", אמרתי לו, "אני מצפה שתתקשר לרב ותבקש מחילה".

הוא הביט בי. הבאתי לו את המבט מפעם... ואז הוא אמר "בסדר צדיק, תגיד לרב שאני חוזר בי ומבקש מחילה, וגם את הכסף קח שיחלק לעניים."

לחצנו יד ואני חזרתי לרב עם עוד מתנה אחת למשפחה האביונה האחרונה שנשארה...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 09:33

מכונית יקרה מאד

מה קורה כאשר גנב מכוניות מבוקש, עסוק ב"שגרת עבודתו", ולפתע מוצא במכונית הגנובה "סחורה" יקרה מאד - ילד בן שנתיים וחצי, שהוריו שכחו אותו ברכב סגור ובחום כבד? זהו סיפור שזורק אור על שפלות האדם, אך גם על יכולתו לחזור למוטב בכל רגע ורגע.

42961_tumb_750Xauto.jpg
42961_tumb_750Xauto.jpg (49.29 KiB) נצפה 24349 פעמים


שלום ר' חיים. כבר חודשיים אני מתלבט אם לכתוב לך את הסיפור שלי, למרות הידיעה שיש בו הרבה מסר, ואני חושב שהוא יעניין אותך. קשה לי לחזור אל העבר שלי, וגם יש בי פחד מוצדק שהאנשים היקרים לי כיום - יוכלו לזהות במי מדובר, אם המכתב באמת יגיע לידי פרסום, ובכל זאת אני לוקח את הסיכון.

כיום אני בן 45. נולדתי בתל אביב למשפחה מסורתית מעוטת יכולת. בימי נעוריי הייתי מסתובב עם כל מיני טיפוסים, לא בדיוק מ'סלתה ושמנה' של החברה. אבי ניסה לנתק אותי מהם - אך ללא הצלחה.

בגיל 15 התחלתי להתדרדר. היה לי חבר בשם יוסי (שם בדוי), ויחד היינו עושים כל מיני תעלולים.

יוסי ואני היינו חברים עד גיל 18, ואז נפלטתי אל הרחוב. לא עברו כמה חודשים, עד שהתדרדרתי לפשע. ביקשו ממני לגנוב מכונית, ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.

מצאתי את עצמי עם התואר המפוקפק: "גנב מכוניות".

* * *

אני רוצה לומר לך משהו על גנבים בכלל וגנבי מכוניות בפרט. אני חושב שגנב, הוא הכינוי הנחות ביותר לאדם. גם בעולם הפשע מתייחסים בזלזול לגנבים ולפורצים.

אנשים הגונים מדמיינים לעצמם, שלגנב מכוניות יש בוודאי איזה מגרש חניה ענק של מרצדסים ליד הבית. האמת היא, שתעשיית גניבות הרכב היא כה גדולה ועניפה - שהגנב הוא רק בורג קטן ועלוב - ובדרך כלל הכי בזוי בתוכה.

אולי לא תאמין, אבל הגנב, על אף שהוא זה שמסתכן בתכל'ס. השכר שלו בהתאם - בין 500 ל־1000 שקל למכונית, גם מכונית ששווה מאה וחמישים אלף שקל - רק כדי שתבינו כמה בזוי וחסר חשיבות הוא הגנב - אפילו בין הפושעים.

ה"שם" שלי הגיע גם למשטרה. הם ידעו שאני הגנב הכי לוהט באזור, אבל במדינה המוזרה הזו - דואגים לגנבים יותר מאשר לאזרחים - ואני אומר לך את זה מידע אישי. השוטרים מכירים אותך, מזהירים אותך ויודעים על כל גרוטאה שגנבת - אבל בלי הוכחות הם לא יכולים לעשות כלום, מקסימום לעצור אותך, לשאול כמה שאלות על כוס קפה - ולצאת במפח נפש. הגנבים אינם נזהרים מלגנוב - אלא מלהשאיר הוכחות, או חלילה להיתפס על חם.

הרבה פעמים נעצרתי. ואם חברת "עלית" היא אימפריה, זה בגלל מספר כוסות הקפה ששתיתי בחקירות במשטרה.

* * *

כעבור שלוש שנים, מגיע למשטרה באזור שלנו שוטר חדש - יוסי, חבר הנעורים שלי, שיחד איתו עשיתי בעבר כל מיני תעלולים. מסתבר שהוא נהיה בן אדם - ואחר כך מבן אדם, הוא נהיה שוטר. ממש תפנית של 360 מעלות. ופתאום מצאתי את עצמי יושב על כוס קפה עם החבר שלי לשעבר - כשהוא חוקר אותי.

הוא היה מזהיר אותי: "אתה יודע שסוף גנב לתלייה. בוא תהיה בן אדם ישר, תעבוד כמו כולם, תתפרנס. תראה מה יצא ממך - הגנב הכי מפורסם בתל אביב."

אני כמובן עונה לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר, וכך היינו נפרדים - הוא לעבודתו, ואני, גם כן – 'לעבודתי'...

מאז שיוסי נכנס למשטרה, הרגשתי שהטבעת מתהדקת סביבי. יותר מדי מעקבים, האזנות, פיתיונות - הציבו כדי לתפוס אותי. חשדתי מיד שיוסי, שמכיר את השיטות שלי - מנסה להפיל אותי. שלחתי אליו מסרים סמויים שיעזוב אותי, והוא הודיע שלא ינוח ולא ישקוט - עד שיתפוס אותי.

מהר מאד הוא גם הצליח להניח עלי יד, כשפרצתי בחניון מסוים לאיזה סובארו (זה היה סוג המכונית שהתמחיתי בה). יוסי היה זה שארב לי ותפס אותי על חם. הפעם ישבתי מולו בחקירה, ולא הרגשתי כל כך "בעננים". ידעתי שצפוי לי עונש.

נשלחתי למאסר של שנה וחצי, וכשיצאתי ממנו - חזרתי מיד ל"עבודה".

יוסי התחיל להיצמד אליי ממש כמו עלוקה. חבריי הגנבים אמרו לי: "מומו, הבן אדם רואה בך פרוייקט". זה התחיל להרגיז אותי.

צריך להבין שיש הסכמה מסוימת בין שוטרים לגנבים. כל גנב יודע שהתפקיד של השוטר הוא לתפוס אותו - ואין לו שום דבר אישי נגדו. לכן גנבים לא פוגעים בשוטרים שתופסים אותם. אבל ברגע שנראה ששוטר מחפש מישהו באופן אישי - נוצר גם מאבק אישי, שעלול להיות מסוכן לשני הצדדים.

וזה מה שקרה ביני לבין יוסי.

* * *

דיברתי עם כמה מהחברים שלי, על כך שצריך לעשות משהו בעניינו - וזה עוד דבר שאתם צריכים לדעת: בכל מדינה מתוקנת - אם גנבים יוצאים נגד שוטר - השם שלו רק עולה, כי זה מראה שהוא עושה את העבודה שלו כמו שצריך. אבל המדינה שלנו היא לא מדינה מתוקנת. כאן (וגם בארה"ב) השוטר תלוי קצת בחסדי הגנבים. כלומר, אם הם ממש רוצים, הם יכולים להביא לפיטוריו. מספיק שהם מעלילים עליו שהיכה מישהו חזק מדיי, או חמור מזה - שהוא שותף איתם ברווחים - הקידום של הבן אדם נעצר, והוא נדחק אל מחוץ למשטרה.

זו אגב, הסיבה לכך שרק שוטרים מושחתים או פוליטיקאים מגיעים לצמרת (בלי להכליל, כמובן). לשוטרים ישרים וייקים אין שום סיכוי לעלות יותר מדיי בדרגות, בעיקר במדינה בה דואגים לזכויותיו של הגנב, יותר מזכויותיו של האזרח או השוטר.

יוסי התחיל לפעול נגדי ולהפעיל אמצעים מתוחכמים. האמת היא שבצדק. הייתי גנב פעיל מאד.

התחלתי לדבר עם חבריי הגנבים, על כך שצריך לפגוע במעמדו של יוסי, בדרך הידועה רק לנו.

* * *

יום שישי אחד, אני הולך לחוף שרתון בתל אביב, רואה שם מכונית סובארו סטיישן לבנה. אני צופה עליה רבע שעה, וכשרואה שאיש אינו טומן לי פח, צ'יק צ'אק פותח, מנטרל אזעקה, מתניע ומתחיל לנסוע.

בערך ברחוב הירקון ליד בן יהודה, אני מסתכל בראי ורואה ילד קטן, שוכב במושב האחורי בלי תנועה. אני מבין מיד שאבא שלו השאיר אותו בשמש, באוטו סגור ורותח - לפחות לרבע השעה שהייתי שם, ומי יודע כמה יותר.

אני עוצר בחריקה, מוציא את הילד, שהיה רותח ואדום, ומתחיל להנשים אותו. הילד בן השנתיים וחצי בערך, לא מגיב - כאילו בלי רוח חיים. זה היה נורא ואיום. הלכתי לאמצע הכביש, עצרתי את התנועה ואמרתי לנהג הראשון: "תזמין אמבולנס מהר".

הוא יצא מהרכב והלך לטלפון ציבורי (אז עוד לא היו טלפונים סלולריים). בינתיים אני מנשים את הילד, מרגיש שהוא נושם טיפה, וקורא לבעל קיוסק שילך להביא הרבה מים. התחלנו לשפוך על הילד, להרטיב את כל הגוף שלו, שממש רתח. האמת היא, שכמעט הייתי בטוח שהוא ימות, אבל עדיין היתה לי תקווה.

הרגשתי שאני לא אסלח לעצמי אם הילד החמוד ההוא ימות. ביקשתי מהבן אדם לצלצל שוב, ובאמת כעבור כמה דקות הגיע אמבולנס, והצוות התחיל לעבוד על הילד.

שאלו מי האבא של הילד, וכולם הצביעו עליי. אמרתי שאני לא האבא של הילד. בינתיים מגיעה משטרה. ידעתי שאם לא אברח יעצרו אותי, אך לא היה לי אכפת מכלום. השוטר שלא הכיר אותי, שואל אם אני יודע מי האבא, ואני עונה שלא ושיעזוב אותי עכשיו במנוחה. הוא שואל אותי: "אם אתה לא מכיר את האבא, אז מה הוא עשה ברכב שלך?"

"תעזוב אותי," אמרתי לו. "זה לא הרכב שלי, טוב? גנבתי אותו בחוף שרתון ומצאתי את הילד בפנים."

* * *

עמדתי ליד צוות ההצלה, מנסה לעזור, מתעלם מהמבטים שהופנו אליי. ראיתי בזווית העין שהשוטר ממהר לרכב ומשדר משהו. ידעתי שכעת יבואו לעצור אותי, ולא היה אכפת לי משום דבר - רק שהילד יחיה.

ופתאום הילד מתעורר לחיים ומקיא, וזה סימן טוב, כי מי שמקיא - זה סימן שהוא חי. אבל זה גם סימן רע, כי זה מעיד על התייבשות וכל מיני בעיות. אני כולי עסוק בילד, לא אכפת לי מה קורה. בשלב מסוים אני ממש מתחיל לבכות ומבקש מאנשי ההצלה לעשות הכל כדי להציל אותו.

בינתיים אני רואה תכונה מסביב. מישהו הביא את אביו של הילד מהחוף. הוא היה היסטרי לחלוטין. בכה וצעק שהילד שלו מת. הוא הסביר שהוריד את הבן הגדול שלו לפני שעה ורבע(!) ליד החוף, וסבר שלקח איתו גם את התינוק. לאחר מכן החנה את הרכב ולא הבחין בילד שלו, ששכב בדיוק מאחורי המושב שלו. הוא היה מפוחד, רעד כולו ובכה בכי היסטרי.

ואת מי אני רואה ליד האבא? את רב פקד יוסי יוצא מהניידת שלו.

אנשים מסביב התחילו להרגיע את האבא. אמרו לו שקרה נס והאוטו נגנב ממגרש החניה, והגנב גילה באמצע הנסיעה את התינוק, ודאג להזמין את כוחות ההצלה. האבא ביקש לראות את הילד, וכשראה שהוא חי, התחיל לבכות כזה בכי, שכולם בכו איתו. זה היה מאד מרגש. כל אחד חשב על הילד שלו - גם אם אין לו כזה.

אני רואה שיוסי מעיף עליי מבטים, ויודע שזהו - כעת ייסגר חשבון בינינו.

האמבולנס יוצא לדרך, ואני כמו ג'נטלמן ניגש ליוסי עם הידיים קדימה. "קדימה," אני אומר לו. "שים את האזיקים, כל הכבוד, תפסת אותי."

ומה אומר לי יוסי: "סלח לי, אדוני. אני לא מכיר אותך. תסתלק לך מכאן, כי אתה מפריע לסדר הציבורי".

אני בהתחלה לא מבין מה קורה, ויוסי פשוט דוחף אותי מהכביש. ואז אני קולט שיוסי פשוט ויתר על הזדמנות הפז שלו לעצור אותי, אחרי שתפס אותי על חם.

נהיה לי קר וחם בגוף. פתאום ידעתי מדוע עשה את זה. יוסי הוא איש של כבוד. הוא ידע שגנבים אחרים חסרי מצפון (ורובם כאלה, כי גנב ומצפון לא הולך יחד) - היו יכולים להסתלק ולנטוש את הילד. לא איש כמו יוסי ינצל את המסירות שלי - נגדי. הלכתי משם בוכה מבפנים, גם משמחה על הילד שניצל, וגם מהכרת תודה ואהבה לחברי ואויבי - יוסי.

* * *

השבת עברה עליי בסערת רגשות. ידעתי שמה שקרה לי, קורה לבן אדם פעם בחיים - אם בכלל. הרגשתי שזהו איתות משמיים. לא ידעתי מה בדיוק מאותתים לי.

מהר מאד עברה השמועה בין כל הטיפוסים השליליים באזור, וכולם התחילו לתת לרב פקד יוסי כבוד. כולם ידעו - יוסי, על אף שהוא שוטר, הוא איש של כבוד.

ואז קרה דבר נוסף. התקשר אליי אביו של הילד. הוא סיפר לי שהילד כבר בבית ואמר לי ש"המקרה שקרה" הציל את הילד שלו. כנראה לא היה לו נעים להגיד "הגניבה שביצעת".

אחר כך אמר לי שסיפר את העניין לאדם צדיק מבני ברק, והוא ביקש ממנו להגיד לי לבוא אליו.

האמת, לא הרגשתי נעים. מה לגנב בזוי וחוטא שכמוני ולרב צדיק? אבל האיש מאד ביקש, ואני, יש לי כבוד לרבנים - אז הלכתי איתו.

* * *

מדובר ברב ידוע בבני ברק, שהרבה באים אליו לבקש ברכות ועצות. האב הציג אותי בפניו, והרב אמר לי ככה בפנים, את האמת, בלי הנחות: "אתה יודע ש'לא תגנוב' זה אחד מעשרת הדברות? מי שעובר על הדיבר הזה יהיה בגיהנום. בגיהנום יש כל מיני מדורים. יש חוטאים מכובדים, ויש חוטאים בזויים, כך שגנבים סובלים גם מהגיהנום וגם מהביזיון הגדול".

והוא ממשיך: "כעת נזדמן לך לקיים מצווה שאני עצמי לא קיימתי. זכית להציל חיים. כאשר תעלה לשמיים, תוכל לומר שהקב"ה עצמו סובב את הדברים, כדי שיינצלו חייו של הילד הזה. אך אם תמשיך עכשיו בגניבות - שוב לא תוכל לטעון ככה. אני אומר לך שקיבלת מסר משמיים להפסיק עם הגניבות, להיות אדם ישר, ואם תוכל - גם לקיים תורה ומצוות ולכפר על החטאים."

כשהוא דיבר, השפלתי את העיניים, וכשהוא שאל אותי אם אחדל מהגניבות - עניתי שכן. לא יכולתי להעז את פניי כנגדו. הוא נתן לי טפיחה על הכתף ואמר: "יופי יופי - אני אברך אותך".

התחלתי ללכת, והוא פתאום קורא לי ואומר: "מעניין אותי מאיפה זכית שמשמיים יתנו לך כזה סימן וזכות להציל חיים. מה היו המעשים הטובים שלך?"

חשבתי קצת ואמרתי: "אולי בגלל שהייתי גנב הגון ולא הייתי מרמה את המזמינים".

הוא צחק ואמר: "אין גנב הגון. אין דבר כזה".

אז נזכרתי בעוד משהו. סיפרתי לו שהמנהג שלי תמיד היה לאסוף את הדברים החשובים שהיו ברכב, כמו רישיונות ומסמכים אישיים - והייתי שולח אותם לבעלים לפי השם הרשום עליהם. זה היה מנהג שכולם צחקו עליי בגללו, וראו בו חולשה מצדי. אבל לי היה חשוב מאד, לשלוח חזרה את המסמכים, שלפחות לא יסבלו יותר מדי.

הוא נהנה מאד ממה שאמרתי ואמר: "זה יפה. זה יפה. אולי אתה לא גנב הגון, אבל יש לך לב טוב ומידות טובות. כנראה אינך מתאים להיות גנב."

* * *

מאז עברו חמש עשרה שנה. במהלך השנים חזרתי בתשובה שלמה, אני עושה הרבה "תיקונים" לכפר על הגניבות הרבות, ומנסה להשיב כמה שיותר.

התחתנתי עם אישה טובה. יש לי שבעה ילדים צדיקים ומקסימים, והרבה נחת.

אבל יש לי עוד ילד אחד, בן 17 וחצי. אני מתכוון לילד שמצאתי והצלתי בגניבה האחרונה שלי. אני עוקב אחרי הגדילה שלו. אני רואה איך הוא מתפלל, איך הוא לומד טוב - ואני יודע שלא לחינם הקדוש ברוך הוא סובב כזה סיבוב כדי להציל אותו. אני אוהב אותו ושומר עליו - מבלי שידע.

הוא לא מכיר אותי ולא יודע שאני הצלתי אותו ממוות, ובמחשבה שנייה - הוא גם לא מעלה על דעתו שגם הוא בעצם הציל את חיי.

ואולי בעצם הקב"ה לא שלח אותי להציל אותו, אלא שלח אותו כדי להציל אותי?

את האמת לא אדע. מה שלא יהיה, אני יודע שיש אלוקים - ומאמין בכל ליבי ומאודי, כמו שהכל מאמינים שהוא חי וקיים, הטוב ומיטיב לרעים ולטובים.

וגם לרעים שנעשים טובים.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 09:34

חומות של תפילה

הסיפור הבא לא התרחש לפני חמישים שנה, וגם לא לפני עשר שנים. הוא התרחש ממש לפני פחות משנה, בימי מבצע 'צוק איתן' בעזה. זהו סיפור על ויכוח דתי, שהמשיך בהחלפת פתק קטן – וסופו... בנס גדול וקידוש ה' עצום. כוחו של פסוק.


42960_tumb_750Xauto.jpg
42960_tumb_750Xauto.jpg (65.42 KiB) נצפה 24348 פעמים


בתקופה ההיא נסע בעלי המתנדב בארגון חסד ידוע, לכיוון הדרום. בדרכו נפגש עם גדוד, שהיה רגע לפני כניסה לשדה הקרב בעזה, ושם נקשרה שיחה בינו לבין גיא (שם בדוי), אחד הקצינים.

הקצין שאל את בעלי היכן הוא גר והתפלא לשמוע כמה ילדים יש לנו. מובן שהוא התעניין אם בעלי עשה צבא ובעלי ענה לו כי שירת את עם ישראל בלומדו בישיבה ובכולל. זה כמובן הוביל לוויכוח נימוסי אבל נוקב מאד.

הסתבר כי הקצין הוא איש שמאל, בן קיבוץ, אתאיסט לחלוטין, שמעולם לא התפלל ואפילו תפילין אין לו.

הקצין הביע דעות ברורות בעד הפרדת הדת מהמדינה, אמר שאין לו שום בעיה שאנשים יהיו דתיים אך לדעתו ארץ ישראל צריכה להיות ללא זיקה לשום דת, הכל צריך להיות פתוח בשבת ושצריך לבטל את הרבנות הרגילה ובוודאי שהרבנות הצבאית. בקיצור היו לו דעות שבפירוש מתאימות לחמישה אחוז מעם ישראל.

מכיוון שהיו להם 12 שעות עד להתארגנות לכניסה, היה להם זמן לשוחח, ובעלי נכנס איתו לשיחה עמוקה. הוא אמר לקצין שאם אלה הן דעותיו מדוע לא יגור בחו"ל, דבר שהרגיז כמובן את הקצין. "אני ישראלי" אמר ובעלי אמר לו: "אבל אתה איש שמאל ולפי עקרונותיך אתה חי בארץ אותה גזלת מאחרים". הקצין אמר לבעלי כי אינו גר בשטחים ובעלי ענה לו שעל פי תפיסת הערבים כל פינה בארץ ישראל שייכת להם, וכשאתה שואל ערבי מעזה איפה הוא גר הוא יענה "ביפו", "ברמלה", "בחיפה" וכו'.

הוויכוח הגיע למבוי סתום כאשר בעלי ניסה להביא אותו לתובנה שמי שאינו מאמין בקב"ה ובתורתו, מוסרית אסור לו לגור כאן, ובוודאי שלא להילחם על הארץ.

בשלב זה הרגיש בעלי שהקצין מתחיל לכעוס והם עלולים להיפרד מתוך עימות, לכן ביקש לחדול מהוויכוח ולספר לו סיפור שייקח רק חמש דקות.

לסיפור לא מסרבים ואז בעלי סיפר לו סיפור שהולך אצלנו במשפחה מפיו של הדוד שרגא, סוכן ביטוח במקצועו, אך איש ספר שמנצל כל דקה פנויה ללימוד.

ובכן, הדוד שרגא היה בשנות השישים (לפני חמישים שנה) נציג מחלקת העליה של הסוכנות באנגליה. הוא אגב הכיר אישית את יחזקאל מזרחי, שדברת עליו בסיפוריך, איש חיל הים שמצא את מותו על הצוללת "דקר".

היה זה בשנת 1968. ללונדון הגיע מרדכי (מורל'ה) בראון, אז קצין חינוך ראשי בצה"ל, להיות שותף במסע לעידוד עלייה באנגליה.

הדוד שרגא הפגיש אותו עם נציגי הקהילה הישראלית בלונדון ובהם ר' אבא בורנשטיין ובארי מנדל, ויחד ארגנו כנס גדול לעידוד עלייה.

אל פגישת ההכנה הגיע מורל'ה בראון. הם דיברו על דרכים לעודד את האוכלוסייה לעלות לארץ ישראל.

בראון הפתיע את השלושה ואמר להם כי הוא רוצה לספר להם סיפור שסיפר לו שר החינוך זלמן ארן, לפני חצי שנה כשנפגשו במטרה לקדם את "התודעה היהודית" בקרב אזרחי מדינת ישראל.

זלמן ארן נולד בשנת 1899 ברוסיה וגדל בבית דתי. כשהיה בן 16-15 החלה תקופת המהפכה הקומוניסטית הרוסית שסחפה אחריה צעירים רבים, כולל אותו. הקומוניזם שדגל בכפירה מוחלטת, בשוויון ובביטול כל מה שמפריד בין בני אדם, ובראש בראשונה דת, קסם מאד לבני הנוער, ואלה נטשו את המסורת ודבקו בדת החדשה: הקומוניזם.

על פי עקרונות הקומוניזם, אפילו אזכור של שם אלוקים מהווה סתירה ל"דת החדשה", וממילא הצעירים, גם היהודים, היו מנותקים מהיהדות, ולא הזכירו משהו שקשור לתפילה או לדברים שבקדושה.

"יום אחד", סיפר שר החינוך ארן, "הגיעו לכפר שלנו קוזאקים, והתחילו להפגיז את הכפר. אנחנו ברחנו לגבעות ופצצות עפות עלינו מכל עבר, ובכל נחיתה אנחנו רואים חברים שלנו נהרגים ונפצעים. אני רץ מעבר לשדות, נופל וקם, והפגזים מסביבי ובאופן אינסטינקטיבי התחלתי לומר פרקי תפילה והתחננתי לקב"ה שאצא מזה בשלום. הגעתי למקום מבטחים ופתאום נתתי מכה על הפה שלי. 'מה עשית זלמן?' אמרתי לעצמי. 'הרי אתה מהפכן, איך אתה התפללת?' מצאתי את עצמי בודק שאיש לא שמע את תפילתי".

מורל'ה בראון עוד לא סיים את הסיפור. "כששמעתי את סיפורו של זלמן ארן, השבתי לו: "אתה יודע כבוד השר? גם אני חייב לספר לך סיפור אישי. כשהייתי בן 19 הייתי מפקד מחלקה במלחמת תש"ח. היינו באיזור חמי יואב, ליד אשקלון, עם מחלקה של עשרים בחורים מצוידים בנשק דל. עלינו על גבעה ולפתע אנחנו שומעים רעש גדול. אנחנו מסתכלים ורואים צבא עצום מתקדם אלינו, אלפי אנשים, תותחים, רכבים ואנחנו עשרים בחורים. אני, כמפקד המחלקה רואה את זה ויודע שאנחנו מחוסלים לגמרי. לא ידעתי מה לעשות. שום רעיון לא היה במוחי. והם מתקרבים אלינו במהירות. ואז לראשונה בחיי חשתי צורך להתפלל לאלוקים שיציל אותנו, אבל לא ידעתי איך מתפללים. אפילו מילה אחת מהדבר הזה ששמו תפילה לא היתה לי, ואני שואל אותך שר החינוך: אותך לימדו להתפלל אבל אתה לא רצית להתפלל, אבל מדוע לנו לא נתת לפחות את ההזדמנות שנוכל להתפלל? מדוע כשר החינוך מנעת מהדור שלנו את היכולת הזו לבחור?"

בעלי סיים את הסיפור לקצין המרותק ואמר לו: "אני אחיך ולא רוצה לריב איתך, אבל עליך לדעת שמרדכי בראון קרוב מאד לדעות שלך. הוא הפך לימים להיות ח"כ מטעם מר"צ. אם תרצה תוכל לשאול אותו על אמיתות הסיפור של דודי שרגא. ואני אומר לך ידידי היקר, שאני מאחל לך שלא תהיה במצב שתבין שרק התפילה תסייע לך, אבל עליך להצטייד למקרה כזה לפחות בפסוק אחד, שיהיה לך מה לומר במקרה שנראה לך שהכל אבוד. יש איזה פסוק שאתה יודע?"

הקצין אמר לו מתוך אי נעימות: "תן להיזכר, יש איזה משהו, אבל אני לא זוכר. משהו עם ברוך אתה ד'" הוא לא ידע את ההמשך.

בעלי אמר לו: "קח את הפסוק 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד'. זהו משפט שכל יהודי חייב להכיר. תשנן את התפילה הזו, ואני מקווה בשבילך שתאמר אותה סתם כך, ולא בסיטואציה של מורלה בראון וזלמן ארן".

הוא רשם לו בפתק את המילים: "שמע ישראל" בכתב ברור ומנוקד וצירף לשם את שמו ואת מספר הטלפון שלו והם נפרדו בידידות.

שלושה ימים לאחר מכן בעלי מקבל טלפון.

על הקו היה מישהו שהזדהה כאיש צבא. הוא אמר כי התבקש על ידי גיא (הקצין שעימו שוחח בעלי) להודיע לו כי הוא נפצע ומאושפז בבית החולים 'סורוקה' וכי הוא ישמח לשוחח איתו. איש הצבא אמר כי גיא אינו יכול בשלב הזה לדבר בפלאפון.

בעלי לא חיכה רגע, הוא לקח את הרכב וטס לכיוון 'סורוקה'.

כשהגיע למחלקה ואמר את שמו אמרה האחות: "זה הבחור שגיא רוצה לדבר איתו". בעלי הבין שהוא הפך לנושא במחלקה.

כשהובילו אותו למיטתו של הקצין אמרו לו שהוא נפצע באורח בינוני וכי נשקפת סכנה לאחת מעיניו. בעלי קרב למיטתו וראה שהוא חבוש בשתי ידיו, בחזהו ובפניו.

ניכר היה שהתרגש מהגעתו של בעלי.

אביו שהיה לצדו אמר: "אתה זה הרב שהוא ביקש לדבר איתו?" בעלי אמר שהוא אמנם שומר מצוות, אבל לגמרי לא רב. בשלב הזה סיפר האב על נסיבות פציעתו של הבן.

מסתבר שזה קרה בשכונת סג'עיה במהלך המבצע לטיהור השכונה.

בנו הוביל קבוצת חיילים לאחת הסמטאות כשלפתע הגיחו שלושה מחבלים מתוך איזה בניין והחלו להמטיר עליהם אש תופת. גיא הסתער בראש הכוח והשיב אש. שני מחבלים חוסלו ואחד ברח לתוך בניין.

גיא ועוד שני חיילים דלקו אחריו כשהשאר מאבטחים מאחור. הם נכנסו בזהירות רבה לתוך המבנה וקלטו שהמחבל מסתתר מאחורי גרם מדרגות. הם זרקו רימון יד לכיוון וכמובן תפסו מחסה כשידיהם מכסות על ראשם והרימון התפוצץ.

רגע אחרי הפיצוץ, שמעו צליל שאין לטעות בו, היה זה רימון נוסף שהושלך על ידי מחבל רביעי שהתחבא באחד המסדרונות.

הרימון היה מול עיניהם, שניה וחצי לפיצוץ. גיא היה במצב שכיבה שלא אפשר לו להרחיק את הרימון וזה התקרב אליו, שניה, שתיים... גיא וחייליו התאבנו לנוכח מה שידעו שהולך בוודאות לקרות, ואז... הרימון פגע בעוצמה בקנה הרובה של גיא ותזוזה מקרית של גיא הפכה את הנשק למעין מחבט שהעיף את הרימון בצורה קשתית לכיוון ממנו נזרק. ואז, לפני שנחת, בעודו באוויר- התפוצץ.

ארבעה נפצעו. אחד באורח אנוש ומת מפצעיו – היה זה המחבל שזרק את הרימון ולא היה יכול לצפות שהרימון יפגע בדיוק בברזל דק כמו לוע של רובה. הוא היה בעמידה וחטף את רוב הרסיסים, גיא וחייל נוסף נפצעו באורח בינוני והחייל שהיה מאחוריהם באורח קל.

"דיברתי עם החייל שנפצע קל", אמר אביו של גיא. "הוא אומר שזה היה נס אמיתי, מארץ הניסים. אם הרימון היה נוחת עליהם כולם היו נהרגים בוודאות. ופתאום הנקישה ההיא בלוע של הרובה והתזוזה המקרית של גיא כמו מחבט, זה לא משהו טבעי מה שהיה שם", אומר האב. "כשדיברתי עם גיא הוא אמר שהנס הזה בזכות אחד דתי. אתה חייב להבין שגיא לא קיבל חינוך דתי אבל הוא בחור רציני ואם הוא אומר את זה וגם מבקש שיוציאו מהארנק איזה קמע שכתבת לו, כנראה שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים. מה שאני לא מבין זה איך הצלחת לגרום לו לקבל את הקמע שלך – זה לא גיא שאני מכיר".

"אל תדאג", אמר בעלי, "אני לא יודע לכתוב קמעות. ומה שנתתי לו זה לא קמע רק תפילת 'שמע ישראל' זה הכל".

בעלי התקרב אל גיא הוא היה חלוש וחבוש אך בהכרה מלאה. "בשניות האלה שהרימון התגלגל אלי, ידעתי שזה הסוף. הייתי במצב שכיבה בגלל הרימון שזרקנו, כל הפק"ל עלי וידעתי שלא אוכל להגיע אליו ביד. פשוט שכבתי שם בחוסר אונים וראיתי את המוות מתגלגל אלי ואז הבנתי בדיוק מה עבר על שר החינוך ההוא זלמן ארן ומה עבר על הח"כ ההוא מרדכי בראון. אלו רגעים שאין לך בהם שום שליטה ואתה יודע שכולך נתון לכוח אחר. בדיוק הרגעים בהם אתה פונה לאלוקים גם אם חשבת שאתה לא מאמין בו.

אם לא הייתי פוגש בך רוב הסיכויים שהייתי נשאר בלי שום תפילה לומר, כמו הח"כ ההוא ממר"צ. אבל לי היתה את התפילה שרשמת לי. הסתכלתי עליה פעם פעמיים לפני כן וזכרתי את המילים, אני לא בטוח שהספקתי לומר את כל המשפט ולא בטוח אם אמרתי אותו כדי להינצל או בגלל שידעתי שאני הולך בטוח למות, אבל פשוט צעקתי שמע ישראל ואז הרימון פגע בקנה של הנשק, התקשת חזרה למחבל והתפוצץ באוויר בינינו לבינו..."

בעלי היה נרגש מאד, ירדו לו דמעות מהעיניים. לשמוע בחור שהצהיר כמה ימים לפני כן שהוא אתאיסט ומתנגד לכל גילויים של דת מדבר כך...זה היה קידוש ד' אמיתי.

ובעלי אומר לו: "אני נושא עיניי לשמים וקורא עבורכם 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד'. זהו הפסוק שנישא על שפתי יהודי בכל שנות גלותו, והוא ממשיך ונישא גם כעת, לעד".
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 09:38

הזיכוי

מה הייתם עושים במקרה ששכחתם במונית את כל כספי הפנסיה שחסכתם במשך שנים, ובעל המונית החליט לא להשיב אותם? העצה של אחד מגדולי הדור גרמה לא רק לסוף מפתיע לסיפור, אלא לזיכוי רבים עצום, והכי חשוב: לשיעור מוסר חשוב אודות נפש האדם. תאמין שיכולים לתקן? ממש כך


42959_tumb_750Xauto.jpg
42959_tumb_750Xauto.jpg (66.65 KiB) נצפה 24345 פעמים


לאחרונה התוודעתי אל סיפוריך דרך בית הכנסת שאני מתפלל בו, וזה הביא אותי לספר לך את סיפור שאירע לפני שנים ספורות, סיפור הקשור באחי, שגם מי שאינו מאמין בניסים יודה שיש בו נס גלוי ממש.

אני מתגורר בעיר ידועה במרכז הארץ.

לפני כמה שנים, פרש אחד מתושבי העיר מעבודתו והעדיף לקבל את כל כספי הפנסיה שלו בחבילה אחת. את הכסף הוא המיר לדולרים, בסך 170 אלף דולר, והוא התכוון לקנות דירה שתכניס לו דמי שכירות.

הוא השיג משכנתא של כמה מאות אלפי שקלים, וביום חתימת החוזה לקח את הכסף בתוך חבילה חומה ענקית, עצר מונית ונסע לכיוון מקום המפגש עם עורך הדין.

בדרך התקשרו אליו ממשרד עורכי הדין וטענו שחסר מסמך, הוא התעקש שהמסמך נמצא אצל עורך הדין, המזכירה ערכה חיפוש ואמרה שהיא לא מוצאת והוא התעקש ואמר שכשיגיע הוא יעבור על התיק ויראה להם כי המסמך אכן נמצא.

כמובן שהוא היה לחוץ מאד וביקש מהנהג למהר וכשהגיעו ליד הבניין בו שוכן המשרד של עורך הדין נתן לו שטר של חמישים – עשרה שקלים יותר ממה שהיה צריך, ואמר לנהג אין לי זמן לעודף אני יוצא.

ויצא.

הוא רץ לכיוון המשרד ופתאום נזכר ששכח משהו בתוך המונית.

המשהו הזה היה חבילה ובתוכה מאה ושבעים אלף דולר!!!

הוא החל לרוץ אחר המונית אך זו הסתובבה ברחוב הסמוך ונעלמה. הוא הבין שאין לו מה לרוץ וניסה לחשוב איך משיגים את הנהג. בשניות הבאות התברר לו שאין לו מושג מי הנהג, איזו חברה, ואפילו סוג הרכב לא היה ידוע לו פרט לכך שהוא בצבע לבן...

מתנשם ומתנשף הוא הגיע למשרד עורכי הדין ושם התבשר כי המסמך נמצא, המוכרים כבר הגיעו ואפשר לחתום על החוזה... רק אז שמו לב שהוא היסטרי... "תביאו טלפון" הוא אמר "שכחתי את כל הכסף ומסמכי המשכנתא במונית..."

בדקות הבאות התגייס כל המשרד, העו"ד, המזכירות ואפילו המוכרים, להתקשר לתחנות מוניות בעיר ולבקש מהמוקדן לברר אם נהג כלשהו מצא חבילה...

התשובות הגיעו בזה אחר זה. בתחנה זו...לא נמצא תחנה אחרת ...אף אחד לא מצא וכך תחנה אחר תחנה.

עורך הדין התקשר שוב למנהלי התחנה וביקש מהם לתעד איזה נהג עשה נסיעה באיזור ההוא, הם אמרו שיבדקו, אבל לא נראה היה שהם ששים להפליל נהג משלהם.

האיש שאיבד את כספו הרגיש כמי שאיבד את עולמו, הוא כרע נפל שם במשרדים המפוארים של עורך הדין, הזעיקו לו אמבולנס אך הפרמדיק קבע כי זוהי חולשה מובנת ואין צורך לפנותו לבית החולים. הם נותרו איתו כמה זמן, גם אנשי מד"א גם עורכי הדין ואפילו המוכרים שהבינו שהעסקה לא הולכת לצאת אל הפועל, לפחות לא באותו יום, ובכל זאת לבם לא נתן להם לעזוב את הקונה לנפשו לאחר שאיבד סכום כל כך משמעותי.

בסופו של דבר איכשהו התאושש, בן משפחה הגיע לקחתו עם רכב, בגלל מצבו הנפשי ובמחשבה שניה, כי לחזור במונית זה לא נראה כמו רעיון טוב לאחר מה שעבר.

בימים שלאחר מכן הוא חרש את כל הארץ בטלפונים לתחנות מוניות לברר אם הם יודעים על נהג מונית שמצא סכום כסף גדול. כולם אמרו לו שאין להם מושג וכמה מהם הוסיפו, שאם בתוך יום לא פנו אליו, הסיכויים שלו לראות את הכסף הם אפסיים משום שבתוך החבילה היו מסמכי משכנתא שהעידו כאלף עדים על זהות המאבד ואם מישהו היה רוצה להחזיר – כבר היה מוצא את הדרך לעשות זאת.

האיש החל להתייאש מהכסף ולנסות להמשיך בחייו, אך הכאב והאבדן די הוציאו לו את החשק מלנסות ולהתחיל עבודה חדשה וניתן לומר שהוא שקע בדיכאון קל ולא מצא את הכוחות להמשיך בחייו.

ואז הציע לו חבר לגשת לרב מבני ברק ולבקש את ברכתו.

הוא הגיע לרב, וזה שמע בסבלנו את סיפורו, השתתף בכאבו ואמר: הבן אדם שמצא את הכסף שלך איננו גנב, אבל ברגע שפתח את החבילה וראה את שמך וכל פרטיך – הוא הפך לכזה. הוא יודע מזה והמצפון בוודאי מייסר אותו. אתה צריך לעשות השתדלות כדי שהקב"ה יגרום לכך שאבדתך תושב ושהאיש יתחרט ממעשיו, אם לא בזבז כבר את הכסף.

"מה הרב מציע לעשות?", שאל האיש.

"אני מציע לך לעשות משהו שיש בו זיכוי הרבים. תזכה כמה שיותר אנשים בלימוד תורה ואם ירצה ה' תראה ישועות. אם לא הוא יחזיר לך אם ירצה ה' יושפע עליך שפע ממקומות אחרים ובכל מקרה יהיה לך כוח לחזור לפעילות שזה הדבר החשוב יותר מכל – אפילו מהכסף.

האיש יצא מבית הרב די מבולבל. הוא היה איש יהודי פשוט, הוא אמנם ידע מה זה תורה אבל לא היה לו שום מושג בנושא של זיכוי הרבים.

הוא הגיע אל החבר ששלח אותו ושאל "תגיד לי, זיכוי הרבים הזה, איך עושים אותו?"

ההוא חשב וחשב ואמר "תראה אם אתה גורם לאנשים לעשות מצווה או להימנע מלעשות עבירות זה זיכוי הרבים".

"הוא דיבר על לימוד תורה", נזכר המאבד.

"נהדר!", אמר חברו, "תארגן שיעור או משהו שאיזה רב יבוא ויגיד שיעור תורה וככה תזכה את הרבים".

"ואיך יבואו לשיעור שאמרת כלומר, איך ידעו עליו?"

"תלך לבית דפוס ותדפיס מודעות מה הבעיה?"

"תן לי לחשוב על זה", אמר האיש והלך לביתו.

בבוקר הוא קם עם רעיון גרנדיוזי. לא ברור מה נכנס בו, הוא החליט שאת זיכוי הרבים שלו הוא עושה בהכי ענק שהוא יכול.

שנה לפני כן השתתף באיזה שיעור שהתנהל ביום העצמאות במסגרת "בר בי רב" (יום שכולו תורה) במקום מגוריו. זה לא היה בדיוק שיעור תורה, אלא אחד שאמר הרבה בדיחות וקצת דברים על הפרשה והוא די נהנה, וכעת כשהבין מה זה זיכוי הרבים עלה במוחו הרעיון הבא:

הוא יעשה "בר בי רב" של עשרים וארבע שעות רצופות. לא פחות ולא יותר. הבר בי רב שלו יתחיל משמונה בבוקר ויסתיים בשמונה בבוקר שלמחרת.

היה זה שלושה שבועות לפני יום העצמאות, והוא החל לגייס אנשים. התברר לו שהרבה נואמים תפוסים בעיקר ביום הזה אבל הוא התעקש ואיכשהו מצא לכל אחד את השעה המתאימה עם הסעה ועם תשלום להרצאה, לאט לאט הלכו השעות ונתפסו ואז החל לפנות לנואמים הכבדים. אלה אמרו לו שהם תפוסים עד יום העצמאות של עוד ארבע שנים והוא אמר להם: אם תשמעו איזה שעה אני מזמין אתכם תראו שאתם לא תפוסים...

"תגיד?" אמרו מתוך סקרנות.

"יש לי בן שלוש לארבע בלילה..." אמר.

"נראה לך שאנחנו לא ישנים או משהו?"

"אתם צודקים, אבל אם תשמעו את הסיפור שלי אני מאמין שאתם תסכימו"

וכך סיפר לכל אחד ואחד את הסיפור שלו, את האבדן הגדול של 170 אלף דולר ואת ציווי הרב לעשות זיכוי הרבים. "אני מבקש ממך: תן לי את השעה הזו בתשלום כמובן, ואני אדאג לך להסעה הלוך וחזור".

יצוין שהסיפור שלו באמת משך את הרבנים ואת הנואמים. הם התחברו אליו לגמרי ואפילו הלכו לקראתו וויתרו לו על ההסעה. הם נתנו את הלילה שלהם להצלחתו ויומיים לפני יום העצמאות היה לו יומן מלא של קרוב לעשרים נואמים.

הוא עשה פרסום גדול בעיר שלו ובערים הסמוכות, והיוזמה שלו בהחלט תפסה גם בגלל נדירותה, לא כל יום בן אדם עושה "בר בי רב" של עשרים וארבע שעות באולם שמחות ענק עם אוכל ושתיה, מה עוד שהסיפור מאחורי העניין החל להתפרסם בעיקר בקרב צעירים בני 17-22 שחלקם אפילו הסתובבו ברחובות אבל היה להם לב חם להזדהות עם הסיפור ולגייס את חבריהם להגיע ל"בר בי רב".

יום העצמאות מגיע, התקיימה תפילת שחרית בשמונה ומיד לאחריה נואם מספר אחד, היו שם איזה מאתיים חבר'ה על ההתחלה, ובכל שעה יותר ויותר.

בשעות אחר הצהריים האולם החל להתמלא מפה לפה, איזה שמונה מאות אנשים יושבים ושומעים שיעורים ושיחות וכשמשעמם הולכים לאכול עוגות וקפה ופיצוחים, האיש עשה בהחלט מבצע מכובד.

בשעות הלילה החלו לנהור בני נוער שבמקום לשוטט ולבלות החליטו להגיע למקום, מהשעה עשר גויסו כל המוניות בעיר ובערים הסמוכות להגיע למקום. כל מונית ארבעה-חמישה חבר'ה צעירים קלי דעת עם כיפות לבנות על הראש אחרי אירועי יום העצמאות ומספרים לנהגים שהם הולכים לבר בי רב. רובם ידעו לספר שזה יוזמה של אחד שאיבד את הכסף שלו במונית וכולם תרמו מילים לא פשוטות על הנהג שגנב את הכסף וגם הפגינו דמיון יצירתי מה השימוש שיעשה בכסף, אף אחד לא הלך לכיוון של הנאות ובזבוזים, זה היה יותר בכיוון של רופאים ודרומה מכך...

והנהגים שומעים ותורמים את "איחוליהם" לנהג שגנב והרס את חייו של נוסע ולא פחות מכך - הרס את שמם של נהגי מוניות שגם ככה נמצא בשפל נורא, ומתחת להם רק חברי כנסת ועיתונאים... וכשנהג מונית "מאחל" דברים לא טובים, תאמין לי שמדובר במומחה מספר אחד לאיחולים מעין אלה, הנהגים גם טרחו ונאמו אל "איחוליהם" בקשר הכללי, מה שהפך את נהג המונית העלום לאחד האנשים המקוללים ביותר באותו לילה.

בשעה 12 בלילה היו שם למעלה מאלפיים איש כאשר בכל העת זורמות מוניות למקום ופורקות עוד ועוד צעירים שהגיעו בתחילה עם רצון לעשות שמח אך האווירה הרצינית במקום השתיקה אותם והם ישבו והקשיבו. כך התקדמו השעות לכיוון שלוש וארבע בהם היו ממוקמים הנואמים הכי מבוקשים והכי מרתקים, בגלל הסיבה הפשוטה שבכל השעות האחרות הם היו תפוסים...

לקראת הבוקר היו במקום כאלפיים וחמש מאות איש.

ואז, רגע לפני שעולה הנואם האחרון, ניגשתי אל המארגן וביקשתי לעלות ולדבר.

הוא הביט בי ראה שאני נרגש והיה ברור שיש לי משהו נורא חשוב לומר.

עליתי לבמה ואמרתי:

"אני נמצא כאן רק מחצות, אחרי ששמעתי על האירוע הזה ובעיקר על הסיבה לו.

אני שומע כמו כולם את הנאומים כאן, וכולם דיברו על האפשרות של כל אדם לחזור בתשובה.

תרשו לי לדבר על האיש שלקח את הכסף", אמרתי.

שקט הושלך בקהל. הם הבינו שמשהו הולך להתרחש כאן.

יש תפילה שאומרים כל יום "אל תביאנו לידי ניסיון". כל אחד שיושב כאן קילל בלבו או בפיו שאת האיש שלקח את הכסף, אבל האם היה מישהו שחשב איזה ניסיון זה למצוא במונית שלך מאה שבעים אלף דולר?

נסו למצוא נקודת זכות על הבן אדם שמצא את הכסף. הרי הוא לא נכנס לביתו של האיש וגנב אלא מצא מעטפה בתוך מונית. אולי הוא היה במצוקה כלכלית נוראה ולא עמד בניסיון? אולי התפתה ברגע של חולשה והמציא לעצמו שהמאבד הוא מיליונר עשיר שהכסף הזה לא יחסר לו?

אני רוצה לספר לכם מה עבר על האיש שמצא את הכסף", אמרתי.

הוא נהג שכיר במונית פרטית. זה אומר שהוא לא קשור לשום תחנה. בעל המונית התקין בה מכשיר קשר שמחובר לכל התחנות ואיכשהו הוא צד נסיעות. הוא צריך לתת בכל חודש סכום מאד גבוה לבעל המונית ומה שנשאר לו זה משכורת רעב, ולפעמים פרוטות.

הוא לא עמד בפיתוי ולקח את הכסף. הוא לא השתמש בו. רק הניח אותו בביתו. זה נתן לו איזו תחושת ביטחון לעתיד אבל מצפונו לא הניח לו לעשות שימוש בכסף.

כמו כולכם הוא שמע על ה"בר בי רב", וכמה ימים לאחר מכן כעל הסיבה לקיומו של היום הזה.

המיזם הזה גרם לייסוריי המצפון שלו לגאות שוב ושוב, הוא התהלך כסהרורי ולא ידע מה לעשות עם עצמו. מצד אחד רצה להחזיר את הכסף מצד שני רצה להשאירו לעצמו.

הלילה הגיע, והוא כמו כל בעלי המוניות הסיע אנשים לאירוע ושמע מהם את הברכות שהורעפו על ראש מי שלקח את הכסף שזה הוא עצמו, ואם לא די בזה הוא שמע בקשר מכל התחנות את 'איחוליהם' של הנהגים.

"זה החריד אותו עוד יותר כי גם אם חשב להחזיר לא ידע איך לעשות את זה. וגם לא היה בטוח שהוא רוצה להחזיר.

ובשעת חצות הוא התקשר אלי. אני חברו הטוב מזה שנים. הוא מירר בבכי ושאל מה עליו לעשות.

הקשבתי לו ואמרתי שיסיע אותי לאירוע ואנסה לבוא בדברים עם האיש שאירגן לראות מה לעשות.

ישבתי כאן משעה חצות וחצי והקשבתי לנאומים והאמת מאד התחזקתי.

דיברו כאן על חשיבות לימוד התורה וקיום המצוות יושר וצדק, והנואם לפני אחרון דיבר על קידוש השם.

התקשרתי לנהג ודיברתי איתו. אמרתי לו שיש לו הזדמנות לצאת גדול גם בשמים וגם בארץ. לעשות קידוש השם שאלפיים איש ידעו שזכות זיכוי הרבים גרמה לו לחזור בתשובה על נפילתו. הוא השתכנע.

לפני רבע שעה הוא התקשר אלי מבחוץ. יצאתי החוצה הוא מסר לי את השקית הזו. אפילו לא פתחתי אותה אבל כעת לפני כל הקהל הקדוש הזה אני פותח את השקית.

זו היתה שקית ניילון שחורה אטומה. שלפתי מתוכה את שקית ניר ענקית אטומה היא היתה פתוחה.

הפכתי אותה על הדוכן וים של דולרים נשפך ממנה...

הציבור היה המום. מישהו לקח את המארגן ואמר לו תספור.

השטרות היו מחולקים לעשרת אלפים דולר כל אחת.

הוא החל לספור לפני כולם

1, 2, 3, .....7, 8 ,9 ,10

ואז הקהל נכנס לאקסטזה והחל לספור ,"11...12...13...14...15...16...17

כל הכסף היה שם עד הפרוטה האחרונה.

קשה לי לתאר את ההתרגשות שהיתה שם.

אלפיים איש קמו על מקומם והחלו לשיר כל מיני שירים כמו "מי שמאמין לא מפחד" ודברים מוכרים כאלה וכולם התעקשו לבוא אלי ולתת לי חיבוק ושתי נשיקות על הפנים, אני לא יכול לתאר לך מה קרה לי אחרי חיבור מוחץ של אלפיים חמש מאות אנשים ועוד פחות מכך בנוגע לנשיקות...

כפי שתיארתי לעצמי, היו רבים שחשדו שאני הוא נהג המונית... אבל נראה שלא היה אכפת להם...דווקא אלה חיבקו אותי חזק יותר ונשקו יותר מפעמיים...

רוח של שמחה של טוהר נשבה שם וניתן לומר שהיה שם באמת זיכוי הרבים...

ואז עלה המארגן לבמה והודה לכל המשתתפים ולאחר מכן אמר אני סולח ומוחל בכל לבי לאיש שלקח את הכסף וכל הצער שהיו לי הסתלקו כעת לגמרי, והפכו לשמחה גדולה. אני מאחל לו כל טוב ורוצה לומר לכולכם שגם אתם תמחלו לו בלבכם ותאחלו לו כל טוב הוא צדיק אמיתי שחזר בתשובה ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים.

כל שאגה עלה מהקהל ושוב קיבלתי מסכת של חיבוקים בפרט ממי שהאמינו שאני הוא הצדיק הגמור בעל התשובה...

ולפתע, בגל החיבוקים הזה אני רואה מול עיני את... חברי... נהג המונית...

הוא החליט בכל זאת לבוא, וטוב שכך, השמחה שהיה שם ואווירת הסליחה והמחילה גרמה לו לשמוח באמת ובתמים על החלטתו ולהבין שתיקן את מעשיו, וכעת הוא נקי וטהור ויכול להמשיך את חייו במצפון נקי.

זיכוי הרבים... גרם לזיכוי היחיד שלו... וזיכוי היחיד שלו הכפיל ושילש את זיכוי הרבים שהיה שם באותו לילה.

זהו הסיפור. ואני רוצה להקדיש אותו לכל האנשים שנפלו פעם, או נמצאים בנפילה. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אך שערי תשובה לעולם אינם ננעלים ואם כל אחד מהקוראים יחליט לתקן איזו עוולה שעשה, יהיה זה זיכוי הרבים הכי מושלם, ושכולנו נזכה לחזור בתשובה ולהתקרב לבורא עולמים.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 09:39

בן אהוב

זהו סיפור חיים עם המון תובנות, שאני מאמין שיהיו לעזר לזולת. אין לי מושג איך ניתן לבטא אותו בסיפור אחד קצר, אך אני בטוח שגם פרטים ממנו יעזרו להמון אנשים שקשורים למקרה כמו שלי


42957_tumb_750Xauto.jpg
42957_tumb_750Xauto.jpg (54.88 KiB) נצפה 24345 פעמים


הסיפור שלי מתחיל בגיל תשע, כאשר הוריי התגרשו.

עברתי את כל התהליך הקשה של המתח לפני, של הניכור הסמוי ולאחר מכן - הגלוי, ולאחר מכן מלחמה של ממש.

לפתע אבי הורחק מהבית. אהבתי את אבי אהבת נפש, ולפתע הוא לא היה אתנו. נפגשנו איתו כמעט כל יום, אך בתהליך מסוים שקשה לי במרחק זמן להסבירו - לפתע המפגשים נעשו אחת לשבוע, ומהר מאד הסתיימו.

כמובן שזה היה קשה לי, אך איכשהו אימא שלנו הסבירה לנו שזה מה שטוב לנו. לא הבנתי איזה טוב יכול לצמוח לי מזה שלא אפגוש את אבא, אבל בגיל הזה ההורה שקרוב אליך הוא הקובע.

בתהליך איטי נעשינו מילדים שקשורים לאבא, לילדים שמסתייגים מאבא ואחר כך לילדים שממש פוחדים ואפילו נזהרים מאבא. מסתבר שלא כל כך קשה לעשות את זה לילדים רכים. מספיק שילד מרגיש שהזכרת שם מסוים גורמת לדריכות להורה שנמצא לצדו, והזכרת שמו לטובה גורמת לכעס, גם אם סמוי. די אם אתה מבין שאם אתה מקטר על מישהו זה גורם לקורת רוח אצל ההורה הקרוב לך, אתה הופך לבובה על חוט ויכול לשנוא את מי שאתה אמור לאהוב.

וזה מה שקרה לי, לאחי ולאחותי.

אמי, שהיתה דומיננטית ביותר, גרמה לנתק מוחלט בינינו לבין אבא שלנו. הוא עשה המון כדי להתקרב, וכל מה שעשה קיבל פרשנות הפוכה. לפתע הוא הפך לזר הרודף אותנו ועלול להיתקל בנו ברחוב ו... ומה בדיוק? לדבר איתנו? לתת לנו סוכריה? לא נכנסנו לזה. ילד לא צריך יותר מהכוונה פשוטה ומשחק ברגשותיו.

ארבע שנים עברו, במהלכן נישאה אמי לאדם אחר. מדובר היה באדם אמיד, כך שלכאורה חיינו שודרגו. עברנו לבית גדול ומפואר ונראה היה שזכינו בחיים מאושרים, אך מהר מאד התברר שהאדם לו נישאה אמי היה איש קשה, פוגען ואפילו מתעלל. הוא הנהיג בנו משטר אימים שכלל התפרצויות מכות ועונשים שלא היית מעלה על דעתך. גם אמי סבלה ממנו, אך נראה שנכנסה לתוך מלכודת של דבש.

חגגתי מסיבת בר-מצוה מפוארת בלעדי אבי, כאשר מה שהעסיק את אמי היה שהוא חלילה לא יבוא לחגיגה. מצאתי עצמי ילד בר מצווה שפשוט פוחד מהאפשרות... שאבא שלו יהיה נוכח במסיבת בר המצווה שלו.

השנים הקשות בהיעדר אב, ועם אב מחליף קשה - שלא לומר רע - ועם אימא ספק מפוחדת ספק קשה ופוגעת בעצמה, הפכו את חיינו לאומללים עד מאד. מבחוץ הכל היה נראה טוב, הרי גרנו בבית יפה ולבשנו בגדים נאים אבל מבחינה רגשית היינו הרוסים לחלוטין.

במהלך השנים של נישואיה השניים, הביאה אמי לעולם עוד שני ילדים, בן ובת. ואם המצב היה גרוע, הוא הפך לגרוע עוד יותר כי אמי היתה עסוקה בתינוקות הקטנים ואבי החורג היה עסוק בעצמו ובלאמלל את כולנו.

ואז נכנסתי לישיבה.

הישיבה היתה ממוקמת במרחק מה מהבית והייתי נוסע בכל יום באוטובוס הביתה.

יום אחד ראיתי אותו. את אבי. ממתין לי מחוץ לישיבה. זה גרם לי פחד מסוים אך הוא לא עשה כלום מלבד להסתכל. נסעתי הביתה ולא אמרתי דבר. אני לא בטוח שהיה לי למי.

כך כמה ימים, ולאחר שבוע לפתע טפיחה על גבי, הסתובבתי הוא היה מאחורי, אמר לי: "אל תפחד, רק רציתי לתת לך מכתב", נתן לי מכתב והלך.

ישבתי באוטובוס וקראתי. זה היה מכתב ארוך בו הוא כתב לי שהוא מצטער על הנתק בינינו ושהוא ניסה כל השנים ליצור קשר עד שהבין שזה מפחיד אותנו. הוא כתב שם שיש לו מאה מכתבים שכתב לי, וגם שלח, אבל הוא מאמין שלא הגיעו אלי ואם אני רוצה - אני יכול לקבל את ההעתקים שלהם ששמורים אצלו.

אחר כך כתב לי כמה מילים חמות על איך שהוא גאה בי ושמח בשבילי שאני מצליח ועוד המון מחמאות שהיו חסרות לי מאד. קראתי שוב ושוב וידעתי שאני לא הולך לספר לאיש על זה.

ובכל זאת הרגשתי ייסורי מצפון על כך שאני מסתיר מאמי. החלטתי להתייעץ עם המשגיח בישיבה. הוא הקשיב. ראיתי שהוא יודע קצת על המקרה שלי מעבר למה שסיפרתי לו. הוא אמר לי: אביך הוא אדם טוב. אם זה עושה לך טוב להיפגש אתו, זה מותר לך. אתה גם לא חייב לספר את זה. מותר לשנות מן האמת מפני דרכי שלום.

"ההכשר" שהוא נתן לי להסתיר מפני אמי הקל עלי. בעבר, בכל פעם שניסה ליצור קשר הייתי "שורף" אותו. לפתע לא עשיתי זאת.

התחלתי להיפגש עם אבי. היינו מדברים המון. לפתע הבנתי מה הפסדתי. הוא היה חכם, נחמד ורגיש. אמנם קלטתי שהוא לא מושלם. למשל, כששאלתי אותו מה הוא עושה, הוא היה עונה "אני כעת בין עבודות". הוא היה מהמוכשרים שלא מוצאים עצמם בחיים. גר באיזו מאורה שהוא התבייש להביא אותי אליה והיתה לו סיבה טובה... אבל חוץ מזה הוא היה האבא הכי טוב שילד יכול לאחל לעצמו. מצאתי את עצמי משתף אותו בדילמות חברתיות, ובתחושות של גיל ההתבגרות. הוא היה מקשיב, אף פעם לא מתרגז או מעיר, רק מכוון אותי בשקט וברוגע. כשהייתי מעלה את נושא הרחקתו הוא היה מסיט את זה, לא רצה לדבר סרה באמי. זה מאד הרשים אותי.

עם הזמן העביר לי את המכתבים שכתב וגם שלח לי (ואפילו אחד מהם לא הגיע). אבי היה חכם, ושלח את ההעתק לעצמו, כך שהיו לי הוכחות ברורות גם לגבי תאריכי שליחת המכתבים. הוא חשב על הכל. הוא ידע שאני עובר ניכור הורי, וגם לא חלם שאי פעם נוכל להתאחד. היה חשוב לו 'למען ההיסטוריה' כהגדרתו, שנדע שהוא רצה להיות אבא שלנו, רק שלטובתנו לא התקוטט על זה.

המכתבים כאילו ריפאו אותי לאחור, ידעתי שבכל שלב מחיי הוא היה שם התעניין בשבילי, ידע עלי, אהב אותי וגם ביטא את זה.

בשלב מסוים קיבלתי רשות מהמשגיח לחופשה דו-חודשית, יום שלם מבוקר עד ערב עם אבי. הייתי יוצא מהבית כביכול לישיבה, אך תחת זאת הייתי נפגש עם אבי ונוסע איתו הכי רחוק שיש. לפעמים היה מביא איזה רכב שכור, ואנחנו היינו נהנים יחד בכל מיני מקומות. קשה לי לתאר כמה הייתי מחכה למפגשים הדו-חודשיים הללו וכמה הם תרמו לעיצוב שלי, לרוגע שלי ולהפיכתי למי שאני.

הייתי רואה בבית מה אחי ואחותי סובלים. האמת היא שאני סבלתי לא פחות מהם, ואולי אפילו יותר, אך לי היה "אבא סודי" שנתן לי מה שהיום אני מבין שגם ילדים רגילים אינם מקבלים. כאב לי שהם לא.

כשהייתי בן 16 שיתפתי את אחי, שיש לי קשר עם אבא. עשיתי את זה בעבודת הכנה גדולה ורגישה כדי שלא "לשרוף" את הכל.

אחי נפגש איתו גם הוא והחל את התהליך שאני עברתי.

האמת שוויתרתי לו קצת מהזמן שלי. זה היה חשוב לי מאד. זה היה מעניין לראות את אחי משתנה לטובה מול העיניים. מילד חסר ביטחון, נרגן וקטנוני, הפך בתוך מספר חדשים לילד רגוע יותר ובוגר. זה היה פשוט מחזה שקשה להבינו.

שנה לאחר מכן הכנסנו לסוד העניין את אחותנו. זה היה הרבה יותר מסובך. חששנו מאד שתסבך את כולנו. הכנסנו לעניין את המשגיח שדיבר עם המורה שלה בסמינר והם יחד בהתייעצות עם רבנים גדולים עשו את המהלך, ואחותנו שסבלה מאד מאמי, החלה לראות את האור.

המצב בבית נרגע יותר. לפתע היה לנו הכוח לסבול את יחסו המשפיל והפוגע של אבי החורג. אתה מבין? היה לנו איזון כל כך חזק, שכל מה שהיה לו לומר פשוט לא השפיע עלינו.

התחלנו לעשות תורנויות במאורה שבה התגורר אבי, צבענו אותה, צחצחנו אותה, ואחותי באה לסדר את הבלגן. היינו עושים שם קומונה כזו של שיחות על החיים, עצות של אבא וגם המון כיף. ידענו שאבא איננו מושלם ושהוא עדיין "בין עבודות", אך עם זאת ידענו שהוא איש ירא שמים שמקפיד על תפילות ועל לימוד יומי. היה בו משהו שגרם לו לא להתקבל לעבודות ואם כן - לא להתמיד בהם... אבל כאבא הוא היה מושלם. לא פחות מזה. חכם, נבון, חם ואוהב יודע לומר את המילה הנכונה, מושיט יד וכתף, מקשיב ומאזין.

כשהייתי בן עשרים נפטר אבי החורג.

אמי ירשה את רכושו, כולל את שני ילדיו. חשבתי על כך שהם באמת יצאו המסכנים האמתיים. האבא הביולוגי שלהם פגע בהם כמו שפגע בנו, ולהם לא היה 'אבא סודי' שאיזן את התמונה.

ואם לא די בזה, מצבה הנפשי של אמי הלך והתדרדר, ועמו המצב בבית. לפתע החלו לפקוד את מעוננו עובדות סוציאליות, וההמלצה שלהן היתה להוציא את שני הילדים הקטנים מהבית, ועוד שלל הצעות.

זה הרגע בו הבנתי שאני צריך לעשות מעשה.

שכרתי עורכת דין מעולה, וזו החלה לפעול בקרב שירותי הרווחה ובתי המשפט. הכיוון שלי היה: העברת המשמורת של הילדים לידי אבי.

כאן החלה מלחמה. הדודים שלי התנגדו. וגם אחותו של אבי החורג ז"ל התנגדה. למה? הם רצו שהמשמורת תעבור לידיים שלהם.

הוזמנו לוועדת החלטה ברווחה. זו היתה ועדה רבת משתתפים. הדודים שלנו, הדודה של אחינו החורגים, וכל הילדים.

אמי לא היתה נוכחת. מצבה הנפשי לא אפשר זאת.

בתחילה נכנסו הדודים לחוד. מסתבר שהגיעו להסכמה מפתיעה ביניהם. שכל אחד לוקח את שלו... הם לא לקחו בחשבון שגם אנחנו הוזמנו.

נכנסנו לחוד אני, אחי, אחותי ועורכת הדין ששכרתי. חברי הועדה לא חלמו מה מצפה להם.

ביקשנו להעביר את המשמורת לאבי. חברי הועדה הופתעו. הם אמרו שמבחינתם האיש הזה לא קיים. הוא לא היה בקשר, הוא לא היה נוכח, אין לו אמצעים, אין להם צד לתת לו.

"הוא לא היה נוכח אה?", אמרתי. והתחלתי לספר על הקשר המיוחד שהיה לי איתו החל מגיל 13.

אחי דיבר אחרי, סיפר מה היה לפני שחבר אל אבא, ומה אחרי. אחר כך דברה אחותי, שהחלה לספר מה הקשר עם אבא עשה לחייה, ולפתע החלה לבכות וסחפה אותנו ומיד לאחר מכן את כל חברי הועדה.

זה היה מחזה שמעולם לא היה. חברי ועדת רווחה שראו המון בחייהם, שלושה ילדים ועורכת דין אחת יושבים ובוכים, כל אחד בעוצמה שלו.

אחרי שאחותי סיימה אמרתי: "זה בעניין של 'נוכח' ובאשר למה שאמרתם על חוסר הקשר כביכול, אז הנה: אמרתי ושפכתי את תכולת עשרות המכתבים ששלח אבי אלי מאז ניתק הקשר שלנו כשהייתי בגיל עשר.

"את השקיות של אחי ואחותי לא הבאנו, אבל אם אתם רוצים...

זה עשה את הרושם הדרוש. ההחלטה היתה פה אחד: המשמורת הועברה לאבי.

מכיון שחלק נכבד מירושת אבי החורג, היתה מגיעה לנו, ומכיוון שאמי לא היתה בשלב זה במצב של יכולת נפשית לגדל אותנו, מינה בית המשפט את עורכת הדין שלנו כאפוטרופוס, והיא השיגה אישור לשכירת דירה גדולה, שבה נגור יחד עם אבי, ודמי קיום נאותים, ובתוך חודש עברנו לבית משותף ויפה והתאחדנו עם אבינו.

וזה לא נגמר. במקביל הגשתי בקשה לכלול את הילדים הקטנים במשמורת של אבי. זה לא היה פשוט כי הם לא הילדים שלו ולדודה שלו היתה קדימות. ולכן הם הועברו למשמורת אצלה.

אבל חודש לאחר מכן התקיימה ישיבת ועדה נוספת. הסתבר שהקטנים לקחו מאד קשה את הפרידה מאיתנו ופשוט לא הסתגלו לחיים בצל קורת דודתם.

הוועדה בדקה גם את התנהלות אבי, וציינה שמדובר באב שמתפקד ללא דופי. מסתבר שהעובדה שאבי הוא "בין עבודות" אפשרה לו להיות 'עקרת בית' במשרה מלאה, כאשר הפרנסה מגיעה מהקצבה שקצב בית המשפט מהירושה הגדולה.

ההחלטה היתה שטובת הילדים הקטנים מחייבת את איחודם מחדש עם אחיהם, ואחיי הקטנים הועברו אלינו, כמובן עם הסדרי ראייה רחבים לדודה, אותם דאג אבי לכבד בחפץ לב, הפכנו להיות משפחה מאוחדת ולשם שינוי – מאושרת.

עברו שנים מאז. אבי נישא בשנית. היה חשש גדול לאור מה שעברנו, אך אשתו החדשה היתה בעלת מידות נאצלות והתחברנו אליה מיד. למרבה ההפתעה אבי מצא עבודה ושוב לא היה "בין עבודות". במהלך השנים נישאנו בזה אחר זה. אמי נכחה בשמחותינו ויש לנו קשר תמידי איתה.

ר' חיים ולדר, אתה שומע סיפורים רבים, אבל אני בטוח שסיפור כזה עוד לא הגיע לידך. אני חושב שמלבד העלילה המרגשת, יש כאן מסר עצום בנוגע לניכור הורי.

כתוב ש"כל המגרש אשתו אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". באופן ציורי הייתי אומר שהדמעות הן דמעותיהם של הילדים, שמשלמים את המחיר.

בני אדם לא מסתדרים? רוצים להיפרד? קחו אחריות על הילדים שלכם. ילד צריך גם אבא וגם אמא. וגם אם מדובר באבא ואמא שאינם מושלמים, עדיין הם האב והאם היחידים שיש לילד.

אבל לפעמים מערכת שלמה רוקדת לחליל של אחד הצדדים במטרה לשלול מהילד את הדבר הכי חשוב בחייו: אב או אם. המערכת הזו מוכנה לשלם מאות אלפי שקלים בטיפולים בהסדרים ובדיונים, ואינה עושה די לגרום לכך שלילד יהיה קשר עם אביו ואימו.

אם אתה שואל אותי, המערכת יכלה בלי בעיה למנוע את הפרידה בינינו לבין אבא שלנו, אם היתה מודיעה לאימא שלנו בתחילת הדרך שכל פספוס של פגישה יעלה לה בקנס של כמה אלפי שקלים. מהיידע שצברתי זה פשוט עובד.

אני גם קורא לכל האנשים שמלווים קשר כזה: סבים, סבתות, דודים ודודות, עסקנים וגם עורכי דין: אל תתנו ידכם למצב של ניכור, גם אם זה משרת מטרה זו או אחרת (ובדרך כלל זה לא משרת שום מטרה), כמו כן צריך ועדה שתשפוט ותקנוס אנשים שמתירים מצב כזה של ניכור או חותרים אליו. הם אויבי הילד. הם הם רודפיו.

ועוד טיפ לאבות או אימהות שנקלעו למצב הזה: עשו מה שאבי עשה. כתבו לילדיכם, חתרו ליצירת קשר. ואם הדבר נמנע בחוק - כתבו מכתבים ושלחו להם ואת ההעתק לעצמכם. כך תהיה הוכחה לילד, גם אם מאוחרת, שהוא לא ננטש מעולם. ילד זקוק לזה גם בבגרותו. כמו שאני הייתי זקוק לידיעה הזו.

כעת אני עסוק בלהחזיר לאבי היקר את כל הנחת שנמנעה ממנו כל השנים, כמו על ההשקעה הרבה שבאה לאחר מכן.

במקרה שלי האמת והצדק נצחו, והכי חשוב: אנו כילדים קיבלנו את הקשר ההורי שמגיע לנו. אבל מי כמוך יודע, בכמה מקרים הדבר נמנע ומי שסובל הם אבות אימהות וילדים שנמנע מהם הקשר החשוב ביותר של אדם בחייו.

(עם זאת, צריך לזכור כי יש גם לא מעט מקרים שבהם הקשר בעייתי לילדים, המבוגר האחראי מנסה למנוע אותו בעוד ההורה הבעייתי נלחם על "זכותו", והילדים אינם מבינים כי הוא פוגע בהם. במקרים כאלה אין ברירה אלא להרחיק את הילדים מההורה הבעייתי, וכמובן שכל מקרה לגופו).
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 09:40

הסוכן

סוכן שב"כ הפועל בתוך מסגרת ימנית קיצונית, חושף התארגנות לאומנית ומביא למעצר "חבריו". נשמע מוכר, לא? אלא מה, במהלך שהותו במסגרת, הוא נוקט פעולות נוספות שלא היו במסגרת פעילותו החשאית. זהו סיפור הנע בין בוגדנות לנאמנות, זַרוּת וחברוּת. וסימן נוסף לשאלה הנצחית: "מי אויב ומי ידיד?"


42725_tumb_750Xauto.jpg
42725_tumb_750Xauto.jpg (51.39 KiB) נצפה 24345 פעמים


גדלתי בבית הרוס. אבי היה אדם חולני. מאז שהכרתי אותו, התרגלתי לראותו במיטה או בבית חולים. אמי נשאה בעול הבית, והקשיים שעברו עליה - גרמו לה להיות אישה מרירה ולא קלה. כיום, כשאני יודע מה עבר עליה ובאילו התמודדויות היא עמדה, אני מעריך אותה מאד.

אבל אז, נעתי בין אמא קשוחה, לאבא חלש ולא מורגש. מובן שזה לא הוסיף במיוחד לעיצוב הנפשי ולשמחת החיים שלי. הייתי ילד דחוי ועצוב, וגדלתי לנער עם בעיות חברתיות ונטיות להסתגרות.

כיוון שהגעתי מבית מסורתי, נכנסתי לישיבה דתית-לאומית שהוקמה על ידי אדם ידוע מאד. הישיבה נחשבת כישיבה ימנית מאוד. אני חושב שהשם הזה יצא בגלל האיש שהקים אותה, ומתוך הנחה שהבחורים שבאים ללמוד שם - כנראה חושבים כמותו. אבל זה לא היה מדויק. אני, למשל, הגעתי לשם כי זה היה המקום היחיד שהסכים לקבל אותי.

מדובר במסגרת שלומדים בה בחורים מעטים. ואם הייתי בודד לפני שהגעתי אליה, נעשיתי בודד עוד יותר בתוכה. למעשה, היה שם אוסף של בודדים שלא קיימו קשר חברי זה עם זה.

שקעתי שם. פשוט שקעתי. אישית ונפשית. חשתי עזוב ובודד, ולמעשה איבדתי את רצון החיים שלי. היו ימים של עצב ודיכאון, בהם התפללתי לה' שייקח אותי. הלב שלי היה נשרף בתוכי, ופשוט לא יכולתי להמשיך לסבול. הבדידות הרגה אותי. הפחד מהעתיד ייסר אותי וגרם לי סבל בל יתואר.

בגלל מצבי הרוח שלי, נותרתי לבד בחדר. איש לא רצה להתגורר איתי. הלכתי ושקעתי בעולם שכולו שינה ודיכאון.

* * *

יום אחד הגיע אליי לחדר בחור חדש, בשם יאיר. "אמרו לי שיש לי כאן מקום," אמר. משכתי בכתפיי באדישות, והוא התמקם על המיטה האחרת.

במשך כמה ימים ראיתי אותו רק בצהריים ובלילה. הוא השתתף בתפילות, בלימודים ובארוחות, ואני כמובן, נשארתי בחדר. היתה זו התקופה הקשה ביותר של הדיכאון שלי.

בוקר אחד, אני מתעורר בערך בשעה 12:00 ורואה ליד המיטה ארוחת בוקר: לחם, ביצה קשה, תה וסלט. לא נגעתי בזה (באותם ימים כמעט ולא הכנסתי אוכל אל פי).

יאיר הגיע בערך בשעה 13:00, ושאל מדוע איני אוכל. אמרתי לו שאיני רעב. הוא לקח את המגש המלא ויצא מן החדר. לאחר 10 דקות הופיע עם ארוחת צהריים.

"אתה חייב לאכול," אמר לי. מתוך אי נעימות נגסתי כמה נגיסות בשניצל ובפירה, וחזרתי לישון. כשהתעוררתי בערך בשעה 16:00, המגש כבר לא היה שם.

בזמן ארוחת הערב, הוא הגיע שוב והניח לפניי מגש. הוא לא ניסה לשכנע אותי לאכול. פשוט ישב על כיסא וקרא ספר כלשהו.

הדאגה שלו מאד נגעה ללבי. למרות חולשתי הנפשית. שאלתי לשמו והודיתי לו. כאשר ראה שאני פונה אליו, אמר לי: "תראה, אני לא רוצה להתערב לך בחיים, אבל אולי כדאי שתטפל בעצמך. אל תשאיר ככה את המצב."

אמרתי לו שאני לא רואה שום תקווה לשיפור המצב. מבלי לשים לב מצאתי את עצמי שקוע איתו בשיחה.

יאיר התגלה כפסיכולוג ממש. הוא ירד לשורשי הבעיה שלי, ניתח אותה, הבין לליבי, ואפילו הצדיק את תחושותיי. עזר לי מאד, שמישהו מבין אותי ולא מאשים אותי במצבי. הוא ניתח באוזניי את השפעות הילדות שלי על הנפש, ונתן לי להבין כי אותם הדברים שפגעו בי - הם אלה היכולים לבנות אותי, אם אשכיל להתגבר עליהם ולהשלים איתם. הוא לא היה סתם בחור, הוא היה חצי פסיכולוג.

אחרי כמה שיחות נפש, הוא הצליח להוציא אותי מהמיטה, בחזרה אל ספסל הלימודים, ובמקביל שכנע אותי להתחיל טיפול פסיכולוגי. ניסיתי להתחמק מזה. המילה "פסיכולוג" הפחידה אותי, אבל הלכתי. במבט לאחור - אני חושב שהלכתי נגד רצוני, ומשום שהוא רצה. כזו השפעה היתה לו עליי.

* * *

מהר מאד הבחינו גם אחרים באישיות של הבחור המקסים הזה, ותוך חודש אחד הפך יאיר להיות כעין מנהיג ואיש סוד של כולם. ציפיתי שהוא יעבור מחדרי, כדי להצטרף לבחורים חברותיים יותר, אך הוא לא העלה על דעתו לעשות זאת. החדר שלנו הפך למוקד עלייה לרגל של בחורים שרצו להתייעץ ולשוחח איתו. מבלי משים, מצאתי את עצמי במרכז החברה. בין השאר, משום שהוא חיבר אותי להרבה בחורים ושיחות שנערכו בחדר.

מצב רוחי השתפר ללא היכר. סוף סוף חשתי רצוי ומלא עניין. הטיפול הפסיכולוגי גם הוא עשה את שלו. למדתי להשתחרר מהשפעות העבר ולהמריא בכוחות עצמיים, במקום לשקוע ברחמים עצמיים (זו אחת ההגדרות של הפסיכולוג).

בעצה אחת עם הפסיכולוג ורבני הישיבה, התחלתי, במקביל ללימודים בישיבה, ללמד בבית ספר יסודי. שם ראיתי הצלחה רבה, וניתן לומר שהשתקמתי.

קשריי עם יאיר הלכו והתחזקו. הזמנתי אותו לביתי, והוא הגיע - על אף שבאמת לא היה מה לעשות בבית הקודר שלי. הוא עצמו לא הזמין אותי לביתו. פעם אזרתי אומץ ושאלתי אותו על כך, ספק בבדיחות הדעת ספק בטרוניה, והוא ענה לי בלי להתבלבל: "חכה, עוד לא הגיע הזמן."

* * *

יום אחד פשטו כוחות משטרה ושב"כ על הישיבה, ועצרו עשרה בחורים, בחשד להתארגנות מחתרתית נגד ערבים. הם הגיעו עם רשימות מלאות ומיקום חדרים מדויק. הם הגיעו לחדר שלי ועצרו את יאיר. הם ידעו בדיוק היכן הוא ישן, ואפילו לא ניסו להעיר אותי. תוך שלוש דקות היו הבחורים על הניידות, והישיבה על הרגליים.

השתררה בהלה נוראה. מה שהפחיד יותר מכל, היה המידע המדויק של אנשי השב"כ. הם ידעו בדיוק באיזו מיטה ישן כל אחד. היתה להם מפה עם מספרי החדרים, תרשים מיטותיהם של כל אחד מאלה שרצו לעצור. היה ברור שמישהו מבפנים הלשין.

כולם חשדו בכולם.

למחרת, כשבאתי לחדר האוכל, הרגשתי משהו מוזר. ראיתי שכולם מתרחקים ממני. בהתחלה חשבתי שנדמה לי, אך הפנים של כולם אמרו חשד.

כשחזרתי לחדר, גיליתי שמישהו פיזר לי את החפצים. הבנתי שחושדים בי שאני הבוגד.

הלכתי אל חבריי ושאלתי מה הם רוצים ממני, אך הם נמנעו מלענות לי. הרגשתי שאני מתמוטט. הלכתי לאחד מרבני הישיבה, וגם הוא התחמק ממני. שאלתי אותו מה עם "החושד בכשרים לוקה בגופו". הוא ענה לי: "אף אחד לא אמר שחושדים בך." בקיצור, התחמק.

הבנתי שמשהו נסגר עליי, ואני לא יכול אפילו להוכיח את חפותי. לקראת הערב התחלתי להבין שפשוט מסוכן בשבילי להישאר באזור.

* * *

ההצלה שלי הגיעה מכיוון בלתי צפוי. בלילה השני הגיעה שוב המשטרה ועצרה אותי יחד עם עוד בחור, שהיה בין אלה שהחשידו אותי.

הגענו למתקן חקירות, ושם התחילו לחקור אותי על כל מיני דברים שלא היה לי שום מושג בקשר אליהם. השתדלתי לענות את האמת. הם שאלו הרבה על יאיר, ואני רק שיבחתי אותו ואמרתי שלא ראיתי שום פעילות מוזרה מצדו.

באישון לילה, הם הובילו אותי בביזיון, תוך כדי צעקות ומכות לתאי המעצר, שם נכלאו כל הבחורים מהישיבה. כולם ראו את התנהגותם כלפיי והחלו לצעוק על החוקרים.

אני דווקא שמחתי על כל מכה, משום שהיא ניקתה אותי מחשד. הוכנסתי לאחד מהתאים. היה שם עציר נוסף - יאיר.

התחלתי לשאול אותו מה קרה ובמה חושדים בנו, אך הוא סימן לי שאשתוק. לאחר מכן רשם לי פתק: "תשתוק. פשוט אל תדבר כלום ותצא מזה."

כמה ימים הייתי עצור יחד עם כולם. לאחר מכן שוחררו שבעה מבינינו, ללא הגשת כתבי אישום, וארבעה נוספים נעצרו עד תום ההליכים, והוגשו נגדם כתבי אישום על פעולות ותכנון פעולות נגד ערבים.

ורק אחד לא שוחרר, אך גם לא הוגש נגדו שום כתב אישום. הוא פשוט נעלם כאילו בלעתו האדמה, ויותר לא ראינו אותו או פגשנו אותו מעולם.

היה זה יאיר - חבר החדר שלי.

בהתחלה חשבנו שאולי העלימו או כלאו אותו ללא משפט. הרי הכל ניתן להאמין עליהם. אך מידיעות שהגיעו מארבעת העצורים, היה ברור שיאיר, הבחור המקסים הזה שחי בתוכנו, למד איתנו, ישן איתנו, ושאותו אהבנו באמת ובתמים - היה סוכן שב"כ, שהושתל אצלנו בישיבה כדי לעקוב אחר התארגנויות אסורות.

* * *

קשה לתאר כמה כעסנו עליו ועל השב"כ. לא רק בגלל שארבעה מחברינו נעצרו, אלא בגלל ששברו אצלנו את המושג "חברות". מה שהם עשו לא יימחה מלבנו לעולם. איש מבינינו לא יאמין עוד בחבר. יאיר היה כל מה שחבר צריך להיות - והוא התגלה כבוגד.

בתחילה כעסתי גם אני וקיללתי בלבי את יאיר. אבל אחרי כמה ימים, פתאום חשתי איזו תחושה, שבתחילה גירשתי אותה בכעס ובפחד, אך היא לא הרפתה ממני. חשתי געגועים אליו. איני יכול להסביר מדוע. ככל שחשבתי עליו, הכרתי בעובדה שהבחור הזה - בוגד או לא - הציל את החיים שלי. הוא הוציא אותי מתוך הדיכאון העמוק בו הייתי שרוי, גרם לי להאמין בעצמי, ובעצם בנה אותי מהיסוד. ככל שחשבתי על כך, גבר התסכול שלי. מצד אחד, כעסתי איך בן אדם יכול להיות צבוע שכזה. אך מצד שני, הכרתי בעובדה, שהוא התעניין בי, לא בתוקף תפקידו, אלא במטרה לעזור לי.

הגעתי למסקנה, שהוא "סידר" גם את המעצר שלי, במטרה לנקות אותי מכל חשד. דמיינתי אותו אומר לחבריו בשב"כ: "יש איזה בחור שיכול לסבול מכל העניין. תעשו טובה, תעצרו אותו כדי להוריד ממנו את החשדות." וזה ממש חימם את לבי.

התחלתי לשחזר את התנהגותו כלפיי, והגעתי למסקנה שאני צריך לעשות הפרדה, בין הדברים הרעים שעולל לכמה מחבריי, לבין התנהגותו הנאצלת כלפיי. לא העזתי לשתף את חבריי במחשבות שלי. מה עוד שרוח של חשדנות החלה לשרור בין הבחורים, דבר שהוביל לתחלופה בישיבה, כאשר אינך יודע מי לך - מי לצרֶיך.

חשבתי על כך, שהנזק שגרם יאיר, לא התבטא רק כלפי אותם בחורים שקיבלו עונשים קלים יחסית, אלא באוירה החשדנית שיצר, שמנעה יכולת התאגדות נוספת בישיבה.

* * *

עברו שמונה שנים מאז. אני נשוי, אב לארבעה, ומתגורר ביישוב בשומרון. אינני קשור לישיבה ההיא עוד. במהלך השנים, הלכה הכרת הטובה שלי כלפיו והתגברה עד מאד. גם את מעשיו הרעים אני מסביר בכך שפעל מתוך מניע אידאולוגי, כדי למנוע התלקחויות על רקע לאומני. אני יודע שאיש מחבריי לישיבה לא יסכים למחשבות האלה, אך איני יכול שלא לסנגר עליו.

גם כיום, אחרי כל כך הרבה שנים, עולות דמעות בעיניי כאשר אני נזכר בו. כואב לי שנעלם מחיי, כואב לי שהוא בוודאי חושב שאני כועס עליו או שונא אותו. הייתי רוצה לפגוש אותו פעם אחת ויחידה, אפילו בלי לדעת את שמו האמיתי, ולומר לו: "תודה על כל מה שעשית למעני. תודה על התפקיד שמילאת כל כך במסירות, מתוך לבך הטוב. התפקיד עליו לא שילמו לך בשב"כ".

כעת, כשאני כותב את המילה הזו - "שב"כ" - אני יודע היטב שלא אפגוש אותו לעולם.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 09:42

נאמנות במבחן

זהו סיפור על נאמנות בין הורים לילדים. כיצד קורה שילדים אוהבים הורה שדורש מהם, ואדישים כלפי הורים שנתנו להם לעשות ככל העולה על רוחם? מסתבר שמסירות, גם היא משהו שצריך לחנך עליו. ומהו חינוך, אם לא דוגמא אישית?


42611_tumb_750Xauto.jpg
42611_tumb_750Xauto.jpg (60.06 KiB) נצפה 24345 פעמים


שמי זכריה, אב לתשעה ילדים, רובם נשואים. כיום אני כבר מבוגר וחסר כוח, אבל כשהייתי בשנות העשרים, השלושים והארבעים לחיי - היה כוחי במותניי. חינכתי את ילדיי בעקביות, ואפילו בקשיחות. אודה ולא אבוש, כיום במבט לאחור, אני יודע שהייתי קצת קשוח מדיי. הילדים די פחדו מפניי, ולא העזו לעשות שטויות.

מצד שני, נתתי להם את כל הנשמה, והם ידעו את זה. כמעט ולא חייתי בשביל עצמי. כל משכורתי היתה למען הילדים. הייתי חי על לחם וסודה וקצת סחוג. תמיד אמרתי לילדים: "תראו, אבא שלכם לא מפונק ולא דואג לעצמו - רק לכם. התמורה היחידה שאני מבקש, היא שתלכו בדרכי ותהיו צייתנים ומחונכים." תמיד אמרתי את זה - והם הפנימו.

היו תקופות שהילדים מרדו, היו מתחצפים, ואני הייתי נלחם בהם. בשנים האלו כל הבית היה נתון במתח. הייתי צועק ומאיים, מבקש ומתחנן, מבטיח דברים לילדים כדי שיהיו בסדר, ומעניש אותם כשלא היו בסדר - צער גידול בנים של ממש.

תמיד התלוננתי באוזני הילדים שלי, עד כמה הם כפויי טובה. "הנה, תראו," הייתי אומר. "אני חי כמו כלב, לא דואג כלל לעצמי, וזה מה שאתם מחזירים לי?"

* * *

היה לי שכן - שהיה ההיפך הגמור ממני. בן אדם רגוע, שליו, אף פעם לא שמעת אותו צועק על הילדים שלו, ובטח שלא מכה אותם. הוא היה אדם אדיש, בחיים שלו לא אמר לילדים שלו מה לעשות, ובכל זאת הם גדלו ילדים טובים.

הוא גם חי טוב. היו לו תמיד מכונית טובה ודירה נאה. אשתי תמיד היתה אומרת לי: "אתה לא מרוויח פחות ממנו, אז למה אתה לא קונה לי ספה יפה ווילון יפה? תראה את השכן שלנו. גם יודע לדאוג לעצמו - וגם הילדים שלו מכבדים אותו."

האמת היא, שהמילים האלה הכי פגעו בי. הרגשתי כמו טיפש שמוציא את כוחו וממונו על ילדים לא נאמנים, שרק עושים צרות. הייתי אומר את זה לילדים שלי: "בשביל מה אני צריך לחסוך בשבילכם, בשביל מה? כדי שתתנהגו אליי ככה? תראו את השכן שלנו, איך הוא חי כמו גביר, לא חוסך לילדים שלו יותר מדיי - ותראו איך הילדים מכבדים אותו."

* * *

השנים חלפו. ילדיי התבגרו והחלו להינשא בזה אחר זה.

לא יודע מה קרה, אבל כל אחד שהתחתן - פתאום הפך את עורו והתחיל לכבד אותי. זה ממש היה בולט לעין, איך פתאום הם היו מתקשרים בכל יום ומגיעים בכל עת שרק יכלו. אבל הכי מעניין - שהם מעצמם החלו להציע את עזרתם, לתת לי כבוד, לקנות לי עליות בבית הכנסת. מין דאגה ונאמנות כזו לאבא, שלא הבנתי איך ומאין צצה.

גם השכן שלי חיתן את ילדיו. היה קשה לו עם שידוכים, כי הוא לא חסך כמעט, וגם לא הסכים להיכנס לחובות. אשתו הסבירה לאשתי שהוא לא בנוי לזה. הוא מפונק מדיי ולא רגיל כל כך בלחצים. הילדים שלו התחתנו ועזבו את האזור.

בינתיים נולדו בשעה טובה נכדים. כל בת או כלה שיולדת - נמצאת אצלנו שבוע וחצי, ומקבלת אירוח כיד המלך. המשכתי לעבוד בשביל הנכדים שלי, כמו שתמיד חייתי בשביל הילדים שלי.

אצל השכן כמעט ולא ראינו נכדים. ולא שלא היו לו. הם היו באים רק בחגים, וגם אז אשתי היתה שומעת תלונות על הקושי הגדול באירוח, ואנחת רווחה ברגע שהלכו. השכנה אמרה לאשתי: "בעלי לא בשביל רעש ובלגנים. מספיק היה לו לגדל ארבעה ילדים. הוא לא צריך עכשיו לסבול מהנכדים." וגם היתה מלאה טענות כרימון על החתנים והכלות, שלא נוקפים אצבע לעזרתם.

כמה פעמים ביקשו הילדים שלו מאשתי, להשגיח על ילד או שניים לכמה שעות. פעם אפילו הסביר אחד החתנים: "חמותי היא לא בשביל להחזיק ילד אפילו דקה."

* * *

עברו שנים. חיתנתי את כל ילדיי, פרט לאחת. ואז נחתה עליי צרה.

הכליות שלי החלו לעשות בעיות. המצב הלך והתדרדר, עד שנאלצתי להיות מחובר לדיאליזה, למשך כמה שעות ביום.

כשלוש שנים הייתי מחובר לדיאליזה, עד שחשתי כי טוב מותי מחיי. מצבי הבריאותי הלך והחמיר. יום אחד, כשהלכתי בליווי אחד מבניי לבית החולים, אמר אחד הרופאים שצריך לחשוב על השתלה.

"אין בעיה," אמרתי. "אני מוכן כבר מחר."

"אבל לנו יש בעיה," אמרו הרופאים. "יש תור של כמה שנים להשתלה, אלא אם כן תמצא תורם מתוך המשפחה."

הבן שלי אמר מיד: "אני תורם."

אמרתי לו: "השתגעת? אני לא רוצה שאחד הילדים שלי יסכן את עצמו." (אז לא ידעתי שהסיכון לתורם הוא מזערי, וכי ההליך הוא די פשוט).

חזרנו הביתה וסיפרנו לאשתי מה קורה. סירבתי שהבן שלי יתרום. הייתי עייף וביקשתי לישון.

התעוררתי מצעקות שבקעו מהמטבח. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אבל פתאום שמעתי קולות של כמה מהילדים שלי. הם פשוט רבו ביניהם מי יתרום לי את הכליה. הבכור טען שהוא כבכור - יש לו זכות יותר מהאחרים. הקטן יותר טען שהוא קיבל ממני הכי הרבה, ויש לו מחוייבות כלפיי. הבן שהלך איתי, טען שהוא היה איתי והתחייב ראשון. בקיצור - ריב אמיתי.

יצאתי אליהם בוכה. חיבקתי ונישקתי כל אחד, ובכיתי נורא. אמרתי להם שאני לא חושב שמגיעה לי כזו התמסרות מצידם. בכיתי בכי תמרורים. חשתי חרטה על כל עונש שנתתי לילדים שלי. אבל הם הרגיעו אותי ואמרו לי, כי הם חשים בלבם את המסירות שלי, וכמה לא חייתי בשביל עצמי - אלא בשבילם. אחד אמר שהוא היה מוכן לתרום לי את הלב שלו, וכולנו בכינו - גם מאושר וגם מכאב.

בסוף, לא תאמין - הם הלכו לדין תורה. כל אחד רצה לתרום לי את הכליה שלו, ובסוף הבכור זכה, לא רק משום שהוא בכור, אלא מפני שהוא התאים לכך ביותר מבחינה בריאותית. השתילו לי כליה, ומאז החיים שלי השתנו. שוב איני תלוי בדיאליזה הזו, שהורסת לבן אדם את החשק לחיות.

* * *

יצאתי לפנסיה מוקדמת והתחלתי להיות יותר בבית, לשוחח עם אנשים, כמו זקן. מה לעשות? בין השאר, דיברתי הרבה עם השכן שלי. הוא היה מתלונן על הילדים שלו, שלא באים כמעט ולא מתעניינים בו. לא ידעתי מה לענות לו.

ואז הגיע סוכות. הילדים שלי כמובן באו כולם, ותוך כמה שעות הקימו את הסוכה הענקית שלנו בחצר. לי הם לא נתנו להזיז אצבע, רק בסוף לשים את הסכך - בשביל המצווה.

לידי הוציא השכן בקושי את הקרשים, ושם אותם זה על גבי זה. פתאום התיישב מיואש. ניגשתי אליו ושאלתי: "מה קורה?" והוא אומר לי ככה: "תראה, לאף אחד מהילדים שלי אין זמן לבוא לבנות לי את הסוכה. פניתי אליהם וביקשתי שיבואו לעזור לי לכמה שעות. לכל אחד מהם היה תירוץ אחר." כשהוא אמר את זה, היו לו דמעות בעיניים, ומדובר בבן אדם אדיש כמו קיר, לא אחד ששמעתי אותו פעם צוחק או בוכה.

באותה הזדמנות, הוא התחיל לשפוך לפניי את ליבו. הוא לא הבין איך הילדים שלו, שאף פעם לא העניש ולא כעס עליהם - ככה מתנהגים אליו, בהתעלמות שכזו. היו להם חיים כל כך קלים, כל כך רגועים. מדוע אינם יכולים לגמול לו על כך?

לא עניתי כלום, על אף שקצת ידעתי את התשובה.

עליתי הביתה והתקשרתי לבן הבכור של השכן שלי, שגר בעיר אחרת. ידעתי שיש לו קצת בעיות פרנסה. איך ידעתי? הוא ניגש אליי פעם, ושאל אם יש לי איזו עבודה צדדית בשבילו.

התקשרתי ואמרתי לו, שיש לי הזדמנות בשבילו להרוויח מאה דולר בשעתיים-שלוש. הוא שואל אותי: "איך אפשר להרוויח סכום כזה בשלוש שעות?" הסברתי לו שיש איזה זקן שאין מי שיבנה לו את הסוכה, ויש תורם שמוכן לשלם את הסכום הזה. "יש הרבה קופצים," אמרתי לו. "אבל כיוון שאתה ביקשת ממני בזמנו, למצוא לך עבודה צדדית - כעת אני מציע לך ראשון."

הוא קפץ על ההצעה והודיע לי שהוא מגיע באוטובוס הראשון. קבעתי להיפגש איתו בתחנה, ושניסע במונית לזקן.

כשהוא הגיע, אמרתי לו: "תראה, התורם המדובר הוא אני. הזקן המדובר הוא אביך. כעת לך ותבנה לאביך את הסוכה, ואני אשלם לך 100 דולר."

* * *

הוא הביט בי, ואני בו. בהתחלה העיניים שלו נדלקו בכעס, ואחר כך, כשהבין שהוא יכול לכעוס רק על עצמו, הוא פשוט התבייש והתחיל להסביר את עצמו: "תראה, לא היה לי זמן והייתי עסוק."

אמרתי לו: "בוא לא נדבר על זה, בסדר?"

ידעתי, כמו שהוא ידע, שאין שום הסבר להתנהגות שלו.

והוא אמר לי: "אני דווקא כן מעוניין לדבר על זה."

"אם אתה מעוניין, אז אומר לך: תשמע חביבי, משפחתי ומשפחתך גרו בשכנות. אני הייתי אבא לא קל. ציפיתי מהילדים שלי. קרה גם שהקפדתי עליהם, אולי אפילו גם כשלא היה צריך, צעקתי עליהם, דרשתי מהם בלי סוף. ראיתי את זה כמובן מאליו. דרשתי מהם לעשות את מה שאני מבקש, ואפילו לחשוב את מה שאני חושב. וכעת הם מכבדים אותי, נושאים אותי על כפיים, דואגים לי, קונים לי עליות, בונים לי את הסוכה, קונים לי את מוצרי הפסח ובאים בתורנות להיות בבית, שלא נהיה לבד. האם שמעת על הדין תורה שהם עשו על הכליה שלי? האמן לי, התביישתי, ועודני מתבייש כמו עני שמקבל משהו שלא מגיע לו, ואילו אתה, ילד תפנוקים שכמוך, מעולם אביך לא דרש ממך מאומה, הוא לא צעק עליך ולא העניש אותך, וחיית כל ימיך ברוגע ובשלווה - איפה הכרת הטוב? היכן הגמול לאביך, שאני מכירו, והוא אדם נפלא? איזה ילדים מתנהגים כך לאביהם, ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?"

* * *

הוא חשב הרבה, ורק אחר כך ענה לי: "הטיעון היחיד שאני מקבל, הוא 'כבד את אביך ואת אימך'. אין לי מה לענות על זה, ואתה צודק. באשר לכל השאר, איני רוצה לפרט, אך אני רוצה לומר לך כמה כללים, ואתה תעשה לבד את החשבון.

"אב שאינו צועק על בנו ואינו מענישו כשצריך, זה לא תמיד משום שיש לו דרך מסוימת בחינוך, אלא דווקא מפני שאין לו דרך כזו. זה לא מפני שהוא אוהב אותו וחס עליו, אלא מפני שלא אכפת לו ממנו. זה לא מפני שהוא מסור לילד שלו, אלא מפני שהוא מסור לעצמו. כשהחכם מכל אדם אמר: "חושך שבטו - שונא בנו", הוא התכוון גם להורים שאינם מכים, מפני שהם פשוט רוצים שקט בחיים. הורים מפונקים שאין להם כוח לריב עם הילדים שלהם, להתמודד עם בקשות שלהם או עם סירוב שלהם לבקשות של ההורים. הם מעדיפים את הנוחות האישית שלהם, על החינוך של הילד.

"לכולם נראה שילד רוצה לעשות מה שליבו חפץ, אך אין זה כך. ילד זקוק לסמכות. לדמות שתוביל אותו. הוא זקוק להורים. והורים אמורים לומר לו מה לעשות, לומר לו מה לא לעשות, ולהעניש אותו אם אינו פועל לפי הוראותיהם. ישנם הורים שהם הורים רק בתואר ולא בפועל. ולכבד אותם צריך משום שכך התורה מצווה, אך לא משום שכך מרגיש הלב.

"הילדים שלך גדלו עם אבא לא קל," הוא אומר לי. "אבל הם ידעו שלאבא שלהם אכפת מהם. הוא מתעניין בגורלם, בחינוכם, בעיצובם. מקריב למענם, ואפילו חי למענם. אז נכון, האבא שלהם גם טועה לפעמים, ואפילו קורה שהוא פועל מתוך כעס. אבל הבסיס נשאר. הוא היה מסור אליהם יותר מאל עצמו. היה להם אבא. היה להם גב חזק. והם ידעו היטב עד כמה הוא חזק. הוא אינו נכנע לרצונותיהם, ואינו מכניע את דרישותיו מהם. הם ידעו שאבא שלהם דורש מעצמו לא פחות מכפי שהוא דורש מהם. הם ידעו שאם ייקלעו לצרה, יש להם אל מי לפנות.

"אמנם בתקופת הילדות, הם הסתכלו בקנאה על ילדי השכנים שלהם, שגרו בבית כל כך רגוע, והיו להם חיים נוחים, בלי בקשות, בלי גערות ובלי עונשים, אך כשבן אדם מתבגר, הוא רואה את הדברים אחרת. הילדים שלך ידעו להעריך את המסירות שלך כלפיהם, ולכן הם כל כך מסורים אליך וכל כך רוצים לרצותך. ואילו אנחנו..."

הוא לא הוסיף. הפנים שלו אמרו את הכל.

ביקשתי ממנו שלא יספר לאביו על השיחה הקטנה שלנו. שיגיד לו שהגיע לעשות את הסוכה בהפתעה. הוא הסכים.

נפרדנו. הוא הגיע לבית אביו, וראיתיו עוסק בהקמת הסוכה.

ישבתי בגינה, מסתכל על הסוכה הגדולה שהקימו לי, ומהרהר בדברים שאמר לי הבן של השכן.

והנה פתאום עומד לידי השכן ואומר לי: "אתה רואה, דיברתי סתם, הבן שלי הגיע בהפתעה לבנות לי סוכה. הילדים שלי באמת דואגים לי."

אמרתי לו: "אתה רואה? סתם דאגת. תראה איך הגיע הבן שלך מרחוק. תראה איך הוא עובד קשה. זו דוגמא לילד נאמן."

ובלב אני חושב: "בטח נאמן. למאה דולר הוא נאמן יותר מאשר לאבא שלו"...

לבי היה מלא בשבח והודיה לקב"ה, כי מי כמוני יודע שלא חשבתי על כך מראש. זה לא היה תכנון של "איך אני אחנך את הילדים שלי". אלא זה היה הטבע שלי, ואולי זה מה שקיבלתי מאבא שלי. אני חושב לעצמי, כמה אין לנו שום מושג בחינוך, וכמה אני צריך להודות לקב"ה שסובב את הדברים כך. היו לי דמעות בעיניים.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 09:43

הדלאי למה

ה'דלאי למה' הוא מנהיג טיבטי גולה. רבים נוהים אחריו, אך יש אנשים מעַם אחד, שהוא אינו מוכן לקבל לשורותיו, מסיבות מעניינות: העם היהודי. סיפור מרתק על דרך חתחתים שעושה צעיר יהודי מרוחק מדת, אל אמונות הבל - עד לפגישה גורלית עם ה'דלאי למה', שמסביר לו איפה באמת נמצאת האמת


42436_tumb_750Xauto.jpg
42436_tumb_750Xauto.jpg (84.98 KiB) נצפה 24345 פעמים


נולדתי בבית חילוני לחלוטין. לא סתם חילוני. "אתאיסט". לא מאמין בכלום, גם לא ביום כיפור, ואפילו בר מצווה לא עשו לי.

בגיל 15-16 משהו "הסתובב" לי במוח. התחלתי להסתובב עם כל מיני אנשים מפוקפקים. נראיתי כמו משוגע, קרחת פה, קרחת שם וכרבולת באמצע. עשיתי צרות ובושות להורים. צרות ובושות - פירושו: לא רציתי ללכת לצבא. ואם יש דת שההורים שלי כן האמינו בה, השם שלה היה "צבא ההגנה לישראל". רק שאני נשארתי אתאיסט גם לגבי הדת הזו. פשוט לא התאים לי.

ההורים שלי התחילו לעשות לי שטיפות מוח, אבל זה לא עזר להם. הסתובבתי הרבה בארץ והעברתי את הזמן עם כל מיני טיפוסים משונים. זה לכשעצמו סיפור שלם. אני חושב שאני מכיר כל שביל וכל משעול בארץ.

החלטתי לנסוע להודו, לחפש משמעות לחיי. איפה לא הייתי? נדדתי בכל מיני מקומות, הכרתי באופן אישי כתות מכל הסוגים והמינים. אנשים לא מבינים מה פשר המשיכה לכל הכתות הללו, אך מי שהיה שם - יודע גם יודע.

הסיבה היא פשוטה: בעידן המתירני של היום, נער חילוני נורמלי, חווה עד גיל 17-18 את כל החוויות החומריות שקיימות בעולם. יש כאלה שמנסים, אולי יש עוד משהו שעדיין לא חוו, אז לוקח להם עוד שנה-שנתיים. בגיל 21, כולם אחרי הכל. הם יודעים שאין עוד שום דבר לשאוף אליו, הם לא מבינים לשם מה הם צריכים לחיות. נערים לא מעטים טרפו את נפשם בכפם, כי לא היה להם טעם בחיים. רק אז מגיעה ההבנה, שכדי ליהנות ממשהו, אתה חייב לחוות אותו במידה ובהגבלה. בגלל ההסתה הגדולה נגד החרדים - רבים אינם מעלים בדעתם להתקרב ליהדות. הם מחפשים משהו אחר ומוצאים אותו בהודו.

* * *

יש משהו מקסים בהודו, חייבים להודות. אנשים חיים שם בראש אחר לגמרי. לא ממהרים לשום מקום, לא מודאגים משום דבר, לכל דבר יש להם תשובה, ויש שם אנשים ממש מדהימים.

פגשתי שם נזירים ששלטו שליטה מדהימה בחייהם, יכלו להסתגף, לא לאכול, או לא להזיז יד במשך שנים. פגשתי אפילו נזיר שהתאמן בתרגילי נשימה. הוא החליט שאם נחש יכול לשלוט בנשימתו ולא לשאוף אויר במשך דקות ארוכות - גם הוא יוכל. התרשמתי מאד מהדבקות שגילו במטרתם. לא הכרתי דברים שכאלה. הייתי בן לדור מפונק, שמעולם לא התאמץ בשביל שום דבר. לא יכולתי שלא להתפעל מהנחישות שגילו.

אבל בסופו של דבר, גם באמונה שלהם לא החזקתי. אמרתי לעצמי: "מה תכלית יש בזה? גם אם יש מקום להתפעל מכך שאדם מצליח להרים במשך שנים יד אחת או לעצור את נשימתו, מה התכלית כאן?"

ככל שהתפעלתי מהיכולת הנפשית שגילו - כך בזתי להם על כך שבזבזו אותה על דברים של מה בכך.

התגלגלתי והתגלגלתי, עד שהגעתי אל ה"דלאי למה". ה"דלאי למה" הוא טיבטי במקורו, ומשעה שהשתלטו הסינים על טיבט והרגו מליוני טיבטים - הצליחו מאמיניו להבריחו - ומאז הוא נמצא בהודו.

ה"דלאי למה" הוא אחד המנהיגים הבודדים בעולם, שלא מוכן לשמוע על אלימות, גם לצורך הגנה. בגלל האמונה הזו שלו - לעם הטיבטי אין ארץ, והוא מושפל ומבוזה. ובכל זאת, כולם סוגדים לו ממש. האיש גם זכה בפרס נובל על דבקותו העיקשת בשלום.

הוקסמתי מאישיותו של ה"דלאי למה". הייתי מגיע בכל יום, בארבע וחצי לפנות בוקר - ל"דרשה" שלו. הוא אדם חכם ומשכיל. לא מצאתי שום נקודת ביקורת עליו.

* * *

בינתיים התחילו בבית לדאוג לי. אבא שלי כתב לי במכתב, שהוא שמע שהשתגעתי. עניתי לו בנימוס, שאני נמצא על פרשת דרכים גדולה. כששלחתי את המכתב ידעתי לפתע, שרק מהנוסח המעודן - הוא יבין שהבן שלו קצת השתגע. מה פתאום אני כותב ככה בנימוס?

באותו הלילה דיברתי עם מישהו מאנשי ה"דלאי למה", והוא הבטיח להכניס אותי אליו אחרי ה"דרשה" שלו.

ובאמת נכנסתי. הוא היה אדם עדין ומאיר פנים לכל אחד. הוא קד לפניי והציע לי לשבת. דיברתי אליו במהירות. אמרתי לו שהלילה החלטתי להצטרף אל דתו, אם הוא מוכן לקבל אותי.

הוא שאל באנגלית מאין אני.

עניתי שמישראל.

הוא שאל אם אני יהודי.

עניתי שכן.

ואז הוא הגיב בצורה קצת מוזרה. הפנים המאירות שלו הפכו לתמהות, ואפילו קצת כועסות. הוא אמר שאינו מבין את הצעד שלי, ולא יאפשר לי לעשות אותו. הוא אמר שכל הדתות מנסות לחקות את היהדות. הוא אמר כי הוא בטוח שהתהלכתי בישראל עם עיניים סגורות. זה הביטוי שהוא השתמש בו. הוא ביקש ממני לעלות על מטוס, לחזור לארץ ולפתוח שם את העיניים. הוא הוסיף שאף אחד אינו מעדיף את החיקוי על המקור.

הוא שילח אותי בהינף יד.

* * *

באותו יום לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. חשבתי: "אני, בחור מישראל שלא יודע כלום על הדת שלי - צריך לעשות את כל הנדודים האלה, כדי לשמוע ממנהיג גוי שהייתי עיוור, ושהלכתי לקצה העולם כדי למצוא את מה שהיה לידי ממש?"

חזרתי לישראל ונכנסתי לישיבה. ראיתי שהדלאי-למה צדק. ביהדות יש אינטנסיביות לאורך כל מהלך החיים. יש בה חוקים, מעצורים והמון סיבות לחיות. לפחות 613. (תרי"ג מצוות).

כשנתיים לאחר שחזרתי בתשובה, אני מקבל הצעת שידוך. נעניתי לה. נפגשתי עם בחורה בגילי, גם היא כמוני חוזרת בתשובה, גם היא כמוני חיפשה בהודו, בגואה ואיפה לא. מצאנו שפה משותפת. גילינו שלשנינו היו אותם לבטים, אותו ייאוש מהחיים, אותו חיפוש אחר משמעות ואותה חזרה אל המקורות. כעבור כמה פגישות הודעתי לשדכנית שאני רוצה לסגור, ואכן התארסנו.

מיד לאחר האירוסין, אני פונה לשדכנית ואומר לה שאני רוצה לתת לה דמי שידוכין, והיא אומרת: "לא מגיע לי."

אני שואל: "מה פירוש 'לא מגיע'? הרי זה מנהג יהודי לשלם דמי שדכנות."

והיא אומרת: "זה באמת מנהג יהודי, אבל אני לא השדכנית."

"ומי השדכנית?" אני שואל.

"אני לא יודעת," היא עונה. "ארוסתך נגשה אליי עם פתק, וביקשה ממני להציע לך אותה. היא אמנם לא ידעה כלום עליך, אבל אמרה שמישהו שהיא סומכת עליו נתן לה את השם."

חגיגת האירוסין מסתיימת, ואני מטייל עם ארוסתי החדשה ושואל אותה בחשדנות: "מה הסיפור עם השידוך הזה? תגידי לי מי בדיוק השדכן, כדי שאוכל לתת לו דמי שידוכין."

והיא אומרת לי: "בשביל זה אתה צריך לנסוע עד הודו."

לפני שאני שואל מה או מי, היא ממשיכה: "עדיין לא סיפרתי לך שבסוף סידרת החיפושים שלי, בהודו הגעתי ל'דלאי למה'. מאד התרשמתי ממנו ורציתי להצטרף לשורותיו. הוא פגש בי ואמר לי שאם אני יהודייה, אל לי להחליף זהב בכסף, וכי עליי לחזור לשורשיי. הוא התלחש עם אחד המזכירים שלו, וזה הלך למספר דקות וחזר עם כרטיסייה קטנה. ה'דלאי למה' העתיק לי על פתק קטן שם של בן אדם ואמר לי: 'זו הנשמה התאומה שלך.'

"חזרתי לארץ ונכנסתי לפנימייה של בנות חוזרות בתשובה. התהליך היה קל ומהיר. כמו שאומרים - גיליתי את האור, בתחילה בגלל המלצת ה"דלאי-למה" שממנו הוקסמתי, ואחר כך כבר היה אור חזק הרבה יותר שמשך אותי.

רק אחרי שנה התחלתי לחפש אחריך. פניתי לכל מיני שדכנים עם השם שלך, והם לא מצאו אותך בישיבות לבעלי תשובה. בסוף אחת מחברותי החלה לברר, ומצאה אותך. מהפגישה הראשונה ראיתי שה'דלאי למה' הוא 'שדכן מקצועי'. הוא ידע בדיוק את מי אני מחפשת ורשם את שמך בפתק."

* * *

זה הסיפור שלנו. אני חושב שהוא סיפור מיוחד במינו. אנחנו נשואים כבר עשר שנים, ויש לנו ארבעה ילדים. אני שקוע בלימוד התורה כל היום, ואשתי עקרת בית נפלאה. אפילו ההורים שלי ושלה, שהם אנשים אמידים ומשכילים, אינם יכולים שלא להתפעל מהצורה שבה אנו חיים ומהצלחת השידוך בינינו. גם הם יודעים את הסיפור על ה"דלאי למה", ואפילו סיפרו בגאווה לחברים שלהם, שה"דלאי למה" בכבודו ובעצמו שידך את הבן שלהם...

האמת היא, שעל אף שאנו רחוקים מהעבר כרחוק מזרח ממערב, עדיין נשארה לשנינו פינה חמה בלב ל"דלאי למה". שמענו על כמה מקרים נוספים, שבהם שלח אנשים חזרה לארץ, להתקרב אל אמונתם. אכן, אדם מיוחד במינו.

* * *

לפני כמה שנים הוא ביקר בארץ. ממש רצינו לבקר אותו, מתוך הכרת הטוב, אך אשתי שתחי' אמרה לי: "אני חושבת שהוא היה מעדיף שלא נעשה זאת." הבטתי בה וידעתי שהיא צודקת. זו אולי עצת היצר, כדי לגרום לבלבול בין קודש לחול.

אחרי שנסע מכאן, הלכתי לרב שלי ושאלתי אותו מה מותר ומה אסור לחשוב בעניין שלו. הוא אמר לי, שכאדם, עליי לחוש כלפיו הכרת הטוב, ולראות בו חסיד אומות העולם, אך יותר מכך - גם הוא עצמו לא ירצה שאחוש, אחרת היה מספח אותי ואת אשתי אליו, ולא היה שולח אותנו לכור מחצבתנו.

"תזכור אותו כאדם," הציע לי מורי ורבי. "אך שכח אותו בתור ה'דלאי למה'. זה לא טוב בשבילך."

חזרתי לביתי עטוף מחשבות. הוא צדק, מורי ורבי. זו לא היתה רק הכרת הטוב שמשכה אותי אליו. זה היה הוא עצמו, ואולי אפילו מה שהוא מייצג בתוך ליבי.

ליצר הרע יש מהלכים משלו. הוא חזק מרצונו של ה"דלאי למה" - שאתרחק ממנו, וחזק מרצוני אני. עבודה זרה אינה דבר שנמחק כל כך מהר מהלב.

* * *

הגעתי לביתי, פתחתי את אלבום התמונות אל מול עיניה של רעייתי, לקחתי את תמונת ה"דלאי למה" וקרעתי אותה, בנחת, לא בשנאה, אלא מתוך הערכה. מי כמוהו יודע שאין זו כפיות טובה, אלא ההוכחה הגדולה ביותר להכרת טובתי כלפיו, בכך שקיימתי את בקשתו באופן המלא ביותר.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 09:44

מלווים את המורה

מורה כושל, מגיע למסקנה שחוסר הצלחתו קשור להתנהגותו כלפי המורה שלו. הוא מגיע לפייסו, שומע ממנו את הבקשה המוזרה ביותר ששמע מימיו - ומחליט לבצעה בדרך מקורית... סיפור עצוב-מצחיק ועמוס רגשות


42362_tumb_750Xauto.jpg
42362_tumb_750Xauto.jpg (69.98 KiB) נצפה 24348 פעמים


שלום ר' חיים. אני קורא את הספרים שלך ומזדהה מאד עם התכנים והמסרים שבהם. החלטתי לכתוב לך משהו מהחיים שלי, שנראה לי מתאים מאד לעשות ממנו סיפור מיוחד, מפני ששמעתי שכל הסיפורים שלך אמיתיים.

אני בחור דתי ועוסק בחינוך. בארבע השנים הראשונות שלי בהוראה, לא היה לי אפילו יום אחד טוב. לא הצלחתי להשתלט על התלמידים. הם לא שמעו לי, לא למדו, והציקו לי בדרכים שקשה לתאר.

בארבע השנים הללו עברתי ארבעה מוסדות. כל מוסד החזיק אותי כשנה, כאשר בסביבות תמוז תמיד הגיעה ההזמנה אל חדר המנהל, והשיחה המוכרת: "תראה, אתה משתדל מאד, אבל זה פשוט לא הולך." במשך השנים הללו ניסיתי הכל. כשהתחלתי, באתי עם המון כוונות טובות. ניסיתי להיות חברה'מן עם הילדים, אך מהר מאד הם ניצלו את זה. היו מקבלים ממני פרסים, ומיד אחר כך משתוללים כאילו לא קרה כלום. התחלתי להיות קשוח יותר, אך זה היה כבר מאוחר. הם ידעו שאני לא כזה באמת, ופשוט צפצפו עליי.

השנה הראשונה היתה פשוט איומה. הייתי מתהפך בלילה על משכבי ופוחד מהיום הבא, ובאמת כל יום היה חמור מקודמו.

בשנה השנייה הייתי קשוח, ואז החלו בעיות עם ההורים שהלכו להנהלה והתלוננו עליי. נאלצתי לרכך את עמדתי, והילדים קלטו שניצחו אותי, והחלו לתקוף אותי בלי רחמים, בידיעה שידיי כבולות. זו היתה השנה הגרועה ביותר שלי.

בשנה השלישית, ניסיתי להיות נחמד מצד אחד, וקשוח מצד שני, אבל הילדים היו צד שלישי - והם פשוט התעללו בי בלי לחשוב על הצדדים שלי.

* * *

אני כותב את זה כאילו בצחוק, אבל הצחוק הזה כואב מאד. הילדים האלה פשוט הרסו לי את כל החיים. ערערו את הביטחון העצמי שלי, גרמו לי להיות בלתי מרוצה במשך כל היום. לפעמים הרגשתי שאני ממש עוין אותם, את התלמידים שלי - על מה שהם מעוללים לי. לפעמים הייתי מתחנן אליהם: "תפסיקו, מה עשיתי לכם?" ומה שקיבלתי היו צחוק ובוז. לא היה להם כלפיי אפילו שמץ של רחמים.

השיא היה לקראת סוף השנה הרביעית, לאחר שהיה ברור לי והודלף להם שאיני ממשיך בשנה הבאה - הם היו פוגעים בי בצורה כזו, שכבר שאלתי את נפשי למות. התחלתי להרגיש שאני אויב שלהם - ואם אני מרגיש כאויב כלפי תלמידיי - הרי שאינני ראוי להוראה.

הלכתי לאחד הרבנים שלי בישיבה שבה למדתי. דיברתי איתו על הבעיות שלי, ואז התחלתי לבכות כמו ילד קטן. ממש לא יכולתי לדבר מרוב בכי. התביישתי שאני, תלמידו המבריק והגאה - לא מצליח ללמד ילדים בני עשר. הוא חיכה זמן רב עד שיכולתי בכלל לדבר, ולאחר מכן עודד אותי, חיזק אותי ונתן לי כמה עצות. לפני שהלכתי, הוא נזכר במשהו. "אני רוצה שתיזכר," אמר. "אולי היה מורה שהצקת לו, ומשלמים לך משמיים מידה כנגד מידה".

לא הייתי צריך לפשפש הרבה בזיכרוני. מיד נזכרתי במורה גלזמן (שם בדוי), שאני וילדי כיתתי ממש התעללנו בו. היינו מחקים אותו, צוחקים לו. הוא היה מתרגז וצורח, ואנחנו היינו צוחקים לו בפנים. הוא היה דווקא מורה חביב, רק זקן מדיי. לא היתה לו סבלנות לילדים שכמונו. הוא תמיד היה מספר לנו על אלפי התלמידים שהיו לו במשך השנים, ועד כמה הוא סובל מאיתנו. החלטתי שאני חייב לבקש ממנו מחילה.

* * *

כיוון שידעתי את שמו, ופחות או יותר את כתובתו, איתרתי אותו וביקשתי לבוא לבקר אצלו. הגעתי יום אחד אחרי הצהריים. ראיתי מולי אדם קשיש, חולה ורזה. בקושי הכרתי את המורה שהיה לי. שאלתי אותו בחשש אם הוא זוכר אותי, והוא ענה שלא (ידעתי כי אם אזכיר לו תעלול מסוים שעשיתי לו עם הלוח - הוא יזכור, אבל העדפתי שלא לעשות זאת).

סיפרתי לו שאני עוסק בהוראה. הוא שאל איך זה הולך, ואני עניתי לו לאט לאט שלא הולך לי, שהילדים מציקים לי, ושאני חושב לפרוש מההוראה. הוא נאנח והחל לספר לי כמה היו קשות שנותיו האחרונות בתחום ההוראה, וכיצד פרש לאחר שבץ מוחי, שקיבל בעקבות הרוגז שלו. "הילדים האלה נתנו לי משמעות לחיים, אך באותה מידה גם קיצרו לי אותם," נאנח.

העזתי ואמרתי לו, שאני חושב שאני מאותם ילדים שקיצרו לו את החיים, ושבאתי להתנצל על כך ולפייסו. הוא מאד התרגש, ופתאום התברר שהוא כן זוכר אותי ואת ילדי כיתתי. אני חושב שמההתחלה ידע מי אני.

ישבנו בעצב, כאשר הסברתי לו שאני מרגיש כי חוסר ההצלחה שלי, הוא בגלל התנהגותי הנוראה כלפיו. הוא אמר שהוא מוחל לי, ואחר כך התחיל לבכות. הוא לא הצליח לדבר, ובסוף הצליח לומר לי שאינו בוכה על מה שעשיתי לו, אלא על חייו הוא. מסתבר שיש לו בן יחיד שעזב את הדת ואת הארץ, ואין לו שום קשר עם הוריו. "נכשלתי לא רק עם תלמידיי, אלא גם עם בני היחיד," בכה. "אולי טעיתי אתו, אולי הייתי צריך להתנהג אחרת, אבל כעת כבר מאוחר. הוא שם, נשוי לנוכריה ולא רוצה לשמוע מאבא שלו."

שאלתי מה אוכל לעשות, כדי שיתכפר עווני כלפיו, והוא אמר לי: "אני חולה מאד ונוטה למות. אני רוצה שתארגן כמה שיותר תלמידים להלוויה שלי.

והוא אומר לי כך: "כל אדם יודע שלא יחיה לנצח. החיים הם רק מעבר שבו האדם צריך לקיים את ציווי ד', ולהיות ראוי לחיי עולם הבא. לאחר שהאדם מת מלווים אותו ילדיו חבריו וידידיו שאצלם מונחים כל מעשיו הטובים והרעים. אם התלמידים שלי לשעבר יבואו להלוויה שלי, יכול להיות שהם יזכרו את מה שדרשתי מהם וישפרו את מעשיהם ועל ידי זה ירבו זכויותי!

הילד שלי לא יבוא ללוות אותי - ואולי טוב שכך. מכיוון שנכשלתי בחינוכו, יש מקום להניח שהתרשלתי ואולי פשעתי - ועוון זה ילך אחרי. מצד שני, אולי טוב היה שילך כדי להזכיר את הכאב והייסורים שעברו עלי בגינו. ייסורי אב שבנו קרע עצמו ממנו - וודאי ממרקים עוונות וטוב הוא הדבר שיעלו עד כיסא הכבוד ויבקשו עלי רחמים וימליצו עלי טוב".

"כך או כך - בני לא יבוא ואני נותרתי לבד, ואין אפילו מניין שיבוא אחרי, אין מי שיאמר קדיש. אני בודד וערירי, איש אינו הולך איתי ואיש לא ילך אחרי. ככל שאני מהרהר, יש מי שיכולים ללכת אחרי - ולהזכיר ליושב בשמים את מאמצי הגדולים מחד ואת הייסורים שעברתי מאידך - ואלה הם תלמידי הרבים שגם אם לא הצלחתי לגרום להם לאהוב אותי - וודאי הצלחתי לחנך אותם לטוב. והם יהיו גם המעשים הטובים וגם הייסורים שאני כל כך רוצה שילוו אותי. "איני רוצה ללכת לבד לקבר", בכה.

"אני חייב שילוו אותי. לבד אני פוחד. תלך, תזכיר להם אותי. יש הרבה תלמידים שלי הנושאים רגשות אשמה - כמוך. אולי הם יסכימו לבוא להלוויה שלי כדי לכפר על זה.

"אני חושב שכמה מהם גם אהבו אותי, רק שלא כל כך ידעו לבטא את זה, ובאם הם יבואו הם ייזכרו בדברים שאותם אמרתי, ביקשתי ודרשתי מהם, ואולי לזכותי ישפרו מעשיהם ויהיו לי זכויות נוספות. מה עוד שהם וודאי ייזכרו במה שעשו לי, למורה שלהם, וזה יגרום להם להתבונן ולשפר את התנהגותם בין אדם לחברו ובין אדם למקום".

לקח לי זמן לעכל את הבקשה הזו. שאלתי אותו איך אני עושה את זה, כלומר, איך אוכל להודיע להם לבוא להלוויה אם עדיין לא נפטר. והוא אמר: "תתקשר אליהם שידעו מה מצבי, שיאמרו פרקי תהילים לזכותי, ותבקש מהם שאם חלילה יקרה לי משהו יודיע כל אחד לעשרה וככה יבואו תלמידיי להלוויה שלי להרבות בזכויותי".

הבקשה הזו ריגשה אותי מאד. החלטתי שלא להתווכח אתו. נפרדנו והבטחתי לו שאשמור אתו על קשר ואעדכן אותו.

* * *

הוא צייד אותי ברשימת תלמידיו משנים עברו, ובדרך הביתה - לא נעים לי לומר - העניין התחיל למצוא חן בעיניי. אמרתי לעצמי: "אני אארגן לו את הלוויה הכי גדולה שהוא יכול לתאר לעצמו."

באתי הביתה והתקשרתי לכמה מחבריי לכיתה. גם הם התלהבו וקיבלו כל אחד כיתה שלמה. לאט לאט גייסנו עוד תלמידים לשעבר, וידעתי שישנו גרעין של 25 בוגרים, שכל אחד מהם היה צריך לדאוג לכיתה שלמה.

הבעיה הגדולה ביותר היתה להסביר לאנשים, שעליהם להתכונן להלוויה של מישהו שעדיין לא נפטר. אבל כולם זכרו את האיש, והעניין נגע לליבם. לרבים מהם היו ייסורי מצפון בקשר להתנהגותם כלפיו בזמנו. כולם רצו לכפר על כך.

עברו כמה חודשים. היו עדכונים, רבים התקשרו לשאול מה קורה, והתשובה היתה: "ב"ה חי."

נסעתי אליו מדי פעם לעדכן אותו כמה תלמידים אמורים להשתתף בהלוויה שלו. זה ריגש אותו מאד. סיפרתי לו שכולם מתעניינים לשמוע מה קורה. צחקנו קצת על הסיטואציה המוזרה הזו. נקשרה בינינו ידידות קרובה.

יום אחד, אשתו התקשרה וסיפרה שמצבו מחמיר. נסעתי אליו. הוא ישב דומם, מכונס בתוך עצמו. שעות לא דיבר. סייעתי לו לאכול, והוא נראה מאד חלש. לא יכול היה לדבר, רק הניח את ידו על ידי בחמימות.

כשהלכתי, שאל בקושי מה קורה. עניתי לו שבסדר, שכולם בהיכון, והוא נדנד עם הראש לאות שהוא מרוצה.

* * *

חזרתי אליו כעבור יומיים, כשהיה ממש גוסס. הוא אמר לאשתו: "תגידי לו שיתחיל עם הטלפונים". לא עשיתי זאת. יש גבול לכל דבר. אמרתי לו שהוא יחיה עוד הרבה זמן, וחבל סתם להקפיץ את כולם להלוויה שלו.

נסעתי שוב הביתה, הודעתי לכולם להיות בהיכון, ולאחר מכן חזרתי אליו. הוא היה גוסס ממש, אך צלול בדעתו. הוא אמר את מילותיו האחרונות בקושי: "אני מעריך מאד את מה שעשית בשבילי. אני מוחל לך, תלמידי, ומאחל לך שתהיה מורה טוב, לא כמוני."

אחר כך בכה חרישית, ביקש ממני לעזור לו לשכב, לחץ את ידי, ביקש ממני להגיד אתו "שמע ישראל" - ונפטר.

עוד לפני שהרופא קבע רשמית את מותו, התחלתי במסכת הטלפונים. תוך שעה, ידע הגרעין הקשה על שעת ההלוויה ומקומה. תוך חמש שעות ידעו אלפי בוגרים על ההלוויה.

היתה זו הלוויה שתושבי הקריות לא ראו מזה שנים. אלפי בני אדם היו שם, כמעט אף אחד לא נעדר. אנשים שלא נפגשו במשך שנים, מצאו את עצמם מנסים לזהות זה את זה. זו היתה גם הלוויה וגם פגישת מחזור. כולם השתרכו אחרי הארון, כמו נחש מתפתל, ותושבי שכונתו עמדו מופתעים למראה כמות האנשים שהגיעה להלוויתו של המורה הצנוע והשקט.

בהלוויה הספדתי אותו, וגם מנהל בית הספר נשא הספד. התרגשתי מאד כשדיברתי, וההתרגשות שלי עברה לכולם. החיוכים של האנשים שנפגשו זה עתה, הפכו לנוגים, ולאחר מכן לבכי של ממש. דיברתי על כך שהחיים חולפים ומה אנו מספיקים בהם, וכמה שצריך לנצל את הזמן ולתקן מה שניתן. בסופו של דבר בכיתי ממש, וכולם הצטרפו אליי.

בכיתי עליו ובכיתי על עצמי, בכיתי על העבר שלי ובכיתי על העתיד שלי.

בסוף כולנו אמרנו קדיש. כל התלמידים שלו, אלפי אנשים, אמרו במקום הבן האחד שלא אמר. הרגשתי שהוא מחייך אליי מהקבר.

* * *

זהו הסיפור. מעבר למה שנתתי למורה שלי - נתתי הרבה לעצמי. איני יודע את טיב השינוי שחל בי, אבל החוויה הזו לא הותירה אותי כפי שהייתי.

עזבתי את בית הספר היסודי והתחלתי ללמד בתיכון. אפשר לומר שאני מצליח שם מאד. אף פעם לא אדע אם זה בגלל ה"משנה מקום", או השינוי האישי שעברתי בחיי. הסיפור עם המורה שלי נתן בי הרבה כוחות והסתכלות חדשה על החיים, שכנראה סייעה לי מאד בדרכי בחיים.

עוד מעט ימלאו עשרים שנה לעבודתי בהוראה. אני מחזיק מעמד כבר 16 שנים במקום אחד. פעם בשנה, כל התיכון מתכנס לשמוע את הסיפור המיוחד שלי, ולאחריו אני אומר קדיש. זה קורה ביום השנה לפטירתו, החל בכ' בכסלו.

לפחות פעם בשנה אני עולה לקברו. יש לי מנהג מוזר לספור את האבנים שעל הקבר, ולראות בפעם הבאה כמה יש. מסתבר שתמיד נוספות לערימה עוד מספר אבנים. מסתבר שאני לא היחיד שחש רגשי אשם בקשר למורה הזה.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי שימי התימני » 21 אוגוסט 2016, 19:58

viewtopic.php?f=1&t=10971#p293641
כלב או חתול...
:lol:: :lol:: :lol::
נ נח נחמ נחמן מאומן
סבא הוא המלך
סמל אישי של המשתמש
שימי התימני
 
הודעות: 739
הצטרף: 18 אפריל 2016, 22:55
מיקום: מאחוריך
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 22:48

דוהרים קדימה

בחור מובטל שגדל בשכונת עוני, מוצא תעסוקה באורוות סוסים. האורווה מושכת אליה נערים שאינם מוצאים את עצמם - ואלה, גורמים דווקא לו - למצוא את עצמו


42180_tumb_750Xauto.jpg
42180_tumb_750Xauto.jpg (87.36 KiB) נצפה 24292 פעמים


כבר מזמן רציתי לספר לך את סיפורי. אני חושב שהוא מעניין מאד, ואולי פעם תכתוב אותו יפה, כדי שיוכלו לקרוא אותו כולם. עד היום לא העזתי לכתוב לך, והסיבה: ידעתי שכל הסביבה שלי תדע מיד במי מדובר. אבל בסופו של דבר, דווקא החברים שלי שכנעו אותי לספר.

אני שייך לשכונה שיצא לה שם לא כל כך טוב. הרבה אנשים לא ישרים יצאו ממנה. גדלתי איתם ביחד. כמה מהחברים שלי כבר אינם בחיים, והם לא מתו מזִקנה.

גם לי היו ימים קשים. הלכתי עם חבר'ה לא טובים. נחשבתי לפרא אדם, אחד שלא עושה חשבון לאף אחד. כולם ידעו שלא כדאי להתעמת איתי. כולם בשכונה עשו לי 'כבוד', בגלל שידעו שאני בן אדם שלא פוחד מאיש.

אחר כך התדרדרתי עוד יותר. הפכתי לסמרטוט, לבן אדם בלי כבוד, שיכול לרמות את ההורים שלו בשביל עשרה שקלים. היה לי כל כך רע, שהרגשתי כי טוב מותי מחיי.

החלטתי להשתקם. לא יודע מאיפה קיבלתי כוחות. נהייתי בן אדם כנגד כל הסיכויים. אפילו השוטרים היו באים ואומרים לי: "עזוב, מחר שוב תחזור לרחוב ולפשע." עדיין עצרו אותי על כל חשד קל, אבל לאט לאט ראו שאני רציני, ועזבו אותי לנפשי.

התחלתי לחפש עבודה, ואז התברר לי שאנשים לא אוהבים להעסיק פושעים לשעבר. אחד המעבידים אמר לי: 'פעם פושע - תמיד פושע.'

בכמה מקומות קיבלו אותי, וזה החזיק בדיוק עד הגניבה הראשונה. ברגע שנעלם איזה חפץ למישהו, או מישהו חשב שנעלם לו משהו - העיניים עליי, חקירות בלי בושה, והיידה, הביתה. במדינה הזאת, אין מי שיאמין באדם שרוצה לחזור למוטב.

התחלתי ללכת בטל, וידעתי שאו-טו-טו אני מתדרדר שוב.

* * *

יום אחד הציע לי חבר להתיישב באיזו קרקע שלא שייכת לאף אחד, ולהקים שם אורוות סוסים. לא הבנתי בדיוק מה העניין שלו עם סוסים, אבל מכיוון שממילא לא היה לי מה לעשות, התחלתי לעבוד איתו.

הכשרנו שטח, בנינו גדרות ואורוות, ואחר כך החבר שלי התחיל להביא סוסים.

אמנם פרנסה לא היתה לי מזה, אבל מצאתי לפחות תעסוקה - וגם זה היה משהו.

חודש עבדנו שם, טיפחנו את המקום - עד שהיה מאורגן למופת.

התחילו לבוא אלינו כל מיני נערים מהשכונה. התייחסנו אליהם יפה, נתנו להם לרכוב על הסוסים. המשטרה לא אהבה את זה. השוטרים היו בטוחים, שכל האורווה הזו היא כיסוי למשהו לא טוב. הם התחילו להזהיר את הנערים מפנינו, להטריד אותנו. בקיצור, לא נתנו לנו מנוח.

הבנתי אותם. ידעתי שאני לא טלית שכולה תכלת, והחבר שלי אפילו פחות ממני, ויש בסיס לחשדות שלהם.

החלטנו לגרש את הנערים שבאים, כדי שהמשטרה תניח לנו. רובם באמת הסתלקו, אבל היה אחד שפשוט חזר בכל פעם שהיינו מגרשים אותו.

זה היה ילד בן 12, ממשפחה קשה. ראו עליו שבחיים שלו לא קיבל אהבה, ממש כמוני. הוא ראה הרבה דברים קשים בבית, וזה די שבר לו את הלב. הוא היה מגיע למתחם שלנו, מטפל בסוסים, מסתדר איתם מצוין. ראיתי שאלה הם רגעי האושר הכי גדולים שלו.

התחלתי לקרב אותו ולדבר איתו. היינו מדברים כמו מבוגרים. סיפרתי לו על החיים שלי, כאילוהוא בן אדם בגילי. הייתי מתנה איתו שיבוא אלינו, רק אם הוא הולך לבית הספר. שלא יהיה כמוני, שראה את בית הספר רק במסיבות הסיום.

הוא היה שומע בקולי, כאילו הייתי אבא שלו. בעצם, זו לא דוגמא טובה, כי לאבא שלו הוא לא היה שומע.

הדבר הזה לא מצא חן בעיני ההורים שלו, והם התחילו להרים קול זעקה, עירבו את שירותי הרווחה - כאילו אני איזה חוטף ילדים. קודם כל עצרו אותי לכמה ימים, ואחר כך הזהירו אותי לא להתקרב אליו.

חזרתי לאורווה ואמרתי לו, שהוא לא יכול לבוא יותר. הוא לא הבין למה. לך תסביר לילד בן 12 מה מסתובב לאנשים בראש. ודווקא הבנתי אותם. אולי אם אני הייתי אבא שלו, גם אני הייתי פוחד שהוא יסתובב ליד אדם כמוני. ככה אני, תמיד מנסה להבין את הראש של השני.

הוא התחיל לנדנד להורים שלו ולא הרפה. הם הלכו לעובדת סוציאלית, והיא שוחחה עם הילד. כל מה שהיה לו להגיד, זה - "תנו לי להיות שם באורווה".

היא הגיעה לבדוק אותנו, ואני ניסיתי לדבר אליה כמו אינטליגנט, לעשות רושם טוב. החבר שלי, שלא ידע מי האורחת רמת המעלה, בדיוק היה קצת מעוצבן. ניסיתי להשקיט אותו ולרמוז לו שידבר יפה, אבל הוא רק התעצבן עוד יותר. בקיצור, היא יצאה משם די מהר, ואולי ברכה "הגומל" על שזכתה לצאת בשלום.

בסוף היא חיברה דו"ח שקצת הפתיע אותי. היא רשמה כל מיני מילים שמאבחנות את הילד ואותי, כאילו היא פסיכולוגית, ואני איזה פציינט שלה, ואחר כך רשמה המלצה לאפשר לילד לבקר באורווה תחת מעקב קפדני, למניעת התדרדרותו ורכישת התנהגות עבריינית. מילים כאלה.

האמת היא שהתרגזתי מכל הביטויים הפסיכולוגיים. אבל בגלל שבתכל'ס, הילד יכול היה להמשיך לבוא, סלחתי לה על כל המילים הגבוהות.

הזהרתי את הילד, שהביקורים שלו אצלנו תלויים בהתקדמות שלו בלימודים, ושלא ייגרר אחרי כל מיני טיפוסים. והוא באמת נזהר - רק בשבילי.

* * *

ככה עברה שנה, ולאט לאט באו עוד כמה נערים, רגע לפני התדרדרות לפשע. הם היו מטפלים בסוסים, קצת רוכבים עליהם - דבר שהערים קצת קשיים מצד הסביבה, שפחדה מהסוסים וראתה בהם סכנה לילדים.

וביום אחד בהיר, הגיעו טרקטורים בליווי משטרתי, ותוך כמה שעות הרסו לנו את כל המתחם. מה זה הרסו. לא השאירו שריד ופליט. את כל הגדרות והסככות שברו. כל מה שהשקענו - ירד לטמיון בתוך שעתיים. את הסוסים הם לקחו איתם, ונעלמו כלעומת שבאו. ניסיתי להתנגד, אבל הם מיהרו לעצור אותי ואת חברי, ורק בבוקר שחררו אותי.

חזרתי לשם, וכשראיתי את ההרס - פשוט התחלתי לבכות כמו ילד קטן. לא הבנתי למה עשו לי את זה.

כשאני בוכה, באים אליי כל הנערים ובוכים איתי, וממש ישבנו ובכינו כמו בתשעה באב. חס ושלום, אני לא משווה, אבל ההרגשה שלנו היתה, שהחריבו לנו את החיים.

כשאנחנו נרגעים קצת, אנחנו רואים איזה איש מבוגר, מכובד, עם חליפה ועניבה. הוא ניגש ושאל אותנו כל מיני שאלות. בהתחלה ענינו לו בסגנון של: "בוא הנה, לך מכאן", בגלל שהוא נראה כמו אלה שרדפו אותנו כל הזמן. אבל הוא שאל כל מיני שאלות על הנערים, ואיך הם מרגישים כאן. הנערים בכו והסבירו לו, שהמקום הזה נתן להם את כל מה שאין להם בבית. הוא ביקש את מספר הטלפון שלי והלך.

אחרי כמה ימים מתקשרים אליי ומזמינים אותי לעירייה, לפגישה עם כמה אנשים. הלכתי לשם בצורה מכובדת, בבגדים חדשים ומגוהצים, והבאתי איתי את הנערים. ישבו שם במעגל כמה פסיכולוגים ועובדות סוציאליות, וגם האיש עם העניבה שפגש אותי, והתחילו לחקור אותי על מה שאני עושה באורווה, ואיך אני מתַפעל את הילדים.

האמת היא שבקושי דיברתי. הנערים התחילו לדבר עליי ולשבח את המסירות שלי כלפיהם. הרגשתי שיורדות לי דמעות מהעיניים. בחיים שלי לא שיבחו אותי ככה. לא אבא, לא אמא, ובטח לא המורים. וכאן יושבים חמשה ילדים, בני 14-12, ומדברים עליי כאילו אני אבא שלהם. ראיתי שגם יתר הנוכחים מתרגשים מהדיבורים האלה.

בסוף הם הודיעו לי, שהפגישה הסתיימה ושיזמינו אותי שוב.

* * *

אחרי כמה ימים, באמת הזמינו אותי לפגישה נוספת. ישבו שם האדון המבוגר, ועוד שתי עובדות סוציאליות, והם אמרו שהם רוצים לעשות יחד איתי "פרוייקט נסיוני". הם יבנו לי בחזרה את האורווה, ואני אוכל להמשיך ולעבוד עם נערים. הם אפילו יפנו אליי נערים חדשים - ואני אתפעל אותם, כמו שתיפעלתי אותם עד עכשיו. אמרתי להם: "רגע רגע, מה העניין הזה עכשיו? אני לא לישכה, ולא מפנים אליי נערים. מי שרוצה בא, וצריך לעמוד בחוקים שלי. לא מתאים לי שיביאו לי כל מיני ילדים בלי להתייעץ איתי."

הייתי חייב להבהיר להם, שאני עובד לפי החוקים שלי, ואם אעבוד לפי החוקים שלהם - זה יצליח בדיוק כמו שהם הצליחו איתם. זאת אומרת - ייכשל.

"אתם רוצים שאמשיך?" אמרתי. "אז תנו לי לעבוד עם הלב, כמו שאני מבין. לא שאני פסיכולוג גדול, אבל מהסבל שלי בחיים, אני יכול להבין את הסבל של האחר, ולא כמוכם שיושבים על סיר הבשר."

הם התייעצו קצת, ואחר כך נכנעו לגמרי. "טוב, אנחנו נבנה לך את האורווה, ואתה תפעל לפי החוקים שלך, אבל תעשה את זה בתאום איתנו."

הלכתי משם ולא האמנתי. חשבתי שהם צוחקים לי, אבל אחרי כמה ימים, הגיעו באמת כמה פועלים ובנו לי אורווה יפה, עוד יותר ממה שהיתה. בהתחלה עבדנו בחשדנות, אבל לאט לאט הקרח הפשיר, ואני התחלתי לעבוד איתם בשיתוף פעולה.

כבר ארבע שנים נמשך הסידור הזה. הילד הראשון שאיתו עבדתי - הפך לנער רציני, לומד במוסד מכובד. הוא כמו הבן שלי, והוא גם עושה לי כבוד בהתאם. ולא רק הוא, בערך עשרים נערים עברו תחת הידיים שלי, ולפחות 17 מהם יצאו בני אדם.

האיש המבוגר, שבזכותו התמסד כל העניין הזה - הוא סגן ראש המועצה שלנו, ואני חושב שאם כל המנהיגים שם למעלה היו כמוהו - היינו נראים אחרת. זה בן אדם שרואה את כולם כשווים לו, ולא כנחותים ממנו.

* * *

ארבע השנים האלה שינו את החיים שלי. השתכנעתי לעבור כל מיני קורסים והשתלמויות בחינוך ובפסיכולוגיה. בהתחלה התביישתי בדברים האלה. אחר כך ראיתי שיש בהם הרבה חוכמה. היום אני נקרא: "מדריך חבורות רחוב". כאילו, מחנך כזה. מקבל מהעירייה משכורת, ובכל פעם שיש בעיות עם בני נוער - מזמינים אותי, וכל הפסיכולוגים הגדולים שותקים ושומעים טוב טוב מה יש לי לומר.

אני קורא בספרים שלך על בעיות של נערים, ואני רוצה לומר לך שכל מה שצריך זה למסור את הטיפול בהם, למישהו שיש להם אמון בו.

צריך לקחת מישהו שאינו מהממסד, אבל יש לו אחריות, והוא יגשר בין הנערים שאיבדו את האמון לבין אלה שרוצים לעזור להם.

ובהזדמנות הזאת, יש לי מילה טובה לסגן ראש המועצה, האיש שבעצם שיקם אותי, בכך שנתן בי את האמון שאוכל לעבוד עם ילדים. הוא האבא השני שלי, ואולי בעצם הראשון. בעולם השחור שלנו, הוא נקודה לבנה. הוא המלאך הפרטי שלי.

שאלוקים ישלח לו הרבה בריאות ואריכות ימים.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 22:49

סיפורו של סַפָּר

כמעט לכל אחד מאיתנו יש סַפָּר המועדף עליו. ההעדפה הזו מביאה אותנו לפעמים, לפגוע בסַפָּר שעובד לצידו. הנה עדות ממקור ראשון של ספר קשיש שחווה את שני הצדדים גם יחד. כמה שהוא עצוב - ככה הוא מצחיק


42087_tumb_750Xauto.jpg
42087_tumb_750Xauto.jpg (70.63 KiB) נצפה 24292 פעמים


אני אולי האדם הכי זקן שכותב אליך. אני בן שמונים שנה. מאז גיל 18 ועד היום אני ספר.

התחלתי לעבוד עוד במרוקו, בתור עוזר לספר, ומהר מאד למדתי את המקצוע. הייתי מסתכל על בן אדם, ומיד יודע מה התספורת שמתאימה לו. לא למדתי בשום מקום. הכל מהעיניים.

כעבור כמה שנים, פתחתי מספרה במקנס, שם התגוררו אנשים מכובדים מאד.

המספרה היתה הצלחה גדולה. כל הצעירים באו רק אליי להסתפר, כי העבודה שלי היתה ממש אומנותית. נוצר תור בלתי נסבל, לכן הכנסתי למספרה עובד נוסף כספר. היה זה ידיד נעורים בשם מוריס, שגם הוא פתח מספרה, וסגר אותה לאחר מספר חודשים, בגלל שלא זכה להצלחה.

מה שקרה בפועל, שאנשים היו מחכים בתור - אליי, מוריס היה מחכה באפס מעשה ומביט בהם, והם היו נמנעים מלפגוש את מבטו.

בסופו של דבר, נוצר מצב, שמוריס היה מספר את הילדים ואת הזקנים, שבאו בסך הכל להוריד את השערות מהראש, ואני את כל אלה שבאו להסתפר ממש.

עברו שנים. עשינו עלייה. פתחתי מספרה ברמת גן, והקליינטים באו אחריי ממרוקו, ועוד נוספו להם מהארץ. המספרה שלי נחשבה למשהו מיוחד. גם חברי כנסת ידועים הגיעו אליי, ואפילו כתבו עליי בעיתון.

ומוריס - הוא נשאר איתי, מספר את הזקנים ואת הילדים. וכשאין מאלה - הוא מחכה כמו גולם. מנסה לצוד קליינטים, ואלה עונים לו באי נעימות: "לא, אני רוצה לחכות בתור."

* * *

השנים עברו. גידלתי ילדים, חיתנתי אותם בכבוד, ולאט לאט הם נכנסו לעבוד אצלי במספרה. מסתבר שהכישרון עובר מאב לבן. הם התגלו כספרים מוכשרים, ואחד מהם גם הלך לבית ספר מיוחד, הוציא תעודה יפה ופתח לו "סלון" - שזה כינוי למספרה, רק יותר על "סטייל".

עוד בן עבר דרכי ופתח סלון, ועוד בן, ובינתיים אני מזדקן. הזקנים הולכים לעולמם, והצעירים הולכים להסתפר אצל צעירים. אם פעם היו אצלי בתור חמישה-שישה אנשים בכל שעה משעות היממה, הרי אחר כך היה בא בן אדם אחד או שניים בשעה. הכל היה שקט ושומם.

הייתי מספר את האנשים לאט ככל האפשר, כדי שיעבור הזמן, ובינתיים היה מוריס יושב ומדבר אליי, כדי להעביר את הזמן. הרבה עבודה לא היתה לו. העבודה היחידה שנשארה - הייתה לטאטא את השערות מהרצפה, ובגלל שלא היה לו משהו אחר לעשות - הוא היה מטאטא כל שערה שנופלת בנפרד, ומסתובב משועמם.

בסוף, מאי נעימות, הוא אמר לי שהוא רוצה לצאת לפנסיה. שנינו ידענו שאין לו שום קרן פנסיה (חוץ מהביטוח הלאומי שהוא ממילא מקבל), ושעכשיו הוא הולך להשתעמם בבית. אולי לטאטא שם, אם יש מה.

לא אמרתי לו כלום. שתקתי וראיתי איך הוא אוסף את החפצים המעטים שלו, אומר שלום אחרון ומסתלק מהמספרה בה עבד עשרות שנים.

האמת היא, שהרגשתי רע עם העובדה שהוא עוזב ככה. אבל לא היה לי מה לומר, וגם לא היה לי שום רעיון. מה, שנעשה מסיבה? על מה? על שני ספרים שיצאו קירחים מלקוחות?

התחלתי לעבוד לבד. ופתאום הרגשתי שאני לא מסוגל. לקח לי זמן להבין, שפשוט קשה לי לעבוד לבד, בלי מוריס. התרגלתי אליו, לשיחות איתו, ואפילו למריבות איתו, והיו הרבה מריבות. הרגשתי פתאום שאני זקן, שהחיים הם עול שאני צריך לסחוב, מי יודע כמה זמן.

* * *

בדיוק שנה לקח לי להבין שעליי לסגור את המספרה. ישבתי כמה חודשים בבית והתחלתי לנבול, עד שהבן שלי מציע לי: "בוא תעבוד אצלי במספרה."

מאד שמחתי על ההצעה שלו, ובאתי למספרה. היתה לי ממש רוח נעורים חדשה, לאחוז במספריים שוב ולגזוז את שערותיהם של האנשים.

הסלון של בני היה משהו מפואר, ושמו יצא למרחוק. ידעתי מדוע בני צריך את עזרתי. תמיד היה לו תור ענק.

כבר ביום הראשון, סיפרתי כמה ילדים, וכשסיימתי הודעתי ללקוחות שאני פנוי. כעשרה אנשים הביטו בי כאילו אני עמוד. הם סובבו את פניהם או עיינו בעיתון כלשהו.

שאלתי שוב ושוב, מי רוצה להסתפר? אך אף בן אדם אפילו לא הסתכל לכיוון שלי.

ראיתי שהבן שלי מסמיק ומחוויר. הוא ניגש בשקט לכמה אנשים וניסה לשכנע אותם. זה היה הרגע אולי הכי משפיל בחיי. התביישתי כפי שלא התביישתי מימיי. הצטערתי על הרגע שהסכמתי לבוא לעזור לבני. בשביל מה הייתי צריך את זה, אחרי שנים של עבודה בכבוד כספר מבוקש? מדוע לא פרשתי לי בשקט ובצורה מכובדת לביתי? רציתי שהאדמה תבלע אותי.

פתאום הרגשתי את ההרגשה שהרגיש מוריס כל השנים. איזו בושה, איזו אי נעימות. ממש הלבנת פנים. והכואב ביותר - שהלבנת הפנים כאן, היתה ליד הבן שלי. הרגשתי בלבי מה הוא חושב עליי ועל נסיונותיי הכושלים, להביא אליי את הקליינטים.

הלכתי הביתה. ישבתי ובכיתי קצת, עד שהבנתי שזה די טיפשי לשבת לבכות עכשיו כמה שנים, עד מותי. הרמתי טלפון למוריס ואמרתי שאני רוצה לבוא אליו. הוא אמר לי: "בבקשה, תבוא." הרגשתי שהוא שמח.

* * *

ישבנו ושתינו קפה שחור, העלינו זיכרונות, ואחר כך סיפרתי לו בלי להתבייש על מה שהיה אצל הבן שלי.

מוריס שתק. מה היה לו להגיד?

שאלתי את מוריס, מה דעתו שאפתח שוב את המספרה הישנה שלנו. הוא אמר שמצידו זה בסדר, אבל לא כל כך נעים לו, שלא לעשות שם כלום. הצעתי שנעשה תורנות. פעם אני - פעם הוא. הגענו למסקנה, שממילא כסף זה לא מה שחסר לנו. חסכנו פה ושם, וגם חיתנו את הילדים. מה שחסר, זו תעסוקה וחברת אנשים - ואת זה יהיה לנו במספרה.

השקענו קצת כסף במספרה: רצפות מקרמיקה, כיסאות חדשים ומראות מכאן ועד להודעה חדשה. זה כבר נראה יותר סלון מאשר מספרה. באמת קראנו לזה "סלון ביוטי", ובטח כעת אני מסגיר את עצמי לרבים שמכירים את המקום.

החלטנו לעשות ניסיון: להביא איזה ספר צעיר שימשוך את הצעירים, ואנחנו נטפל באלה שרק רוצים תספורת, בלי תור. כלומר - ילדים וזקנים, וגם חסידים, שלא מתעניינים בתסרוקות ובשטויות. והם באמת לא מסתכלים על גילו של האיש שמספר אותם.

תתפלא, אבל הסלון שלנו די מלא. רשמנו שם: "תספורת בלי תור", ומגיעים אלינו כאלה, שפשוט רוצים להסתפר מהר ככל האפשר וללכת הביתה. אמנם הספר הצעיר מבוקש הרבה יותר מאיתנו, אך לו יש תור של נערים, שאנחנו ממילא לא היינו מעיזים לנסות לספר אותם.

מה מוסר ההשכל מזה? אני חושב שבן אדם צריך להתרגל לגיל שלו, ולא להיכנס לדיכאון, כשהוא רואה את הצעירים משיגים אותו. זו דרכו של עולם. וצריך לומר תודה על מה שיש.

החיים הם ממש כמו השערות. אתה יכול להסתכל על השחור ואתה יכול להסתכל על הלבן. זו הבחירה שלך. מילה שלי. מילה של סַפָּר.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 22:55

איום מוחשי

מי מאיתנו אינו אוהב "מתיחות"? זוג צעיר, השרוי בצרה, זוכה לתשומת לב מיוחדת, שאולי מסיחה דעתם מהצרה אך מפילה אותם למערבולת של פחדים ודאגות. סיפור עצוב על נסיון להצחיק


41978_tumb_750Xauto.jpg
41978_tumb_750Xauto.jpg (70.66 KiB) נצפה 24547 פעמים


שלום חיים. רציתי לספר לך את מה שעבר על רעייתי ועליי בשלושת החודשים האחרונים. זה כמו סיפור מתח, אבל אני לא חושב שמישהו ייהנה ממנו. וגם אין לו סוף טוב.

אנחנו נשואים כחמש שנים - ללא ילדים. כשנה אחרי הנישואין, התחלנו לדאוג בעניין (בין השאר, בגלל קרובים, הורים וחברים שהתחילו להתעניין). השתטחנו על כל הקברים וקיבלנו ברכות מכל הצדיקים. שפכנו דמעות כמים - ולא נפקדנו. לא אלאה אותך בתיאורי הייסורים הנפשיים, שעברנו רעייתי ואני - בייחוד לאחר שהתחלנו בטיפולים, שנמשכו שנים רבות.

לפני כארבעה חודשים, התבשרנו בבשורה הנעימה ביותר שניתן להעלות על הדעת. קשה לי לתאר את האושר שהיה לנו. מובן שספרנו את הימים, עד שנזכה סוף סוף לפרי בטן. היה לנו את החודש הכי טוב בחיינו המשותפים.

עד לאותה שיחת טלפון - שהתחילה את הסיוט.

חזרתי מהכולל, ואשתי המתינה לי חיוורת כסיד. היא הצביעה על הטלפון, וכמעט לא יכלה לדבר. היא רק אמרה: "תשמע את ההודעה בתא הקולי", ופרצה בבכי.

שיחזרתי את ההודעות, ואכן היתה הודעה מאד מפחידה. בתחילה קול של ירייה ועוד אחת, ולאחר מכן, קול מפחיד שנשמע כמו דיבור מתוך מים: "אנחנו נגיע אליכם - וזה יהיה הסוף שלכם".

בתחילה נבהלתי קצת. אבל אחר כך התעשתי ואמרתי לאשתי, שזו כנראה מתיחה. ישבתי איתה אולי שעתיים, והרגעתי אותה. נראה היה שהיא נרגעה. אבל אחר הצהריים, כשהלכתי אל הכולל - היא רצתה ללכת לאמא שלה, כי פחדה להיות לבד בבית. אמרתי לעצמי - זה יעבור.

ב-12.00 בלילה חזר הסיוט. צלצול טלפון. אני מרים, ושוב אותו קול מוזר: "שיהיה לך לילה טוב", וכאן נקב הקול בשמי הפרטי וניתק.

שמטתי את השפופרת. הידיים שלי רעדו. לא פחדתי מההודעה. רק חשבתי מה אומר לאשתי. באתי אליה, והיא שאלה: "זה עוד פעם הוא, נכון?" נענעתי לשלילה. אבל היא מכירה אותי מספיק טוב, כדי לדעת שלא אמרתי אמת. היא דרשה שאספר לה מה היה, ואני, ברוב טיפשותי אמרתי לה שהבן אדם אמר את שמי. זה הספיק לאשתי להיות ערה כל הלילה, ולבקש ממני ללכת עם כל רחש אל הדלת.

* * *

למחרת היא פחדה להיות בבית לבד. היא הלכה לבית הוריה, וחזרה רק כשאני מגיע מהכולל, כדי לעשות ארוחת צהרים. בתא הקולי המתין תמיד הקול המוזר, שהפחיד כל כך את אשתי.

ניסיתי להסביר לה שמדובר באיזה מטריד. אך היא החלה לחקור אותי, אולי יש לי איזה שונא, אולי מישהו רוצה להרע לי. הבטחתי לה שאין לי שום שונא, אך זה לא הרגיע אותה.

הימים עברו. המטריד היה מתקשר פעמיים בשבוע, משאיר הודעה בתא הקולי, וזה היה מספיק כדי להרוס לנו את כל השבוע.

אשתי חדלה לישון. היא איבדה ממשקלה, ועיגולים שחורים החלו להיות סביב עיניה. החיים שלנו הפכו לסיוט, וככל שביקשתי ממנה לחדול מהפחד - זה לא עזר.

החלטתי להחליף מספר טלפון. הזמנו מספר טלפון, ודאגנו שהוא יהיה חסוי. ובאמת, שבוע שלם היה שקט. אך לאחר שבוע, הוא התקשר שוב ואמר לאשתי בקול המבעבע שלו: "יש לי קשרים בכל מקום, אז את חושבת שיש לי בעיה להפעיל את הקשרים שלי בבזק? תגידי לבעלך (הוא נקב בשמי), שממני אי אפשר להתחמק".

אשתי טרקה את הטלפון ופשוט התמוטטה. מצאתי אותה על הכסא לפני התעלפות. חשתי שִנאה גדולה למטריד הזה. אני מוכרח להודות, שאם הוא היה נופל לידיים שלי באותם רגעים...

אשתי נהייתה חולה ממנו. אני הסברתי לה, שזה סתם מטריד שנהנה להפחיד אנשים. והיא אמרה: "מאיפה יש לו את המספר החסוי שלנו?" התקשרתי לבזק, והם כמובן הודיעו שלא מסרו לאף אחד, ולפי החוק אסור להם, וכל מיני הסברים. תכל'ס, ידעתי כי אין לסמוך עליהם.

לפני כשלושה שבועות, החלטתי לנתק את הטלפון בבית, וקניתי פלאפון. חשבתי כי בכך הסתיימו הצרות שלנו. בכוונה קניתי את הפלאפון בלי שם, טוקמן שמטעינים אותו בשיחות. שאיש לא ידע איך להגיע אלינו. מאד חרדתי לאשתי.

ובאמת היה שקט שבוע וחצי. אבל לפני שבוע וחצי, בשעת ערב, היה פתאום צלצול פלאפון מוזר. רצתי להרים, אך אשתי הקדימה אותי. היה כתוב שם: "התקבלה הודעה." אשתי לחצה על כמה כפתורים, ואז הופיעה ההודעה.

זו לא היתה הודעה, אלא ציור של אקדח.

* * *

שנינו פשוט שתקנו בפחד נורא. גם אני פחדתי. הבנתי שאשתי צודקת, ומדובר בבן אדם שבאמת יש לו קשרים, אחרת איך הוא הגיע לפלאפון שלי? סגרתי את הדלת על מנעול, וחשתי שביתי אינו מבצרי, שמישהו שולט על חיי, ולי עצמי אין שליטה עליהם.

בינתיים קוראת לי אשתי. מסתבר שחוץ מהאקדח, היה עוד מסר, כתוב באנגלית: "אני יודע איפה אתה גר".

לא ידענו מה לעשות. התקשרתי למשטרה, והשוטרת אמרה לי בקול משועמם, שעליי לבוא למשטרה ולהגיש תלונה, ואין להם סיבה לשלוח ניידת, כי דברים כאלה קורים במדינה כל חצי דקה.

למחרת מסרתי תלונה. ביקשתי מהם לעשות בדיקה על שתי מספרי הטלפון הקודמים שלי (אמנם הוא עשה חסימה, אבל יש להם דרך לדעת זאת, על אף שהיא עולה הרבה למשטרה). הם אמרו שצריכים צידוק לכזו בדיקה, ושאני אחזור אליהם אם משהו יקרה.

חזרתי לאשתי והרגעתי אותה, שהכל בסדר והמשטרה בעקבותיו. היא די נרגעה, והלכנו לישון.

אבל ב-12.00 בלילה הטלפון צלצל. אשתי הרימה את הטלפון, והקול המבעבע אמר לה: "ב-4.00 בלילה אנחנו נגיע אליכם." וניתק.

אשתי התחילה לבכות ולפחד. היא ביקשה ללכת להוריה, והסכמתי. אחר כך היא התחרטה ואמרה, שמספיק לה לסגור את הבית ואת חדר השינה על 2 מנעולים.

עשיתי זאת והרגעתי אותה כל הזמן.

מובן שלא הצלחנו להירדם, וזה אחרי חודשיים וחצי של הטרדות ולילות ללא שינה.

בערך ב-2.00 בלילה, כשאני חצי ישן - היא מעירה אותי ואומרת שיש לה כאבים איומים. אני אומר לה: "זה פסיכולוגי", והיא אומרת לי: "זה לא. תזמין אמבולנס." הזמנתי, ונסענו לבית חולים.

אשתי איבדה את התינוק שלה.

* * *

אני לא יכול לתאר לך מה חשנו. אחרי חמש שנים ללא ילדים, לאבד ילד בגלל רשע מרושע אחד. צער, כאב, אבל, אבדן. פשוט בכינו בלי הפסקה. אשתי אושפזה ליממה, ואני למחרת רצתי למשטרה ואמרתי לשוטרים: "רציתם שמשהו יקרה - הנה משהו קרה. איבדתי את הילד שלי בגלל המטריד הזה." איבדתי את כל העדינות שלי. בכיתי וצעקתי, ולזכותם ייאמר שהם קיבלו את זה בהבנה. על אף שצעקתי עליהם, נתנו לי קפה.

היה שוטר אחד, בשם אבי, שהקשיב לי, ואפילו מחה דימעה כשסיפרתי לו על הסבל של אשתי ושלי. הוא אמר לי: "על גופתי - אני משיג לך את המטריד".

חזרנו אל הבית. כעבור יומיים הוא התקשר ואמר לי: "בוא מהר. המטריד שלך בתחנה".

לקחתי מונית והגעתי לשם כל עוד רוחי בי. השוטר אבי אמר לי: "אני לא ראיתי אותו. הוא בחקירה. אבל אני אבקש להכניס אותך." חיכיתי בחוץ, עד שאיזה שוטר יצא ולחש משהו לאבי. אבי אמר: "מה אתה אומר?!" והסתכל עליי. הבנתי שיש איזו התפתחות. אבי ניגש אליי ואמר לי: "תיכנס לחדר ותראה לבד".

אני נכנס לחדר, ואת מי אני רואה? את אח של אשתי, בחור בן תשע עשרה. ומה הוא אומר לי? "תשחרר אותי. השתגעת? אני מתבדח, ואתה הולך למשטרה?"

לא שלטתי בעצמי. הסתערתי עליו, תוך שאני צורח: "הרגת את הילד שלי." וכל מיני דברים צעקתי. השוטר ניסה בעדינות להפריד בינינו. הבחור הסתכל עליי כאילו השתגעתי, ולא הצליח להוציא מילה מפיו. רק אחר כך תפסתי, שהוא באמת לא יודע מה הוא עולל.

אבי, השוטר שאל אם אני משאיר את התלונה, ואני אמרתי שכן. הלכתי הביתה וסיפרתי לאשתי מיהו המטריד האלמוני שהרס לנו את החיים. ושנינו ישבנו ובכינו.

* * *

אחר כך הגיעה המשפחה. כולם הזדעזעו מהמעשה המרושע שנבע מטפשות, ואחר כך ביקשו ממני בעדינות לבטל את התלונה, כי הוא עצור, ובאמת מבין שעשה שטות. הם אמרו שרק עכשיו הוא קלט מה עולל, וכי זה ירבוץ על מצפונו כל החיים. אמרתי שרק אם אשתי אומרת לי - אני מבטל את התלונה. אשתי לא רצתה לענות על זה, ואני לא ביטלתי.

רק למחרת היא אמרה לי לבטל את התלונה, ועשיתי זאת. אבל הודעתי, שכרגע אני לא רוצה לראות אותו, ולא חשוב כמה הוא מתחרט.

זה הסיפור, חיים. אני לא צריך לספר לך מה מוסר ההשכל שלו. אבל מה שקרה בשטח - שבגלל טיפשות אחת, יושב זוג שכמעט זכה להיפקד, עצוב ובודד בבית. ועוד נער בן 19, שכבר אינו נער, שאוכל את עצמו על כך, שבגלל מעשה שטות שעשה - הרס לאחותו ולעצמו את החיים.

ככל שעוברים הימים, אני נרגע ומבין שהגיס שלי באמת לא התכוון להרע, ושהוא עצמו מסכן ורדוף רגשי אשמה. עדיין קשה לי לסלוח על הטיפשות והאטימות שלו, כיצד לא עלה על דעתו שהוא פשוט מפחיד את אחותו עד מוות, איך עלה על דעתו שזה מצחיק מישהו.

בסופו של דבר אסלח לו, אני יודע. מקווה שבזכות זה יפקוד אותנו אלוקים שוב...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 21 אוגוסט 2016, 22:56

בזכות אמא דאדה

בשלב מסוים חלה האב בלבו והמשפחה נותרה לבדה, נתונה לחסדיה. מה עושה דאדה? היא מתפטרת מעבודתה כאחות מקצועית ומחליטה להקדיש את חייה לגידול משפחת לוי. היא הקפידה כמותם לצום ביום הכיפורים ולשמור שבתות וחגי ישראל, 'מדין חינוך' לדבריה. ועוד פרט קטן... היא היתה ערבייה נוצרייה


41925_tumb_750Xauto.jpg
41925_tumb_750Xauto.jpg (102.03 KiB) נצפה 24546 פעמים


הסיפור שאני הולך לספר לך, הוא על הלוויה מיוחדת במינה שהתקיימה ביום רביעי שעבר בשעות הבוקר בעיר כרמיאל.

הנפטרת היתה כבת תשעים, והלכו אחריה מאות אנשים. כולם ראו עצמם כבני משפחתה, חרף העובדה כי לאיש מהם לא היה אפילו קשר משפחתי רחוק אליה. האמת היא שלא היתה זו הלוויה יהודית, כי הנפטרת היתה גויה, ערבייה נוצרייה בשם אווה עבדל כארים, והיא נקברה בחלקת הנוכרים בכרמיאל. הנתונים הללו נשמעים מוזרים, כי הם באמת כאלה. קהל רב של אנשים הצטרף להלוויה רק מפני שרצה לשמוע את הסיפור האמיתי מאחורי ההלוויה המוזרה הזו.

שורשי הסיפור נעוצים במשפחה יהודית שחיה בלבנון. ב-1943, עוד לפני קום המדינה, התחתנו טופיק ולינדה לוי, יהודים מביירות. לאחר שנתיים נולד להם בן בשם רפאל, ושנתיים לאחר מכן בת בשם סארין (שרה). בשלב זה חלתה האם במחלה חשוכת מרפא - טרשת העורקים. למרות מחלתה, ילדה לינדה זוג תאומות בשם מיי ומשלין, ושלושה שבועות לאחר הלידה הכתה בה המחלה בצורה קשה והיא לא יכולה היתה לתפקד. אבי המשפחה, שהיה טרוד בענייני פרנסה, הביא לבית אחות מקצועית שתטפל בתאומות הקטנות וגם באִמן. האחות המקצועית היתה לבנונית, ערבייה נוצרייה בשם אווה עבדל כארים. כשהיו התאומות בנות כשנתיים, החלו משום מה לכנות את אווה בשם 'דאדה', וכך נותר שמה בלשון המשפחה עד סוף ימיה.

אווה טיפלה באם שאינה מתפקדת ובארבעת ילדיה, ובשלב מסוים חלה האב בלִבו והמשפחה נותרה לבדה, נתונה לחסדיה. ומה עושה דאדה? היא מתפטרת מעבודתה כאחות מקצועית ומחליטה להקדיש את חייה לגידול משפחת לוי: האב, האם וארבעת הילדים. היא דאגה להם מבוקר עד ערב, כמו אמא וכמו אבא. היא בישלה וכיבסה והלבישה את הילדות, והדבר המפליא מכל - גם דאגה לחינוך היהודי שלהם.

הילדים למדו בבית ספר נוצרי, כי זה מה שהיה בביירות, אך היא דאגה שייכנסו לארגון נוער יהודי שילמד אותם מהי יהדות, והם אכן גדלו במורשת היהודית, כשהיא מקפידה כמותם לצום ביום הכיפורים, לשמור שבתות וחגי ישראל, 'מדין חינוך' לדבריה.

בשלב מסוים נפטר האב מהתקף לב, ולאחר שלושה שבועות נפטרה האם. ארבעת הילדים נותרו לבד בביירות. באותו הזמן כמעט לא נותרו שם יהודים. רובם ככולם היגרו לאמריקה, לקנדה ולדרום אמריקה, שם התבוללו, ומיעוטם לישראל. ודאדה נשארת עם ארבעת הילדים ומאמצת אותם כילדיה ממש, תוך ויתור על מקצועה כאחות, על משפחה, ובעצם על חייה. כשהתאומות מיי ומשלין גדלו, החלו משפחות נוצריות להתעניין בהן על מנת להשיא אותן לבניהן. דאדה נלחמה ככל שיכלה כדי למנוע זאת, עד כדי סיכון ממש. איש לא הבין מדוע הנוצרייה הזו מתעקשת לשמר את הילדים הללו בדת היהודית. בשלב מסוים החלו לדבר על לִבה הסובבים, ולטעון כי היא עושה עוול לילדים וכי לא יוכלו להתחתן באין יהודים בסביבה.

אם האיומים לא עשו רושם על דאדה, הרי שהדברים ההגיוניים הללו דווקא שכנעו אותה. ומה עשתה? בשקט בשקט, בלי לומר דבר, היגרה לבלגיה עם ארבעת הילדים, שהיו בגילאי 19-23. היה זה ב-1971. דאדה ו'ילדיה' שהו בבלגיה מספר חודשים ושם קיבלו היתר לעלות ארצה. כלומר ארבעת הילדים קיבלו. דאדה לא קיבלה אשרה, בשל היותה ערבייה נוצרייה. הפרידה מדאדה לא היתה פשוטה, אך דאדה שכנעה אותם כי אין ברירה והבטיחה כי תעשה הכל כדי להצטרף אליהם בישראל. ארבעת ילדי משפחת לוי נקלטו בישראל, יחד עם העלייה הגדולה של יהודי צפון אפריקה. מיי ומשלין נקלטו בפנימייה של הסוכנות בנתניה. למרות היותן בנות 19, ההתאקלמות היתה קשה להן מאוד: ארץ חדשה, שפה זרה, כולם מסביב עם משפחות חמות והן בלי גואל ומכיר.

יום אחד נקראו מיי ומשלין אל המנהלת, שאמרה להן כי אישה כלשהי מחפשת אותן וטוענת שהיא קרובה שלהן. המנהלת נראתה די טרודה ולקח לה זמן עד שהוסיפה: "היא אומרת שקוראים לה אווה עבדל כארים. נראה לי שהיא ערבייה...". הבנות לא טרחו לענות לה. "דאדה", הן צעקו, רצו אל השער והתנפלו על האישה שמסרה את נפשה למענן ובעצם גידלה אותן. במהלך חודשיים התגוררה דאדה איתן בפנימייה. היא סיפרה שעברה מלבנון לסוריה, לירדן ומשם לישראל. לאחר שפגה אשרת התיירת, שוב נאלצה דאדה להיפרד מהילדות ולשוב את הדרך הארוכה מישראל לירדן לסוריה, וחזרה ללבנון. הקשר נשמר דרך מכתבים שנשלחו לסארין, אחותן של מיי ומשלין שעברה לגור בשווייץ, ובמשך 10 שנים לא ראו מיי ומשלין את דאדה.

ב-1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה זו היתה עקובה מדם. בשל קטיושות ששוגרו על הגליל החליטה הממשלה להיכנס 40 קילומטרים ללבנון כדי לבער את קיני המחבלים. ארבעים הקילומטרים הללו הלכו ונמתחו, עד שהצבא הגיע לביירות וכבש אותה. לבנון נהרסה לחלוטין, אך גם צה"ל ספג מכות כבדות, עם יותר מאלף לוחמים הרוגים ואלפי פצועים. הקשר עם דאדה נותק. מיי ומשלין היו מודאגות. בשלב מסוים פנו השתיים לעיתונאי המזרחן אהוד יערי שסיקר את המלחמה בלבנון, וביקשו ממנו לברר מה עלה בגורלה של דאדה. רק לאחר ארבעה חודשים, הוא חזר וסיפר כי איתר את משפחתה של דאדה בחלדה, עיירה קטנה ליד שדה התעופה של ביירות. הוא סיפר לדאדה על נישואי הילדים שגידלה ועל הילדים שנולדו להם. היא התעלפה מרוב התרגשות ולא נתנה לו לעזוב עד שיספר את כל מה שהוא יודע. יערי מסר את הכתובות והטלפונים של מיי ומשלין, וציין שהן מצפות שתעשה הכל להגיע לארץ או לפחות להתקשר. חלפו מספר חודשים, ויום אחד מגיע טלפון מבית לחם. דאדה היתה על הקו. כן, היא הצליחה לצאת מלבנון בעיצומה של המלחמה וכעת היא בבית לחם, שואלת איך להגיע. הן הורו לה לנסוע לתחנה המרכזית בחיפה, כאשר סימן ההיכר היה מטרייה שחורה.

מיי ומשלין הגיעו לתחנה המרכזית, ומסתבר שהן באמת היו צריכות את סימן ההיכר, כי האישה שפגשו היתה שונה מאוד מהאישה שגידלה אותן. המלחמה הנוראה בלבנון נתנה בה את אותותיה. הן עזבו אותה כאם וקיבלו אותה כקשישה מפוחדת. היו לה פחדים מרעשים עקב הפגזות צה"ל. מיי ומשלין לקחו אותה לביתן כדי שתנוח מהתלאות הקשות שעברה. אך דאדה הסכימה לשהות רק מספר ימים. היא אמרה שהיא צריכה לטפל באישה גוססת, "ממש כמו אמא שלכן", והבטיחה שתחזור ברגע שהאישה לא תצטרך אותה עוד.

מסתבר שעם הטיפול המסור של דאדה, ארך ארבע שנים עד שהאישה לא נזקקה לה עוד. מיד לאחר מכן לקחה דאדה מזוודה והגיעה 'לגדר הטובה' במטולה ולאחר מכן הגיעה 'לגדר הטובה' במעבר הגבול הצפוני של ישראל עם לבנון. היה זה ב-1986. המלחמה אמנם הסתיימה, אך צה"ל עדיין היה שקוע בבוץ הלבנוני. דאדה התקשרה ואמרה: "אני במטולה, ואיני רוצה לחזור יותר ללבנון". כאן החלו בני משפחת לוי בניסיונות להשיג לה אשרה. במאמצים קדחתניים הצליחו, ודאדה נכנסה דרך הגדר הטובה עד לביתה של מיי להט במושב שכניה הצמוד לכרמיאל.

כעבור שנה פגה האשרה, ומשרד הפנים ביקש שדאדה תעזוב. בני המשפחה פנו לאורי לובראני, מתאם הפעולות בלבנון. לובראני סייע לחדש את האשרה לשנה נוספת, ובתום השנה אמרו שאין מה לעשות. היא חייבת לחזור לביירות. בפעם המי-יודע-כמה נפרדו מיי ומשלין ובני משפחותיהן מ'הסבתא' המאמצת בבכיות וליוו אותה ללבנון דרך הגדר הטובה. הן לא האמינו שזה קורה להן, שהאישה שגוננה עליהן, גידלה אותן, שימשה להן כאם וגם שמרה על יהדותן - נאלצת לעזוב את הארץ. לאחר שבועיים הצליחו להשיג לה אשרה נוספת, והיא שבה מביירות. בני המשפחה פנו ליו"ר הכנסת שבח וייס, וסיפרו לו את הסיפור. וייס, ניצול שואה, פרץ בבכי והתחייב לעשות כל שביכולתו כדי להגן על האישה הזו. הוא ביקש מהן לשלוח את הבקשה למספר כתובות ובהן לראש הממשלה.

בבקשות נכתבו מעשיה המיוחדים של דאדה, שבעצם הצילה משפחה יהודית, פיזית ורוחנית - כמו גם דברי הסבר כי אין לה משפחה ואין לחשוש שהדבר יביא לאיחוד משפחות וכדומה. כמו כן הודגש העניין האנושי, שלדאדה אין קרוב וגואל מלבד 'בנותיה' בישראל.

בינתיים חודשה האשרה בכל שנה במשך חמש שנים. יום אחד התבקשה דאדה לחתום על ביטול אזרחותה הלבנונית. היא עשתה זאת בחפץ לב, וחודש לאחר מכן קיבלה תעודת זהות ישראלית. 27 שנים חיה דאדה בביתה של מיי ביישוב שכניה, מוקפת במשפחת להט ומשפחת מסאו - משפחות שומרות מצוות.

בשלב מסוים הקימו מיי ומשלין את 'מסעדת התאומות', מסעדה יהודית לבנונית. האוכל שהוגש היה האוכל שדאדה לימדה אותן לבשל בלבנון, עם האוכל שהן לימדו אותה בישראל. ובאחד הימים, יום שלישי, נפטרה דאדה והיא בת 90 שנה. היא הלכה לעולמה, ערבייה נוצרייה שהיתה שליחה משמים להציל ארבע משפחות יהודיות. מסתבר שארבעת בני משפחת לוי היו היחידים מכל המחזור שלא התבוללו, הרבה בזכותה. דאדה היתה אישה ערירית לכאורה, שזנחה את טובתה האישית לטובת ארבעה ילדים, אך נפטרה מוקפת באוהבים שראו בה סבתא לכל דבר.

בהלווייתה הלכו אחריה מאות בני אדם שהכירו את סיפורה המיוחד. לא היתה זו הלוויה יהודית, לא נאמר קדיש, והיא נקברה בחלקת נוכרים. אך הבנות ישבו 'שבעה פסיכולוגית', שכן היא היתה אִמן המאמצת והיו לה זכויות רבות בגידולן כנשים וכיהודיות.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי יאיר » 22 אוגוסט 2016, 01:03

שימי התימני כתב: viewtopic.php?f=1&t=10971#p293641
חתול או חתול...
:lol:: :lol:: :lol::
נפלת במלכודת בעצמך... ;)
מי שלא הבין, ההודעה המקורית של שימי היתה
שימי התימני כתב: viewtopic.php?f=1&t=10971#p293641
כלב או חתול...
:lol:: :lol:: :lol::

viewtopic.php?f=1&t=10397
בבקשה להעלות רק סרטונים ראויים, כשרים וצנועים ב-100%.
הנתקל בסרטון בעייתי, בבקשה לדווח בפרטי או בסימון '!', יישר כח!
סמל אישי של המשתמש
יאיר
מנהל ראשי
 
הודעות: 13228
הצטרף: 18 אפריל 2013, 23:43
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי שימי התימני » 22 אוגוסט 2016, 01:08

:lol:: :lol:: :lol::
ד"א תודה רבה לסבא על העלת הסיפורים הנפלאים
נ נח נחמ נחמן מאומן
סבא הוא המלך
סמל אישי של המשתמש
שימי התימני
 
הודעות: 739
הצטרף: 18 אפריל 2016, 22:55
מיקום: מאחוריך
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 12:08

ילד בהשאלה

לקראת סיום ביקורנו הצעתי לאחי שישלח אליי את הילד. אמרתי לו שאני יכול לשלבו בתלמוד תורה בעיר שלי ושאני אחנך אותו, העיקר שלא יהיו עימותים כאלה. התפלאתי באיזו מהירות הם הסכימו להיפטר מהילד הבכור שלהם


41898_tumb_750Xauto.jpg
41898_tumb_750Xauto.jpg (66.71 KiB) נצפה 24506 פעמים


אני אברך המתגורר בעיר חרדית, והסיפור שלי התחיל לפני כשלוש שנים. אחי הבכור, גם הוא אברך ואב לשבעה ילדים, נקלע לבעיות קשות עם בנו הבכור. הילד פרק עול, התמרד נגד הוריו ומוריו, והתנהגותו הפכה בלתי נסבלת. בשלב מסוים התחלתי לשמוע מאחי כי הוא אינו יכול להמשיך יותר וכי בדעתו לזרוק את הילד מהבית, וכל מיני ביטויים מדאיגים שכאלה.

אמרתי לו שישקול את מילותיו, אך הוא הציע לי לבוא באחד מימי החופש כדי לראות את התנהגות הבן מקרוב. בחופשת 'בין הזמנים' התארחנו אצלם, כל המשפחה. מה שראינו, אני ורעייתי, היה דווקא משהו אחר: התנהגות בלתי נסבלת של אחי ואשתו כלפי בנם.

זה היה בולט לעין, מפני שהם ממש היו טעונים כלפיו. כל מילה שהוציא מהפה, כאילו חיכו לה כדי להשתיק, לעקוץ, לבטל. הם העירו לו על כל צעד ושעל גם על דברים שכלל לא עשה, או עשה לא מספיק טוב לדעתם. הרגשתי שהילד הזה ממש מסכן ושחייבים לעשות משהו בנידון. ניסיתי לדבר על כך עם אחי, אך הוא לא היה קשוב. "אתה לא מבין מה הילד הזה עושה לנו. אם היית מתמודד כמונו לא היית מדבר. חבל שבכלל הכנסנו אותך לעניין".

לקראת סיום ביקורנו הצעתי לאחי שישלח אליי את הילד. אמרתי לו שאני יכול לשלבו בתלמוד תורה בעיר שלי ושאני אחנך אותו, העיקר שלא יהיו עימותים כאלה. הוא התייעץ קלות עם אשתו, ושניהם מיד הביעו הסכמה. התפלאתי באיזו מהירות הם הסכימו להיפטר מהילד הבכור שלהם. גם הילד, למרבה הפלא, הסכים. קרץ לו מאוד לעזוב את הבית שאותו ראה כקיצוני מדי - אף שהבית שלי, לכל הדעות, הרבה יותר קיצוני. הוא הסכים לארוז ולבוא אִתנו. וכך היה. שילבתי אותו בלימודים, הוא קיבל חדר בביתנו, וכולם ציפו לראות מה יהיה.

כבר מהימים הראשונים ראיתי שהילד מזלזל מאוד בקיום מצוות. אם לא הזכרנו לו לברך - הוא לא בירך; אם לא דחפנו אותו להתפלל - הוא לא התפלל. אבל בניגוד לאחי, אני נהגתי כלפיו בסבלנות. הערתי לו בעדינות ולא חשתי שום כעס או עצבים בלב. הייתי מזכיר לו, והוא היה מברך. אף שכמעט בכל ארוחה הייתי צריך להזכיר לו לברך, מעולם לא מצאתי את עצמי מתרגז עליו. ודאי לא מתפרץ – ולא שלא היה אכפת לי. פשוט ידעתי שמדובר בילד עם בעיה מסוימת, ושכעס והתפרצות לא יועילו כי אם רק יזיקו. בשיחה שהיתה לי עם אחי נתתי לו ביקורת מרומזת על התנהגותו בפרשה. "הנה", אמרתי, "ראה איך אני מתמודד איתו. איני מייסר אותו ואיני פוגע בו. ודאי שאיני מתפרץ עליו". אחי שתק, ואני התחרטתי על המילים שאמרתי. בשביל מה הייתי צריך לפגוע בו? למה זה הועיל?

במהלך השנים היו עליות ומורדות, אך הילד בסך הכל הלך כל יום לתלמוד התורה, עשה פחות או יותר מה שביקשנו, אמנם לא מתוך מניע עצמי אלא רק בדחיפה - אך לי זה לא הפריע.

במשך תקופה מסוימת הוא נכנס למעין מרה שחורה. היה זה כשמישהו דיבר איתו והזכיר לו את משפחתו. בעיקר את אחותו הקטנה. זה נגע בו במקום רגיש. הוא מירר בבכי והיה עצוב זמן רב. באותו זמן ממש התחננתי לאחי, אולי הגיע הזמן שישיב את הבן האובד הביתה - אך דווקא אשת אחי התנגדה בתוקף. היא אמרה שבמצב הקיים טוב לילד וטוב למשפחה, משום שלדבריה הם הצליחו להשיב את הסדר על כנו והילדים שומעים להם גם בבחינת "למען יראו וייראו" מהרחקה, וגם מפני שהילד אינו מפעיל את השפעתו הרעה כפי שעשה אצלם. הם אמרו שאשתדל שלא להזכיר לו את עניין הבית, כדי שחלילה לא ייזכר וירצה לשוב.

אני ראיתי בכך אנוכיות ואכזריות; הורים שרוצים שקט ואינם מוכנים להתמודד. חשבתי על כך שיש הורים עם בעיות גדולות מאוד, שנלחמים בבתי משפט על זכותם להחזיק בילדיהם, ואילו הם פשוט נלחמים על כך שהילד שלהם לא יגיע לבית. הרבה ביקורת היתה לי על אחי ועל רעייתו - ביקורת שגרמה לי לרחם על הילד ולתת לו פי שניים אהבה. כשנה לאחר שהגיע לביתנו, החל אחד מילדינו לגלות סימני רפיון בלימוד. לאחר מכן החל להשתמט מביקורים בבית הספר. הוא הלך והסתבך עם המורים. בקיצור, ממש אותה התופעה כמו בן דודו. אני חייב לציין שזה לא היה בהשפעת בן הדוד. היתה זו בעיה מסוג אחר לחלוטין.

בן הדוד האורח מעולם לא בלט בחולשתו. בסך הכל הוא תפקד כמו שצריך, הלך כל יום ללימודיו ולא יצר שום בעיה הנראית לעין. היתה לו בעיה רוחנית פנימית שהצלחנו להסוות. איש לא ידע כי הוא אינו מקפיד על ברכת המזון, וגם כשהזכרתי לו, הייתי עושה זאת ברמז, מבלי שהילדים חשו בכך. בעבור ילדיי הוא היה ילד עדין, מקסים וטוב. הוא גם לא היה מקולקל, אלא חסר חום ביראת-שמים - נושא ששווה סיפור בפני עצמו. יש ילדים כאלה. אבל הילד שלי החל ממש להתקלקל. הוא רצה לפרוץ גדרות, החל לדבר בקרירות נגד לומדי תורה, להימנע מללכת לתפילה, הרבה לברוח מבית הספר והתנהגותו בבית היתה מחפירה ממש. בעיקר לא יכולתי לסבול את אי הביקור הסדיר שלו בתלמוד התורה. בכל בוקר הייתי ממש נלחם איתו על כך, והדבר גרם למתחים נוראים ביני לבינו.

באחד הימים, עקב התנהגות שעברה כל גבול ברוחניות, מצאתי את עצמי מודיע לשאר האחים שיתרחקו ממנו, משום שפחדתי באמת ובתמים שהם יתקלקלו בגללו. כך עברנו תקופה נוראה. נקלענו למערבולת רגשית וחינוכית עם בננו, מבלי לעצור ולחשוב מה עושים .

לאחר תקופה לא קצרה של קשיים - הדבר נודע לאחי, באמצעות בנו שהחל להגיע לפעמים לביקור בשבתות. אחי הגיע יום אחד עם משפחתו לשבות אצלנו, וראיתי שהבחין היטב ביחס שלי אל הילד. במוצאי אותה שבת הוא לקח אותי הצִדה ואמר: "תשמע, נראה לי שאתה מתבייש להודות בכך, אך נראה לי שיש לך את אותה בעיה כמו שהיתה לי". ראיתי זאת כהתקפה אישית עליי ואמרתי לו: "אתה צודק. באמת יש לי בעיה, ואפילו בעיה גדולה יותר משלך, אך אף שהיא גדולה יותר - אני עושה הכל כדי לתקנה ואיני ממהר להיפטר מהילד שלי".

הוא נפגע ולא הוסיף לדבר, ואני המשכתי להתעמת עם הילד שלי. הגענו לדברים קשים מאוד, כמו לסגור אותו בחדר כשהוא משתולל במשך שעות - למעשה הגעתי לאפיסת כוחות. יום אחד פשוט התפרצתי עליו ואמרתי לו: "אתה הורג את ההורים שלך", ונתתי בו במבט שחשבתי שהוא מביע כאב, אך ככל הנראה הוא הביע משהו הרבה יותר חזק. הוא הביט בי ואמר: "אני יודע שאתה שונא אותי. תמיד אמרתי את זה, ועכשיו אני רואה שזה נכון". לא הכחשתי. גם מפני שלא היה בי כוח להתחיל לפייס אותו, וגם... משום שידעתי בתוך-תוכי שיש צדק בדבריו. הילד שלי עינה את נשמתי, פגע בי והתחצף אליי בכל דרך אפשרית - איך ילד כזה יכול לגדול כך? מה עשיתי לו, שכך הוא מתנהג כלפיי?!

בשעה שחשבתי על הדברים, הבנתי שיש לי משהו אישי עם הבן שלי - לא משהו חינוכי. הבנתי שאין שום קשר בין ההתפרצויות והפגיעות שלי אליו - ובין חינוך. ידעתי שאני מתחשבן איתו אישית במקום לחנך אותו. לפתע עלה במוחי שאולי הדרך שבה אני צריך לנהוג בו היא הדרך שבה נהגתי בבן הדוד שלו - ומדוע לא עשיתי כך? התשובה על כך ברורה לחלוטין.

התקשרתי לאחי וביקשתי ממנו שייקח את הילד שלי אליו. הוא נדהם ולא הבין מה שינה את דעתי, ואז הסברתי לו: "חשבתי שאני מחנך טוב יותר ממך. הנה הצלחתי להתייחס לבן שלך בצורה חכמה ובריאה. לא פגעתי בו, רק הטפתי לו בעדינות, באהבה ובמתן דוגמא אישית איך לנהוג – ועובדה, זה עובד. ופתאום אצל הילד שלי, עצמי ובשרי, זה לא עבד. לא הצלחתי לנהוג בו כפי שאני נוהג עם בנך. כעת אני מבין מדוע מחנכים רבים נכשלים עם ילדיהם, כי מול הילד לא פועלים רק עם השכל אלא עם רגש אבהי, ולפעמים רגש זה מוחק את הבנת השכל לגבי מה באמת צריך לעשות".

סיכמנו שייקח את הילד לניסיון, וכך היה. ואכן, הבן שלי נקלט שם, ואחי, ראה זה פלא, התייחס אליו בדיוק כפי שאני התייחסתי לבנו. עברו שנתיים. שניהם השתנו, התרצינו, ובשלב מסוים שב כל אחד לביתו. קשה לי לתאר את התהליך שעברנו. רק אומר שכיום בני ואני קשורים זה לזה בצורה שאין להעלות על הדעת. הוא מכבד אותי ומשתדל לרצות אותי. אני חושב שהניסיון שלי צריך להתפרסם ברבים, דווקא מפני שהוא לא היה פתרון רצוי וטוב. אסור להורים לוותר על אחד מילדיהם, גם לתקופה. אבל הסיפור הזה חייב לעורר את הזהירות בכל הנוגע לדינמיקה המתפתחת בין הורים לילדים, בעיקר בנוגע לתגובות כלפי מה שנראה כסטייה מהדרך החינוכית.

אני חושב שגם מחנכים דגולים שיודעים להלך בנפש הילד חייבים להיזהר ולהישמר כשמדובר בילד שלהם. לפעמים עובדת היותם מחנכים מהווה חיסרון, משום שהם בטוחים שהם פועלים עם ילדיהם בצורה חינוכית שכלית, ואם הם אינם מודעים לכך שבין אבות לילדיהם יש מערכת נוספת - סבוכה לעיתים - של רגשות, הם עלולים להיפגע וגם לפגוע מבלי לדעת, ולפעול אחרת לגמרי ממה שהם מורגלים.

דרך החינוך האמיתית היא לחנך. לא לפגוע, לא להעליב, לא להרביץ ולא לרדוף ילד עד חורמה. כאשר אדם אובייקטיבי כלפי ילד - הוא ידע בדיוק כיצד לחנך אותו. ברגע שאין זה בנו, הוא חרד פחות לגורלו, ודווקא משום כך ינהג בו במתינות ובחכמה. ברגע שזה הילד שלו, נכנסים כאן דברים אישיים, נפשיים ורגשיים, שעלולים להוביל למחוזות אחרים.

נדירים האנשים שמצליחים להיות אובייקטיביים לגמרי לגבי הילדים שלהם, ומתנהגים אליהם כאשר הם מתרחקים - כאילו היו בנים של מישהו אחר - בצורה חכמה ואובייקטיבית. שמעתי על אחד מגדולי הדור בימינו, שבנו לא הלך בדרכו, אך הוא המשיך לקרבו אף שאיש במעמדו לא יכול להרשות לעצמו בן שכזה. היתה לו היכולת לראות את הדברים ללא נגיעות אישיות - ממש כמו מחנך דגול - וזה גרם לבנו לאהוב אותו ולכבדו.

איני ממליץ לעשות את מה שאחי ואני עשינו. להוציא ילד מהבית זה דבר חריג. אך מותר ללמוד מהניסיון שלנו ולפחות לדעת את העובדה שנחשפה כאן: אדם קרוב אצל עצמו ואצל בנו. הוא סובל מנגיעות אישיות וראוי שיילחם בכך.

לא מזמן שוחחתי עם ילדי, היום כבר בחור המתקרב לגיל השידוכים, על התקופה ההיא. בעיצומה של השיחה התפרץ כל הכאב שלו על הנטישה. שנינו מיררנו בבכי של צער על שהגענו למקומות שכאלה, אך ידענו שאם לא היינו עושים זאת, לא יכולנו להיות קרובים, מחוברים ואוהבים כפי שהפכנו להיות.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 12:10

מתנות לאביונים

41614_tumb_750Xauto.jpg
41614_tumb_750Xauto.jpg (84.18 KiB) נצפה 24506 פעמים


החבר'ה האלה מהשוק האפור די ישֵנים, עד לרגע שפיגרת חצי שעה בתשלום. שלא לדבר על פיגור של מספר ימים. אז הם מתבררים כפחות נוחים ממה שחשבת. הם מבקשים ממך את החוב ומוסיפים עליו 'קנס' של כפל, או תשלומי ארבעה וחמישה


אני בעל תשובה זה עשרים שנה. העבר שלי רחוק מלהיות מפואר, והאמת שאני מתבייש בו. בעבר נחשבתי לבחור שמטיל חיתתו על הבריות ואף ריציתי עונשי מאסר על כך.

מאז שבתי בתשובה עזבתי הכל, והתחברתי לרב השכונה שלנו, שהוא אדם משכמו ומעלה, ואני הולך בדרך שהוא מתווה לי ורואה ברכה. בפורים שעבר חילק רב השכונה אלף דולר ל-30 משפחות נזקקות. לא רבים ידעו מהיכן נפל עליו סכום עתק כזה. אבל כעת ברשותו אספר את כל הסיפור. לא קל להיות רב בשכונה שלנו. נקצר ונאמר שהוויכוחים שמגיעים אליו אינם בכיוון כמו "השכן לא מדבר איתי", אלא יותר בכיוון של המחשות גופניות, אם אתה מבין למה אני מתכוון. השכונה שלנו מלאה באנשים לא פשוטים; הרבה חובות, הרבה בעיות; והרב, שיהיה בריא, קשוב לכולם, מדבר בגובה העיניים, מנסה לפתור בעיות ומוכן למסור את נפשו בשביל הזולת.

יום אחד הגיע לרב אחד מתושבי השכונה. מסתבר שנכנס לחובות בגלל בעיה רפואית של בן משפחה. אלא שיש חובות ויש חובות. החובות שלו לא היו לבנקים. חובות לבנקים הם בעיה של עשירים, כי לעשירים יש חשבון בנק, והבנק יכול להיכנס לחשבון או לחשבון בבנק אחר ולקחת להם את הכסף. ואם אין כסף - יש דירה; אם אין דירה - יש מכונית; ואם אין מכונית – אופנוע. כיוון החשיבה שלי מובן? גם לעניים יש אולי חשבון בנק, אבל הוא תמיד מוגבל ואין לבנק יכולת לקחת את הדירה כי היא שכורה, ולא מכונית כי אין, או כי למכור אותה עולה יותר מלקנות אותה... ואז הבנק מרים ידיים ולא מוריד אותן.

אבל כשהבנקים רואים אחד שאין לו מה להחזיר, הם כלל לא מלווים לו. כך שני הצדדים יוצאים פיפטי-פיפטי: הם אינם מלווים לעניים, והעניים אינם מחזירים. אבל כשהבנקים לא מלווים וצריך כסף, יש שפונים בלית ברירה לכל מיני טיפוסים מהשוק האפור ומבקשים הלוואה. והחבר'ה האלה מהשוק האפור, לא תאמין כמה הם נוחים, שלא כמו הבנקים - מיד נותנים. לא שואלים שום שאלות על כושר השתכרות וכל מיני מילים שרוב הציבור אינו מבין. אתה גם לא צריך לחתום על אותיות קטנות, כי גם את האותיות הגדולות הם לא תמיד מכירים...

החבר'ה האלה מהשוק האפור די ישֵנים, עד לרגע שפיגרת חצי שעה בתשלום. שלא לדבר על פיגור של מספר ימים. אז הם מתבררים כפחות נוחים ממה שחשבת. הם מבקשים ממך את החוב ומוסיפים עליו 'קנס' של כפל, או תשלומי ארבעה וחמישה. לא נכנסים ל'קטנות' של שולחן וכיסאות, וגם לא יוציאו כסף על מכירת הרכב המקרטע שלך. למה ללכת לשרוף זמן וכסף כשאפשר פשוט לשרוף את האוטו בעצמו במחיר של ליטר דלק? וזו רק ההתחלה. אני מציע שנדלג על ההמשך, מסיבות ברורות. מה שבטוח הוא שאותו תושב בא עם מקרה כואב ביותר: חוב של 5,000 דולר לצורך רפואי דחוף, שתפח ותפח והגיע לכדי שלושים אלף דולר.

הרב שאל אותו: "למי אתה חייב?". התושב אמר את השם, ובאותו הרגע ידע הרב שהאיש בצרה אמיתית. כבוד הרב למוד תושבים ששוטחים לפניו את מצוקותיהם הכלכליות, ואף עוזר פה ושם על ידי גיוס תרומות או חיבור עם קרנות צדקה. אבל כאן מדובר היה בפיקוח נפש. האיש שעמד מאחורי גביית החוב נודע כאדם אלים שלעולם אינו מתפשר, וכשמנסים לשלוח אנשים לדבר אל לבו, הוא בדרך כלל מעלה את החוב, כעונש על הניסיון להשפיע עליו. הרב אמר: "תשמע, אני מבין את מצוקתך ואני מוכן לתרום מכספי הפרטי 500 שקלים, אף שגם מצבי אינו מזהיר. אבל סכום של 30 אלף דולר הוא סכום שאיני יכול לעמוד בו". האיש המסכן ענה: "אני יודע, כבוד הרב. לא באתי כדי לקבל ממך כסף אלא המלצה".

מסתבר שלאותו אדם היה קרוב משפחה בצרפת. מישהו פנה אל אותו קרוב-רחוק וסיפר לו את הסיפור, והקרוב אמר כי יהיה מוכן לתרום עשרת אלפים דולר. אך הוא מעוניין שדמות רבנית תקבל את הכסף והיא שתעביר את הסכום היישר לבעל החוב. זה היה רעיון מבריק. חייבים להודות. כנראה אותו קרוב-רחוק צרפתי היה בחור עם ראש על כתפיו ויודע צדיק נפש בהמתו. הוא לא רצה שהכסף יעבור טלטלות מיותרות העלולות לשמוט חלק ממנו או כולו לידיים אחרות, כמו למשל למי שתיווך בינו ובין קרובו בעל החוב.

"מה אני צריך לעשות?" שאל הרב. "אני אממן לך כרטיס טיסה הלוך ושוב לצרפת ובחזרה", אמר האיש. "אתה תיסע ביום ראשון לפנות בוקר ותחזור באותו היום בשעה שבע בערב. הדבר ייקח 16 שעות מזמנך, ואני יודע שהן יקרות. אבל זה מציל אותי".

הרב לא חשב פעמיים. להקדיש יום בשביל אדם נזקק היה משהו שאמנם הצריך ממנו התארגנות שלמה, בגלל שיעוריו הרבים, אך מבחינתו זה היה דבר קטן לעשותו. ואכן, במוצאי השבת עלה על מטוס לפריז ונחת בערך בשעה תשע ושלושים.

מיד כשנחת התקשר אליו בעל החוב: "הרב, לא תאמין", הוא אומר. "שעה לאחר שעלית למטוס נודע לי שקרובי הצרפתי נאלץ לצאת לנסיעה דחופה לרומא. ניסיתי להודיע לך, אבל אתה כבר היית באוויר". הרב לקח נשימה עמוקה. כל הנסיעה היתה לחינם. עד שהוא מתארגן ונוסע לצרפת, העשיר פשוט מתעופף ונוסע. "הכל משמים", אמר הרב. "אצטרך לחזור בידיים ריקות".

"יש אולי סיכוי אחד", אמר בעל החוב. "והוא?". "לא יודע, הטיסה לאיטליה יוצאת בעשר וחצי. אולי תפגוש אותו איכשהו בטרמינל". "זה רעיון", אמר הרב. "אמתין כאן". כשהשיחה נותקה נזכר הרב שאין זה רעיון טוב, משום שהוא עדיין לא התפלל שחרית והתכוון לנסוע לפריז ולהתפלל במניין. כעת אם יחכה יפסיד את המניין וייאלץ להתפלל ביחידות; אם ייסע, לא יוכל לשוב עד עשר וחצי. דילמה.

חשב וחשב, וכשיהודי, גם אם רב, מסתפק, הוא הולך לרב שלו. והרב שלו היה הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין שליט"א. הוא יצר קשר עם בית הרב. הרב אמר לו: "תיסע, תתפלל במניין, ולאחר מכן תחזור ותפגוש אותו". רב השכונה ניסה להסביר לרבי יעקב אדלשטיין: "כבוד הרב, לא שייך לשלב בין השניים. או שאני נשאר ופוגש אותו, או שאני הולך להתפלל במניין ומפסיד את הפגישה". הרב אדלשטיין בשלו: "תיסע ותתפלל, וד' יהיה בעזרך".

הרב אפילו לא חשב פעמיים. נסע לפריז, התפלל במניין, לאחר מכן מיהר לשדה התעופה, ובשעה 11:00 הגיע. הוא אמר לעצמו: אמתין כאן עד שבע בערב. הוא אינו מספיק לעשות שני צעדים, ולפתע ניגש אליו יהודי צרפתי: "אתה הרב מישראל?". "כן, זה אני". "אני רוצה להתנצל על כך שברגע האחרון נעלמתי לך. זו היתה פגישה חשובה. מהרגע לרגע, והייתי חייב לנסוע. אתה לא תאמין, הטיסה לרומא התאחרה. לי היה ברור שכנראה נסעת מכאן לפריז ולא חיכית לי, ובכל זאת חיפשתי, ואני רואה שאתה פשוט נשארת כאן. זה גורם לי אי נעימות גדולה. אך אל תדאג, צערך לא היה לשווא. בגלל ההשתדלות המיוחדת שלך - אגדיל את התרומה".

וכאן הוא שלף המחאה. "אני רושם כאן שלושים אלף דולר שיכסו את כל החוב של קרוב המשפחה הרחוק שלי. אני רק רוצה לוודא שתעביר זאת ותדאג שלא יסתבך שוב". הרב התלבט. הוא ידע שזו אינה האמת. שהוא לא המתין, אלא נסע לפריז. "תראה", אמר הרב. "לא נעים לי, אבל אני רוצה לתקן אותך. אתה טועה. אני לא חיכיתי לך עד עכשיו. נסעתי לפריז וחזרתי. זה ממש נס שפגשת אותי כאן". האיש הביט בו בתדהמה. ניכר בו שמשהו מתחולל בראשו. "כעת אני ממש מתפעל ממך", אמר העשיר. "אם היו לי ספקות, ולא היו, כעת ברור לי שאתה איש אמת ושניתן לסמוך עליך. ואתה יודע מה? הוצאות הטיסה ודאי היו קשות לקרוב שלי. ארשום צ'ק נוסף שיכסה הכל".

הרב סיפר לעשיר על השיחה שהיתה לו עם הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין, שאמר לו: "סע להתפלל והכל יהיה בסדר". הם נפרדו בידידות רבה, והרב שב בטיסה לישראל. כשהגיע, החליט כי את הצ'ק השני הוא ימסור למי ששילם על הטיסה. חזקה היתה עליו מצוותו של העשיר להעביר ישירות את הכסף בלי מתווכים בדרך. כשהגיע לישראל, הוא הרים טלפון למשרד הנסיעות ובירר מי שילם את הנסיעה. הם אמרו לו את השם. ברגע שהרב שמע את השם, הוא הבין שהעסק הזה כלל לא כמו שהוא חשב. מזמין הטיסה היה איש השוק האפור. זה שבגלל 'איומו' נעשתה כל הנסיעה הזו. הרב, למוד טיפוסים ונוכלים, החליט שצריך לערוך בדיקה נוספת לסיפור הזה.

הבדיקה היתה מהירה. הסתבר שתושב השכונה שבא לבכות לו היה שותף לנוכלותו של אותו איש שוק אפור, והשניים תכננו לעשות 'עקיצה' לקרוב המשפחה הצרפתי, ליצור מצג של איום וסכנה ולעורר את רחמיו של העשיר. זה האחרון ידע עם מי יש לו עסק, וביקש אישיות תורנית שתערוב שהסיפור אכן נכון. הרב, שלא ידע על קשריו של תושב השכונה עם העבריין, ריחם עליו וכמעט נפל בפח. כמעט. אם העשיר לא היה נותן את הצ'ק הנוסף לכיסוי הנסיעות, ובמילים אחרות, אם לא היה נוסע לפריז להתפלל במניין ולא היה מודה על האמת – הוא באמת היה נופל בפח.

הרב לא היסס לרגע. הוא התקשר לעשיר הצרפתי וסיפר לו את כל הסיפור. האיש היה המום לגמרי. הרב הציע לו לקרוע את הצ'ק, אך הוא אמר: "לא ולא. הכסף הזה מיועד לצדקה. אתה תחלק אותו על פי שיקוליך לעניי שכונתך, ואני מבין שיש הרבה כאלה". כעת תבין איך נפל גשם כזה של תרומות ל-30 העניים של השכונה, שנבחרו בקפידה על ידי הרב, על פי מידת עניותם. מסתבר שהקב"ה עצמו העביר מתנות לאביונים דרך שליח נאמן – רב השכונה. האמת, נשארה עוד משפחה אחת שהרב אמר שמגיע לה, אבל הכסף נגמר, ואני אמרתי לרב שאולי נעשה מגבית מכל המשפחות כדי לחלק. הרב אמר: "איני נוגע בכסף שלהם, אלא אגייס בשבילם במיוחד".

זה הסיפור, פחות או יותר. ואתה ודאי שואל איך אני נכנס לתמונה... אתה מבין שהעשיר הצרפתי התקשר מיידית לקרוב משפחתו ואמר לו שישכח לתמיד מהקרבה המשפחתית. איש השוק האפור ממש לא אהב את צעדו של הרב, ושיגר איומים כלפיו ואף הודיע לו שמבחינתו הוא חייב לו, ואם לא יביא את הכסף תחכה לו 'מתנה' ליד הבית. מכיוון שאנחנו עוסקים ב'מתנות לאביונים', הרב החליט להקדים רפואה למכה ושלח אותי כמתנה מקדימה.

אני הגעתי לבחור, שידע היטב מי אני ומה אני. הוא שאל בעדינות ובמעט הכנעה למה אני מתערב. אמרתי לו שאיני מתערב בעסקי ההלוואות שלו, למרות מה שאני חושב עליהם, אבל כאן מדובר במעשה רמאות ובאיום על הרב שלי, וזה כבר כן עניין שלי. "ובכל זאת הבאתי לך מתנה של שלום", אמרתי לו והושטתי את הסכום ששילם על הטיסה. "הוא שייך לך, ובזה הרב לא נגע", אמרתי לו. "אני מצפה שתתקשר לרב ותבקש מחילה".

הוא הביט בי. התבוננתי בו במבט מפעם... ואז הוא אמר: "בסדר, צדיק, תגיד לרב שאני חוזר בי ומבקש מחילה. וגם את הכסף קח שיחלק לעניים. בסדר?". לחצנו יד, ואני חזרתי לרב עם עוד מתנה אחת למשפחה האחרונה ברשימה.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 12:14

(לא) חסר תקנה

מעולם לא האמנתי שיש משהו שקשה להשלים איתו יותר מהמוות. אך זה בדיוק מה שהרגשנו כאשר אני ומשפחתי נאלצנו להשלים עם העובדה שיש לנו אח פושע.וכאן באו 10 שנים של חרפה עצומה, הסתבכויות ואפילו מאסרים


41613_tumb_750Xauto.jpg
41613_tumb_750Xauto.jpg (90.81 KiB) נצפה 24505 פעמים


את הסיפור שלי אני נוצר בלבי שנים רבות, וגם כעת אני מוסר אותו לידך בלב כבד.הסיבה לקושי היא שהסיפור מדבר על אחי, עצמי ובשרי, דברים שכל המשפחה היתה מעדיפה לשכוח. ובכל זאת, למרות הקושי, חשבתי כי יהיה נכון לספר את הסיפור, משום שיש בו מסר חשוב על חשיבותה של כל בריה ובריה בעולמנו. גם הזמן הרב שחלף, וטשטוש פרטים מסוימים, מקלים עליי לפרוש את הסיפור לתועלת רבים וטובים.

אני בן למשפחה גדולה, חשובה וטובה. יש בינינו רבנים ותלמידי חכמים רבים. המשפחה כולה מונה למעלה מאלף נפשות המורכבות מאבי ומאחיו, שכל אחד מהם הקים משפחה ברוכת ילדים, יותר מעשר נפשות, בלי עין הרע.גם משפחתנו מנתה מספר דוספרתי של ילדים. גדלנו באווירה של קדושה. לא היו לנו שום מושגים חיצוניים. אפילו עיתון לא נכנס לביתנו. היה רק חינוך לתורה, לתפילה וליראת שמים. והחינוך הזה הוכיח את עצמו.

אגב, עד היום אני סבור שהדרך הטובה לחנך היא ליצור חומות שיפרידו בין הבלי העולם הזה לבין הילדים. אני יודע שיש האומרים בזלזול: "ככל שתסגור יותר, כך הכל יתפרץ", ואני אומר - לא נכון. ככל שתסגור יותר, כמה שפחות יתפרץ. נכון שתמיד יקרה מצב שילד אחד מתוך עשרה ירד מן הדרך. זה לא עושה את דרך החיים הזו גרועה. להפך.וזה בדיוק מה שאני הולך לספר לך. על ילד אחד מתוך המספר הדוספרתי שהיה לנו שיצא לתרבות רעה.

אני מספר לך את הדברים, וכל הזיכרונות עולים לי שוב.אני זוכר איך זה התחיל. הייתי בוגר ממנו במספר שנים. הוא היה ילד שעשה בעיות בתלמוד התורה, נזרק הרבה, התקוטט, האשים את כולם. דווקא ההורים שלי הלכו איתו ביד רכה, ניסו להתעלם מהבעיות שלו ולראות בו את החיובי. אני זוכר את הפעם הראשונה שהבנו שהוא אינו סתם ילד שובב. היה זה כאשר לילדי כיתתו החלו להיעלם חפצים וכספים. כולם דיברו על זה, עד שיום אחד תפסו מישהו על חם. המישהו הזה היה אחי.הוא לא דרך שוב בתלמוד התורה. הוא עבר למקום לימודים אחר. למשפחה כמו שלנו לא היתה בעיה למצוא לו מסגרת חלופית בתוך יום – עוד נקודה למחשבה מצערת על משפחות שטעות אחת של ילד סוגרת להן את כל הדלתות.

הוא לא שרד בתלמוד התורה השני יותר מחודשים ספורים. בין השאר כי נהג לברוח, להסתובב עם ילדים בעייתיים, לגנוב מקיוסקים ולהתעלל בבעלי חיים.איש לא הבין מה הסיפור שלו. הוא לא סבל בבית שלנו, איש לא פגע בו, לא היתה אווירה של לחץ אלא של טוב וחסד. אבל הוא היה בו כמו כוח הרסני פנימי שפעל במלוא העוצמה.בכיתה ח' הוא נעלם למספר ימים, ולהוריי לא היתה ברירה אלא להזעיק משטרה, עם כל הבושה שבדבר. חיפשו ומצאו אותו ישן על חוף הים.כבר אז אמר אחד השוטרים לאבי: "תראה, אדוני, לא נעים לי לומר לך, אבל ממה שאני יודע על ילדים - הילד הזה הולך בכיוון ברור ביותר של עבריינות".

בתחילה אבי ביטל את דבריו, אך עד מהרה הפכו ההיתקלויות שלו עם שוטרים לתכופות ביותר. אבי הכניס לעניין איש חינוך, וזה החל לעבוד עם אחי, אך עד מהרההתייאש לחלוטין. הוא אמר שמדובר בילד חכם, נבון ואפילו בעל מנת משכל נדירה, אבל ברגע שמתעורר לו היצר, לא חשוב איזה יצר, אין לו שום כלי שיוכל לעצור אותו.אחי הפך לנער. בתקופה הזו נפרצו כל הגבולות. הוא הפך לאלים וגנב, השתתף בקטטות והתחבר לטיפוסים שליליים ביותר. היו ניסיונות רבים לשקמו. אני זוכר תקופות ששב למגבעת, לחליפה ואפילו לישיבה. זה היה מחזיק מעמד חודשיים או שלושה, ולפתע ביום אחד היה עושה מעשה שמזעזע את כל הסביבה.

באחת ההזדמנויות החזיק מעמד חצי שנה בישיבה, וביום אחד בהיר, יותר נכון לילה אחד כהה, רוקן את כל הארונות של כל תלמידי הישיבה מכסף ומחפצים בעלי ערך, ונעלם למשך חודש.כשמצאו אותו זה היה על חוף הים בעיר דרומית. הוא גידל תלתלים עד הכתפיים, זרק את הכיפה ולא יכולת אפילו לחשוב שיש קשר בינו ובין משפחה חרדית של תלמידי חכמים ובני ישיבות.אם היית מכיר את אבי, לא היית מבין איך האיש הצדיק והתמים מצא כוח לנסוע איתו לאותם מקומות אפלים, להבין לאיזה עמקים ושפלות הגיע בנו ובשרו, ועדיין להתייחס אליו באהבה.בתקופה הזו הסביר איש מקצוע להוריי שלאחי יש מוח קרימינאלי ושהוא בעל הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. בקיצור פושע מועד.

אני זוכר את הימים ההם, משום שכבר הייתי נשוי והוריי נעזרו בי רבות כדי ללכת לרבנים ולהתייעץ. מהר מאוד התחלתי להבין מהו מוח קרימינאלי ומהן הפרעות אישיות. בפעם הראשונה בחיי נודע לי שיש דבר כזה בן אדם שאין שום תרופה למכתו. לא טיפול פסיכולוגי ולא כדורים פסיכיאטרים, לא אשפוז ואפילו לא בית כלא. היה לי קשה לקבל זאת, שיש בן אדם שאינו בר שינוי. ככל שקראתי והתעמקתי בדבר נודע לי שאכן ישנם אחוזים מהאוכלוסייה של בעלי הפרעה שאינה ניתנת לתיקון. אנשים אלה, כך מסתבר, אינם יכולים להתמיד בשום מקום עבודה, אינם יכולים להקים משפחה, ואם כן, אינם מצליחים לשמור עליה. הם מתנתקים ממשפחתם, מסתבכים עם החוק שוב ושוב, מאשימים את כל העולם פרט לעצמם, ומשתמשים בכל הכלים שיש ברשותם כדי להשיג את מבוקשם, בלי להתחשב במוסריות או בחוק. זה פשוט לא מעניין אותם.

לאנשים האלה, כך מסתבר, יש לעיתים קסם אישי בלתי רגיל. הם יודעים להתלבש יפה, להעמיד פנים, לגלות רגשות, להתחבב, אבל כל זאת למען מטרה שלעולם אינה חיובית. ברגע שהשיגו את מטרתם - הם מתהפכים ברגע ומותירים שובל של אנשים מאוכזבים, פגועים וכאובים.אני זוכר את הרגע שבו הייתי צריך לומר להוריי שלבן שלהם אין שום תקנה. איני מאחל לאיש להיתקל בפנים מיוסרות של הורים שנאלצים להפנים - ולעולם אינם מצליחים - שאין שום דבר שיכול לעזור לילד שלהם.אולי אנצל את ההזדמנות ואספר לקוראים מהי הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. מדובר בהפרעה שסובלים ממנה שלושה אחוזים מהגברים ואחוז אחד מהנשים.

הסימנים בקצרה הם: 1. רמאות, שקרים חוזרים וניצול אנשים אחרים לרווח או להנאה אישיים. 2. חוסר שקט, תזזיתיות, "פתיל קצר" ואגרסיביות. 3. הסתבכות בסכסוכים אלימים ובמקרי תקיפה. 4. לקיחת סיכונים תוך התעלמות מביטחונו האישי ומביטחונם של אחרים. 5. חוסר אחריות עקבי. 6. היעדר תחושת חרטה. 7. ביצוע תכוף של מעשים שיכולים להוות עילה למעצר.

מעולם לא האמנתי שיש משהו שקשה להשלים איתו יותר ממוות, אך זה בדיוק מה שהרגשנו כאשר אני ומשפחתי נאלצנו להשלים עם העובדה שיש לנו אח פושע.וכאן באו 10 שנים של חרפה עצומה, הסתבכויות ואפילו מאסרים. למעשה, הוא די התנתק מהמשפחה, אך הכל ידעו את האמת, ואנחנו היינו צריכים לחיות עם הבושה ולהתמודד איתה. בשידוכים של האחים והאחיות זה די הפריע, אך לא הרס. כולם הבינו שאדם כזה בתוך משפחה שיש בה מספר דו-ספרתי של ילדים טובים, יראי שמים ותלמידי חכמים צדיקים, זה בפירוש יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. אבל מצד שני, לא ניתן לומר שזה הוסיף לנו נקודות. להפך.

ויום אחד הוא נעלם.כשאני אומר נעלם, זה אומר נ-ע-ל-ם.אבי ניסה לברר מה עלה בגורלו, אך כאילו בלעה אותו האדמה.לאחר מספר חודשים פנה אבי למשטרה. השוטרים לא בדיוק ידעו מה לומר לו. "הוא כבר קרוב לגיל 30", אמרו. "הוא כבר ילד גדול. אם החליט להיעלם – זו זכותו".אבי שאל: "אולי מישהו עשה לו משהו?" והשוטרים לא נראו כל כך מודאגים מהאפשרות הזו. להפך.

10 שנים עברו. לא שמענו ממנו. לא שמענו עליו. הוא שקע בתהום הנשייה.בינתיים הוריי חיתנו את כל ילדיהם והמשפחה הגיעה לעשרות נפשות, נכדים ואפילו נינים. להוריי הייתה כמות גדולה של נחת. הלוואי על כולם. אך מי שהכיר אותם באמת ידע שבאיזשהו מקום בפנים ישנה קופסה של כאב על הבן ההוא, שהסב כאב גדול כל כך ולפתע נעלם.

יום אחד נקראו הוריי לפגישה.המפגש נקבע בתל אביב. נאמר להם שזה משהו סודי הקשור אליהם, שהם לא צריכים לדאוג, אך חייבים להגיע בתוך שעות.הם הגיעו.המתינו להם מספר אנשים בלבוש אזרחי והודיעו להם כי בנם נפל במסגרת שירות ביטחון.הם לא הרחיבו בנושא, רק הדגישו שאחי שירת בשנים האחרונות את המדינה במשימות עלומות ומסוכנות עד מאוד, והוא מצא את מותו במדינת אויב שאין למדינת ישראל יחסים דיפלומטיים איתה.הוריי הוזהרו שלא לפרסם את הדבר, וגם נתנו להם "סיפור כיסוי" מתקבל על הדעת. נאמר להם כי הם זכאים לקצבה הגונה וכי בנם נפל כגיבור, ויש לו חלק בהצלת חיים ממש של כל אזרחי המדינה. לא פחות.

נערכה הלוויה צנועה. רק המשפחה נכחה בה. הוא הובא לקבר ישראל, ערירי ובודד. לא שאלנו הרבה שאלות, רק נאמר לנו שהוא היה בצבא ונהרג שם. שום דבר לא פורסם בתקשורת.

הוריי התעקשו לדעת פרטים, אך לא קיבלו את מבוקשם. נפגש איתם קצין בכיר שסיפר להם כי העולם החשאי והאפל של סוכנויות הביטחון (הכוונה כנראה למוסד או לשב"כ) זקוק לפעמים דווקא לאלה שאין להם שום מקום בחברת אנשים רגילה. "במקומות מסוימים המדינה צריכה דווקא אנשים עם ראש קרימינאלי, עם יכולת לשקר, להעמיד פנים, ואפילו לאנשים נטולי מצפון ורגשות חרטה. אנחנו מתעסקים עם חיות", אמר. "לפעמים צריך לגייס בני אדם שמתנהגים כמו חיות". כך אמר ללא כחל ושרק.

הוא סיפר כי עמדה בפני אחי הברירה אם להיות שנים רבות בכלא או לשרת, והוא בחר לשרת. "איננו חושבים שהוא עשה זאת ממניעים אידאולוגיים. הוא לא חשב בכיוונים כאלה, אבל הוא עשה עבודה טובה. אולי הכי טובה שעשה סוכן כלשהו בעשרות השנים האחרונות. לא קל להפעיל אנשים כאלה", אמר האיש להוריי. "תמיד צריך לפחד שהם יעברו צד וימכרו את המדינה תמורת נזיד עדשים. אבל אין ברירה, פשוט צריכים אותם. אנשים נורמטיביים לא עושים דברים שהוא יכול היה לעשות, ובסופו של דבר, לפחות בנקודה הזו, הוא היה נאמן עד הסוף והביא תועלת רבה לעמו".

בטקס צנוע, הוריי קיבלו עיטור גבוה ביותר שאחי קיבל לאחר מותו. אבי שקל אם בכלל ללכת לקחת את העיטור, שהיה שווה בעיניו כקליפת השום, אך משהו בתוכו גרם לו ללכת בכל זאת, כדי להרגיש שבנו בסופו של דבר הועיל לציבור, אם לא בחייו - לפחות במותו. על פי חשיבות העיטור ניתן להסיק שאחי הציל הרבה יותר מחיים של מספר אנשים. העובדה שעד היום לא פורסם שמו ולא תמונתו, ואין לנו שום מושג באיזו מדינה פעל כל כך הרבה שנים, מעידה כי ככל הנראה מדובר בדברים הנוגעים לגורלה של המדינה. אני מרשה לעצמי לכתוב את הסיפור גם בגלל השנים הרבות שעברו וגם כדי להעביר מסר גדול: אין אדם שאין בו חפץ ותועלת.

כידוע, במדרש שוחר טוב מובא שאמר דוד לפני הקב''ה: ריבונו של עולם, כל מה שעשית בעולמך יפה מן הכל, חוץ מהשטות. מה הנאה יש בשטות? אדם מהלך בשוק וקורע את בגדיו והתינוקות משחקים ורצים אחריו, והעם משחקים לפניו. וכי זה נאה לפניך? אמר לו הקב''ה לדוד: דוד, על שטות אתה קורא תיגר? חייך שתצטרך לו.ואכן, כשבא דוד אל גת, באו אצל אבימלך המכונה אכיש מלכם ואמרו לו: נהרוג את דוד שהרג את אחינו גלית.בראות דוד את גודל הסכנה הצפויה לו, במיוחד כאשר חרב גָלְיָת היתה מצויה עמו, החליט 'לשנות את טעמו' ולהשתמש בשיגעון מדומה כדי להיחלץ מצרתו. "וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם" והיה דוד כותב על הדלתות: אכיש מלך גת מחויב לי מאה ריבוא ואשתו חמישים. והיה מוריד את רירו אל זקנו ומתנהג כשוטה.

אמר להם אכיש: חסר שוטים אני? "חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי?" וגרשהו. באותה שעה שמח דוד שמחה גדולה שיש שְטוּת בעולם, ואז כתב את המזמור: לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ" (תהלים לד).

אנשים רבים שואלים לשם מה ברא אלוקים אנשים שלכאורה מביאים רעה אל העולם. והשאלות הללו מתגברות פי כמה ברמה האישית, כאשר אדם נושא עינו אל הבורא ושואל מדוע ולמה.הסיפור שסיפרתי כאן הוא עוד הוכחה לכך שלכל יצירה שיצר הקב"ה יש מטרה. לטוב לרע, ולכל מה שביניהם.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:09

התינוק שנשבה

זה היה מהיר. פשוט התנתקתי מהישיבה. בלי להיפרד, בלי כלום. בתחילה חשבו שאני חולה, אחר כך החלו להתקשר ואני סירבתי לענות. בסופו של דבר אמי אמרה להם את האמת – שאני נמצא במשבר


41612_tumb_750Xauto.jpg
41612_tumb_750Xauto.jpg (53.53 KiB) נצפה 24478 פעמים


אני מניח שאתה מקבל הרבה מכתבים עם סיפורי חיים, ואני בטוח שסיפור כמו שלי עדיין לא פגשת. ארך לי לילות אחדים להעלות את הדברים על הכתב, ואני בטוח שאתה תדע לנסח זאת טוב יותר. את הסיבה לכך שכתבתי את הדברים ניתן להבין בסוף הסיפור. והסוף, לפחות נכון לעכשיו, אינו סוף טוב. בעצם, איני יכול לקרוא לו 'סוף'.

אני בחור בן 17. איזה סיפור חיים יכול להיות לבן 17? האמת, מדובר בסיפור בן ארבע שנים, אבל אני חושב שיש בו חיים שלמים. המשפחה שלנו חילונית לחלוטין. להוריי אין כמעט קשר לדת. לא שבת ולא תפילה ולא כשרות. מדובר במשפחה מבוססת, ביישוב קטן ומבוסס מאוד, למשפחתי מפעל משגשג ולא היה חסר לי דבר. למדתי בבית ספר חילוני, ולאחר מכן בחטיבת ביניים עם חברים כמוני. לא היה בסביבתנו שום דבר שיחבר אותנו עם הדת. ודווקא הסיפורים שלך עשו את זה. באחד הימים הביא חבר לכיתה מגזין של ארגון הידברות, ובו סיפור עצוב על חייל שנהרג במלחמת לבנון והשאיר אחריו ילד; אשתו התחתנה עם רופא שגידל את הילד כמו אבא שלו, אבל דאג לכבוד אביו המת ותלה תמונה שלו ליד המיטה, וסיפר עליו רבות. הסיפור נגמר בחתונה של הילד הזה.

בסופו של דבר נמצאה פשרה, ואני עברתי למסגרת תיכונית חרדית. חבריי לא היו מופתעים. חלק מהם התקרבו מעט לדת, אבל לא עד כדי עזיבת המסגרת שלהם. במשך מספר חודשים למדתי במסגרת התיכונית ובכל יום התחזקתי, עד שהרגשתי שהמקום כבר אינו מתאים לי. שוב הגעתי להוריי בבקשה לעבור למסגרת חרדית. הוריי היו ממש קשובים ולא רבו איתי, אבל בפירוש הביעו התנגדות. כשאבי ראה את מצוקתי, הוא יצר קשר עם אדם חרדי שהוא מכיר ואמר לו שהוא מחפש ישיבה בשבילי. האיש הסביר לו שזה לא כל כך פשוט, ושיהיה קשה למצוא ישיבה שתתאים לי.

שוחחתי עם האיש, הוא היה נחמד מאוד והסביר לי בצורה יפה שהחינוך החרדי אולי לא יתאים לי משום שהמעבר שלי עלול להיות חד מדי. התחננתי לפניו בדמעות. אמרתי לו: "תביא אותי לרב של הישיבה, אני אשכנע אותו שזה מתאים לי". נפגשתי עם ראש ישיבה של 'ישיבה קטנה' טובה. הוא דיבר איתי קצת, התרשם מאוד, אבל עדיין חזר ואמר שתהיה בעיה בשלב זה להיכנס למסגרת חרדית וזה עלול שלא להתאים לי. בשלב מסוים הגעתי עם אבא שלי והאדם החרדי לבני ברק, לביתו של הגאון הרב אהרן לייב שטיינמן. מעולם לא היתה לי חוויה מיוחדת כזו. זה היה בית, כמו שאומרים באגדות, 'מט לנפול'. הכי פשוט ועני בעולם. קירות פשוטים, רהיטים מלפני מאה שנה. המון חרדים היו שם, ובשלב מסוים הגיע תורנו.

נכנסנו לחדר. הרב התבונן בי הרבה זמן ולא דיבר. אחר כך הוא פנה אליי ושאל: "אתה לומד גמרא?". "כן", השבתי. הוא שאל: "איזו גמרא?". השבתי לו. הוא שאל שאלה, ואני עניתי לו באופן מדויק, ואז הוא הקשה קושיה, ואני מיד זיהיתי שזו קושיה של ה'תוספות' ועניתי לו את התשובה הרשומה שם. הוא שאל אם התשובה מספקת אותי. חשבתי מעט ואמרתי לו שלא, מפני שזה לא מסתדר עם העובדות בתוך הגמרא. עכשיו הוא ממש צחק, ואמר לי שזו קושיה חזקה של הרשב"א, וגם אמר לי את התירוץ. לאחר מכן שאל: "ואיך תתמודד עם יצר הרע?". חשבתי מעט ואמרתי: "אני כבר בר מצווה. יש לי גם יצר טוב". הוא מאוד נהנה מהתשובה, לחץ את ידי ואמר: "אני מברך אותך שתתעלה בתורה וביראת שמים ושתצליח לנצח את היצר הרע". הפגישה הסתיימה. הוא לא אמר דבר.

הייתי במתח יום-יומיים, ואז הגיעה תשובה חיובית מהישיבה. מסתבר שהרב שטיינמן חשב שאפשר לתת לי את ההזדמנות. איני רוצה לנקוב בשם הישיבה, אבל מדובר באחת הישיבות הקטנות החשובות ביותר בארץ. להוריי היה תנאי אחד: שאבוא לישון כל יום בבית. קנינו מגבעת וחליפה. אבי שילם על הכל, אבל לא הצליח להסתיר את הדאגה שלו... נכנסתי ב'זמן קיץ' של שיעור א' בכל המרץ ועם רצון גדול להצליח. למדתי יומם וליל, התפללתי בדבקות, הקפדתי על מצוות. בשבתות הייתי הולך קילומטרים רבים מהיישוב שבו אני גר לישיבה. בכלל לא ראיתי בזה מאמץ, כי זה היה מתוך רצון פנימי אמיתי. עד סוף הזמן כבר נחשבתי לבחור הכי טוב בשיעור.

מחילוני, שאפילו 'שמע ישראל' לא ממש ידעתי לצטט, הפכתי לבן תורה. בשלב מסוים התחלתי להבין למה הרב שטיינמן התכוון כשדיבר על המלחמה ביצר הרע. עליך להבין שבבית הטלוויזיה פעלה כל היום, כולל שבת וחגים. ואני בבית. כל המשפחה יושבת מול איזו תכנית ואני לומד במרפסת. לפעמים שומע צחוקים, לפעמים שומע קטעי שיחות שמסקרנות אותי וצריך להילחם בעצמי שלא לשאול: "רגע, מה היה שם?". ב'בין הזמנים' משפחתי היתה נוסעת לחו"ל. הייתי בכל קצווי עולם. קשה לי לתאר כמה היה קשה לי להישאר במלון, כשכל המשפחה נוסעת בשבת לכל מיני חוויות של פעם בחיים. איני חושב שיש בן ישיבה שהתנסה בניסיונות אלו. ואני שורד, חורק שיניים, ממשיך ללמוד, להתפלל, לקיים מצוות ולהיות הבחור הכי טוב בישיבה.

הגעתי לשיעור ג'. מעמדי בישיבה היה מצוין. כולם שכחו שרק לפני שלוש-ארבע שנים הייתי חילוני. אבל אני לא שכחתי. היו לכך תזכורות רבות מדי יום. ואז הגיעה החתונה של אחותי. זו היתה חתונה מפוארת שלשמה נאלצתי לצאת הרבה מהישיבה. ארגנו לאחותי סרט הפתעה, שהצילומים שלו דרשו זמן רב, ואני, כחלק מהמשפחה, הייתי חייב להתייצב. כל העניין הזה משך אותי מאוד, ומה שלא הצליחו להרוס כל הפיתויים – הדרמה הזו הצליחה. בתחילה הדחקתי זאת, ידעתי שיצר הרע מתדפק לפתחי. ניסיתי להילחם, אך בשלב מסוים חשתי שאין לי כוחות לעמוד מולו. נכנעתי.

זה היה מהיר. פשוט התנתקתי מהישיבה. בלי להיפרד, בלי כלום. בתחילה חשבו שאני חולה, אחר כך החלו להתקשר ואני סירבתי לענות. בסופו של דבר אמי אמרה להם את האמת – שאני נמצא במשבר ומתלבט. הם לא הציקו לנו. הם כיבדו, אך העבירו לי מסר שכולם אוהבים אותי ומתגעגעים אלי. נטשתי את הכובע, את החליפה, את הכיפה ואת קיום התורה והמצוות. נרשמתי לתיכון חילוני. אני עדיין מניח תפילין ומשתדל לשמור שבת וכשרות, אבל חזרתי להיות חילוני. בתוך תוכי אני עדיין 'ישיבישער', אבל ישיבישער שנכנע ליצר הרע. אני בשבי של יצר הרע. אני בכלל לא בטוח שלא אצא ממנו. אבל זה המצב בינתיים. הסיבה שאני כותב את הסיפור הזה היא להעביר שני מסרים.

אני חושב שאם הוריי היו זורקים אותי מהבית, הייתי עדיין בחור חרדי, כי לא היה לי את יצר הרע ולא היה לי שום קונפליקט. העובדה שהוריי השאירו אותי בבית ונתנו לי יחס מצוין – גרמה לתחרות כלשהי בין הבית והמשפחה ובין הדרך שבחרתי בה – והבית ניצח. נכון לעכשיו. וזהו מסר להורים שומרי תורה ומצוות: לעולם אל תיטשו ילד שנושר מן הדרך, כי אז באמת לא תהיה לו ברירה. תמיד תשאירו את החום והאהבה, הם בסוף ינצחו. קראתי פעם סיפור, שמעביר את המסר הזה בצורה מוצלחת. בעבר כתבתי על ויכוח בין השמש לרוח: מי ישכנע אדם להסיר את המעיל. הרוח הכתה, והאיש הידק את המעיל ולא הסכים להיפרד ממנו; השמש זרחה, והאיש פשט את מעילו בשמחה... חום תמיד יעיל יותר מקור. במקרה שלי זו היתה יעילותו של היצר הרע. המסר שלי הוא למקרים הפוכים.

והמסר החשוב ביותר הוא לאחיי ולרעיי, בני הישיבה שנטשתי: אני מתגעגע אליכם ויודע שהצעד שעשיתי גרם לשבר, ואולי לאיזושהי קרירות רוחנית. אני מתבייש בכך. בסך הכל, נתנו לי הזדמנות שלא נותנים לכל ילד שמגיע מבחוץ – להיכנס לישיבה מכובדת, שאפילו שומרי מצוות מבית מתקשים להתקבל אליה. אני מתבייש מאוד מגדול הדור הרב שטיינמן. אני מרגיש שבגדתי באמונו, ולכן אני רוצה לומר כמה מילות חיזוק: אל תקנאו בי. האם הייתם מקנאים בשבוי?!

אמנם אני לא שבוי כמו שהיה גלעד שליט. איש אינו מחזיק בי בכוח. אבל אני שבוי בידיו של היצר הרע. אני מתגעגע לחיים בישיבה, ללימוד, לאווירה, להרגשה הטהורה, וכעת לא טוב לי. איני שלם עם עצמי. לפעמים ממש רע לי. אינכם יודעים כמה. אבל קשה לי. קשה לי לצאת מהשבי. לפעמים אני רוצה לחזור, אבל איני מעז כי אני יודע שלא אהיה חזק. אז בינתיים אני נשאר בשבי, אבל אתם אל תתקררו. להפך, תבינו ממני את כוחו הגדול של יצר הרע ותשמחו שלכם אין קונפליקט כזה. תשמחו שהוריכם שמחים בכך שאתם לומדים ומתפללים ומתחזקים ביראת שמים.

תתפללו עלי שאצא מהשבי. אבל בינתיים, ממקום שביי, הדבר היחיד שהייתי יכול לעשות כדי למזער את הנזק שעשיתי הוא לכתוב את הסיפור שלי ולשגר את המסר החשוב הזה.

ממני, תינוק שנשבה ויצא לחירות, ושוב נשבה.

בשבוע אחר כך, היה סיפור מצחיק על חסיד אחד שהכובע שלו התגלגל ויצאו ממנו פתקים. לא זוכר בדיוק. בקיצור, קצת נכנסנו לעניין. כמעט כל הכיתה. אבל אני לקחתי זאת צעד אחד קדימה. התחלתי להקשיב לכל מיני שיעורים, בעיקר של ארגון הידברות. בתור ילד בר מצווה התחלתי לקרוא חומרים על היהדות ואיכשהו הגעתי לרב זמיר כהן. הרב זמיר כהן קירב אותי מאוד ואפילו אירח אותי בביתו. אני מצִדי התחלתי להתפלל, להניח תפילין וממש התקדמתי לכיוון היהדות. הוריי שמו לב שמשהו קורה. קשה לומר שהם שמחו. להפך, הם היו מודאגים שאולי אני משתגע או משהו כזה. אבל הרגעתי אותם שהכל בסדר, והם לא הפריעו לי. אולם ביום שאמרתי להם שאני רוצה ללמוד בישיבה – זה היה יותר מדי בשבילם. היו בינינו עימותים רבים. הרב זמיר כהן אמר להוריי שהוא אינו רוצה להתערב ושבגיל שלי יש להם שליטה מוחלטת בחיי. זה מאד הרגיע את הוריי. אבי חזר מוקסם מהפגישה עם הרב זמיר כהן ואמר: "אני סומך עליו". מצד שני, הוא לא יכול היה לחשוב על כך שאהיה חרדי.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:13

ישיבה בלב סערה

נותרנו פעורי פה. המקום האחרון שהתאים לפתוח בו ישיבה הוא מושב חילוני לגמרי שבו גרות שתי משפחות חרדיות בלבד. יש מספר מושבים באזור, אך באף אחד מהם לא היו שונאי דת כמו רוב אנשי המושב שלנו. האם כאן הרב מעוניין לפתוח ישיבה?


41608_tumb_750Xauto.jpg
41608_tumb_750Xauto.jpg (86.37 KiB) נצפה 24477 פעמים


את הסיפור שלנו אני כותב בשינויים רבים, משום שהוא עדיין מתנהל, ועדיף שלא יזהו במי מדובר. לפני מספר שנים החליט אחד ממרביצי התורה לפתוח ישיבה באזור שאינו משופע בישיבות, בלשון המעטה.

אמר ועשה. באחד הימים נסע עם נהגו ועם עוזריו למספר מושבים כדי להתעניין באפשרות לפתוח בהם ישיבה. משום מה, נתקל בסירוב אחר סירוב. לאחר יום מפרך, גדוש בסירובים, כשהיו קרובים לייאוש, הם עברו דרך המושב שלנו. הנהג שאל בדרך אגב האם יש טעם להיכנס למקום שהיה אז מושב קטן, די מוזנח ולא מוכר, והרב ענה בחיוב. היו אלה ימים של ערב פסח, ימים של הכנות וניקיונות קדחתניים לחג. בביתנו שרר בלגן, כמו זה ששורר בכל בית בערב פסח. ופתאום - נקישות על הדלת, והרב החשוב עומד בפתח עם שמשו ועם נהגו, ומבקש להיכנס ולדבר איתנו בתור משפחת רב המושב. אי הנעימות היתה גדולה. לא מצאנו פינה מכובדת להושיב בה את הרב. ניסינו לבקשו להיכנס לאחד החדרים, אבל הוא סירב והתיישב על הכיסא הפנוי הקרוב אליו (ליד השולחן בסלון העמוס כל טוב כלי פסח...), ואמר: "באנו לפתוח פה ישיבה!".

נותרנו פעורי פה. המקום האחרון שהתאים לפתוח בו ישיבה הוא מושב חילוני לגמרי שבו גרות שתי משפחות חרדיות בלבד. יש מספר מושבים באזור עם תושבים דתיים או חילונים, אך באף אחד מהם היו שונאי דת כמו רוב אנשי המושב שלנו. האם כאן הרב מעוניין לפתוח ישיבה? הרב שאל אם יש בית כנסת או בית מדרש שאפשר לבדוק אם הוא מתאים להקמת הישיבה, ואבינו, בלית ברירה, ליווה אותו לבית הכנסת של המושב. בדרך הוא סיפר לו שבית הכנסת היה מוזנח מאוד עד לפני שנה, ואחת ממשפחות המושב שיפצה אותו על חשבונה, לא ברור מדוע. הרב אמר: "כעת ברור מדוע. זה מה שאנחנו צריכים, פה תקום הישיבה!". אבינו, רב המושב, לא ידע כיצד להגיב. הוא ידע שהחלטה כזו מחייבת אישור של חברי ועד המושב.

אבא ראה שבמזכירות המושב שמול ביתנו האור דלוק. התברר שבדיוק ברגעים אלה התקיימה אסיפת ועד. הוא הציע לרב להיכנס ולשטוח את בקשתו. הרב נכנס ושטח את בקשתו. ועד המושב אמר לרב שצריך לקיים אסיפה כללית שבה נוכחים כל חברי המושב, מצביעים בעד או נגד כדי להכריע האם לאשר פתיחת ישיבה חרדית במושב. משיחות 'מאחורי הפרגוד' עלה כי חברי המושב אינם מעלים על דעתם לאשר פתיחת ישיבה בתחומם. במיוחד עלה שמו של אחד החברים הוותיקים במושב, אלכס (שם בדוי), שפשוט הלך מחבר לחבר, שכנע אותו, התחנן ואפילו איים לבל יהינו להצביע בעד הקמת ישיבה. הרב החליט שאין שום צורך באישור כזה, ובתוך חודש נחתו במושב כמה עשרות בחורים לתחילת הזמן – ללא כל אישור של המושב. כעת היו לחברי המושב גם תירוץ להתנגדותם. "פתחתם ישיבה במושב ללא הסכמה...".

מספר תושבים בודדים תמכו בישיבה ואף סייעו בתפעולה ובתחזוקה בימיה הראשונים: חדר האוכל הוקם במבנה ששימש כדיר עיזים. בעליו, מתושבי היישוב, מכר את כל העדר וקנה קרוון עם מטבח וחדר המספיק לשמש כחדר אוכל. הוא בעצמו שימש כטבח... היה מקרר פשוט וקטן שלא הספיק בגודלו לבני הישיבה. הנהלת הישיבה פרסמה במכולת מודעה: "דרוש מקרר יד שנייה בתשלום". המודעה נקרעה בתוך שעה, אבל מסתבר שבשעה הזו היה מי שקרא אותה... ימים ספורים לאחר מכן, כשהבחורים מגיעים לישיבה, הם מגלים בפתח מקרר תעשייתי חדש לגמרי. הבחורים הבינו שהישיבה רכשה מקרר, אך כשמנהל המשק הגיע הוא החל לברר מי בדיוק הזמין מקרר חדש ויקר כל כך. מהר מאוד הוא גילה שאיש לא הזמין אותו. הוא פשוט נחת שם באישון ליל... המקרר הוכנס לפעולה, ואצל הנהלת הישיבה נותרה קושיה: מי התורם האלמוני? ההנחה היתה שמישהו מתוך המושב החליט לתרום ולא רצה להרגיז את השאר.

בניין לפנימייה כמובן לא היה, ובני הישיבה התגוררו בדירות שהישיבה שכרה מתושבי המושב תמורת סכומי עתק, יחסית לתעריף במושב מוזנח כזה. היתה סייעתא דשמיא מיוחדת, כי מצד אחד היה אלכס, שהלך מבית לבית והזהיר את התושבים שלא להשכיר בתים, מה שגרם לעליית המחירים הבלתי הגיונית אצל אלה שלא התחשבו בו. מצד שני, לישיבה הגיעו תרומות עלומות בסכומים שעלו על דמי השכירות. היה ברור שיש כאן שני כוחות. כוח הרע בראשותו של אלכס, שפעל במסתרים, אך הדברים דלפו איכשהו, וכוח הטוב, שהיה חבוי לחלוטין. איש לא ידע מי האנשים שדואגים לנו. גם אנחנו לא. כאשר הרב שהקים את הישיבה הגיע למושב בשבתות, היה שובת בביתנו יחד עם רעייתו הרבנית ומגיע לדרוש בבית הכנסת בשבת, אף שהיו אנשים שקמו ויצאו. במקרה הטוב – לא קמו לכבודו כשנכנס, ובמקרה הגרוע - פשוט גידפו, רח"ל. אך אלה היו מעודנים לעומת המתנגד החריף של הישיבה, אלכס. הוא לא ירד לרמה של גידופים, אבל הדברים שעשה היו מסוכנים הרבה יותר. הוא פעל בשם החוק כדי לזרוק אותנו משם.

במשך מספר שנים קיבלו בחורי הישיבה, הר"מים וכל התומכים בהם, יחס קר ומאיים מצד המתנגדים, כשבמקביל מתנהלים הליכים משפטיים בין המושב לישיבה – הליכים שאותם הוביל מאחורי הקלעים אלכס. אגב, הוא לא היה חתום על אף מסמך ולא הייתי יכול להוכיח עליו דבר. הוא פעל כאיש צללים, מה שרק הגביר את כוחו ואת סכנתו לישיבה. כשהתביעה המרכזית הגיעה לשלב שבו היה ברור כי אנחנו מפסידים, התייצב לפתע אחד מעורכי הדין המפורסמים במדינה ואמר כי הוא נשכר לייצג את הישיבה. הוא אמר מי שכר אותו, אך השם לא אמר לנו דבר. פנינו אליו. היה זה אדם רב נכסים שאמר לנו כי הוא שליח של מישהו אחר וכי אינו מעוניין להסגיר מי ביקש ממנו לשלם בעבור ייצוג הישיבה. הוא גם טרק את הטלפון וביקש שלא נתקשר אליו יותר.

זה היה מוזר לחלוטין. לא הבנו מי נגד מי כאן. היה ברור שכוחות חזקים בוחשים כאן, ולא היה לנו מידע לגביהם. בתחילה חשבנו לוותר על הייצוג של עורך הדין המפורסם והיקר, כי פחדנו שאולי הוא נשכר כדי להפיל אותנו, אך בחשיבה נוספת הגענו למסקנה כי אין לנו מה להפסיד. על פניו נראה שממילא אנחנו מפסידים, ולא היה הגיוני שמישהו ישכור פרקליט בממון רב לדבר מיותר, מה עוד שהפרקליט עצמו היה בסדר גודל כזה שאין סיבה שישכיר עצמו ללקוח כדי להכשילו. החלטנו ללכת על זה.

לא יאומן מה שהוא עשה. עורך הדין הצליח ברגע האחרון להפוך את התביעה על פניה. הוא עשה זאת בדרך גאונית. הוא גילה כי יותר ממחצית מהמפעלים במושב אינם בעלי רישיון עסק ולא קיבלו שום אישור. כמו כן, רמז לבית המשפט על עסקים בלתי חוקיים שהמושב שותף להם. המושב נכנס לפלונטר אמיתי שאיים עליו מבחינה חוקית ועל חלק מיושביו מבחינה פלילית. הם הסירו את התביעה, נאלצו לשלם לישיבה על הוצאות המשפט (אף שכמעט לא היו הוצאות כאלה...), בית המשפט נתן אישור לישיבה להישאר, והמושב נשאר עם חובות עצומים שהשקיע בהליך המשפטי.

אש השנאה לא התקררה. יחסי האיבה והכעס התגברו והלכו והגיעו למצב שבחורים התהלכו בזוגות כדי להימנע מאלימות מצד אלה שהתנגדו בקיצוניות לישיבה. לא פעם הוזמנה משטרה כתוצאה מעימותים אלה. לאחר תקופה קצרה החלו המתנגדים העיקריים לחטוף מכות אישיות קשות ואיומות, הן בפרנסה, הן בבריאות ובעוד תחומים. היה ברור לכולם שהמכות נחתו בגלל בזיון התורה ותלמידי החכמים: לאחד מהם היה עדר עיזים גדול שנגנב כולו – הפסד כספי עצום, כי כל כבש או עז יכול להימכר אפילו באלפי שקלים וכעת הפסיד הכל; המתנגד השני הגיע לאבי יום אחד, כולו מפוחד, וסיפר שערבים מתנכלים אליו, מאשימים אותו בגניבה ומאיימים עליו ברצח. אבי ניצל את ההזדמנות ואמר לו שימהר לבקש סליחה מהרב שהקים את הישיבה על הצער שגרם לו. הוא עשה זאת, ביקש סליחה והבטיח שיותר לא יצא נגד התורה ולומדיה. אולי לא תאמין, אבל הערבים פשוט נעלמו. כפי שבאו, כך הלכו ועזבו אותו לנפשו.

אותו אדם התחזק מאוד ובהמלצת אבי מניח תפילין בכל בוקר, ואינו מעז לדבר או לפעול נגד התורה ולומדיה עד היום. לאלכס לא קרה כלום. מישהו הסביר שיש הבדל בין מי שפוער פיו בגלוי כנגד ה' ותורתו, שגם פירעונו נעשה בעולם הזה ובגלוי, למי שעושה זאת בסתר. "זה לא שהוא ינוקה, אבל כנראה שיש פה עניין של מידה תחת מידה". לאחרונה פנתה הנהלת הישיבה בהצעה מפתה מאוד לוועד המושב – לבנות בניין לישיבה תמורת תשלום מכובד ביותר. אבל השנאה לתורה היתה עזה ולא עמדה מול הפיתוי הכספי, אף שהמושב היה שקוע בחובות גדולים. שוב החליטו על אסיפה כללית, שבה כמובן התוצאה היתה 'נגד', הודות לפעילים הנמרצים שדאגו להביא אנשים מדרום הארץ ומצפונה, שעדיין רשומים כחברי המושב, על מנת שיצביעו נגד. באסיפה הוחלט שהישיבה יוצאת מהמושב.

החלטות לחוד ומציאות לחוד. הישיבה עדיין כאן, חיה וקיימת עם בחורים מתמידים וצדיקים. באחד הימים נכנס אחד המתנגדים לתוך בית המדרש באמצע ה'סדר', התמקם ליד הבימה והחל להרצות לבחורים שזה לא רצון ה' שהם יהיו פה במושב, זה חילול השם, לא מתאים ולא טוב. הבחורים קיבלו הוראה לטמון ראשיהם בגמרות ולהמשיך ללמוד, והם באמת עשו זאת בקול וביתר שאת. בניסיון נוסף להוריד את מורל הבחורים – איימו בהבאת בריכה למדשאה שליד הישיבה, ובמוזיקה קולנית בשבת בצהריים. משראו שדבר לא עוזר ואיש אינו מסתכל עליהם אפילו בחצי עין, העלו את רמת האיומים. בבוקר אחד, נתקלים הבחורים בערימות של ריהוט חדש, סטנדרים וכיסאות לבית הכנסת, ארונות לבית המדרש ולחדרים, מזגני ענק במקום המזגנים המקולקלים ועוד ועוד. ציוד חדש לגמרי.

מנהל המשק העריך את התרומה בכמאה אלף שקלים. היה ברור שאותו אדם שהביא את המקרר ואת הייצוג – שוב התעורר על צד ימין... אך עם כל טוב בא לעיתים גם רע. באחד הימים נסע אחד הר"מים עם משפחתו ברכב. קילומטרים אחדים אחרי הכניסה ליישוב חסם את דרכם רכב שחור. הנוסעים בו עצרו את הרכב וביקשו מיושביו לפתוח את החלון. בלית ברירה פתחו בני משפחת הר"מ את החלונות וקיבלו צעקות, קללות, יריקות, בזיונות ואיומים מפחידים. אותם מתנגדים, שהיו צעירים וחדשים במושב ועדיין לא הבינו שהקב"ה מנהיג את העולם, נעצרו תוך זמן קצר על ידי המשטרה. הסתבר שאחד מהם שימש לא פחות מקצין הביטחון של המושב. מובן שהפסיד את פרנסתו, מאחר שהוכיח שאינו ראוי לתפקידו, ולא זו בלבד אלא גם נשקו נשלל ממנו, כי בן אדם שמסוגל לעשות שימוש לרעה בתפקידו, יכול לעשות כך גם עם נשקו.

הסתבר שהאיש שימש מספר חודשים קודם לכן כשוטר בתפקיד בדרגה גבוהה, והוא נתפס על עבירה על החוק. הוא מצא פרנסה כרכז הביטחון ביישוב, ובגלל התנהגותו הנואלת הפסיד את ההזדמנות השנייה וגם את אלה שאחריה. בסוף חודש תשרי הכניס אחד התושבים ספר תורה חדש לבית הכנסת. אנשים מעטים מהמושב יצאו מהבתים. רוב המשתתפים היו מחוץ למושב. מדובר כמובן באנשים חרדים מכל רחבי הארץ ובעיקר מיישובי הדרום, ששמחו ורקדו לפני הספר מתוך אהבת תורה אמיתית. הישיבה ממשיכה לגדול. הבחורים יושבים ולומדים בלא הפסקה, ואילו המתנגדים עסוקים כל אחד בצרתו שלו, פשוטו כמשמעו. כאמור, לאחד נפגעה הפרנסה, השני נפגע בבריאותו, כנגד השלישי הוגש כתב תביעה מטעם הישיבה על הוצאת דיבה, ועוד היד נטויה...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:20

כל עכבה לטובה

הסיפור שלי התרחש לפני כעשר שנים ובמחשבה שניה, הוא לא בדיוק הסיפור שלי והוא החל עוד לפני יותר מארבעים שנה.אבל הסיפור קשור איכשהו אלי כי אני הייתי זה ששמעתי אותו, ואני זה שיצרתי את הנסיבות שהוא סופר, גם אם אינני גאה בזה במיוחד


41473_tumb_750Xauto.jpg
41473_tumb_750Xauto.jpg (53.13 KiB) נצפה 24473 פעמים


לפני כעשר שנים נסעתי עם אשתי לתל-אביב למסע קניות של קרמיקה וכלים סניטרים, בשל שיפוץ שערכנו בבתינו.

מלכתחילה חשבתי לתומי כי הרכש יימשך כשעה או לכל היותר שעתיים. כיום אני יודע שלרבים זה נשמע כמו בדיחה טובה, אבל אז, כנשוי די טרי, עוד לא ידעתי את מה שאני יודע היום על קניות, ועל הזמן שהן אורכות...

תשמע ר' חיים, אני לא מדבר איתך על חריגה של חמשים אחוז וגם לא של מאה, אשתי חרגה באיזה שבע מאות אחוז. שמונה שעות הסתובבנו בין חנויות קרמיקה. אני הרגשתי כמו טיול במדבר יהודה בלי כובע שמש ובלי מים, ואשתי רעננה כאילו זה עכשיו החלה את מסע הקניות.

ומה היא אומרת לי אחרי שבע שעות? "תשמע איציק, עשיתי סיבוב ראשון, כעת נראה לי אני אתחיל באמת לקנות".

"מהההה??!", אני אומר לה, "עוד לא קנית כלום?"

"איך אתה רוצה שאקנה? הרי לא ראיתי חצי ממה שאפשר לראות... כעת אני אשלב את החצי השני וגם אקנה נראה לי כמה דברים..."

רציתי לייבב כמו ילד קטן. זה היה יותר מדי בשבילי.

"אנחנו חוזרים הביתה" סיננתי לאשתי.

"מה?"

"מה ששמעת. אני את שלי סיימתי מצדי תבואי מחר, תלכי עם אחותך, אני יודע שזה יעלה לי כפול אבל אני את הסיוט הזה מפסיק כאן ועכשיו".

אשתי נפגעה. היא לא היתה רגילה שאני מדבר אליה כך . "איציק", היא אמרה, "אתה לא יכול לעשות לי את זה! אני סימנתי לי כמה דברים שאני צריכה לקנות, אבל אני לא בטוחה מה הם. היו אני חייבת לרענן את הזיכרון שלי".

כלומר, כשהזיכרון היה נקי זה לקח לי שמונה שעות, כעת צריך להוסיף תוספת ריענון. "תעשי לי טובה, תוותרי לי אני ממש לא יכול להמשיך, אולי אסע ואת תישארי כאן?"

אשתי הביטה בי. לא אמרה מילה ולפתע שמעתי קול של אדם זר: "בחור צעיר, מה יקרה אם תחכה לאשתך?"

היה זה בן אדם כבן ארבעים ומשהו. אפילו לא שמתי לב אליו. מסתבר שהוא ישב שם על איזה ספה והקשיב לכל חילופי הדברים שלנו.

חשתי תערובת של כעס ואי נעימות. לא מספיק שהקשיב לשיחתנו האישית, גם יש לו מה לומר? אבל לא אמרתי דבר. אני צעיר והוא אמנם לא זקן אבל מעל גיל ארבעים ונראה מכובד. שתקתי.

"אפשר לספר לך סיפור"? שאל.

בלב חשבתי: "מי שנופל פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה" אבל בקול אמרתי: "סיפור? כן, בטח, למה לא?"

"אני הולך לספר לך על הצוללת הראשונה של מדינת ישראל".

זהו. גורלי נחרץ. אני רוצה לצלול לשינה והוא עם צוללת.

"מדובר על צוללת בריטית בשם "טוטם", שיוצרה לקראת סוף מלחמת העולם השניה. עשרים שנה לאחר מכן, בשנת 1965 רכשה ישראל את הצוללת ובשל מצבה היא שופצה במספנות פורטסמות' שבאנגליה.

במקביל שלחה ישראל לאנגליה עשרות ימאים כדי להתאמן על הצוללת, עד שזו תשופץ ותותאם לשירות. הימאים התגררו בפורסטמות' ונהגו להתארח אצל משפחות יהודיות תושבות המקום.

אחד מהם, השתדך עם אחת מבנות המקום, והשניים נישאו, בעוד הוא עושה את אימוניו במספנה.

שנה עברה וגם שנתיים ולזוג לא היו ילדים. הורי האישה דאגו מאד ואף השקיעו ושלחו את הזוג לטיפולים כדי שייפקדו.

ובינתיים הבעל משרת שירות מלא ומתאמן להפעלת הצוללת הראשונה של מדינת ישראל.

בסוף שנת 1967, קיבל הבעל מכתב שהודיע לו כי בשעה טובה הצוללת עומדת להפליג סוף סוף לאחר כל העיכובים הרבים והדחיות הבלתי צפויות.

הבעל שהתאמן כל כך הרבה שנים, וחלומו הגדול היה להשיט את הצוללת, קפץ משמחה והראה לרעייתו את המכתב.

האישה שמחה אף היא, אך לפתע נפל מבטה על פרט מסוים ופניה חפו.

מדובר היה בתאריך יציאת הצוללת: 9 בינואר 1968. "קבעו לנו טיפול בתאריך הזה".

"לא נורא," אמר הבעל, "נדחה אותו בעוד חודש-חודשיים".

האישה לא ענתה. רק הזילה דמעות. הבעל ראה בצערה, התיישב לידה והחל לפייסה במילים. "ראי נא כל מטרת בואי לכאן היתה לנסוע בצוללת הזו. זה החלום שלי. אני לא אומר שזה חלום יותר גדול מפרי בטן, אבל לא יקרה כלום אם נדחה באופן חד פעמי את הטיפול.

והאישה שותקת אך מתייסרת בתוך תוכה.

עברו כמה ימים, הבעל רואה את כאבה של אשתו ואינו יודע מה לעשות. הוא ניגש למפקדו ומספר לו על מצוקתו. המפקד שותק ומבטו אומר "נו, מה אני יכול לעשות עם מה שאמרת לי?"

הוא חוזר הביתה כולו עצב. ההפלגה מתקרבת, והוא שוב פונה למפקדו שהפעם ממש מתרגז עליו.

יום לאחר מכן מתקשר המפקד: תראה מצאתי פתרון".

מסתבר שכתב של העיתון דבר בשם א' שם, הפעיל לחצים רבים להפליג בצוללת שדבר בואה עשה רעש גדול בישראל. הלחצים הללו הגיעו למפקד, שכמובן דחה את הבקשה מכל וכל, אך לאחר תחנוניו של הלוחם שלו הגיעה שוב הבקשה והמפקד החליט שיוכל לשלב בין שני הבקשות - אחת אנושית ואחת פוליטית. הוא מצא פתרון.

הוא קרא לימאי והודיע לו כי הוא נענה לבקשתו שלא להגיע להפלגה במועד, וכי לאחר הטיפול תעשה השתדלות להטיסו לגילברטר ושם יחבור אל הצוללת בדרכה לישראל.

במקביל התקשר המפקד לאישות הפוליטית שלחצה עליו והודיע שאחרי מאמצים כבירים הצליח ללחוץ על אחד המלחים לוותר ולהשיג לעיתונאי הדגול מקום מאנגליה ועד גילברטר. כמובן שרשם לעצמו נקודות זכות בשתי המקומות גם יחד.

הצוללת יצרה מנמל פורסמות' בטכס רב רושם. 68 מלחים ועיתונאי אחד, שמחים ומרוגשים היו על סיפונה.

ובמרפאה שקטה בפורממות' ישבו הבעל ואשתו, ולמרות שהבעל ניסה לחייך, רעייתו ידעה יפה-יפה מה מתחולל בתוכו. כל כך הרבה שנים חלם על ההפלגה הזו, והנה היא נלקחה ממנו ברגע האחרון.

בגללה.

"אל תדאג, אתה תפליג מגילברטק לישראל" ניחמה אותו וידעה שאמנם זו נחמה, אבל את ההתרגשות הגדולה הפסיד.

הם היו יחד ארבעה ימים ואז נפרד המלח מרעייתו, ויצא אל שדה התעופה שם המתין לו מסוק שהוביל אותו הישר אל גילברטר.

הצוללת הגיעה לגילברטר, בבוקרו של ה-15.1.68. העיתונאי א' שם יצא ממנה ואץ רץ לדווח לקוראיו על רשמיו.

ויחזקאל מזרחי, זה שמו של המלח, נכנס בהתרגשות אל הצוללת בדרכו לישראל.

בכניסתו הבחין בשמה החדש של הצוללת שהיה חרוט באותיות גדולות עליה:

"אח"י דקר" .

הצוללת דקר הפליגה בחצות. בין ה- 15 ל- 16 בינואר היא עזבה את גיברלטר במטרה לעבור בצלילה את כל אורכו של הים התיכון. ממיצרי גיברלטר עד נמל חיפה. אך עשרה ימים לאחר מכן אבד הקשר עם הצוללת. רק לאחר שנה הגיע לחוף חאן יונס בסיני מצוף הסימון האחורי של ה”דקר”, וזו היתה ההוכחה הסופית שהצוללת דקר טבעה וכל 69 אנשי צוותה נספו.

אבל כבד ירד על ישראל ועל הקהילה היהודית בפורסמות' שהכירה את המלחים באופן אישי.

ורעייתו של יחזקאל מזרחי הפכה לאלמנה.

* * *

האיש סיים את סיפורו. היה זה סיפור מרתק, אבל לא כל כך הבנתי את הקשר שלו אלי.

"כשראית אותך מסרב להמתין לאשתך, ראיתי צורך לספר לך את הסיפור", אמר האיש, "זה מוסר השכל שאם שומעים לאישה ומתחשבים בה זה יכול לשנות גורלו של אדם".

הסתכלתי על אשתי והיא עלי. שנינו ידענו מה צריך לשאול כעת, אבל המבט שלה אמר "שלא תעז". אבל אני העזתי.

"תראה", אמרתי, "הסיפור שלך מדהים, אבל לא נעים לי לשאול אותך: איזה גורל השתנה כאן? הרי אותו מלח, יחזקאל מזרחי, אמנם התחשב באשתו וזה לכשעצמו ראוי להערכה, אבל הוא הרי נספה בטביעת הצוללת אז איזה גורל השתנה כאן?

"ידעתי שתשאל את זה", אמר האיש בחיוך. "אני אגיד לך מה השתנה. הטיפול הזה הצליח ובזכותו נפקדה האישה וילדה בן. יחזקאל מזרחי התחשב ברעייתו, ויתר על הפלגת חייו וזכה לבן זכר שיאמר עליו קדיש, והבן הזה עומד לפניך ומספר לך את הסיפור הזה. כן, זה אני בנו של יחזקאל מזרחי. הסנדק שלי היה שגריר ישראל בבריטניה דאז, אלוף אהרן רמז שהיה מפקד חיל האויר הראשון של ישראל. והשאלה שלי היא, האם כעת השתכנעת שכדאי לחכות לאשתך כאשר היא מבקשת ממך?"
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:22

טעות בזיהוי

פעם, כששדכן קבע פגישה, הוא היה נותן לבני הזוג סימן זיהוי, כמו עיתון מסויים.אבל זה היה פעם. לא בימינו.וכשאין סימן זיהוי, עלולה להתרחש... טעות בזיהוי!סיפור מדהים, עם מוסר השכל בלתי צפוי


41449_tumb_750Xauto.jpg
41449_tumb_750Xauto.jpg (96.6 KiB) נצפה 24472 פעמים


הסיפור שלנו התרחש לפני כעשר שנים. הייתי בחור בן 22, בתקופת השידוכים. למדתי בישיבה ידועה וטובה, ונחשבתי לבחור למדן ומקובל מאד בחברה.

קיבלתי הצעות טובות, ב"ה, כולל כאלו שהציעו לי לדאוג לפרנסתי בשנים שלאחר מכן על מנת שאוכל להמשיך ללמוד תורה. בקיצור, רק צריך הייתי להחליט. בעניין הזה די התקשיתי, אולי בגלל שהמבחר היה כל כך גדול. וכאן הסיפור שלי מתחיל.

הוצע לנו שידוך. ביררנו, והמידע שהתקבל היה מצויין. הכל מסביב התאים, קבעו לנו פגישה בלובי של מלון.

הגעתי לשם, והיא כבר ישבה ליד אחד השולחנות. שאלתי אם היא רבקה (שם בדוי), והיא השיבה בחיוב. התחלנו לדבר. שיחה קולחת. התאמה מלאה.

בתחילה היינו שקועים בשיחה, ולא שמנו לב למה שמתרחש מסביב, אולם לאחר זמן מה ראינו שבשולחן לידינו יושב בחור וממתין. הבנו שהוא מחכה לפגישה, אלא שהוא חיכה יותר מדיי זמן. הזמין לעצמו קולה, וכל הזמן הביט מסביב. היה ברור שהוא מחכה.

וזה עוד לא הכל: בצד המרוחק של הלובי, ישבה בת חרדית בגיל השידוכים, גם היא המתינה בעצבנות לפגישה. בשלב מסויים הבחור קם ונעלם. היא נשארה עוד כחצי שעה, ולאחר מכן התייאשה ונעלמה אף היא.

ושנינו משכנו בכתפינו. זה בהחלט היה מוזר.

* * *

כשסיימנו את הפגישה, קבענו שאת הפגישה הבאה - תתאם בינינו השדכנית.

ליוויתי אותה למונית ולאחר מכן נסעתי לביתי.

ברגע שאני פותח את דלת הבית, ההורים שלי מסתערים עליי: "מה קרה? איפה היית??? דאגנו לך!!!"

לא הבנתי מה הם מדברים. "הייתי בפגישה במקום שקבענו."

ההורים שלי הביטו בי בתדהמה. שמתי לב לכך שאימי היסטרית. אבי אמר לי: "אז למה הבחורה חזרה הביתה ואמרה שלא הגעת לפגישה?"

כעת היה תורי להיות המום. "מה??? ככה היא אמרה??? היא נורמלית? הרי שוחחתי איתה שלוש וחצי שעות! על מה היא מדברת?"

ההורים שלי לא האמינו לי בתחילה, אך כשראו את ההלם שעל פניי, מיהרו והתקשרו לשדכנית, מסרו לה את דבריי, וזו חזרה לאחר כמה דקות וטענה: "הבחורה טוענת שהיא המתינה בלובי והבחור לא הגיע."

עמדתי על כך שהוריי יתקשרו לבית הבחורה, כדי שאוכל לדבר איתה, והם עשו זאת. מייד כשהוריי מסרו לי את השפופרת, הבנתי מה קרה. זה היה קול אחר.

הבחורה שפגשתי, לא היתה הבחורה אותה הייתי אמור לפגוש.

סיפרתי לה מה קרה. התנצלתי בפניה ואמרתי שאשוחח עם הוריי ונראה מה לעשות.

סיימתי את השיחה וסיפרתי להוריי על הטעות הנוראה. נפגשתי עם בחורה אחרת, וזו שהוצעה לי נותרה בודדה.

ההורים שלי התחילו לצחוק על הטעות המשונה, ולאחר שהתאוששו, שאלו מתי אני רוצה לפגוש בזו שהציעו לי.

אמרתי להם שיש עוד בעיה. הבחורה שנפגשתי איתה מאד מתאימה לי.

ההורים שלי לא ידעו מה לומר. אמא שלי שאלה: "מי היא, מה השם שלה?"

"רבקה," אמרתי. "ממש כמו זו שהייתי צריך להיפגש איתה."

"רבקה מה?"

לא ידעתי את שם המשפחה.

"איפה היא לומדת?" ירתה אימי.

"בסמינר," עניתי.

לפתע ירד לי האסימון. התחלתי לשחזר את כל השיחה שלנו, והתברר לי כי על אף ששוחחנו שלוש וחצי שעות - אני לא יודע על הבחורה הזו שום כלום. לא שם משפחה, לא שם סמינר, ואפילו לא את העיר שהיא גרה בה. שום דבר. אמרתי להורים שלי (ההמומים): "אני חייב להיזכר במשהו שהיא אמרה, שיעזור לי לדעת מי היא."

הסתגרתי בחדר והתחלתי לשחזר. היא אמרה שיש לה אחים בישיבות, ולא אמרה כמה. היא אמרה שיש לה שני אחים בתלמוד תורה, ולא אמרה איזה. היא דיברה על שאיפות, על מחשבות ודעות - אבל שום דבר על הרחוב בו היא גרה, או העיר או בית הספר או הגן.

ידעתי רק את השם הפרטי שלה, ואתם יודעים מה, גם בזה כבר לא הייתי בטוח...

* * *

במהלך הימים שלאחר מכן, החלה משפחתי במסע בלשי שמטרתו למצוא איזו רבקה שנפגשה בטעות עם מישהו אחר. צלצלנו לכל השדכנים והשדכניות שאנחנו מכירים - וכלום.

אחרי כמה שבועות של חיפושים, התחילו ההורים שלי להעלות שוב את ההצעה המקורית. אמרתי להם שבינתיים אני לא שומע הצעות שידוכים נוספות. לא היה לי ספק שאם אפיץ זאת בין השדכנים - בסוף הם יצליבו מידע.

לאחר כמה חודשים, התחלתי לחשוב שאולי השדכנית שלה היתה איזו חברה או קרובת משפחה, ולא שדכנית מקצועית. אבל עדיין חשבתי לעצמי: "מה, היא לא מבינה שהיא צריכה לחפש אצל שדכנים?"

שנה עברה ועוד שנה ועוד אחת. הגעתי לגיל 27. ועדיין לא הצלחתי למצא שידוך.

* * *

יום אחד, מטלפנת שדכנית חדשה שלא היכרנו. היא מתחילה לדבר על בחורה שמאד מתאימה לי, ויש לה מעלות כאלה וכאלה. אמי שאלה לשמה של הבחורה, והשדכנית ענתה.

אמי השיבה לה שזה לא בא בחשבון. השדכנית שאלה מדוע, ואמי ענתה לה בנימוס, שהבחורמעדיףלהינשא לבת אותה עדה שלו. השדכנית שאלה: "אבל בגיל כזה אין מקום להתפשר?" אמי ענתה לה שגם אם יש מקום להתפשר –זה רצונו של הבחור כרגע.

השדכנית ניסתה עוד כמה פעמים להתקשר, הציעה עוד הצעות, אבל כולן מעדות אחרות. אימי הודיעה לה שאין על מה לדבר. התפלאתי מדוע היא עוד מדברת איתה, אבל מהר מאד התברר לי שהשדכנית ההיא אישה חמה ולבבית, ואמי, שהיא אישה מאד סגורה וגאה, נפתחה אליה, דווקא בשל לבביותה. אמי היתה מדברת איתה שעות ובוכה עלי - וכמובן בין השאר סיפרה לה את הסיפור ההוא מלפני חמש שנים. השדכנית החלה לתת לה עצות כדי למצוא את הבחורה, אך אמי הודיעה לה שכבר עשינו הכל: פנינו לשדכנים, לסמינרים, לספרי טלפונים - ושום דבר.

הקשר ביניהן נמשך כחצי שנה, ויום אחד היא מתקשרת לאמי, נרגשת כולה. "מצאתי את הבחורה שאתם מחפשים!"

* * *

אמי כמעט התעלפה. השדכנית סיפרה שהיא התחילה לדבר עם כל מיני שדכניות שהיא מכירה, ושהיום אחת מהן התקשרה אליה, שהיא שמעה סיפור כזה על בחורה שפגשה בחור בטעות ואיבדה אותו. היא לא ידעה מה קרה בסוף הסיפור, והפנתה אותה אל אחת שהפנתה אותה אל אחרת, ולאחר עשר נשים, הגיעה לאם הבחורה, שאישרה לה את הסיפור.

אני הייתי בבית, וכמובן הצטרפתי לשיחה מהקו השני. הייתי נרגש מאד.

"אבל יש בעיה גדולה," אמרה השדכנית.

"היא התחתנה," אמרתי.

"לא. דווקא לא. אבל היא לא מהעדה שלך."

"ונראה לך שמעניין אותי מאיזו עדה היא?" שאלתי בחיוך.

תוך שבוע נפגשנו. זו היתה היא. הפגישה הראשונה, כלומר השנייה, הוקדשה למסע החיפושים שערכנו כל השנים, ובכלל לטעות המוזרה שקרתה לנו.

במהלך אותה שיחה תפסתי איך זה קרה שלא מצאתי אותה. פשוט לא לקחתי בחשבון שאולי היא מעדה אחרת. המוח שלי היה כל כך צר אופק ומרובע, שאפילו לא העליתי אפשרות כזו בדעתי. במהלך החיפוש הבלשי שלי, לא פניתי אפילו להצעה אחת מעדות אחרות, ובגלל זה סבלתי כל כך הרבה שנים.

מובן שהתארסנו ונישאנו בעזרת ה', ומעניין, אחרי ששמעו את הסיפור שלנו - איש לא הרים גבה. כולם הבינו. אני לא מפסיק לחשוב על צרות המוחין של אנשים - ובעצם גם שלי.

* * *

אני נשוי כבר כמה שנים טובות ומאושר, ובמכתב הזה אני רוצה להביע קצת מהרגשות שלי בנושא הכאוב הזה. אני שואל על עצמי, אבל השאלה מופנית אל כולם. מי יודע כמה אושר אנו מונעים מעצמנו בכך שאנו הולכים אחרי דעות קדומות וגזענות? הרי בדרך טבעית היה בלתי אפשרי שאמצא את הזיווג שלי. רק משום שכאשר הכרתי אותה לראשונה, הראש שלי היה נקי מכל הדעות הקדומות שחונכתי בהן כל ימיי, מצאתי בה את האישה המתאימה - מה שהיה חסר סיכוי, אילו ידעתי את מוצאה.

אני בהחלט מבין את הנטייה הראשונית לחפש בן זוג מאותו מוצא. ברור שקל יותר כאשר ההורים והמשפחה מתאימים וגם המנהגים דומים. אך כאשר יש לאדם קשיים למצוא בן זוג, לא ברור מדוע שימנע מעצמו לבדוק בעדות אחרות, הלא אנשים אחים אנחנו.

מה אנחנו עושים לעצמנו? מדוע אנחנו מצמצמים את מרחב המחיה של האושר שלנו? אני חושב שמאות ואולי אלפי אנשים יושבים ללא בני זוג, רק מפני שסגרו מראש את שער הכניסה אל האושר בשער ברזל חלוד ומנוכר, שאין לו שום היגיון וזכות קיום.

תראו איך חילקנו את עצמנו לספרדים ואשכנזים, תימנים ומרוקאים, ועוד חילוקים מחילוקים שונים. ורק היושב בשמיים מביט ויודע מה אנחנו מפסידים.

בעצם, לא רק הקב"ה.

כשאני מסתכל על הילדים החמודים שלי, שישנים עכשיו שנת ישרים - גם אני יודע.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:23

כי אבי ואמי עזבוני

נער שהוריו נפרדים - זה עצוב - אבל קורה. כשהוריו מתווכחים אצל מי הוא יהיה, גם זה עצוב, אבל גם זה קורה. אבל, כשהוויכוח ביניהם הוא שכל אחד רוצה שהילד יהיה... אצל השני, זה גם עצוב וגם לא קורה. האם יש סיכוי להשתקם אי פעם מפגיעה שכזו?


41448_tumb_750Xauto.jpg
41448_tumb_750Xauto.jpg (79.8 KiB) נצפה 24472 פעמים


הסיפור שלי מתחיל בערך לפני ארבעים שנה, כאשר הייתי נער בן 13.

המשפחה שלי היתה הרוסה. הוריי היו ניצולי שואה, שהגיעו לארץ ובנו את עצמם כלכלית, אך לא נפשית. הם לא הצליחו להסתדר ביניהם. מאז שנולדתי, הם לא הפסיקו להתקוטט ולפגוע זה בזה, ושניהם יחד בי. בסופו של דבר, החליטו להתגרש, דבר שהיה מאד לא מקובל בימים ההם.

כאן ציפה לי ההלם האמיתי של חיי. הושיבו אותי בבית דין רבני, והדיין שאל אותי עם מי אני רוצה ללכת, עם אבא או עם אמא.

הרגשתי אי נעימות מאד גדולה. לא רציתי לפגוע - לא באבא ולא באמא, ולמען האמת גם התקשיתי לבחור ביניהם.

כולם האיצו בי לבחור, ואני האדמתי והתחלתי לחשוב על שיקולים לכאן ושיקולים לכאן, אך בכל פעם שעמדתי לומר תשובה - המילים נתקעו לי בפה, כי לא רציתי להפסיד את ההורה השני.

בסוף אמרתי: "אני אלך עם מי שרוצה אותי."

ואז כמובן ההורים שלי התחילו לריב עליי. לכאורה, דבר רגיל ונורמלי. הרי כל הורה מעוניין שהילד ילך איתו.

זה העניין. הריב של ההורים לא היה רגיל ונורמלי. הם פשוט ישבו וניסו לזרוק אותי אחד על השני. אבא שלי אמר שהוא גבר ואינו יודע איך לגדל ילד. חשבתי לעצמי: "נו, מילא, אהיה אצל אמא שלי". אך היא, בלי להתבלבל, אומרת לדיינים שגם היא רוצה לבנות את עצמה, ולא תוכל לגדל אותי.

בוויכוח הגדול שנוצר, הם פשוט שכחו אותי, ילד קטן שהעולם פתאום נפל עליו בלי אזהרה.

למרות השנים שחלפו, אני זוכר היטב את המקום, את הבגדים שלבשתי, את אבא ואמא שלי מתקוטטים ביניהם מי ייפטר ממני. חשתי איך אני הולך ומתרחק ומביט מהם מרחוק. הם הפסיקו להיות ההורים שלי, ובמקומם היו שני אנשים רעים, אנוכיים וחסרי בושה.

הדיינים צעקו עליהם כל הזמן שיפסיקו, ולפחות לא יקיימו את הוויכוח המכוער הזה לפניי, אך הם היו שקועים במריבה. אפילו לא היה אכפת להם.

כאן מיטשטש לי הזיכרון. אני לא זוכר אם ההחלטה לשלוח אותי למוסד היתה באותו דיון, או בדיון שלא נכחתי בו. אני רק זוכר שיום אחד אמא לקחה אותי עם מזוודה קטנה, ושלחה אותי לכל הרוחות.

בשבועות הראשונים הייתי בטוח שהם יתגעגעו אליי, ודמיינתי איך אמא שלי או אבא שלי מגיעים ומבקשים ממני לחזור. אפילו תכננתי לסרב ולומר להם, שאני לא צריך אותם, אך הם לא נתנו לי אפילו את ההנאה הזו. הם פשוט לא התעניינו בגורלי. זרקו אותי והסתלקו מחיי.

* * *

התחלתי לברוח מהמוסד. בהתחלה היו מחפשים ומאתרים אותי, אחר כך הפסיקו לעשות אפילו את זה. מצאתי את עצמי משוטט ברחובות תל אביב, ילד בן 14 וחצי בלי מקום להניח את הראש.

הייתי רעב, נכנסתי לאיזו קונדיטוריה והסתכלתי על העוגות בעיניים כלות. אחרי כמה דקות שאל אותי הקונדיטור אם אני רוצה לקנות משהו, ואני אמרתי שאין לי כסף, אבל אני רעב מאד.

הוא לא שאל שאלות, רק נתן לי כמה עוגות - שאותן טרפתי משום שכמה ימים לא בא אוכל אל פי. הוא דיבר איתי קצת, והציע לי לחזור למוסד, אבל אני סירבתי ומיהרתי להסתלק כדי שלא יסגיר אותי.

חזרתי אחרי כמה ימים. התברר לי שהוא עשה טלפונים למוסד ולהורים שלי, והבין ששניהם לא ממש מעוניינים להתמודד איתי. הוא נתן לי שוב לאכול, ואני שאלתי אם יש לו עבודה בשבילי.

הוא לא הסכים להעסיק אותי, אך אחרי כמה ימים שרבצתי שם באפס מעשה, הוא התחיל לשלוח אותי לשליחויות, ואני הלכתי בחפץ לב. לאט לאט ראה שאפשר לסמוך עליי, ושבוע לפני שמלאו לי חמש עשרה, הוא סייע לי לשכור חדר בתוך דירה. היה מקובל אז שצעירים שוכרים חדרים ולא דירות שלמות.

הרווחתי מעט כסף למחיה, ובינתיים נרשמתי ללימודים מעצמי. הוא שמע על זה והתחיל לתמוך בי בשכר לימוד, ובעצם דאג לכל מחסורי.

הזיכרון הגדול ביותר שלי הוא מליל הסדר. לא הוזמנתי לאף מקום. ישבתי בחדר הקטן עד שהתפוצצתי. החלטתי לטייל ברחוב. כך הלכתי ברחוב ביאליק ברמת גן, שומע מכל בית את ניגוני ההגדה. בכיתי כפי שלא בכיתי מימיי. לעולם לא אשכח את ליל הסדר העצוב הזה, בו חשתי על בשרי כמה אני עזוב ונטוש, ואיש אינו מתעניין בגורלי. אז נשבעתי לעצמי, שאם אזכה ואהיה פעם אב לילדים, לעולם לא אטוש את ילדיי, אפילו לרגע קט. יהיה מה שיהיה.

וכמו פיצוי, התחיל אדון נ. מהקונדיטוריה לקרב אותי יותר. האמון שנתן בי הלך וגדל, והוא היה שולח אותי לבצע פקודות בנקאיות, מה שנתן לי מושג על עולם המסחר.

רעייתו היתה טובת לב, ונהגה לבשל לי אוכל ולשים לי בחדר ששכרתי.

ארבע שנים הייתי אצלו, ולאחר מכן התגייסתי לצבא ושרתתי בשריון. עברתי את מלחמת ההתשה ומלחמת ששת הימים. ההורים שלי אפילו לא התעניינו בגורלי. רק אותו אדם יקר ורעייתו, שרק משום שאיני רוצה להיחשף - איני יכול לציין את שמם, רק הם סייעו לי ממש כמו הורים.

* * *

השתחררתי והתחלתי ללמוד הנהלת חשבונות ולעסוק במקצוע במשרה חלקית. מיטיבי סייע לי מאד בלימודים, ולאחר מכן במציאת עבודה.

היתה לי בעיה להינשא, כבן בלי בית. לכן בכל פעם שהייתי נפגש, הוא היה מסיע אותי או מארח אותי בביתו, כביכול הוא האבא שלי. כך הצלחתי להינשא לבחורה מקסימה ולהקים משפחה.

אם עד לחתונה כלל לא התעניינתי בהורים שלי, הרי שלאחר שהתחתנתי - אשתי, מתוך סקרנות התעניינה, והתברר לה כי אבי נישא בשנית, פתח מפעל והוא אדם אמיד מאד. סירבתי לגשת אליו. לא התעניינתי בו או בכסף שלו. ביקשתי מאשתי שתניח לי, והיא באמת הניחה לי, אך המשיכה להתעניין, ואף יצרה קשר מסוים איתם.

מאוחר יותר, הילדים גדלו. לאשתי היה חשוב שיכירו את הסבא והסבתא שלהם, ובאמת היה ביניהם קשר, אבל אני פשוט לא רציתי לשמוע עליהם.



לאבי נולדו שני ילדים מנישואיו השניים, אך הוא היה מסור להם בדיוק כמו שהיה מסור אליי... הוא חי חיי הפקר, הרוויח ממון ובזבז אותו על תענוגות ונסיעות לחו"ל.

באחד הימים, הוא קיבל אירוע מוחי ושותק בחצי גוף. משפחתו החדשה חטפה שתי מכות. האחת - המקרה עצמו, והשנייה - שתוך כמה ימים, התברר להם כי נותרו ללא רכוש.

התברר כי אבי הפסיד את כל כספו בהימורים. כל המגרשים והרכוש הרב שהיה לו, הועברו תוך תקופה מאד קצרה לידיים אחרות, ואפילו הדירה בה חיו, מושכנה.

אשתו השנייה עזבה אותו. ילדיו התרחקו, והוא שכר לו חדר באזור דרום תל אביב, נכה ומוזנח עד מאד.

אשתי היתה מביאה לו דברים, ולפעמים היתה מבקשת ממני למלא את מקומה. הייתי בא, מנקה קצת, מניח אוכל והולך.

מה לעשות, מצות "כיבוד הורים" קיימת גם לגבי כאלה, שאינם ראויים להיקרא "הורים".

ויום אחד הוא נפטר. בודד, ערירי. איש לא היה איתו בפטירתו, וארבעה ימים הוא ישב על הספה ללא רוח חיים.

אמי עדיין חיה, ואנחנו עוזרים לה קצת. היא תמיד מבטיחה שתיתן לנו את הירושה שלה, אבל אני מוותר על ה'טובה' הזאת.

אני ב"ה מבוסס כלכלית. עדיין עוסק בניהול חשבונות ומעסיק שלושה עובדים. אשתי אומרת לי תמיד, שהיא אינה מבינה איך הצלחתי להיות בעל ואב כל כך טוב, אחרי כל מה שעברתי. גם אני לא יודע איך. אני מוסר את כל כולי לילדים ולאישה, ורווה הרבה נחת ממשפחתי. אני משער שעדיין יש לי צלקות מן העבר, אך יש בי פחד לפנות לטיפול פסיכולוגי ולנקז את כל הכאב שנמצא בתוכי.

* * *

כיום אני בן 53, עם שני ילדים נשואים ועוד שניים בבית. אני מתרגש מכל יום שעובר עליי, באהבה שילדיי מרעיפים עליי, בדאגה שלהם אליי, ובשמחה שהיא מנת חלקי.

עדיין קשה לי להבין איך יצאתי שלם מהחוויות הרגשיות הקשות, שלא הרבה עברו בחייהם - ואין לי תשובה. רק תשובה אחת יש, והיא נמצאת בספר תהילים אותה אנו אומרים בימים אלו של חודש אלול: "כי אבי ואמי עזבוני - וה' יאספני". בסופו של דבר, הבורא שלח את שליחיו למלא את החובה שהתחמקו ממנה הוריי הטבעיים.

רצוני שהסיפור הזה יהיה לעילוי נשמתם של הזוג בצלאל ומרתה נ. - ושנשמתם הטהורה תזכה למנוחה הראויה לאנשים אצילים שכמותם.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:24

שוטר תנועה

שוטר קשוח במיוחד, עוצר טנדר ומגלה בתוכו לא פחות מ-14 טרמפיסטים. הפעולה שהוא נוקט גורמת לו ולקוראים - להבין, שכל מה שאדם עושה - לעצמו הוא עושה


41447_tumb_750Xauto.jpg
41447_tumb_750Xauto.jpg (58.1 KiB) נצפה 24472 פעמים


אני שוטר במשטרת התנועה, ועובד באזור הצפון. אני נחשב לשוטר קשוח ואיני נוהג לוותר לנהגים שעברו עבירות.

התפקיד שלי הוא לבצע את המשימות המוטלות עליי. זה הולך ככה: בכל יום מחליט המפקד על תחום מסוים שעליו אנחנו מתמקדים. יום אחד זה יכול להיות מהירות, יום אחר - מטען עודף במשאיות, ביום השלישי מוטל עלינו לבצע בדיקת רישיונות, סתם כך, בלי שום סיבה, ופעם-פעמיים בחודש, אנחנו עושים סריקות בצדי הדרכים, כדי לבדוק מכוניות החונות באופן חשוד ולברר את זהות בעליהן.

רבים חושבים שעבירות תנועה הן עניין של מזל. לפעמים תיסע במהירות של 170 קמ"ש ולא יתפסו אותך, ולפעמים תיסע במהירות 110, וירשמו לך דו"ח שלא תשתחרר ממנו. אני דווקא חולק על הקביעה הזאת. אני חושב שמי שמעז לנסוע על 170 קמ"ש - אינו עושה את זה פעם אחת, אלא באופן קבוע - כך שאם הוא נתפס, זה לא בגלל ביש המזל, אלא בגלל הסבירות.

אני מסכים שיש מקרים נדירים של חסרי מזל, שפעם אחת בחיים שלהם החליטו לנסות - ובדיוק אז נפלו ברשת. אבל בגדול - כל נהג שנתפס, יודע שזה מגיע לו, לא רק על המקרה הזה, אלא על עוד מאות מקרים אחרים, בהם לא נתפס.

ובכל זאת, יש כאן איזה עניין של מזל. אני מודה. והוא לא קשור בסוג העבירה, ואם תפסו אותך או לא. הוא קשור בזהות השוטר שתפס אותך.

יש שוטרים רחמנים בני רחמנים. ברגע שתפסו אותך, הם מרגישים צורך להתנצל, מסבירים שלא היית בסדר ולא היית צריך לנסוע ככה, וזה כבר פותח פתח לנהג לתפוס שיחה ידידותית, שאחריה כבר לא נעים לרשום דו"ח.

אך יש שוטרים קשוחים שלא מוכנים לשמוע אותך בכלל. הם רושמים את הדו"ח בלי משחקים, ולא נותנים לך את הפתח, דרכו תוכל לחדור ללבם.

* * *

האמת היא, שהעניין הזה לא תלוי רק בשוטרים, אלא גם בנהגים. אני רוצה לתת לך דוגמה קיצונית. נגיד שעצרת נהג במהירות מופרזת, וברגע שאתה מבקש את הפרטים - הוא מתחיל ליילל, לשפוך דמעות כמים, לספר את סיפור החיים הכואב והעצוב שלו, לספר עד כמה לא הלך לו בחיים ואיך תמיד פגעו בו, להתחנן לפניך, לפרוט על נימי הרגש שלך.

רוב השוטרים לא יכולים לעמוד בזה. נקודה. לכל אדם יש סף של רחמים, וגם רצון פנימי להיות נדיב. ברגע ששוטר נתקל באחד מאותם טיפוסים - הוא נמס מיד מהדמעות שהם ממטירים עליו.

למרבה המזל, הטיפוסים האלה נדירים. לכל בן אדם יש כבוד עצמי בסיסי. הוא יבקש, ואולי אפילו יפציר בעדינות, אך הכבוד שלו לא ייתן לו להתפלש בעפר. ככל שבן אדם צונן יותר, כך קל יותר לשוטר לרשום לו את הדו"ח. השוטרים הכי מעריכים את הנהגים שעוצרים בצד, מוסרים רישיונות, מקבלים בפנים חתומות את הדו"ח, אומרים "תודה" וממשיכים הלאה. הבן אדם קיבל מאה-מאתיים שקל קנס, אבל נשאר עם הכבוד שלו.

מי שהכי מרגיזים, הם אלו שמנסים לפגוע בך ומתייחסים אליך כמו אל אבק אדם. הם אפילו מעודדים אותך לרשום להם עוד דו"ח: "תראה, יש שם פנס שבור קצת, אין שלט 'נהג חדש' מאחור. אולי תרשום דו"ח, אם אתה בכלל יודע קרוא וכתוב." ודברים כאלה. אתה רושם ויודע שממילא לא הם משלמים, אלא האבא העשיר שלהם, וזה אוכל אותך.

אותי כשוטר, אף פעם לא עניינה ההתנהגות של הבן אדם. אני הייתי רושם את הדו"ח, בין אם הוא התייחס אליי בזלזול ובין אם הוא הוזיל שלולית של דמעות. הייתי תמיד ענייני, ומעולם לא עירבתי רגשות בעבודה.

בתחנה תמיד אמרתי לשוטרים ה"רחמניים" לנסות פעם את הבכיין ולרשום לו דו"ח. אחרי שרשמת את הדו"ח, פתאום הוא לובש פרצוף חדש ומתחיל לקלל אותך בעזות מצח, כאילו השלולית שהוריד קודם היתה גשם.

אלא מה, טבע האדם נשאר כמו שהוא, אנשים ייללו, שוטרים יוותרו, ושלוליות יצטברו להן בשולי הדרכים.

אחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני רוצה לספר את הסיפור שלי.

* * *

היה זה לפני כשנתיים. נקראנו למשימה לילית מיוחדת, להציב מחסום דרכים באזור צומת גולני; משימה שהוגדרה "ביטחונית פלילית", שזה בדרך כלל הברחת סמים מלבנון.

עמדתי שם בערך מעשר בלילה, מחליט איזו מכונית תעצור בצד ואיזו תמשיך. האמת היא, שגם בעניין הזה יש "מזל". יש מכוניות שתמיד יעצרו אותן, בגלל שהן מחשידות. אני לא רוצה לפגוע כאן בדגמי מכוניות, אבל אם ייעשה סקר, יתברר שלמכוניות שחורות יש סיכוי גדול יותר להיות מעוכבות בצד הדרך.

לשוטרים יש עיניים למכוניות. אף עבריין, למשל, לא ייסע בפיאט 127. הדגם הזה לא חוקי כנראה בעולם התחתון. יש מכוניות שנולדו חשודות כמו ב.מ.וו למשל.

בערך בחצות, מגיעה מכונית פיג'ו מסחרית חבוטה. כולה זועקת חשד. כידוע, זה הרכב האהוב על בני דודינו, ואני, כמו אוטומט - מסמן לה לעצור בצד.

כשהיא נעצרת, אני רואה שהחלק האחורי שלה שקוע, עד כדי כך שכמעט מגרד את הרצפה. כל נורות האזהרה נדלקות לי בראש בבת אחת, יחד עם סירנה פנימית. הלב שלי אמר: "כאן מסתתר משהו."

הנהג יוצא, נראה קצת מפוחד. דווקא לא ערבי, יהודי דתי עם כיפה. אני בודק לו רשיונות, הם נראים בסדר. או. קיי. הוא לא מחבל ולא מבריח פצצה, אבל בעיניים שלו אני רואה שמשהו לא בסדר, הוא זורק מבטים עצבניים אל ירכתי האוטו, וזה מזכיר לי את השקיעה המוזרה הזו של המכונית.

אני מחזיר לו את התעודות. הוא מתכוון להיכנס לתא הנהג, ואז אני זורק לו: "תן להסתכל מה קורה שם מאחור." (מדובר בפיג'ו מסחרית עם דלת מאחור).

הבן אדם נאלם דום. הוא מנסה לומר לי: "תן לי לנסוע, אני ממהר הביתה." אבל אני לובש את הפרצוף הכי קשוח שלי ואומר לו: "קדימה, פתח מאחור."

הבחור צולע לי לאחורי האוטו, ולא נראה לי שהוא סחב רגל לפני כן. אתה מכיר את צורת ההליכה של אלה שהולכים אל הברוך שלהם? לשוטרים יש דוקטורט בזה. השחקן הכי טוב - נופל אצלנו. לפי הפרצוף וההליכה שלו - יש לו מה להסתיר.

הוא ניגש אל הדלת ומחכה.

"תפתח," אני אומר לו.

הוא עושה פרצוף של אחד שהשלים עם הגורל שלו - ופותח.

* * *

ומה אני רואה שם? לא תאמין. ערימה של חיילים במדים. חלקם יושבים, חלקם שוכבים על הריצפה. בשנייה הראשונה הם נראים לי לא בחיים, אבל מייד אני קולט שהם פשוט ישנים. לפי הניסיון שלי במשטרה, כל מי שנוחר - הוא חי.

אני אומר לו: "חביבי, עכשיו הסתבכת - תוציא את כ-ו-ל-ם."

"תוציא אותם אתה," הוא אומר. "אלו חיילים שנלחמו עד לפני כמה שעות בלבנון. תראה איך הם עייפים. אם יש לך לב להעיר אותם - תעיר אתה."

אין בעיות. אני אעיר אותם, ועל החוצפה הוא כבר ישלם. אני מאיר עליהם עם הפנס שלי וצועק: "חברה, לקום."

הם ממצמצים כאן ושם, מתחילים להתמתח וחוזרים לישון, ואני מתחיל להעיר אותם פיזית. "לצאת מייד," אני אומר.

אחד אחד הם מתחילים להשתלף להם מהרכב. כולם ניגשים לצד הדרך ופשוט נשכבים על הריצפה ונרדמים. הנהג מסתכל עליי כל הזמן בפרצוף שאומר: איך אתה לא מתבייש? ואני אומר לו: "מה אתה מסתכל עליי ככה? אני שוטר - ודברים כאלו לא יהיו אצלי."

אני עושה ספירה קטנה. לא תאמין - לא פחות מ-14 חיילים ברכב אחד! זה כבר נשמע לי כמו כניסה בטוחה לספר השיאים של גינס.

אני אומר לנהג: "קודם כל, אתה מקבל דו"ח. לא אחד. שלושה." אני מונה לו כמה סעיפים עבר על החוק, "וחוץ מזה, העניין הזה של 14 במכונית אחת, יעלה לך ברשיון וגם יכניס אותך לעיתון."

והוא, לא איכפת לו מהדו"ח. הוא אומר לי: "עזוב אותי. תסתכל על החיילים המסכנים האלה. אין לך רחמנות עליהם? אין לך רחמנות על ההורים שלהם? אין לך לב?"

הוא מתחיל להרגיז אותי, הנהג הזה. אני חושב לעצור אותו על הפרעה והתחצפות לשוטר, אבל אז מקיפים אותי כמה חיילים שהספיקו להתעורר, ומהפנים שלהם אני רואה שהם רוצים לאכול אותי. "רד ממנו," אומר לי אחד מהם, ולפי הפנים של השאר, אני מבין שכמה שאני שוטר עם אקדח - ככה הם חיילים עם רובה.

"אתה לא מתכוון להשאיר אותנו כאן," אומר לי אחד החיילים.

לא יודע מה נכנס בי. הייתי קשוח עד הסוף, ואולי בעצם תמיד הייתי כזה. "תסתדרו לבד," אני אומר להם. "ואתה," אני אומר לנהג. "אתה מגיע איתי למשטרת חדרה. נראה מה לעשות עם הרישיון שלך."

החיילים מתחילים לבקש ממני רחמים. מצאו את הכתובת ממי.

* * *

ופתאום מצלצל הפלאפון שלי. אשתי על הקו.

אני יודע שאם היא מתקשרת בשעה כזו, זה לא סתם.

"מה קרה?" אני שואל.

"יובל," היא אומרת.

הרגשתי שאני עומד להתעלף. יובל הוא הבן שלי שמשרת בלבנון.

"מה קרה ליובל?" אני שואל אותה, ובראש שלי מסתובבות כל מיני מחשבות, רק שלא אשמע משהו נורא.

"שחררו אותו הערב, והוא עדיין לא הגיע."

"מתי שחררו?" אני שואל.

"לא יודעת. הוא התקשר אליי מטרמפ, היה עייף, בקושי דיבר, אמר שהם דחוסים כמה חברה בתוך טנדר, ופתאום נגמרה לו הסוללה. אני ממש מודאגת."

"טנדר", "דחוסים" "טרמפ". נשמע לי מוכר...

"יהיה בסדר," אמרתי לה.

חזרתי אל החיילים. שישה מהם היו ערים, השאר שרועים בצידי הכביש. התחלתי לחפש, ותוך שתי דקות מצאתי את הבן שלי, ישן שנת ישרים בצידי הדרך.

* * *

אני מעיר אותו בקושי. הוא רואה אותי ורוצה לצעוק: "אבא", אבל אני משתיק אותו בגלל הבושה. "בוא איתי וקח עוד איזה שישה איתך," אני אומר לו. "ושתוק, אל תגיד שאני אבא שלך."

הוא ארגן את השישה שהיו ערים, וכולם נדחסו לתוך הניידת. לא יודע איך. לפני שאני נוסע, אני ניגש לנהג ואומר לו: "סע, חביבי, תעמיס את השאר וסע."

הוא מסתכל עליי. "ומה עם הדו"ח? ויתרת לי? כל הכבוד. רואים שיש לך לב חם, שאתה חושב על אחרים."

ואני מתכווץ מבושה וחושב בלב: "איזה אחרים? עוד הייתי יכול להשאיר את הבן שלי ככה עד הבוקר בצד הכביש, עם המחשבות שלי על אחרים."

"אז ויתרת לי או לא?" הוא שואל אותי שוב.

"כן," אני אומר לו. "ויתרתי, ואתה יודע מה, לא בגללך ויתרתי. פשוט חשבתי על ההורים שלהם..."

וכבר אמר מי שאמר: "כל מה שאדם עושה - לעצמו הוא עושה"...
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:27

באין מחילה

נערה נתונה למסכת של הצקות והתעללויות מצד חברותיה. באין לה מנחם ומגן היא פונה לאחד ויחיד שיכול לעזור לה - לבורא העולם. וזה נגמר רע. רע מאד. סיפור שיגרום לכל אחד מאיתנו לחשוב היטב, האם אין בעולם אדם שאנו לוחצים אותו עד כדי כך שהוא עלול למסור דיננו לשמיים


41446_tumb_750Xauto.jpg
41446_tumb_750Xauto.jpg (72.41 KiB) נצפה 24472 פעמים


קראתי בספר "מאחורי המסיכה" את הסיפור "הנוקם". חברותיי דיברו על כך שמובע שם רוע כמעט בלתי הגיוני. אחרי ששמעתי את זה, החלטתי שאני חייבת לכתוב את הסיפור שלי. זהו סיפור מתמשך, שמעולם לא סיפרתי, גם בגלל שהוא אישי מאד, וגם בגלל שפחדתי שיצחקו לי.

כיום אני בת שלושים ושלוש, והסיפור שלי מתחיל בערך כאשר עברתי מכיתה ח' לט'.

הייתי ילדה תוססת ומקובלת בחברה, אולי תוססת ומקובלת מדיי. באתי מבית טוב. הוריי היו, ועודם, אנשים טובים, הגונים ומקסימים. מעולם לא סבלתי מקשיים כלשהם בבית או בחברה.

כל זאת - עד שהגעתי לבית הספר החדש.

יחד איתי הגיעו חמש חברות מבית הספר היסודי, ובעצם היינו הקבוצה הגדולה בכיתה. אך כמו תמיד, כאשר נכנסים למסגרת חדשה, נוצרות חברויות חדשות ובריתות חדשות, והחברה משתנה לחלוטין.

דווקא התחלתי ברגל ימין. התחברתי עם רבות מבנות הכיתה, והכל נראה מבטיח ביותר.

אבל אז החלו שתיים מבנות הכיתה לפעול נגדי.

אני לא יודעת מדוע, אבל הן החלו להמריד את כולן, לצחוק לי בכל הזדמנות אפשרית, לפגוע בי, רצוי ברבים, ללגלג עליי, להצר את צעדיי...

הן פשוט עינו אותי, עינויים נפשיים. בכל בוקר הייתי שואלת את עצמי, איזה עינוי חדש המציאו בשבילי. הן היו רעות, שטניות. חכמות להרע. הן ידעו היטב את המלאכה. והמלאכה היתה - להרוס אותי חברתית ונפשית.

הן דרדרו את הביטחון העצמי שלי לאפס. שלחתי אליהן שליחות והתחננתי שתעזובנה אותי, אך הן מסרו בחזרה מסרים פוגעים ומכאיבים. ניסיתי לפנות למחנכת - וזו היתה הטעות הגדולה ביותר. הן פשוט היתממו בפני המחנכת, והציגו אותי כבת עם בעיות נפשיות, שמדמיינת דברים.

הן הרגו אותי, הנערות האלה. פשוט הרגו אותי בעודי בחיים.

* * *

הוריי לא ידעו מה קורה לי. התביישתי לספר להם שאני נמצאת בשפל המדרגה. עדיין נותר בי, למרבה הצער, כבוד עצמי. אני כותבת "למרבה הצער", כי כשהיד משותקת - אתה לא חש בפצע, אך כשהיד תקינה - אתה סובל סבל נורא. כך זה גם בנפש. חשתי איך אני נאבקת על הכבוד העצמי שלי, על בריאותי הנפשית, כאשר שתי נערות יורות לעברי כל העת חיצים שנונים, מגובות על ידי כל הכיתה, שהלכה אחריהן, אם מפחד להיכנס לפיהן - ואם מהערצה אליהן.

פעם אחת החלטתי לגשת אליהן, ופשוט לבקש מהן להפסיק לפגוע בי. אני זוכרת את זה כמו היום. עמדתי בפתח המקלט. חיכיתי שרוב הבנות תצאנה, ואז ביקשתי מאחת הבנות לקרוא להן.

הן ענו שאין להן כוח לדבר איתי.

שלחתי שוב את הבת לשאול, אם הן תוכלנה להקדיש לי כמה דקות.

שמעתי צחוקים מתוך המקלט. "תגידי לה שאין לנו זמן בשביל חולות נפש."

הבת חזרה אליי, ולא ידעה מה לומר. אך אני ממילא שמעתי את הדברים שנאמרו בקול רם ובמתכוון כדי שאשמע.

נכנסתי אל המקלט ואמרתי: "אני מבקשת לדבר איתכן."

הן לא ענו.

התחלתי לבכות וליילל. "אני מתחננת. דברנה איתי חמש דקות."

זה מצא חן בעיניהן. הן התחילו לדבר זו עם זו. "עוד מעט היא תשתחווה לעפר רגלינו," אמרה אחת לשנייה בארסיות.

הבנתי שחבל על הזמן. הן לא ידברו איתי, וגם אם כן - ליבן לב אבן. קמתי, ופתאום פרצו לי מילים מהלב: "מכיוון שאתן לא מוכנות לשמוע אותי, ה' בשמיים ישמע. אלוקים רואה ויודע מה שאתן עושות לי. הוא יודע שאין לי שום אפשרות לעשות דבר כנגדכן. אני מבקשת מאלוקים שישלם לכן על מה שאתן עושות. וידאג שההתעללות הזו תיפסק."

הן צחקו, ובכלל לא התייחסו אליי, ואני הלכתי הביתה שבורה ורצוצה. הן מחקו את שארית הכבוד העצמי שנותר בי. גרמו לי למאוס בחיי ולרצות במותי.

בלילות הבאים הייתי בוכה ומבקשת מאלוקים שיפעל בשבילי. אמרתי לו שאין לי עוד כוחות. אמרתי לו שהוא בעל הבית בעולם, ובעל הבית אינו יכול להרשות שברואיו ינהגו כך זה בזה. באותם ימים, חשתי שהאמונה היא המאחז היחיד שנותר לי בחיים.

חודש עבר מאותה תקרית, ואחת הבנות שהציקו לי נזרקה מבית הספר. זו היתה ממש פצצה, משום שהיא נחשבה לבת טובה ומצטיינת. היו כל מיני דיבורים שהושתקו - התברר שהיא היתה כזו טובה רק כלפי חוץ. לי, אגב, זה לא היה בגדר חידוש. בעצם, לאף אחת זה לא היה חידוש, אך האחרות לפחות הפגינו כלפי חוץ שהן מופתעות.

הרגשתי שיד ה' בדבר. הנה, באופן פתאומי, הוא סילק ככה את מי שהתנכלה לי כל כך.

אך החברה שלה לא עזבה אותי. היא החלה לפגוע בי עוד יותר מבעבר. היא עשתה זאת בצורה מכוערת. היא החלה לדבר עליי בכיתה נמוכה יותר. היא ידעה כמה זה פוגע בבת, כאשר מתחילים לספר על מעמדה הגרוע - בקרב כל בנות השכבה. בת עוד יכולה לסבול כאבי נפש, מול קבוצה סגורה, אבל ברגע שכולן מסתכלות עליה בעין רעה - זה גומר אותה לחלוטין.

שלחתי לה מסר - האם היא אינה פוחדת שמשמים עלולים להעניש אותה, כמו שהענישו את חברתה? היא הגיבה בלגלוג ואמרה, שהיא תדאג שאני אצטער על כך שחברתה נזרקה - בגלל שמעכשיו אסבול פי שלוש מהעבר.

כך. במילים האלה.

* * *

והיא באמת קיימה את הבטחתה. היא פגעה בי, שברה אותי, ריסקה אותי כל יום מחדש. הפכה אותי לבחורה שבורה ונפחדת - לכל החיים. היא פצעה אותי נפשית. גרמה לי נכות. מבחורה שמחה ומאושרת, בעלת מעמד - הפכתי לבחורה רזה, חשדנית, סובלת מהחיים.

שוב פניתי לאלוקים בשמיים. שפכתי דמעות כמים. ביקשתי ממנו שיסלק ממני את הסבל הנורא הזה, משום שאין אני יכולה עוד.

חודש וחצי עברו מאז נזרקה הבחורה הראשונה, ואז אירע אסון נורא למשפחתה של השנייה. מדובר לא במוות של אדם אחד, אלא כמה. איני יכולה לספר את פרטי האסון, משום שכולם ידעו במי מדובר. הסיפור הזה הגיע לכותרות הראשיות של כל העיתונים.

אני רוצה לעצור ולהבהיר, שברגע ששמעתי על האסון - חשתי שהכל בגללי. בעצם לא חשתי. ידעתי זאת. שיהיה ברור לך, שלא חשתי אפילו צל של הקלה או של שמחה לאיד. הרגשתי עוד יותר גרוע. חשבתי לעצמי: "מה עשית? מה עוללת?"

קיוויתי שאף אחת לא תקשר את האסון למילים שאמרתי חודשיים לפני כן, כדי שלא ידעו שאני היא האשמה. המיידיות של האסון היתה בשבילי כמו איתות משמיים: הכל בגללך.

לאחר השבעה היא חזרה ללימודים, ותתפלאו - היא המשיכה ברדיפה אחריי. אך לי זה כבר לא כאב, משום שהיחס שלי - כמו היחס של כולן אליה, התחלף מפחד נורא לרחמים עצומים. אני חושבת שהיא הבחינה שכבר איננה פוגעת בי.

כעבור שנה, בעקבות שינויים במשפחתה, היא עברה לעיר אחרת, ואני נשמתי לרווחה.

* * *

לא סיפרתי את הסיפור הזה לאיש, גם בגלל שאני עדיין מאשימה את עצמי. אבל הסיבה העיקרית שלא סיפרתי - היא פחד מפני תגובות מזלזלות בסגנון: "מה היא חושבת, שיש לה קו ישיר לאלוקים?" לכן שתקתי כל השנים, על אף שאני יודעת שזו היתה טעות גדולה.

במהלך השנים הגעתי למסקנה, שאנשים שנמצאים במיצר אמיתי, שמישהו רודף אותם ואין לאל ידם לעשות דבר - יש כוח מיוחד לתפילתם. יש לי מסר לכל האנשים בעולם, שלא לרדוף מישהו עד חרמה. לא להגיע למצב בו אדם יאמר לה': "תראה מה הוא עושה לי. אין לי לאן לברוח. אלוקים, לחם את מלחמתי."

אני מאמינה באמונה שלמה, שמילים כאלה גורמות קטרוג נורא בשמיים. אלוקים הוא המגן של כולם, אך בעיקר של הנדכאים. כאשר אלוקים, ק-ל חנון ורחום, רואה שאחד מברואיו נמצא בצרה צרורה - והוא מתחנן אליו לעזרה - אלוקים עלול לפגוע בצורה נוראה, כי ה' הוא גם ק-ל קנא ונוקם.

יש לי המון ראיות לדבר. אספתי אותן במשך שנים. יש מקרים ידועים, כמו המוות הנורא של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, שמתו בגלל מה? בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.

גם בית המקדש חרב, ועם ישראל יצא לגלות, בגלל שמישהו פגע בחברו ברבים. אני תמיד חושבת על בר־קמצא שנפגע עד עמקי נשמתו מהיחס המשפיל שקיבל, ואני יודעת היטב מדוע הקב"ה החליט להרוס את בית המקדש. אני יודעת בדיוק מה הרגיש בר קמצא.

יש לי עוד הוכחות מהחיים, כמו החברה שסיפרה לי, ששתיים מחברותיה תכננו לאחר אירוסיה ערב צדקה גדול, שנועד להיערך בדיוק בתאריך נישואיה, על אף שידעו על כך מראש. היא התחננה בפניהן, שתעברנה את האירוע לתאריך אחר - אך הן פשוט התעלמו ממנה.

ביום החתונה - כך סיפרה - היא הבחינה שרוב החברות לא הגיעו לחופה. היא פשוט נשברה מתחת לחופה. היא התפללה על עצמה, אך לא יכלה שלא לחשוב על רשעותן של הבנות הללו.

היא מצאה עצמה בוכה מתחת לחופה, לא על עתידה, אלא על מה שעוללו לה חברותיה.

עברו מאז 15 שנה. אחת מהן רווקה, והשנייה נשואה מעל 10 שנים - ללא ילדים. גם היא לא סיפרה את הדבר לאף אחד, מחשש פן יצחקו לה.

אני חושבת שצריך להודיע לכל האנשים בעולם, שיפשפשו היטב במעשיהם ויחשבו אם אי פעם גרמו עוול נוראי למישהו, עוול שעלול היה לגרום לו להתפלל לה' כנגד הפוגע. אני דווקא לא מאמינה בקללות. אני לא פוחדת שיקללו אותי מהבוקר עד הערב. אבל אם אעשה רע למישהו - אפחד מאד, משום שאז התפילה שלו פשוט מתקבלת - גם אם נאמרה ללא קול ומילים, במחשבה בלבד. הקב"ה אינו מתעלם מרשעות וממעשים שפלים, ובוודאי שאינו מתעלם מזעקתו של בן אנוש הנמצא במיצר.

* * *

לפני חמש עשרה שנים התחתנתי. הייתי אז בת 18 - אולי עשיתי זאת כדי לברוח מהקשיים שהיו לי.

בעלי הוא אדם מיוחד במינו, רגיש, עדין ומתחשב. מהר מאד הוא הרגיש שהתחתן עם אישה פצועה ומובסת נפשית. הוא השקיע בי המון, ועזר לי לאסוף את שברי הנפש שלי. אני חושבת שהצלחתי להדביק אותם זה לזה, אך לא בצורה מושלמת. עדיין ניכרות הצלקות, ולדעתי, הן לא יחלפו כל חיי. יש בי חוסר ביטחון ופחד מפני אנשים - שלא יעזבני לעולם. האדם היחיד, שאני מאמינה שלא יפגע בי, הוא בעלי היקר שיחי'. חוץ ממנו - אני לא מאמינה ולא בוטחת באיש.

את המכתב הזה אני כותבת בדם ליבי, על אף שאני יודעת כי יהיו כאלה שיצחקו עליי: "מה היא משלה את עצמה, שבגללה קרו האסונות?!" ומצד שני יהיו כאלה שימתחו עליי ביקורת, איך גרמתי לאסונות שכאלה. אני פונה לכל מי שיקרא את סיפורי - אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו, אין מדובר ב"נקמה", אלא בתפילה לה' לצאת ממיצר. ואני גם מאחלת שאיש לא יגיע למקומי. לא התפללתי שיקרה להן רע. לא רציתי בכך. רק התפללתי לה' שצרותי תסתיימנה.

ולסיום - בכל יום כיפור אני אומרת בפה מלא, שאני סולחת לשתי החברות שהציקו לי כל כך. גם חברתי עושה זאת כלפי החברות שהציקו לה, אך הן בכל זאת עדיין סובלות. כנראה הכעס משמיים כל כך חזק - שאולי צריך תיקון גדול ובקשת מחילה מצידן.

אבל מה לעשות, שחברתי אינה מוצאת אומץ לגשת ולהודיע להן על כך?

אני לא יודעת מהן הדרכים העומדות לרשותך, אבל אולי פרסום המכתב הזה יסייע במשהו. אולי הן יקראו ויבינו שמדובר בהן.

צריך שיהיה סוף לסיפור הזה, לא?
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:27

ביד חזקה

ילדה רוסייה, שאביה עזב את הבית ואמה אישיות בלתי יציבה, נאלצת לשרוד פגיעות והתנכלויות חברתיות בשל יהדותה בתקופת השלטון הקומוניסטי. סיפור חיים מרתק ומרגש, של התמודדות היחיד מול כל העולם עם סוף מפתיע ומלא עוצמה


41091_tumb_750Xauto.jpg
41091_tumb_750Xauto.jpg (64.07 KiB) נצפה 24471 פעמים


הזיכרון הראשון שלי הוא מהיום הראשון ללימודים, ילדת כיתה א' בבית הספר בחארקוב, אוקראינה.

כל הילדים צעדו עד הכיתה, כמקובל באותו בית ספר, כשהם מלווים בשני הוריהם. אותי ליוו ההורים שלי עד לרחבה, ושם מצאו לנכון להודיע לי שהם נפרדים.

אבא עזב מיד, וגם אמא הלכה לדרכה עוד לפני טקס הפתיחה המסורתי. נותרתי לבד, ילדה קטנה בתוך מהומת הילדים וההורים.

מאותו יום והלאה התגוררתי עם אמא, סבתא וסבא, ועם אחות של אמא ובעלה ושני בניהם, שלוש משפחות בדירה של שישים מטרים רבועים. 'צפיפות דיור' הייתה הגדרה מעודנת לצורת החיים שלנו.

את הידיעה שאני יהודייה קיבלתי מסבא שלי, אבל היהדות שלי הסתכמה בכך שידעתי שיש אלוקים אחד, ושצריך לאכול מצות בפסח. ידעתי גם שאסור לי לספר שאנחנו יהודים. מאוחר יותר הבנתי גם מדוע.

זה קרה כשילד מכיתתי הציץ ביומן המורה. במשבצת שלי, תחת העמודה 'לאום', היה כתוב 'יהודי'. הוא התרוצץ עם היומן בין החברים וצעק 'אנה היא יהודייה'.

זה היה האות לפתיחת מסע הצקות נורא.

ככל שעבר הזמן כבר לא יכולתי לעמוד בהצקות. בכיתה ה' התחלתי להתחמק מהשיעורים, לשבת שעות רבות בספרייה. לא היה מי שישים לב לכך; אבי התגורר במוסקבה, ואמי הייתה מרוכזת בעצמה ובכל מיני עסקים כושלים שניסתה להקים. הייתי מסתובבת הרבה ליד הנהר ובשוק, מתבוננת בעוברים והשבים, ולאחר מכן חוזרת הביתה כביכול מיום לימודים רגיל.

יום אחד, לקראת סיום שנת הלימודים, תפסה אותי המנהלת בספרייה, ואחרי בירורים לגביי, הודיעה שאשאר שנה נוספת בכיתה ה'.

לא הייתה לי ברירה אלא לספר לאמי. אמא קנתה שוקולד ונקניק טוב, ולמחרת הגיעה לבית הספר לפייס את המנהלת.

המנהלת לקחה את השוקולד וגם את הנקניק היקר, אבל נשארה בשלה: "היא נשארת כיתה".

המוצא האחרון היה להתקשר לאבי במוסקבה. הוא הגיע בתוך יום, ומה שלא עשו השוקולד והנקניק עשו חמישים דולר. המנהלת שלי הייתה אולי אנטישמית, אבל כנראה שאהבה כסף יותר מששנאה יהודים.

נאלצתי לחזור לכיתה ולהמשיך להתמודד עם ההצקות והפגיעות על רקע יהדותי.

* * *

יום אחד, אחרי הפסקה מלאת הצקות, ניגש אליי בפרוזדור אחד הילדים שנהג להציק לי הרבה, והחל ללגלג עליי בקול רם. המילים שלו הגדישו הפעם את הסאה. מרוב ייאוש דחפתי לעברו כיסא שעמד לידי.

הוא התגלגל מכל המדרגות ושבר את ידו.

איש לא היה מסביבנו, משום שהייתה זו שעת סיום ההפסקה. ראיתי מורים רצים לעברו, ואני נמלטתי אל הכיתה. לבי דפק בחזקה, חיכיתי שיבואו מההנהלה אל הכיתה לקרוא לי ולהעניש אותי, אבל איש לא הגיע.

למחרת ראיתי אותו עם גבס על היד. הוא לא אמר דבר לאיש.

כולם מסביבי אמרו שהוא מעד ושבר את היד. זה מה שהוא סיפר. לא הצלחתי להבין מדוע לא הלשין עליי. הדבר היה לפלא בעיניי.

מאותו יום הוא חדל להתעלל בי, אבל ההתעללות של שאר הילדים רק הלכה וגברה. לא הייתה הפסקה שבה לא היו מדביקים עליי מגן דוד או מכים ובורחים. בכל שעת פנאי היו מיידים בי כדורי שלג, ולא בצחוק אלא באכזריות שממש סיכנה את חיי.

לא יכולתי עוד. החלטתי לעבור לבית ספר אחר שבו איש לא מכיר אותי.

כשהגענו להירשם, המזכירה רמזה לאמי שזה לא המקום המתאים לי. לא הבנו מדוע.

הסתבר שנפלתי מהפח אל הפחת. מהר מאד גילו גם שם שאני יהודייה, וההצקות היו קשות פי כמה מאשר בבית הספר הקודם. במיוחד הגדילו לעשות שתי בנות, שארגנו סביבן קבוצה ששמה לעצמה מטרה להציק לי ולמרר את חיי. הן היו גונבות לי את התיק, אוכלות את הכריך שלי, מורחות דבק או לכלוכים על הכיסא. לא היו לי חיים.

ובכל אותו זמן לא היה לי אבא, וגם אמא לא בדיוק הייתה בסביבה.

אם לא היה די במשטמה החברתית ובהתנכרות ההורית, ההתעללות קיבלה אישור גם מהצוות. המורה לחשבון, למשל, לא התביישה לדבר בגלוי על יהדותי ולהכשיל אותי במתכוון. כאשר היה אישור כזה, ברור שההתעללות הפכה לדבר מקובל ואפילו רצוי.

* * *

הייתי הילדה הבודדה בעולם. לצערי, עדיין לא התוודעתי לבורא עולם ולא חשתי בקיומו.

למרות זאת, סיימתי את לימודיי עם ציונים טובים, ובחירוק שיניים המשכתי גם לבית הספר התיכון. כולם התמרמרו על היהודייה שמשיגה את כולם, וזו היתה עוד אשמה כלפיי.

לקראת טקס הסיום ביקשתי מהוריי להיות נוכחים, כדי שיהיו גאים בי. אמי אמרה שהיא עסוקה ואבא אמר 'נראה'.

ובדיוק כמו ביומי הראשון בכיתה א', מצאתי עצמי היחידה שאף לא אחד מהוריה הגיע להיות אִתה.

דמעות חנקו את גרוני. התלמידים נקראו בזה אחר זה לקבל את תעודות הסיום, ולאחר מכן התקבלו בחיבוק על ידי הוריהם.

הכרוז קרה בשמי. עליתי בפנים קודרות לבמה, לקחתי את התעודה ואז ראיתי דמות קוראת ומריעה לי מתוך הקהל.

היה זה אבי. הוא הגיע ממוסקבה במיוחד. הופתעתי לגמרי, ירדתי וקיבלתי גם אני את העידוד שהיה מגיע לי.

* * *

בהיותי בת שבע־עשרה, הגיעו קרובי משפחה מאמריקה לבקר אותנו. הם היו ניצולי שואה שברחו מאוקראינה לאמריקה בניסים ובנפלאות.

הייתה זו דודה של אמי, ושתי בנותיה שטרם נישאו. לא היה להן שום קשר עם היהדות, בדיוק כמו לי.

במשך מספר ימים טיילנו יחד בסביבה, והימים הללו גרמו לקשר בינינו להתהדק ולהישמר גם אחרי שהן חזרו לאמריקה.

יום אחד הודיעה לי דודתי שעלי להגיע לאמריקה לביקור גומלין. אם הייתי נענית להצעתה, כנראה לא הייתי נפגשת ביהדותי אי פעם. בס"ד, מן השמים שלחו אליי ידידה שהציעה לי לנסוע לארץ ישראל למשך חצי שנה, להשתתף בקמפ שמטרתו לעודד עלייה לארץ.

'תמיד תוכלי לנסוע לאמריקה', היא שכנעה אותי, 'תגיעי לחצי שנה לארץ ישראל ואחר כך תסעי לאן שאת רוצה'.

מצאתי עצמי לבד בירושלים, קצת מבוהלת בתחילה, אבל בדיעבד זו הייתה התקופה היפה בחיי. קבוצת הבנות שלנו טיילה בכל הארץ, והתגבשנו ממש למשפחה אחת.

כשהגיע הזמן לחזור לאוקראינה, היה ברור לי לחלוטין שמקומי הוא אך ורק כאן.

ועדיין סיפורי לא הסתיים. את ההפתעות, כמו שאומרים, שומרים לסוף.

* * *

בגיל עשרים ושתים החלו להגיע אליי הצעות שידוכים, ביניהן הצעות מקומיות, וגם כאלו של יוצאי ברית המועצות לשעבר.

ואז קיבלתי הצעה שלא ידעו לספר לי עליה דבר, מלבד העובדה שמוצאו של הבחור מחארקוב.

אם חשבו שזה ישכנע אותי - הייתה זו טעות. מחארקוב לא היו לי זיכרונות טובים, כך שביקשתי פרטים נוספים.

הסתבר שקוראים לו משה (מישה), ושהוא נמצא בארץ עם הוריו, הוא למד הנהלת חשבונות, והוא בחור עדין וטוב.

לא היה כאן די מידע, אבל החלטתי לנסות.

נפגשתי אִתו ועם הוריו. הוא סיפר על הישיבה שבה הוא לומד ועל התאקלמותו בארץ. הוריו עשו רושם נהדר. זו הייתה משפחה הפוכה מזו שלי; אנשים חמים, מחוברים ודואגים לילדיהם. בדיוק המשפחה שרציתי שתהיה לי.

בסוף הפגישה דיברנו על אוקראינה. "אמרו שנולדת בחארקוב", אמרתי לו.

"כן", הוא ענה.

התעניינתי היכן. התברר שהיה גר קרוב למקום מגוריי.

"מתי נודע לך על יהדותך?" הוא שאל.

"מאז ומעולם", עניתי. "סבא שלי תמיד אמר לי שאנחנו יהודים, שיש אלוקים אחד ושצריך לאכול מצות בפסח".

"ואכלתם מצות בפסח?"

"לא".

"ואתם אכלתם מצות בפסח?" שאלתי.

"ממש לא. לא ידעתי שאני יהודי עד גיל 12".

"ואיך נודע לך?"

"זה סיפור", אמר. "בבית הספר הייתה ילדה יהודייה שכולם התעללו בה. יום אחד לעגתי לה בקול רם, והיא דחפה אליי כיסא שגלגל אותי מכל המדרגות וכמעט התעלפתי".

הוא לא שם לב שגם אני כמעט מתעלפת, והמשיך בסיפורו: "פוניתי לבית חולים, ובד בבד הזעיקו את אבי. כשהתאוששתי, כבר היה על ידי גבס. אבא שלי שאל מה קרה וסיפרתי לו שזרקו עליי כסא ושנדחפתי במדרגות. אבא שלי היה מורה, ולא מיהר להתלהם. הוא שאל מדוע הילדה דחפה אותי, והאם הייתה התגרות מצִדי. סיפרתי לו שלעגתי לה, מכיוון שהיא יהודייה, וכך עשו כולם.

אבי ישב על מיטתי ושתק. ראיתיו מתהלך בחדר לכאן ולכאן. לא הבנתי מה ארע לו פתאום.

הוא התיישב שוב על מיטתי, פתח פיו וסגר. ניכר היה שהוא מתלבט.

ואז הוא החל לדבר. בתחילה שיבח אותי על שהודיתי על האמת. לאחר מכן החל להטיף לי על כך שפגעתי, ועוד במי שסובלת מכולם ועוד על משהו שאין לה כל אשמה בו. לאחר מכן השתתק. חשבתי שסיים את דבריו, אך הוא קם ושוב החל להסתובב בחדר. הבנתי שהוא שוב באותה סערת רגשות שהיה בה טרם החל את דבריו.

ואז התיישב ואמר: 'חוץ מזה, מישה, גם אתה יהודי'.

הייתי בהלם. בשרי נעשה חידודין־חידודין. הידיעה נפלה עליי ללא הכנה מוקדמת. בתחילה זה נשמע כמו הדבר הנורא ביותר שנאמר לי בחיי, אך פתאום נזכרתי שאבי דיבר הרבה על היהודים, בעיקר לאחר עלייתו של גורבאצ'וב לשלטון. הוא דיבר על מאות אלפים שמהגרים לארץ ישראל, שחלקם יהודים וחלקם מעמידים פני יהודים. בניגוד לכולם, אבא אמר שזהו העם הנבחר, העם הכי חכם והכי עתיק. דברים כאלה.

'אתה יודע מי היה מישה?' אמר אבי, 'הוא היה מנהיג היהודים שהוציא את עמו מעבדות לחירות. על שמו אתה נקרא'.

לא רק שאני יהודי, אפילו נקראתי על שמו של מנהיג היהודים! זה היה יותר מדי בשבילי.

זו הייתה ההתחלה. כשחזרתי הביתה, שמעתי את אבי מספר לאימי על השיחה שהייתה בינינו. אימי התרגשה מאד. בדיעבד הסתבר, שהסיבה היחידה שהייתה להוריי לא לעלות לישראל הייתי אני. הוריי פחדו לטלטל אותי ולספר לי על יהדותי, כשכל חיי השתדלו להרחיק אותי מכל ידיעה על כך.

חזרתי לבית הספר. בהוראת אבי לא סיבכתי את הילדה. סיפרתי שמעדתי במדרגות. חצי שנה לאחר מכן, בלי לומר דבר לאיש, קמנו ועלינו לארץ ישראל. כאן למדתי במוסדות ישראלים דתיים רגילים, וזו הסיבה שהעברית שלי נקייה לגמרי. כמו ישראלי".

* * *

"זהו הסיפור שלי", אמר מישה, "אני חושב שאני האדם היחיד שהפך ליהודי בגלל שנשברה לו היד... מפתיע, לא?"

כל הזמן הזה ישבתי בראש מורכן, לא מאמינה למה שאוזניי שומעות, ומנסה להסתיר את הדמעות.

"אתה יודע את שמה של הילדה שדחפה אותך מכל המדרגות?" שאלתי.

הוא משך בכתפיו. "תני לי להיזכר... רגע, לא, אני לא זוכר".

"ובכן", אמרתי לו, "השם שלה היה אנה. אנה פורמן...."

הוא הביט בי בעיניים קרועות, ואז אמרתי: "זו הייתי אני!!!"

זה הסיפור כולו. הדחיפה ההיא - היא שדחפה משפחה שלמה ליהדות, והעלתה אותה לארץ ישראל. כיום יש לנו ארבעה ילדים המתחנכים במוסדות חינוך תורניים.

פעם בשנה, כשאנו אומרים בהגדה את המילים "ביד חזקה ובזרוע נטויה", אנחנו זוכרים את נס יציאת מצרים הפרטי שלנו.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 9999
הצטרף: 10 מרץ 2016, 19:51
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: אנשים מספרים על עצמם

הודעה שלא נקראהעל ידי סבא קשישא » 22 אוגוסט 2016, 21:56

סליחה לאחר 60 שנה

אלמן צעיר, מנסה לפתוח פרק ב' בחייו ולהינשא בשנית. רגע לפני שהוא מחליט על חתונה מתברר לו משהו על המיועדת - את שמו של אחיה... הידיעה הזו גורמת לו לבטל ברגע אחד את כל התכניות... יש רק אחד שיכול להציל את המצב...


40956_tumb_750Xauto.jpg
40956_tumb_750Xauto.jpg (59.58 KiB) נצפה 24467 פעמים


תחילתו של הסיפור הוא בילדותי.

למדתי בבית ספר יסודי ירושלמי, הייתי ילד שקט ועדין, אך מקובל חברתית.

בכיתתי למד ילד, אכנה אותו יוסי, שמאז שהכרתי אותו היה פרוע, פורק עול ומושחת במידותיו.

למעשה, כל ילדותי עברה עליי בפחד נורא מאותו ילד.

ניתן לומר שבמהלך שמונה שנות הלימוד לא היה ילד בכיתה שלא ספג מנחת ידו, וחמור יותר - ממצב של השפלה, כינוי שם, חרמות ופגיעות אחרות.

כשסיימנו כיתה ח' התפזרנו למוסדות שונים והתברר שחוץ ממני הגיע מבית הספר שלנו עוד ילד. ניחשת נכון, אותו יוסי.

הדבר הראשון שהוא עשה זה ליידע את כל חבריי החדשים בחסרונותיי, בחולשותיי, וגם בחולשות ובחסרונות שכלל לא היו בי. מובן שהוא העביר הלאה את הכינוי שבו נהג לכנות אותי.

שלוש השנים הבאות היו סבל מתמשך עם הפסקות מבורכות בימים שבהם נשלח לביתו על התנהגויות מחפירות.

בכל פעם שהיה נזרק מהישיבה רווח לי ולחבריי, האמנו שעל דברים כאלה לא יחזירו אותו. התברר כי טעינו. הוא חזר כל פעם מחדש ומעולם לא שינה את התנהגותו, לא האישית ולא כלפי חבריו.

הוא הפך למעין מלך, אף שהתואר הזה כלל לא הגיע לו. הוא היה מלך רע שהשליט אווירה של פחד, אלימות, הצקה ואיום מתמשך.

קשה לי להסביר כמה הרס הכניס יוסי לחיי. אם בשנות בית הספר ההתעללות שלו התחלקה איכשהו בין כל ילדי הכיתה, הרי שכעת הוא מיקד כלפיי את כל האש.

בסך הכול הייתי נער שמח ודי תמים, וכעת ההצקות שלו הפכו לרוע מתוחכם שלא יכולתי להתמודד מולו.

* * *

הוא קיבץ סביבו קבוצת בחורים, והם החליטו למחוק את החיוך התמידי מעל פניי. כך בפירוש הם הגדירו זאת. והם עשו זאת במלוא העוצמה. בצורה מאורגנת החרימו ובודדו פגעו והשפילו. למעשה, קשה להאשים את כולם. יוסי קיבץ סביבו רק שניים־שלושה, אך הם היו נחושים דיים כדי לגרום לשאר הבחורים לחשוש שמא גורל כזה יהיה מנת חלקם אם לא ישתפו פעולה.

תגובתי הראשונה הייתה הלם ופליאה. לא תפסתי את עוצמת ההתארגנות נגדי, אך לאחר זמן־מה הבנתי שיש בחורים שאינם מדברים אִתי, יש שלועגים לי, ויש שמצפים להוראה מיוסי לפגוע בי.

זו הייתה הצרה הפרטית שלי.

עברתי אותה לבד. איש לא ידע. לא הוריי ולא הצוות. הוא ניחש משהו, אך מעולם לא קיבל אישור על ניחושיו.

משהו קרה לנפש שלי. המהלומות הקשות שקיבלתי לא יכלו להותיר אותי כפי שהייתי.

נער אחר קם וצמח בתוכי, נער שהמשיך ללכת ואפילו לחייך, אולם אותו נער ידע כי הותיר מאחוריו נער קטן המדמם למוות.

לאחר מספר שנים התחתנתי.

'התחתנתי' יכול להישמע כמו 'באושר ועושר עד היום הזה', כאילו אם אדם מתחתן הכול נמחק, אבל אצלי שום דבר לא נמחק. ודאי לא הפגיעות הנוראות שהייתי קרבן להן בתוך בדידות נוראה. מעולם לא סלחתי לאלה שפגעו בי, והעובדה שלא ביקשו ממני מחילה סייעה למצפוני לעבור יום כיפור אחר יום כיפור, ועדיין איני סולח להם.

למדתי בישיבה מספר שנים, ולאחר מכן מצאתי עצמי מחנך לילדים, ומאוחר יותר ר"מ בישיבה לנערים.

עם הזמן הרפיתי ממחשבות הכעס, הכאב והשנאה כלפי אלה שפגעו בי, ובעיקר כלפי זה שעמד בראשם, אבל לרגע אחד לא שכחתי.

* * *

בעבודתי החינוכית ראיתי ייעוד למנוע את פציעתם של ילדים ושל נערים, ואם לא למנוע, לפחות להגיש סעד ועזרה וחבישת הפצעים כדי למנוע מהם פגיעות מהסוג שנפגעתי אני.

נולדו לי ילדים, ובמקביל המשכתי את עבודתי החינוכית וראיתי בה הצלחה רבה, צברתי ניסיון ואף חקרתי בתורת הנפש. הצלחתי להביא מזור לילדים ולנערים רבים, אבל האמת שאת נפשי לא הצלחתי לרפא לגמרי. השנים אמנם עשו את שלהן, ההצלחה בעבודתי החינוכית והנחת מהילדים בהחלט הקלו ואף ריפאו הרבה, אך הצלקות היו ועודן.

בגיל שישים, לאחר שחיתנתי את כל ילדיי אירע אסון במשפחתי. רעייתי חלתה במחלה קשה, ולאחר שנתיים של מאבק קשה ומתיש השיבה את נשמתה לבוראה.

אשתי הייתה האדם היחיד שידע את מה שאני נושא בלבי. אגב, זה נודע לה שש שנים לאחר נישואינו, ללמדך כמה היה קשה לי להוציא את זה מהלב, אפילו אליה.

התאבלתי עליה במשך שנתיים נוספות, ואז החלו ללחוץ עליי להינשא בשנית. נעתרתי לא בקלות והתחלתי לשמוע שידוכים בפעם השנייה בחיי.

במהלך הזמן הוצעה לי אלמנה הצעירה ממני במספר שנים, נפגשתי אִתה, ולאחר פגישות אחדות הגענו להבנה כי יש בינינו מכנה משותף לפרק ב'.

בפגישה שהייתה מבחינתי אחרונה לפני החלטה, דיברנו קצת על המשפחה שממנה באה לפני שנישאה. שם המשפחה הוא נפוץ ביותר וקשה רק על פיו למצוא אנשים מוכרים, לכן התחלתי לשאול על אחיה ואחיותיה. אף שידעתי את שמם ותפקידם לא ממש ביררתי עליהם.

* * *

ואז הגענו לשם שנשמע לי מוכר. התחלתי לשאול עליו עוד ועוד, ומהר מאוד התברר שאחיה הגדול הוא לא אחר מ"יוסי", הנער שפגע בי כה קשות בימי ילדותי ונעוריי.

נראה היה שהיא לא ששה לדבר עליו, ועקב מצבו המשפחתי הבנתי מדוע, אך ראשי כבר לא היה שם. חשבתי על כך שאני הולך לקשור קשר נישואין עם אחות של אדם מושחת מידות, שעד היום לא ממש השתנה. אני מוכרח להודות שכל הנכונות שהייתה לי - ירדה לגמרי והתחלפה בהסתייגות ואפילו בסלידה. לא היה לי שום חשק להתקשר למישהו שנמצא בקשר משפחתי עם הברנש הזה, ודאי לא עם אחותו.

סיימתי את הפגישה בחיפזון כשכולי אפוף שרעפים.

בירור שעשיתי העלה, שמשפחתו לא ליקקה ממנו דבש, וכל חייו המיט עליה חרפה וצער, אבל את הנעשה אין להשיב. משהו בי נרתע מקשר נישואין עם אחות של אח כזה. ידעתי היטב את הנאמר "הנושא אישה יבדוק באחיה", ואני בדקתי, כמה בדקתי. הנער המת שבי קבור אי שם בישיבה, האם לא יכיר את הקברן שלו?

* * *

הודעתי כי איני מעוניין להמשיך. היה ניסיון אחד לגשש מדוע החלטתי כך, והעניין ירד מהפרק. הודעתי לשדכן כי הוא יכול להציע לי שידוכים נוספים.

חודש לאחר מכן מופיע בדלת ביתי בן־אדם. הוא לא היה צריך להציג עצמו. הכרתי אותו כפי שהכרתי את חלומות הסיוטים שלי בהם הופיע בתדירות.

זה היה יוסי.

הוא ביקש להיכנס ונעניתי. לבי היה בוער וסוער. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. למרות עשרות השנים שעברו עדיין זכרתי את מה שעולל לי בצעירותי.

הוא התיישב והחל לדבר. "תראה", אמר, "אחותי קישרה בין העלאת שמי לבין ההחלטה השלילית שלך. אני לא בא לכאן כדי לשכנע אותך שהשתניתי, כי לא השתניתי, בעצם כן, אבל לא מהסיבות הנכונות. החיים כופפו אותי וכפו עליי לעצור את מעשיי. במהותי נשארתי אותו יוסי שהכרת, ושילמתי על זה מחיר כבד. איני מגיע כדי לשכנע אותך שתתחתן עם אחותי, כי לדעתי אני האדם האחרון שישכנע אותך במשהו וייתכן שניסיון מצִדי יביא את התוצאה ההפוכה".

הוא השתתק, ואני מצִדי גם שתקתי. השאלה עמדה באוויר.

"אתה בטח רוצה לשאול לשם מה הגעתי".

לא הגבתי. האווירה נעשתה מעיקה.

"הגעתי כדי לספר לך סוד שאינו ידוע לאיש פרט לי ולהוריי ז"ל. זהו סוד שאני מודע לו כמעט כל חיי, מאז היותי בן 10, ולמעשה גם הוריי ז"ל לא ידעו שגיליתי אותו. ובכן, בגיל עשר חיטטתי במסמכי הוריי וגיליתי שאני ילד מאומץ. זה היה רגע המשבר בחיי. כיוון שלא שיתפתי איש בתגלית זו, הרגשתי תחושת דחייה, אי שייכות, מחשבות מענות על זהות הוריי ועל סיבת נטישתם אותי. הפכתי לילד מרושע וזוועתי, ואני חושב שאתה תוכל למצוא את המילים המתאימות יותר ממני. איני יודע אם התנהגותי הנוראה כלפיך וכלפי אחרים הייתה בגלל המידע ששמרתי לעצמי או בגלל גנים גרועים של הוריי הביולוגיים. אני חושב ששתי התשובות יכולות להיות נכונות, כי רוב רובם של הילדים המאומצים אינם מתנהגים כמותי.

"כל חיי הסבתי להוריי המאמצים ולמשפחתי המאמצת רק רוע ובושה, עשיתי הרבה רע בחיי, והקב"ה גמל לי בהתאם. חיי אינם טובים. פסיכולוגית אני מוגדר כבעל הפרעת אישיות. זה אומר שלא הצלחתי להתמיד בנישואיי, ילדיי אינם בקשר אִתי, ואחיי ואחיותיי עושים זאת בלא חשק רב.

אחותי, זו שנפגשה אִתך, הייתה האדם היחיד שנטתה לי חסד ודאגה לי איכשהו. לא יכולתי לראות אותה משלמת מחיר כה כבד בגללי. חשבתי לבוא ולבקש ממך מחילה, להתחנן לפניך לסלוח לי, אבל ידעתי שזה לא יעזור. היה לי מספיק זמן לעשות זאת ואיחרתי את הרכבת.

"לכן החלטתי לתת לך מתנה שאותה לא נתתי לאיש, וזה הסוד שאיני באמת אחיה, אין לי שום קשר דם אִתה. אם פחדת להינשא לאחות של מפלצת, ובכן, היא אינה אחותי. חשבתי שאמות עם הסוד הזה, שמשום מה חשוב לי מאוד לשמרו, אבל למראה סִבלה החלטתי שאעשה פעם אחת מעשה טוב ואקריב את סודי למען אושרה.

"זה הכול", אמר. "לא אעיק עליך. אני רק רוצה הזדמנות לבקש ממך סליחה ומחילה על מה שעשיתי לך. אני יודע שאין בכך כל תועלת, לא אחרי כל השנים הללו, ובכל זאת אני מבקש".

הוא קם והחל ללכת, ולפתע הסתובב, הוציא מכיסו כמה ניירות ואמר: "למקרה שלא תאמין לי, אלה מסמכי האימוץ שהוצאתי רשמית בהגיעי לגיל 18. אל תדאג, המקורי אצלי", והלך.

לא ישנתי בלילה. בבוקר קמתי עם החלטה ברורה. התקשרתי לשדכן והודעתי לו שהוא יכול להודיע לה שאני ממשיך. בפגישה הבאה הודעתי לה כי אני מעוניין להינשא, ואכן נישאנו בתוך חודש, ואנו חיים יחד כבר שמונה שנים.

מעולם לא סיפרתי לה את הסוד של אחיה. היא גם אינה יודעת מה גרם לי לשנות את דעתי, ובחכמתה אינה שואלת.

אבל אתה, יודע. בעצם אתה חושב שאתה יודע.

בגלל גילוי הסוד, אתה חושב?

אז זהו, שלא. הסליחה שהוא ביקש ממני היא זו ששינתה את החלטתי. למעשה, הוא יכול היה לוותר על גילוי הסוד. ברגע שביקש סליחה הוא לקח ממני הרבה כאב. אין זה המקום להסביר מדוע, אבל יש כוח לסליחה. ברגע שביקש מחילה יכולתי להתגבר על הכול.

יוסי של אחרי הסליחה היה אדם אחר מהאיש הרע שפגע בי כל כך ושסירבתי אפילו להתקרב אליו. הסליחה טיהרה אותו בעיניי, והייתי מסכים להינשא לאחותו – גם אם הייתה באמת אחותו.

יש קונה עולמו בשעה אחת. סודו של יוסי היה המעשה ששכנע אותי, כי הוא ראוי לסליחתי.
סמל אישי של המשתמש
סבא קשישא
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 999