פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

לדעת ולדון על הנעשה והנשמע בציבור החרדי.

המנהלים: יאיר, אחד, המפצח

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי זה הוא » 10 מאי 2016, 16:23

ייש"כ גדול על הזיכוי הרבים בהבאת דברי הרבי זצוק"ל נבג"ם זי"ע
גם אני לא גולש בכיכר השבת.
כיכר השבת האתר שהרס את העולם החרדי ואכמ"ל (הציבור מוזמן להצטרף למחאה ולקידוש השם)
זה הוא
 
הודעות: 261
הצטרף: 07 אוקטובר 2015, 14:13
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי 1010 » 10 מאי 2016, 16:25

זה הוא כתב:ייש"כ גדול על הזיכוי הרבים בהבאת דברי הרבי זצוק"ל נבג"ם זי"ע

למה צריך ג' לשונות - זצוק"ל נבג"ם זי"ע?
סמל אישי של המשתמש
1010
 
הודעות: 4563
הצטרף: 26 אפריל 2015, 18:10
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי יאיר » 10 מאי 2016, 19:31

לאפוקי משליט"א, נ"י ושיחי'...
בבקשה להעלות רק סרטונים ראויים, כשרים וצנועים ב-100%.
הנתקל בסרטון בעייתי, בבקשה לדווח בפרטי או בסימון '!', יישר כח!
סמל אישי של המשתמש
יאיר
מנהל ראשי
 
הודעות: 13455
הצטרף: 18 אפריל 2013, 23:43
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי 1010 » 10 מאי 2016, 20:17

יאיר כתב:לאפוקי משליט"א, נ"י ושיחי'...

אכן לכך כיוונתי.
סמל אישי של המשתמש
1010
 
הודעות: 4563
הצטרף: 26 אפריל 2015, 18:10
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 11 מאי 2016, 12:16

יום רביעי ג' אייר - אה"ק: אמור

ספירת העומר – למה מתחילים מהלילה?

בפרשתנו נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות תמימות תהיינה". ומתיבת "תמימות" למדו שספירת העומר מונים בלילה, והיום הולך אחר הלילה (מנחות סו, א).

ולכאורה צריך ביאור: הרי בספירת העומר מונים את הימים מהבאת והקרבת העומר, ואם כן כמו שבקדשים הלילה הולך אחר היום (חולין פג, סע"א. תמורה יד, א), כן היה צריך להיות דין הספירה שהלילה הולך אחר היום?

ויש לומר הביאור בזה:

הסדר הרגיל הוא "ויהי ערב ויהי בוקר", שהיום הולך אחר הלילה. כי, העולם מצד עצמו חשוך הוא ואין בו אור הקדושה, ורק על ידי עבודת האדם מאירים את העולם באור אלקי. ולכן, בתחילה בא הלילה והחושך ורק על ידי העבודה בא אחר כך האור והיום.

אבל זהו רק כפי שמסתכלים מלמטה, אך כפי שהוא למעלה, הרי סדר הדברים הפוך הוא, כי למעלה הכל מואר באור אלקי, ואין שם חושך. ולכן שם האור והיום בא בראשונה, ורק אחר כך באים למקום החושך והלילה להאירו באור אלקי. ולכן בקדשים, הלילה הולך אחר היום.

וכעת יובן מה שבספירת העומר היום הולך אחר הלילה, כי מבואר בספרים שתוכן ספירת העומר הוא עבודת האדם "לספר" מלשון "ספירות ובהירות", והיינו להאיר ולזכך את המדות באור הקדושה (ראה לקוטי תורה במדבר טז, ד'היום יום' י אייר). ואם כן, תחילה בא הלילה, שהן המדות לפני ה"ספירה" וה"זיכוך", ועל ידי העבודה בספירת העומר מאיר אור הקדושה, ומגיע הבוקר.

(ע"פ תורת מנחם חכ"ח עמ' 79 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: קדושים

מדוע "דברה תורה כנגד יצר הרע"?

בפרשתנו נאמר בנוגע למצות שמיטה ויובל "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" (יט, כה). ופירש רש"י "דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו".

ויש לפרש דברי רש"י אלו בעבודת האדם לקונו:

אמרו חז"ל (משנה ברכות רפ"ט) על הפסוק "ואהבת גו' בכל לבבך" שפירושו "בשני יצריך". והיינו, שעל האדם לעבוד גם עם יצרו הרע, שבמקום לרצות דברים רעים, ירצה לקיים את המצוות. וזהו "דברה תורה כנגד יצר הרע" – שבמצוה זו, שנאמר בה שכרה "להוסיף לכם תבואתו" – כוונת התורה היא שגם יצרו הרע של האדם ירצה לקיים מצוה זו, כדי לקבל שכרה.

והטעם לזה שצריך גם לעבודת יצר הרע הוא "להוסיף לכם תבואתו":

כתוב "ורב תבואות בכח שור" (משלי יד, ד), ומבואר בספרים (ראה לקו"ת האזינו עה, רע"ד, ובכ"מ) הפירוש הפנימי בזה, ש"שור" מרמז על יצרו הרע של האדם שהוא כמו בהמה - "שור". וכמו שבגשמיות דווקא ע"י "כח שור" צומח "רב תבואות", כן הוא בקדושה, שע"י שהאדם מברר ומזכך יצרו הרע ונפשו "הבהמית", הנה "בכח שור" מגיע הוא ל"רב תבואות", ומיתוסף עילוי רב בקדושה, עוד יותר מכפי שהוא בקדושה מצד עצמו.

וזהו "להוסיף לכם תבואתו", שע"י ש"דברה תורה כנגד יצר הרע" וגם היצר רוצה לקיים את המצוה, אזי מקויים "להוסיף לכם תבואתו", ומיתוסף עילוי רב בקדושה.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 113)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 12 מאי 2016, 13:29

יום חמישי ד' אייר - אה"ק: אמור

"תספרו חמישים יום" - הרי סופרים מ"ט?

בפרשתנו נאמרה מצוות ספירת העומר, ולשון הכתוב הוא "תספרו חמישים יום" (כג, טז). וידועה הקושיא (עיין תוס' ד"ה כתבו, מנחות סה, ב) מדוע נאמר "תספרו חמישים יום", בעוד הספירה בפועל היא רק ארבעים ותשעה ימים.

ומבואר בספרים (לקו"ת במדבר י, ד. שה"ש לה, ג), אשר ארבעים ותשע הימים הנספרים הם כנגד מ"ט דרגות (שערי בינה) שיכול האדם להשיג בעבודת השי"ת, וכאשר משלים את עבודתו בהשגת מ"ט השערים מקבל מלמעלה, באופן של מתנה, את "שער החמישים" ("תספרו חמישים"), שלא ניתן להשיגו בכוחות עצמו. ונמצא, שהאדם "סופר" רק מ"ט, ושער החמישים, מגיע מלמעלה.

אך עדיין צריך עיון בזה, שהרי משמעות הלשון "תספרו חמישים יום" היא, שעבודת האדם עצמו משיגה את חמישים הדרגות.

ויש לבאר זה בהקדים הסבר נוסף לענין "שער החמישים" המובא בספר "תולדות יעקב יוסף" (פ' דברים) בשם הבעש"ט הק': "שער החמישים הוא חוזר ומתחיל נ' שערים למעלה מזה, וכן למעלה מעלה עד אין סוף".

ועל פי ביאור זה נראה, שלאחר שהאדם נתעלה בעבודתו וקיבל מלמעלה את דרגת "שער החמישים", אזי הרי הוא צריך להתחיל "נ' שערים למעלה מזה". ונמצא ששער הנו"ן שקיבל הוא הוא השער הראשון של עבודתו החדשה, ולכן הרי זה נחשב בכלל עבודת האדם ‑ "תספרו".

(ע"פ תורת מנחם חל"ג עמ' 428)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: קדושים

תחילת פעולת היצר – מחסיר ה"מידה" מעט

כל מידות שאדם מודד בהם, מצווה הוא בפרשתנו (יט, לה-לו) שיהיו מצודקות ומכוונות – "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק", ומוזהר שלא יעשה את המידה במשקל חסר – "לא תעשו עוול במשפט, במדה, במשקל ובמשורה".

ויש לבאר תוכן מצוות מידות ומשקלות בעבודת האדם את קונו:

כל איש ישראל הוא בנו של מקום - "בנים אתם לה' אלקיכם" (ראה יד, א), ואם כן, האיך יכול יהודי ליפול רח"ל בחטא שמנגד להשי"ת ומזיק לקשר שבין יהודי לאביו שבשמים?

אלא שהיצר אומן הוא במלאכתו, ואינו בא אל היהודי ומציע לו למרוד בהקב"ה ח"ו, כי אם עושה מלאכתו אט אט, וכמאמר רז"ל (שבת קה, ב) "כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה" וכו', שבתחילה מסית את היהודי לשנות רק מעט כמלא נימה מציווי השי"ת, וכך אט אט מוסיף ומפתהו עד שמסירו מן הדרך לגמרי רח"ל.

ודבר זה נרמז בחטא מידות ומשקלות: מחד, מחזיק האדם במידה בכדי למדוד וליתן המגיע לקונה ביושר, ובה בשעה מחסר ומנכה מעט מן המידה, ומדמה לעצמו שאינו רשע בכך שמשנה מעט, שהרי באופן כללי מודד ונותן כמעט המשקל הראוי.

ועל דרך זה הוא דרכו של היצר, מסכים הוא שיתנהג היהודי על פי ה"מידה" – בדרך התורה והמצוות ובמדידות והגבלות שנותן השולחן ערוך, שאילולא כן אין היהודי שומע לו כלל, אלא שמסיתו לחשוב שמכיוון שבאופן כללי הוא הולך בדרך התורה, אין זה משנה אם תהיה ה"מידה" חסירה מעט – שמחסר ענין כל שהוא בדין מסוים או בהנהגה פלונית, והעיקר שישנה "מידה" – שהוא שומר תורה ומצוות.

אבל כאמור, הרי זו תחילת דרכו של היצר להתחיל שליטתו באדם, ועל היהודי להלחם בכל תוקף שלא לשנות ה"מידה" כמלא נימא, שיהיו ענייני השולחן ערוך בשלימות ללא כל חסרון.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 149 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 14 מאי 2016, 22:31

יום שישי ה' אייר - אה"ק: אמור

מדוע "חמץ תאפינה" בשבועות?

בפרשתנו, שבו נאמרו דיני המועדות, מצינו אשר לענין החמץ, ישנו חילוק בין חג הפסח לחג השבועות. אשר בשונה מחג הפסח, בו החמץ אסור לחלוטין, הנה בשבועות לא זו בלבד שהחמץ מותר, אלא הוא אף חובה – מנחת שתי הלחם הקריבה בשבועות צריכה להיות דוקא ״חמץ תאפינה״ (פרשתנו כג, יז). ויותר מכך, דוקא מנחה זו מתירה את הקרבת מנחות המצוה.

ויש לומר הביאור בזה (וראה תורה אור (לכ"ק רבינו הזקן) פט, ג. צ, ב. ועוד):

״חמץ״ מורה על הגבהה והתנשאות, וכמו החמץ כפשוטו, שהוא תופח ומגביה עצמו, שזהו המקור לכל עניני הרע. ולכן בפסח, כאשר אוחזים רק ב״יציאת מצרים״, ועדיין שייכים לעניינים שאינם טובים – חייבים ״לברוח״ מן ה״חמץ״, ועד כדי כך ש״לא יראה״ ו״לא ימצא״.

לעומת זאת בשבועות, לאחר כל העבודה הרוחנית של ספירת העומר, שבה מבררים ומתקנים את כל שבע המדות של הנפש הבהמית לכל פרטיה, חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו׳ – הנה אז החמץ אינו סותר לעבודת ה׳, אלא להיפך: באמצעות החמץ עצמו אפשר לקיים את התורה ואת המצוות. ועל דרך מה שכתוב (דה"ב יז, ו) ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״ - "שיהיה יקר רוח וגבה נפש בעניני עולם הבא כו'" (ר"ח שער הענוה פ"ו).

ואדרבה, תכלית העילוי הוא ״אתהפכא חשוכא לנהורא״, כשהופכים את החושך עצמו - את ענין החמץ וההגבהה - לאור - לשמש לעניני תורה ומצוותיה. ולכן בשבועות צריך להיות דוקא ״חמץ תאפינה״.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 30 ובכ"מ)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: קדושים

שלא יהא מידה אחת להגוף ומידה אחרת להנשמה

כל מידות שאדם מודד בהם, מצווה הוא בפרשתנו (יט, לה-לו) שיהיו מצודקות ומכוונות – "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק", ומוזהר שלא יעשה את המידה במשקל חסר – "לא תעשו עוול במשפט, במדה, במשקל ובמשורה". ובפ' תצא מוסיף שמוזהרים אנו גם שלא יחזיק האדם בנוסף ל"אבן שלימה" גם אבן חסירה – "אבן ואבן . . איפה ואיפה גדולה וקטנה" (תצא כה יג-טו).

וביאור הענין בעבודת ה':

עבודת האדם נחלקת לשני עניינים כלליים: ישנם עניינים השייכים לנשמתו ועבודתו הרוחנית, ומאידך יש גם עבודת ה' בענייני הגוף וצרכיו הגשמיים, שגם בהם צריך לנהוג על פי הוראות התורה ופסקי השולחן ערוך.

טוען היצר הרע: בעניינים הרוחניים ובדברים השייכים לנשמתו, שם ודאי צריכה ה"מידה" להיות שלימה, שלא ישנה כמלא נימא מהוראות התורה, ומסכים הוא שתהא "אבן שלימה". אך בכל הנוגע להנהגת האדם עם גופו וצרכיו הפרטיים, הרי שם היא "אבן" שונה – מסכים הוא שגם שם ישנה "אבן" ו"מידה", אך אין פסול בכך אם "יתאים" וישנה את "מידת" התורה ל"מידות" ודרכי העולם והנחותיו.

ונמצא שמחזיק האדם בשני סוגי אבנים: "אבן" שלימה וצדק בענייני עבודה הרוחניים, ו"אבן" ומידה חסירה בעבודת ה' הקשורה לצרכיו הגשמיים.

ועל כך ציוותה תורה "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן", שצריך לעמוד בתוקף שלא לשנות כהוא זה מרצון השי"ת הן בענייניו הרוחניים והן בעת עסקו בצרכי הגוף והפרנסה ושאר ענייניו הגשמיים, ובשניהם צריך לשמור על כל הוראה וציווי – "איפה שלימה וצדק".

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 149 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 15 מאי 2016, 20:17

יום ראשון ז' אייר - אה"ק: בהר

"למה נגרע לבלתי הקריב" את כל הקרבנות כולם?!

הציווי של פסח שני בא לאחרי הטענה של כמה מבני ישראל "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" (פרשתנו ט, ז), שלמרות שידעו את הטעם שאינם יכולים להקריב קרבן, ואמרו זאת בעצמם "אנחנו טמאים לנפש אדם" (שם), מכל מקום טענו בכל התוקף "למה נגרע", ובמענה לטענתם הגיע הציווי של פסח שני, שעל ידי זה גם להם ניתנה האפשרות להשלים את מה שחסרו ולהקריב את קרבן הפסח.

ויש ללמוד מזה הוראה לימינו אלו:

מעמדם ומצבם של ישראל בזמן הגלות חמור הרבה יותר מאלו שצעקו "למה נגרע". שהרי, אצלם הייתה זו טענה של כמה אנשים בלבד ובנוגע לקרבן אחד בלבד. ואילו בזמן הגלות כל בני ישראל אינם יכולים להקריב את כל הקרבנות כולם!

ובמילא, אם בזמן ההוא צעקו "למה נגרע", כל שכן וקל וחומר שישנה טענת "למה נגרע" בזמן הגלות, היתכן שבמשך יותר מאלף ותשע מאות שנים לא יכולים כל בני ישראל להקריב קרבנות בבית המקדש?!

וכמו שבימים ההם קבלו בני ישראל את הציווי של פסח שני במענה על טענתם, כן יהיה גם עתה בבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.

(ע"פ תורת מנחם תנש"א ח"ג עמ' 192 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: אמור

איך נטמא הקב"ה ה"כהן גדול"?

בתחילת פרשתנו מובא האיסור על הכהנים להיטמא למת, מלבד לקרובים, שמותרים להיטמא להם. וזה שלכהן גדול אסור להיטמא אפילו לקרוביו (פרשתנו כא, א-יא).

והנה נאמר בגמרא "אלקיכם כהן הוא . . כי קבריה [כאשר קבר] למשה . . בנורא טביל [טבל באש]" (סנהדרין לט, סע"א). והקשו התוס' (שם ד"ה במאי טביל), הרי הכהנים אסורים ליטמא למת, ו"היאך נטמא" הקב"ה למשה? ותירצו "דישראל נקראו בנים למקום", והכהן מותר ליטמא לבן.

ולכאורה עדיין תמוה, שהרי כתוב בזהר הקדוש שהקב"ה הוא כהן גדול (ראה זח"ג יז, ב), ולכהן גדול אסור להיטמא אפילו לקרובים, ואם כן קושיית התוס' במקומה עומדת (וכן הק' מהר"ש מאוסטראפאלי – ליקוטי שושנים בסו"ס קרניים)?

ויש לומר הביאור בזה:

כהן הדיוט וכהן גדול שני בחינות שונות הם: כהן הדיוט, המותר לטמא לקרובים, מרמז על בחינה נמוכה יותר, השייכת לטומאה. וכהן גדול, יש בו קדושה עליונה ביותר, ולכן אסור לו ליטמא אפילו לקרובים, כי קדושה זו מובדלת לגמרי מענין הטומאה.

והנה, בעולם הזה הגשמי, אי אפשר שיהיה האדם מובדל מענין הטומאה לגמרי, כי הגוף גשמי הוא, ומעצם טבעו שייך הוא לבוא לידי טומאה. ולכן מוזהר הכהן גדול שלא לטמא עצמו, כי אם לא יזהר בזה, שייך שיבוא לידי טומאה.

אמנם, כאשר מדובר אודות בחינות הכהן הדיוט וכהן גדול שלמעלה, ברור שאין הדבר כן, כי הרי שם אין הגבלות של גוף גשמי ח"ו, וא"כ, כפי שבחינות אלו הם למעלה, הרי הכהן הדיוט שמותר הוא ליטמא, מרמז על בחינה 'נמוכה' יותר בקדושה, ששייכת "ליטמא" כביכול, אך הכהן גדול, שקדושתו מובדלת מענין הטומאה, מרמז על קדושה עליונה ביותר, שמובדלת היא מטומאה לגמרי, ואיאפשר לטמאותה.

ומעתה יובן שמצד זה שנקרא הקב"ה "כהן הדיוט", צריך לומר שזה "שנטמא" למשה הוא מצד היותו קרוב. אך מצד היות הקב"ה "כהן גדול" אין הדבר מוקשה כלל, שהרי דרגת "כהן גדול" מובדלת היא מטומאה לגמרי, ואי אפשר "לטמאותה" כלל.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ז עמ' 153 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 16 מאי 2016, 14:11

יום שני ח' אייר - אה"ק: בהר

השבת – תכלית שש השנים

בתחילת פרשתנו נאמר הציווי על שמיטה "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר , ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן, מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים?

ותירץ כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע (לקו"ת שם מ, ד) שבא הכתוב לומר בזה, שהגם שהשנה השביעית באה לאחרי ששת השנים, מכל-מקום מיד כאשר "תבואו אל הארץ" צריך לידע שמטרת ותכלית הכניסה לארץ אינה העבודה עם הקרקע בשש שנות החול, אלא התכלית היא השנה בה "ושבתה הארץ שבת לה'". והיינו, שגם בעת העבודה ב"שש שנים" צריך להיות ניכר שאין זו התכלית והמטרה, כי אם היא הכנה לבוא להתכלית – השנה השביעית – ה"שבת לה'". וכאשר יודעים דבר זה, אזי העבודה ב"שש שנים" נעשית כפי שצריך להיות, וחדורה בקדושה.

ומזה יש ללמוד גם בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל:

לכל אחד יש "ארץ" משלו, שהוא רכושו, ביתו וכיוצא בזה. וב"ארץ" זה, ישנם ששת ימי החול בהם עוסקים בעניני חולין, וגם עבודת קרקע, היינו, עסקים כאלו שאינם עניני קדושה בגלוי.

וצריך האדם לדעת, שתכליתה של ה"ארץ" שלו, אינה עסקי החולין שלו, אלא גם העבודה בששת ימי החול ובעסקי החולין הם הכנה לה"שבת לה'", ליום השבת קודש ולעניני קדושה. ועליו להעמיד "ארצו" וביתו באופן כזה שיהיה ניכר שגם עסקי החולין, מטרתם ותכליתם הם ה"שבת לה'", ואזי גם ההנהגה בעסקים אלו יהיה כראוי וחדור בקדושה, ובאופן המתאים לבית יהודי.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ב עמ' 245 ואילך)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: אמור

בין הקרבת 'בהמה' והקרבת 'אדם'

בפרשתנו נאמרו דיני הקרבת העומר ושתי הלחם. ובנוגע לדינים אלו שנינו "אין מביאין מנחות כו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר" (מנחות סח, ב). ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:

העומר, הבא מן השעורים, שהם מאכל בהמה (סוטה רפ"ב), מרמז על הקרבת ה"בהמה", נפש הבהמית שבאדם, לה', שצריך לזבוח יצרו ולכפותו לעבודתו יתברך. אך שתי הלחם, שהם מן החטים, מאכל אדם, מרמזים על אדם שכבר זבח את ה'בהמה' שבו לה', והוא בדרגת "אדם", שעבודתו אינו רק בביטול ה"בהמה" שבו, אלא בקירוב ה"אדם" שבו, שהוא עליה במדריגות הקדושה.

וזהו מה ש"קודם לעומר . . אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם . . אם הביא כשר":

הקרבת העומר - ה"בהמה" שבאדם – הוא דבר הכרחי. כי באם לא יקריב יצרו לה', הרי ה"בהמה" שבו ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה" תוריד את האדם למטה, וגם בעבודתו בתורה ומצוות - מעורבת רע של נפשו הבהמית. ולכן "קודם לעומר . . אם הביא פסול", כי קודם זביחת נפשו הבהמית, מכיון שהרע שבו עדיין בתקפו, הרי "רע" זה פוסל את עבודתו בקודש.

משא"כ הקרבת שתי הלחם – "מאכל אדם", שהוא העבודה בעניני קדושה - אינו הכרח כל כך, אלא רק ענין של "לכתחילה", לשם שלימות העבודה. אבל גם אם חסרה שלימות זו, אין בכך "פסול", שהרי האדם הוא כבר בדרגא של קדושה.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ב עמ' 134 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 17 מאי 2016, 14:08

יום שלישי ט' אייר - אה"ק: בהר

מהותו האמיתית של יהודי

בתחילת פרשתנו נאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר, ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים?

ויש לומר שבזה טמונה הוראה חשובה בעבודת האדם לקונו:

העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל (רש"י ר"פ בראשית), שנברא כדי "לשמש את קוני" (קידושין בסופה). ונמצא, שישראל מצד עצמם אין להם שייכות לעניני העולם ועבודת האדמה, אלא העולם כולו לא נברא אלא לשמש את ישראל. וכמובן גם בפשטות, שהרי כל יהודי הוא בן מלך (שבת סז, א), ורואים בפשטות שבן מלך אין לו שייכות כלל לעבודת האדמה, כחרישה וזריעה וכיוצא בזה, אלא הוא עוסק תמיד בשימוש אביו המלך בארמונו.

ולזה באה שנת השמיטה, שבה על יהודי לשבות מעבודת האדמה ולעסוק רק בעבודת ה', כלשון הספורנו כאן "שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו . . שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'" - להראות לנו את מהותו האמיתי של עם ישראל, שאין להם שייכות לעבודת האדמה, אלא העולם נברא לשמש את היהודי, ומהותו האמיתי היא העסק בעבודת ה' בלבד.

ועל כן נאמר קודם "ושבתה הארץ שבת לה'" לפני "שש שנים תזרע", ללמדנו שעיקר עבודת היהודי אינה ה"שש שנים תזרע" אלא מהותו האמיתי הוא הזמן בו מקדיש להיות "שבת לה'", ושבו אינו עוסק בעניני העולם אלא מקדיש את עצמו לעבודת ה' בלבד.

(ע"פ שיחות קודש תש"מ ח"א עמ' 161 ואילך)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: אמור

שלא לאבד "ימיו"

בפרשתנו נאמר מצוות ספירת העומר. והנה, כאשר מתבוננים במצוה זו עולה תמיהה:

הרי, מאז שברא הקב"ה את עולמו, "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו", הזמן סובב על צירו ללא שום הפסק, ולגמרי אינו תלוי באדם. ואם כן, מצוה זו של ספירת העומר אין לה הבנה לכאורה, מהו התוכן במצוה זו של ספירת הימים, וכי יכול לקרות שיום ייאבד, ובין אם יספור ובין אם לאו – יעברו אותם מספר ימים?!

אלא, שכאן טמונה הוראה ומוסר השכל נפלא:

כיון שהקב"ה בורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית, וכמבואר בחסידות (שער היחוד והאמונה בתחילתו) שבכל רגע ורגע מהוה הקב"ה את מציאות העולם כולה, כולל מציאות הזמן. ובוודאי שום נברא לא נברא לבטלה ח"ו, אלא לשם תכלית ומטרה (ראה פסחים עז, ב) – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" (פרקי אבות ספ"ו), שיהודי יוכל לקיים בו מצוה ולנצלו לכבודו של הקב"ה.

ואם, חלילה לא נוצל הרגע לתכליתו ומטרתו, הרי זה כאילו נברא ח"ו לבטלה ואבדה מציאותו (שהיא לעשות את רצון הבורא ב"ה). לכן, על היהודי "לספור את הזמן", למנות ולחשב את כל הרגעים שלא יאבדו חלילה, אלא ינוצלו לתכליתם שהוא מציאותם האמיתית – עשיית רצון ה'.

וזהו תוכן המצוה של ספירת העומר: על היהודי לספור יום אחר יום, שיהיה מתאים לענין של ספירת העומר. וכאשר הוא רואה שעבר יום שאינו לפי התוכן המתאים – אזי, חסר אצלו לא רק התוכן של היום – אלא גם היום עצמו!

וכלשון המובא בספרי מוסר: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו", שאף שהדמים חוזרים, אך הימים אינם חוזרים, וכל רגע שלא נוצל הרי הוא "נאבד" ממנו, ועל כן יש "לספור" את הימים ולנצלם במילואם.

(ע"פ תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ב ח"ג עמ' 1217 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 18 מאי 2016, 12:54

יום רביעי י' אייר - אה"ק: בהר

"וצויתי את ברכתי" בעבודת 'אלף השביעי'!

בנוגע לשנת השמיטה כתוב בפרשתנו "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" (כה, כ–כא).

יש לפרש ענין זה בדרך החסידות:

ידוע שששת השנים הקודמות לשנת השמיטה הם כנגד 'שית אלפי שנין' של קיום העולם, ושנת השמיטה הינה כנגד האלף הז' שלאחריהם (ראה סנהדרין צז, א. ראב"ע ורמב"ן על פ' ב' כאן ועוד).

ואף כאן נשאלת שאלתם של ישראל "מה נאכל בשנה השביעית גו'": הרי אנו עומדים באלף השישי, בדור נמוך וירוד, וכקושיית הגמרא (יבמות לט, ב) "איכשר דרי?", ואם כן איך ייתכן שעל ידי מעשינו הדלים "נאכל בשנה השביעית", ונוכל לבוא לאלף השביעי?

וכהמשך הפסוקים, גם כאן באה ההבטחה "וציויתי את ברכתי", היינו, שבאם יעשו ישראל את התלוי בהם, הנה אף שמצד עבודתם אין הם שייכים לבוא ל"אלף השביעי" מכל מקום, יתן ה' ברכה מיוחדת בעבודתם, שעל ידה נזכה לבוא לגאולה הקרובה.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 190)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: אמור

ספירת העומר – למה מתחילים מהלילה?

בפרשתנו נאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות תמימות תהיינה". ומתיבת "תמימות" למדו שספירת העומר מונים בלילה, והיום הולך אחר הלילה (מנחות סו, א).

ולכאורה צריך ביאור: הרי בספירת העומר מונים את הימים מהבאת והקרבת העומר, ואם כן כמו שבקדשים הלילה הולך אחר היום (חולין פג, סע"א. תמורה יד, א), כן היה צריך להיות דין הספירה שהלילה הולך אחר היום?

ויש לומר הביאור בזה:

הסדר הרגיל הוא "ויהי ערב ויהי בוקר", שהיום הולך אחר הלילה. כי, העולם מצד עצמו חשוך הוא ואין בו אור הקדושה, ורק על ידי עבודת האדם מאירים את העולם באור אלקי. ולכן, בתחילה בא הלילה והחושך ורק על ידי העבודה בא אחר כך האור והיום.

אבל זהו רק כפי שמסתכלים מלמטה, אך כפי שהוא למעלה, הרי סדר הדברים הפוך הוא, כי למעלה הכל מואר באור אלקי, ואין שם חושך. ולכן שם האור והיום בא בראשונה, ורק אחר כך באים למקום החושך והלילה להאירו באור אלקי. ולכן בקדשים, הלילה הולך אחר היום.

וכעת יובן מה שבספירת העומר היום הולך אחר הלילה, כי מבואר בספרים שתוכן ספירת העומר הוא עבודת האדם "לספר" מלשון "ספירות ובהירות", והיינו להאיר ולזכך את המדות באור הקדושה (ראה לקוטי תורה במדבר טז, ד'היום יום' י אייר). ואם כן, תחילה בא הלילה, שהן המדות לפני ה"ספירה" וה"זיכוך", ועל ידי העבודה בספירת העומר מאיר אור הקדושה, ומגיע הבוקר.

(ע"פ תורת מנחם חכ"ח עמ' 79 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 19 מאי 2016, 14:10

יום חמישי י"א אייר - אה"ק: בהר

איך אפשר למכור את בניו של הקב"ה?!

בנוגע לעבד נאמר בפרשתנו שבשנת היובל "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" (כה, מא). ופירש רש"י "אמר ר' שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו".

ויש לבאר ענין זה בדרך החסידות:

המכירה לעבדות רומזת על ענין הגלות (ראה אור החיים בהר כה, מא). ואמר רשב"י (מגילה כט, א) "חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם". ונמצא, שכאשר ישראל הם בגלות, הרי גם "האב" ‑ זה הקב"ה, וה"בנים" אלו ישראל, נמצאים בגלות.

ועל זה שואל רשב"י "אם הוא נמכר, בניו מי מכרן"? זה ש"הוא נמכר" מובן, כי הקב"ה, הרי הוא "כל יכול", ובמילא ביכלתו יתברך להגלות עצמו כביכול, ולא יחול בו יתברך שום שינוי ח"ו. אך "בניו ‑ מי מכרן", איך אפשרי שיהיו בני ישראל מכורים בגלות, הרי אם תהיה לגלות שליטה ובעלות על עם ישראל, יכול להיות שתחול בהם ירידה ושינוי, עד שלא יהיה ניכר בהם ח"ו שהם "בנים למקום".

ועל כך מתרץ רשב"י "מכאן שרבו חייב במזונות בניו", שבזה משמיענו שני דברים:

א. ענין העבדות והשליטה שיש לגלות על ישראל הוא רק בנוגע ל"מזונות" וצרכיהם הגשמיים, אך בנוגע לרוחניות עם ישראל והיותם בגדר "בנים למקום" אין לגלות שליטה כלל. וכפתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע "רק גופותינו נמסרו בגלות . . אבל את נשמותינו לא שלחו לגלות, ולא נמסרו לשעבוד מלכיות" (לקוטי דיבורים ח"ד תרצב, א).

ב. גם בנוגע למזונות גשמיים, הנה "רבו חייב במזונות בניו", שאין לשרי המדינה וכיו"ב דעה ובחירה באם לתת לבני ישראל צרכיהם ומזונותיהם, אלא הם מחוייבים לזון את ישראל ולפרנסם, בכל צרכיהם.

(יעויין בכ"ז לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 156 ואילך)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: אמור

"תספרו חמישים יום" - הרי סופרים מ"ט?

בפרשתנו נאמרה מצוות ספירת העומר, ולשון הכתוב הוא "תספרו חמישים יום" (כג, טז). וידועה הקושיא (עיין תוס' ד"ה כתבו, מנחות סה, ב) מדוע נאמר "תספרו חמישים יום", בעוד הספירה בפועל היא רק ארבעים ותשעה ימים.

ומבואר בספרים (לקו"ת במדבר י, ד. שה"ש לה, ג), אשר ארבעים ותשע הימים הנספרים הם כנגד מ"ט דרגות (שערי בינה) שיכול האדם להשיג בעבודת השי"ת, וכאשר משלים את עבודתו בהשגת מ"ט השערים מקבל מלמעלה, באופן של מתנה, את "שער החמישים" ("תספרו חמישים"), שלא ניתן להשיגו בכוחות עצמו. ונמצא, שהאדם "סופר" רק מ"ט, ושער החמישים, מגיע מלמעלה.

אך עדיין צריך עיון בזה, שהרי משמעות הלשון "תספרו חמישים יום" היא, שעבודת האדם עצמו משיגה את חמישים הדרגות.

ויש לבאר זה בהקדים הסבר נוסף לענין "שער החמישים" המובא בספר "תולדות יעקב יוסף" (פ' דברים) בשם הבעש"ט הק': "שער החמישים הוא חוזר ומתחיל נ' שערים למעלה מזה, וכן למעלה מעלה עד אין סוף".

ועל פי ביאור זה נראה, שלאחר שהאדם נתעלה בעבודתו וקיבל מלמעלה את דרגת "שער החמישים", אזי הרי הוא צריך להתחיל "נ' שערים למעלה מזה". ונמצא ששער הנו"ן שקיבל הוא הוא השער הראשון של עבודתו החדשה, ולכן הרי זה נחשב בכלל עבודת האדם ‑ "תספרו".

(ע"פ תורת מנחם חל"ג עמ' 428)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 20 מאי 2016, 14:46

יום שישי י"ב אייר - אה"ק: בהר

כשזוכרים את ה"אבא" לא נמכרים לעבדות!

בפרשתנו נאמרו דיני גאולת עבד שנמכר לנכרי, שעל קרובי העבד לגאלו ‑ "גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו. או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו גו' או השיגה ידו ונגאל" (כה, מז-מט).

ולכאורה צריך ביאור: א. הרי הכתוב מנה כאן את קרוביו המחוייבים לפדותו לפי סדר קירבתם, ואם כן מדוע לא נזכר "אביו", שהוא הקרוב אליו ביותר. ב. מדוע "השיגה ידו" כתוב רק בסוף, הרי אם יש לו ממון מחוייב לפדות עצמו תחילה.

ויש לבאר זאת בעבודת האדם לקונו:

איש יהודי הנמכר לגוי, ועד לזה שיכול למכור עצמו לעבודה זרה (כהמשך הפסוקים), מורה על ירידה רוחנית גדולה ביותר.

והנה מבואר בספר תניא קדישא (פי"ט) שהטעם לזה שיש ביכולת בן ישראל לעבור על רצון הקב"ה, הוא כי האמונה בה' היא "בבחינת שינה" אצל האדם, כי באם היה זוכר שעל ידי העבירה הרי הוא נפרד מ"יחודו ואחדותו יתברך" לא היה עובר ח"ו בשום אופן (עיין שם אריכות הביאור בזה).

ועל פי זה יש לבאר מה שלא נזכר כאן "אביו", כי מצב ירוד זה ברוחניות אצל העבד בא מפני שהיה חסר אצלו זכרון ה"אב" ‑ אבינו שבשמים, ובאם היה "אביו" נזכר, לא היה נופל ממדריגתו כלל, ולא היה נמכר לעבד.

וזהו גם מה ש"השיגה ידו ונגאל" נזכר רק בסוף, כי אדם הנמצא במצב רוחני ירוד כזה אין באפשרותו לגאול את עצמו ו"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". אלא גאולתו באה על ידי שאחרים שאינם "עבדים" הנמצאים במצב של "גאולה" הם ה"גואלים" אותו ומעלים אותו ממצבו הירוד. ורק אחרי שהקרובים גאלוהו, יש באפשרותו לעבוד את ה' בכח עצמו, ואז "השיגה ידו" ואפשר לו להתעלות בעבודת ה' בכחות עצמו.

(ע״פ לקוטי שיחות חי״ז עמ׳ 297 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: אמור

מדוע "חמץ תאפינה" בשבועות?

בפרשתנו, שבו נאמרו דיני המועדות, מצינו אשר לענין החמץ, ישנו חילוק בין חג הפסח לחג השבועות. אשר בשונה מחג הפסח, בו החמץ אסור לחלוטין, הנה בשבועות לא זו בלבד שהחמץ מותר, אלא הוא אף חובה – מנחת שתי הלחם הקריבה בשבועות צריכה להיות דוקא ״חמץ תאפינה״ (פרשתנו כג, יז). ויותר מכך, דוקא מנחה זו מתירה את הקרבת מנחות המצוה.

ויש לומר הביאור בזה (וראה תורה אור (לכ"ק רבינו הזקן) פט, ג. צ, ב. ועוד):

״חמץ״ מורה על הגבהה והתנשאות, וכמו החמץ כפשוטו, שהוא תופח ומגביה עצמו, שזהו המקור לכל עניני הרע. ולכן בפסח, כאשר אוחזים רק ב״יציאת מצרים״, ועדיין שייכים לעניינים שאינם טובים – חייבים ״לברוח״ מן ה״חמץ״, ועד כדי כך ש״לא יראה״ ו״לא ימצא״.

לעומת זאת בשבועות, לאחר כל העבודה הרוחנית של ספירת העומר, שבה מבררים ומתקנים את כל שבע המדות של הנפש הבהמית לכל פרטיה, חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו׳ – הנה אז החמץ אינו סותר לעבודת ה׳, אלא להיפך: באמצעות החמץ עצמו אפשר לקיים את התורה ואת המצוות. ועל דרך מה שכתוב (דה"ב יז, ו) ״ויגבה לבו בדרכי ה׳״ - "שיהיה יקר רוח וגבה נפש בעניני עולם הבא כו'" (ר"ח שער הענוה פ"ו).

ואדרבה, תכלית העילוי הוא ״אתהפכא חשוכא לנהורא״, כשהופכים את החושך עצמו - את ענין החמץ וההגבהה - לאור - לשמש לעניני תורה ומצוותי'. ולכן בשבועות צריך להיות דוקא ״חמץ תאפינה״.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ב עמ' 30 ובכ"מ)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 23 מאי 2016, 13:39

יום ראשון י"ד אייר - פסח שני

"למה נגרע לבלתי הקריב" את כל הקרבנות כולם?!

הציווי של פסח שני בא לאחרי הטענה של כמה מבני ישראל "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" (בהעלותך ט, ז), שלמרות שידעו את הטעם שאינם יכולים להקריב קרבן, ואמרו זאת בעצמם "אנחנו טמאים לנפש אדם" (שם), מכל מקום טענו בכל התוקף "למה נגרע", ובמענה לטענתם הגיע הציווי של פסח שני, שעל ידי זה גם להם ניתנה האפשרות להשלים את מה שחסרו ולהקריב את קרבן הפסח.

ויש ללמוד מזה הוראה לימינו אלו:

מעמדם ומצבם של ישראל בזמן הגלות חמור הרבה יותר מאלו שצעקו "למה נגרע". שהרי, אצלם הייתה זו טענה של כמה אנשים בלבד ובנוגע לקרבן אחד בלבד. ואילו בזמן הגלות כל בני ישראל אינם יכולים להקריב את כל הקרבנות כולם!

ובמילא, אם בזמן ההוא צעקו "למה נגרע", כל שכן וקל וחומר שישנה טענת "למה נגרע" בזמן הגלות, היתכן שבמשך יותר מאלף ותשע מאות שנים לא יכולים כל בני ישראל להקריב קרבנות בבית המקדש?!

וכמו שבימים ההם קבלו בני ישראל את הציווי של פסח שני במענה על טענתם, כן יהיה גם עתה בבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.

(ע"פ תורת מנחם תנש"א ח"ג עמ' 192 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 23 מאי 2016, 13:41

יום שני ט"ו אייר - אה"ק: בחוקותי

עמל התורה – חוקים?

בתחילת פרשתנו נאמר "אם בחוקותי תלכו", ומפרש רש"י "שתהיו עמלים בתורה".

והקשו המפרשים, הרי אם מדובר על לימוד התורה מדוע נקרא זה בכתוב בשם "חוקותי", הרי ה"חוקים" הם המצוות והגזירות שאין להם טעם בשכל האדם (ראה פרש"י אחרי יח, ד. ועוד), ולכאורה עיקר העמל בתורה הוא בנוגע לטעמי התורה, וזה שייך דוקא באותן מצוות שיש בהן טעם והבנה, ולא כל כך בנוגע ל"חוקים", שבהם אי אפשר להבינם כלל!

ויובן זה בהקדים המבואר בספרים (ראה תניא שער היחוד והאמונה פ"ד. שם פ"ח. קונטרס אחרון סד"ה דוד זמירות, ובכ"מ) שבאמת גם אותם חלקים בתורה שמובנים הם בשכל, הנה בעומק ובפנימיות הרי הם למעלה מהשכל. שהרי מדובר בחכמתו של הקב"ה, וכשם שאי אפשר להשיג ו"לתפוס" באמת את הבורא שהוא אין-סוף – כך אי אפשר להשיג ו"לתפוס" בשכל את חכמתו.

ומעתה יש לומר, שכאשר אדם לומד תורה באופן של "עמל" ויגיעה, הוא בא לידי הכרה שבאמת גם הדברים שלכאורה מובנים לו, הרי בעצם הם למעלה מהשכל. וכל זמן שחושב שהוא הבין את דברי התורה לתכליתם – הרי זה עצמו הוכחה שלא נתייגע מספיק בתורה.

וזהו שדייק הכתוב "בחוקותי תלכו", כי על ידי הלימוד באופן של "עמלים בתורה" מכירים בזה שבעומק הענין הרי כל מצוות התורה הם בבחינת "חוקים".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 313 ואילך)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהר

השבת – תכלית שש השנים

בתחילת פרשתנו נאמר הציווי על שמיטה "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר, ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן, מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים?

ותירץ כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע (לקו"ת שם מ, ד) שבא הכתוב לומר בזה, שהגם שהשנה השביעית באה לאחרי ששת השנים, מכל-מקום מיד כאשר "תבואו אל הארץ" צריך לידע שמטרת ותכלית הכניסה לארץ אינה העבודה עם הקרקע בשש שנות החול, אלא התכלית היא השנה בה "ושבתה הארץ שבת לה'". והיינו, שגם בעת העבודה ב"שש שנים" צריך להיות ניכר שאין זו התכלית והמטרה, כי אם היא הכנה לבוא להתכלית – השנה השביעית – ה"שבת לה'". וכאשר יודעים דבר זה, אזי העבודה ב"שש שנים" נעשית כפי שצריך להיות, וחדורה בקדושה.

ומזה יש ללמוד גם בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל:

לכל אחד יש "ארץ" משלו, שהוא רכושו, ביתו וכיוצא בזה. וב"ארץ" זה, ישנם ששת ימי החול בהם עוסקים בעניני חולין, וגם עבודת קרקע, היינו, עסקים כאלו שאינם עניני קדושה בגלוי.

וצריך האדם לדעת, שתכליתה של ה"ארץ" שלו, אינה עסקי החולין שלו, אלא גם העבודה בששת ימי החול ובעסקי החולין הם הכנה לה"שבת לה'", ליום השבת קודש ולעניני קדושה. ועליו להעמיד "ארצו" וביתו באופן כזה שיהיה ניכר שגם עסקי החולין, מטרתם ותכליתם הם ה"שבת לה'", ואזי גם ההנהגה בעסקים אלו יהיה כראוי וחדור בקדושה, ובאופן המתאים לבית יהודי.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ב עמ' 245 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 24 מאי 2016, 13:06

יום שלישי ט"ז אייר - אה"ק: בחוקותי

להשבית את החיה רעה ואת החמץ

בפרשתנו נאמר שלעתיד לבוא "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (פרשתנו כו, א-ו). ובפירוש "השבתה" זו אמר רבי שמעון (בתורת כהנים) שהוא "משביתן שלא יזוקו" – שהמזיקים לא יעברו מן העולם, אלא ישתנה טבעם שלא יזיקו. ומוסיף, אשר השבתה "שלא יזיקו" גדולה היא מהשבתה לגמרי, שהרי "אימתי הוא שבחו של מקום" – כאשר "יש מזיקים ואין מזיקים" – שמציאותה של ה"חיה רעה" קיימת ומכל מקום אינה מזקת, שדבר זה הוא מופלא יותר ממצב שבו "אין מזיקים" כלל.

ויש לבאר הקשר בין ענין זה לזמן שקוראים פרשה זו - במועד ספירת העומר, לקראת בוא חג מתן תורתנו:

ובהקדים מה שמצינו שינוי גדול בין פסח לשבועות, שבחג הפסח חמץ אסור באכילה, ונצטווינו לבער את החמץ, בל יראה ובל ימצא. ובחג השבועות, לא רק שהחמץ מותר באכילה, אלא אף נעשה למצווה, שבחג השבועות מקריבים את שתי הלחם, אשר הכנתן היא באופן של "חמץ תיאפנה" (אמור כג, יז) דווקא!

ומבואר בזה, אשר בחג הפסח, המורה על האדם האוחז בשלב של "יציאת מצרים" – שזה מקרוב העלהו הקב"ה מתוך מ"ט שערי טומאה והציבו בדרך העולה לקבלת התורה, הנה ודאי אשר כל ענין הקשור לחמץ - הרומז על גאווה - הוא סכנה גמורה, ועל האדם להיות ב"ביטול" ולברוח מכל עניין הקשור לגאווה היכולה להפילו ח"ו לחזור לסורו.

אך בעת חג השבועות, בו כבר בירר האדם וזיכך כל סיג ופגם במידותיו, אזי הופך החמץ למצווה בהקרבת שתי הלחם, כי עניין ההגבהה וההתנשאות שבטבע האדם יכול להתבטא גם בענייני קדושה, ובדוגמת הכתוב (דה"י ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן, כאשר נשלמה עבודת המידות בחג מתן תורתינו, מכיון שיכול להתעסק בהעלאת מידת הגאווה וה"חמץ" לגאווה דקדושה וגבהות הלב המסייעת לעבודה, הרי זוהי תכלית העבודה שיהיה "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא" (ראה זהר ח"א ד, א. הובא בתניא ספ"י), להפוך את חושך הרע עצמו לאור הקדושה ולמידה טובה ומסייעת בעבודתו ית'.

ועבודה זו השייכת לימי ספירת העומר לקראת חג השבועות, מרומזת בייעוד האמור בפרשתנו "והשבתי חיה רעה מן הארץ", שכמו שב"השבתת" החמץ, התכלית היא כאשר מהפכים את המידה רעה לקדושה, כן הוא ב"השבתת" ה"חיה רעה", אשר לדעת רבי שמעון יישארו החיות בקיומן – אלא שלא יזיקו.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ז עמ' 188 ואילך. ח"א עמ' 266 ואילך)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהר

מהותו האמיתי של יהודי

בתחילת פרשתנו נאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר, ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים?

ויש לומר שבזה טמונה הוראה חשובה בעבודת האדם לקונו:

העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל (רש"י ר"פ בראשית), שנברא כדי "לשמש את קוני" (קידושין בסופה). ונמצא, שישראל מצד עצמם אין להם שייכות לעניני העולם ועבודת האדמה, אלא העולם כולו לא נברא אלא לשמש את ישראל. וכמובן גם בפשטות, שהרי כל יהודי הוא בן מלך (שבת סז, א), ורואים בפשטות שבן מלך אין לו שייכות כלל לעבודת האדמה, כחרישה וזריעה וכיוצא בזה, אלא הוא עוסק תמיד בשימוש אביו המלך בארמונו.

ולזה באה שנת השמיטה, שבה על יהודי לשבות מעבודת האדמה ולעסוק רק בעבודת ה', כלשון הספורנו כאן "שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו . . שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'" - להראות לנו את מהותו האמיתי של עם ישראל, שאין להם שייכות לעבודת האדמה, אלא העולם נברא לשמש את היהודי, ומהותו האמיתי היא העסק בעבודת ה' בלבד.

ועל כן נאמר קודם "ושבתה הארץ שבת לה'" לפני "שש שנים תזרע", ללמדנו שעיקר עבודת היהודי אינה ה"שש שנים תזרע" אלא מהותו האמיתי הוא הזמן בו מקדיש להיות "שבת לה'", ושבו אינו עוסק בעניני העולם אלא מקדיש את עצמו לעבודת ה' בלבד.

(ע"פ שיחות קודש תש"מ ח"א עמ' 161 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 28 מאי 2016, 22:16

יום שישי י"ט אייר - אה"ק: בחוקותי

ערבים זה בזה – ברכה!

בה"תוכחה" שבפרשתנו נאמר "וכשלו איש באחיו" (כו, לז). ובגמרא (שבועות לט, סע"א) דרשו כתוב זה "איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה".

והנה, ידועים דברי כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בנוגע לה'תוכחה' ש"אף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות" (לקוטי תורה פרשתנו מח, א).

ועל דרך זה יש לפרש ענין זה, שזה ש"כל ישראל ערבים זה בזה" – ברכה היא, שכל אחד יכול לעזור ולהועיל לחבירו, ויש לו "ערבות" לחבירו.

והטעם ל"ערבות" זו הוא מפני ש"כל ישראל ערבים זה בזה, כלומר "מעורבים" זה בזה . . [ו]כמו האדם שיש לו ראש ורגל והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו, כך כל ישראל ביחד הם נקראים "אדם" אחד - קומה אחת" (לשון אדמו"ר הזקן נ"ע בלקו"ת בהעלותך לג, ג), ומצד ה"עירוב" בין כל ישראל, לכן שייכים כולם זה לזה, וכל אחד מישראל יכול להועיל ולעזור לחבירו.

ועזרה זו צריכה להיות בשמחה ובחפץ לב, כפירוש השלישי ב"ערבים זה בזה", מלשון "עריבות" ומתיקות (ספר השיחות ה'תש"א עמ' 144. וראה ג"כ אג"ק אדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע ח"א עמ' שפד. ח"ו עמ' מז), שלכל יהודי צריך להיות נעים ומתוק הערבות והעירוב שיש לו עם היהודי האחר.

(ע"פ אגרות קודש ח"ב עמ' שמו. ועוד)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהר

"וצויתי את ברכתי" בעבודת 'אלף השביעי'!

בנוגע לשנת השמיטה כתוב בפרשתנו "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" (כה, כ–כא).

יש לפרש ענין זה בדרך החסידות:

ידוע שששת השנים הקודמות לשנת השמיטה הם כנגד 'שית אלפי שנין' של קיום העולם, ושנת השמיטה הינה כנגד האלף הז' שלאחריהם (ראה סנהדרין צז, א. ראב"ע ורמב"ן על פ' ב' כאן ועוד).

ואף כאן נשאלת שאלתם של ישראל "מה נאכל בשנה השביעית גו'": הרי אנו עומדים באלף השישי, בדור נמוך וירוד, וכקושיית הגמרא (יבמות לט, ב) "איכשר דרי?", ואם כן איך ייתכן שעל ידי מעשינו הדלים "נאכל בשנה השביעית", ונוכל לבוא לאלף השביעי?

וכהמשך הפסוקים, גם כאן באה ההבטחה "וציויתי את ברכתי", היינו, שבאם יעשו ישראל את התלוי בהם, הנה אף שמצד עבודתם אין הם שייכים לבוא ל"אלף השביעי" מכל מקום, יתן ה' ברכה מיוחדת בעבודתם, שעל ידה נזכה לבוא לגאולה הקרובה.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 190)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 29 מאי 2016, 14:33

יום ראשון כ"א אייר - אה"ק: במדבר

לגלות את נקודת היהדות החבויה

על מנין בני ישראל שבפרשתנו כתב רש"י "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י א, א).

ולכאורה תמוה הדבר, הרי טעם הדבר שסופרים דברים החביבים הוא שמפני יוקרם רוצה האדם לדעת מנינם המדויק, אך הקב"ה ש"לפניו נגלו כל תעלומות" בוודאי יודע את מספרם המדויק של בני ישראל, ואם כן מדוע הרי הוא מונה אותם כל שעה?

ויש לבאר בזה:

חביבותם של ישראל לפני המקום, שמפני כן מונה אותם, אינה נובעת ממעלתם בעבודת השי"ת, שהרי יש בה בחינות ומדריגות שונות, ואין אחד דומה לחבירו בדרגתו.

ומזה שבעת מנין בני ישראל לא היה חילוק בין איש לרעהו, וכולם ‑ מה"גדול שבגדולים" עד ה"פחות שבפחותים" ‑ נמנו בשווה, נמצא שחביבותם לפני המקום שלשמה נמנו היא הנקודה שבה שווים כל ישראל, ואין בזה חילוקים. והיא נקודת היהדות ("דער פּינטעלע איד") שבלב כל אחד מישראל, שנמצאת בכל אחד בשווה.

אך נקודה זו שבלב, דרגתה נעלית עד מאוד, וגבוה מעל גבוה היא, ולכן אין "חיבתם" זו של ישראל באה לידי גילוי, ואינה ניכרת (ע"ד הרגיל). ולכן מונה אותם הקב"ה כל שעה, שמנין זה הוא "להודיע חיבתן" (רש"י ר"פ שמות), שחיבתן זו של ישראל, שהיא נקודת היהדות, תבוא לידי גילוי, ותוודע לכל.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ח עמ' 1 ואילך)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בחוקותי

עמל התורה – חוקים?

בתחילת פרשתנו נאמר "אם בחוקותי תלכו", ומפרש רש"י "שתהיו עמלים בתורה".

והקשו המפרשים, הרי אם מדובר על לימוד התורה מדוע נקרא זה בכתוב בשם "חוקותי", הרי ה"חוקים" הם המצוות והגזירות שאין להם טעם בשכל האדם (ראה פרש"י אחרי יח, ד. ועוד), ולכאורה עיקר העמל בתורה הוא בנוגע לטעמי התורה, וזה שייך דוקא באותן מצוות שיש בהן טעם והבנה, ולא כל כך בנוגע ל"חוקים", שבהם אי אפשר להבינם כלל!

ויובן זה בהקדים המבואר בספרים (ראה תניא שער היחוד והאמונה פ"ד. שם פ"ח. קונטרס אחרון סד"ה דוד זמירות, ובכ"מ) שבאמת גם אותם חלקים בתורה שמובנים הם בשכל, הנה בעומק ובפנימיות הרי הם למעלה מהשכל. שהרי מדובר בחכמתו של הקב"ה, וכשם שאי אפשר להשיג ו"לתפוס" באמת את הבורא שהוא אין-סוף – כך אי אפשר להשיג ו"לתפוס" בשכל את חכמתו.

ומעתה יש לומר, שכאשר אדם לומד תורה באופן של "עמל" ויגיעה, הוא בא לידי הכרה שבאמת גם הדברים שלכאורה מובנים לו, הרי בעצם הם למעלה מהשכל. וכל זמן שחושב שהוא הבין את דברי התורה לתכליתם – הרי זה עצמו הוכחה שלא נתייגע מספיק בתורה.

וזהו שדייק הכתוב "בחוקותי תלכו", כי על ידי הלימוד באופן של "עמלים בתורה" מכירים בזה שבעומק הענין הרי כל מצוות התורה הם בבחינת "חוקים".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 313 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 30 מאי 2016, 19:22

יום שני כ"ב אייר - אה"ק: במדבר

המנין שפועל חשיבות

בפרשתנו מדובר אודות מנין בני ישראל.

והנה, בענין הצורך למנות את בני ישראל אף שודאי מנינם ידוע הוא לפני המקום, כתוב בשל"ה (שמז, סע"א ואילך) שעל ידי הספירה נעשו ישראל "דבר שבמנין", ו"דבר שבמנין לא בטיל" (ביצה ג, ב).

ולכאורה צריך ביאור, הרי ישנם דברים נוספים שמחמת חשיבותם אינם בטלים, כ'בריה' (חולין ק, א), 'בעל חיים' (זבחים עג, א) ועוד, ואם כן, מדוע הוצרכו למנין דוקא?

ויש לומר הביאור בזה:

בשאר דברים שאינם בטלים, הרי חשיבותם ניכרת בהם עצמם בגלוי, ולכך אינם בטלים. מה שאין כן עניין ה'מנין' הוא שגם דבר שכשלעצמו אין ניכרת בו חשיבותו, הרי כשמונים אותו הוא מקבל חשיבות ואינו בטל.

וכך הוא בבני ישראל: מנינם על ידי הקב"ה מגלה דרגא נעלית בעם ישראל, אשר גם כשבחיצוניותם לא נראית מעלתם בגלוי ולכאורה שווים הם לגויים רח"ל, הרי גם אז לא יתבטלו. שכיון שהקב"ה מנה וספר אותם ניכר שחביבים הם לפניו.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 25)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בחוקותי

לעמול בתורה גם כשאין לו חשק

על הפסוק "אם בחוקותי תלכו", מפרש רש"י "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה".

ולכאורה תמוה: מניין לו שהכוונה בזה לעמל בתורה ‑ הרי הראיה מזה ש"קיום המצוות אמור" היא רק ש"בחוקותי תלכו" לא נסוב על קיום המצוות אלא על לימוד התורה, אבל מניין לו שהפירוש הוא "שתהיו עמלים בתורה"?

ויש לומר הביאור בזה, שלמד כן ממה שנאמר "בחוקותי", לשון חוקה, ולא כלשון הרגיל "בתורתי" וכיו"ב, שמזה מוכח שהכוונה היא לענין העמל. שהרי "חוקה" ‑ הוא ענין שאין לו מקום בשכל, והיינו, שלא זו בלבד שמצד השכל אין טעם לדבר, אלא יתירה מזו, שמצד השכל יש קושיא על הדבר, כלשון שנאמר על המצוות שנקראו בשם "חוקים" ש"אומות העולם מונין את ישראל כו'" (פרש"י ריש חוקת), ולועגים להם על קיום מצוות אלו כיון שהן לכאורה היפך השכל.

וכאשר האדם צריך להניח את שכלו ולעשות ההיפך משכלו ‑ הרי זה ענין של עמל, כי, מעלת האדם היא היותו שכלי, וכאשר מבטל את השכל, הרי הוא מבטל את ענינו העיקרי, ולכן זה עמל גדול.

וזהו "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" ‑ שלימוד התורה צריך להיות באופן שיניח את שכלו ויעסוק בתורה גם כאשר אין לו טעם שכלי ועריבות ("געשמאַק") בלימוד. והיינו, שאין להמתין עד שיהיה לו חשק ו"געשמאַק" בלימוד התורה, אלא צריך ללמוד מתוך חיות וללא הגבלות גם כאשר אין לו חשק ‑ שזהו ענין העמל בתורה ‑ "בחוקותי".

(ע"פ תורת מנחם חכ"ה עמ' 292 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 02 יוני 2016, 19:29

יום רביעי כ"ד אייר - אה"ק: במדבר

איך אפשר להיוולד כמה פעמים?

בפרשתנו כתוב "ואלה תולדות אהרן ומשה" (ג, א) ומפרש רש"י "מלמד שכל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

ולכאורה יש לתמוה, הרי כמו שבלידה גשמית רק אמו היא המולידה אותו, כמו כן בלימוד התורה היה צריך להיות שרק זה שלימדו תורה בפעם הראשונה הוא זה ש"כאילו ילדו", וא"כ מדוע "כל המלמד בן חבירו" (ולא רק בפעם הראשונה) הרי זה "כאילו ילדו"?

ויש לבאר זה על פי תורתו הידועה של הבעש"ט שכל רגע ורגע מחיה הקב"ה את העולם, ובורא אותו מחדש (עיין בזה בארוכה בספר התניא שער היחוד והאמונה פ"א). ונמצא על פי זה, שגם חיות האדם מתחדשת בכל רגע ורגע ממש.

והנה חיי בני ישראל תלויים ועומדים בלימוד התורה הק', וכמו שאומרים (ברכות ק"ש של ערבית) "כי הם חיינו ואורך ימינו". והפורש מן התורה עונשו כרת (סנהדרין צט, א), כי הרי זה כפורש מן החיים ר"ל.

וזהו מה ש"כל המלמד בן חבירו תורה" הרי זה "כאילו ילדו", כי באם לא היה מלמדו תורה ברגע זה, לא הי' "בן חבירו" מקבל את חיותו המחודשת מהקב"ה התלויה בתורה, ורק מכיון שלמדו מקיים הקב"ה ובורא את "בן חבירו" מחדש. ומובן שהרי זה "כאילו ילדו" ממש.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 8 ואילך)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בחוקותי

כל המצוות – חוקים!

את הפסוק "אם בחוקותי תלכו" תרגם אונקלוס "אם בקיימי תהכון".

והנה ידוע שבמצוות יש ג' סוגים, משפטים, עדות וחוקים. חוקים הם המצוות שהם גזירות מלך, ואין טעם שכלי לקיומם, ועשייתם היא רק מצד קבלת עול מלכות שמים.

אך כאן רואים שנקראו כל המצוות בשם "חוקים" שהרי ב"קיימי" נכללים כל המצוות.

ויש לבאר בדרך הרמז שבכך מלמדנו הכתוב, שגם המצוות שנקראו בשם "משפטים" ו"עדות" שהשכל מחייבן או מסכים לקיומם, וכמאמר רז"ל (עירובין ק, סע"ב) "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול כו'", הנה גם מצוות אלו יש לקיימם מצד קבלת עול מלכות שמים, כמו חוקים, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי" (במדבר רבה ר"פ חוקת).

וכמאמר רז"ל הידוע "לא יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" (תורת כהנים קדושים כ, כו)‑ "גזר" דייקא, גזירה גזרתי.

(ע"פ תורת מנחם חכ"ה עמ' 292)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 02 יוני 2016, 19:31

יום חמישי כ"ה אייר - אה"ק: במדבר

מנין ישראל, הלוים, והכהן גדול

במנין בני ישראל שבפרשתנו מצינו שלש אופנים: א. מנין בני ישראל, שנמנו על ידי "נשיא כל שבט ושבט" (ל' רש"י פרשתנו א, ד). ב. מנין בני לוי, שלא נמנו בתוך בני ישראל אלא בפני עצמם, ו"על פי ה'" עם "בת קול" (פרשתנו ג, טז, וברש"י). ג. אהרן הכהן, ש"לא היה במנין הלוים" (ל' רש"י פרשתנו ג, לט), והיינו, שלא נמנה כלל.

ויש לבאר זה בדרך החסידות:

הנהגת רוב בני ישראל היא באופן שעיקר עבודתם היא קיום המצות. והמצות הרי עיקר ענינן הוא להמשיך קדושה בתוך העולם המדוד והמוגבל (כמבואר בתניא פל"ז באורך), ולכן ניתנו במספר תרי"ג דוקא. ולכן, פקידתם של בני ישראל היתה באופן של מנין בדרכי הטבע.

שבט לוי ענינו ש"הובדל . . להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים" (ל' הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל) - בעלי תורה. והתורה הרי היא למעלה ממדידה, כמ"ש "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט) - למעלה מגשמיות העולם, אבל לאידך, מזה עצמו שנאמר "ארוכה מארץ מדה" מובן, שגם התורה היא בגדר "מדה" (כי על דבר שאינו בגדר "מדה" לא שייך לומר שהוא "ארוכה" מ"מדה" (תורה אור בשלח סא, א)), ונמצא שהתורה היא בגדר מספר וביחד עם זה למעלה ממספר. ולכן היתה פקידת שבט לוי שעיקר ענינו הוא תורה - "על פי ה'", שמכיון שעבודתם היא בגדר "מספר", לכן גם הם נמנו, אבל לא במנין גשמי וטבעי, כי הם למעלה ממדידת בשר ודם ("ארוכה מארץ מדה") אלא "על פי ה'".

הכהן גדול נצטווה "מן המקדש לא יצא" (אמור כא, יב), ואינו יוצא מירושלים לעולם (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה ה"ז). והיינו שענינו של כהן גדול הוא להיות בדביקות תמידית בהקב"ה, למעלה מכל מדידה והגבלה. ועל כן לא נמנה אהרן במנין, כי עבודת אהרן כהן גדול היא הדביקות בה' שלמעלה מכל גדר מדידה ומספר.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ג עמ' 6 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בחוקותי

להשבית את החיה רעה ואת החמץ

בפרשתנו נאמר שלעתיד לבוא "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (פרשתנו כו, א-ו). ובפירוש "השבתה" זו אמר רבי שמעון (בתורת כהנים) שהוא "משביתן שלא יזוקו" – שהמזיקים לא יעברו מן העולם, אלא ישתנה טבעם שלא יזיקו. ומוסיף, אשר השבתה "שלא יזיקו" גדולה היא מהשבתה לגמרי, שהרי "אימתי הוא שבחו של מקום" – כאשר "יש מזיקים ואין מזיקים" – שמציאותה של ה"חיה רעה" קיימת ומכל מקום אינה מזקת, שדבר זה הוא מופלא יותר ממצב שבו "אין מזיקים" כלל.

ויש לבאר הקשר בין ענין זה לזמן שקוראים פרשה זו - במועד ספירת העומר, לקראת בוא חג מתן תורתנו:

ובהקדים מה שמצינו שינוי גדול בין פסח לשבועות, שבחג הפסח חמץ אסור באכילה, ונצטווינו לבער את החמץ, בל יראה ובל ימצא. ובחג השבועות, לא רק שהחמץ מותר באכילה, אלא אף נעשה למצווה, שבחג השבועות מקריבים את שתי הלחם, אשר הכנתן היא באופן של "חמץ תיאפנה" (אמור כג, יז) דווקא!

ומבואר בזה, אשר בחג הפסח, המורה על האדם האוחז בשלב של "יציאת מצרים" – שזה מקרוב העלהו הקב"ה מתוך מ"ט שערי טומאה והציבו בדרך העולה לקבלת התורה, הנה ודאי אשר כל ענין הקשור לחמץ - הרומז על גאווה - הוא סכנה גמורה, ועל האדם להיות ב"ביטול" ולברוח מכל עניין הקשור לגאווה היכולה להפילו ח"ו לחזור לסורו.

אך בעת חג השבועות, בו כבר בירר האדם וזיכך כל סיג ופגם במידותיו, אזי הופך החמץ למצווה בהקרבת שתי הלחם, כי עניין ההגבהה וההתנשאות שבטבע האדם יכול להתבטא גם בענייני קדושה, ובדוגמת הכתוב (דה"י ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן, כאשר נשלמה עבודת המידות בחג מתן תורתינו, מכיון שיכול להתעסק בהעלאת מידת הגאווה וה"חמץ" לגאווה דקדושה וגבהות הלב המסייעת לעבודה, הרי זוהי תכלית העבודה שיהיה "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא" (ראה זהר ח"א ד, א. הובא בתניא ספ"י), להפוך את חושך הרע עצמו לאור הקדושה ולמידה טובה ומסייעת בעבודתו ית'.

ועבודה זו השייכת לימי ספירת העומר לקראת חג השבועות, מרומזת בייעוד האמור בפרשתנו "והשבתי חיה רעה מן הארץ", שכמו שב"השבתת" החמץ, התכלית היא כאשר מהפכים את המידה רעה לקדושה, כן הוא ב"השבתת" ה"חיה רעה", אשר לדעת רבי שמעון יישארו החיות בקיומן – אלא שלא יזיקו.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ז עמ' 188 ואילך. ח"א עמ' 266 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 03 יוני 2016, 17:44

יום שישי כ"ו אייר - אה"ק: במדבר

הכיסוי וההעלם כתנאי להתעלות

בעת נסוע המחנה, מצווה התורה בפרשתנו (ד, ה-ו) שצריך שיהיה הארון מכוסה, ולא בכיסוי אחד, כי אם בשלושה כיסויים זה על גבי זה: א) "והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות". ב) "ונתנו עליו כסוי עור תחש". ג) "ופרשו בגד כליל תכלת".

והנה, בהתבונן בפרטי ציווי זה במשמעותו הרוחנית, נמצא אשר הארון מורה על התורה הקדושה ועבודת האדם את קונו בלימוד התורה וקיום מצוותי', הכיסויים מורים על המניעות והעיכובים המסתירים ומפריעים לתורה ולעבודת השי"ת (ועיין במקור הדברים שנתבאר איך שפרטי כיסויי הארון מורים על מניעות שונים בעבודת ה'), ו"בנסוע המחנה" מורה על "נסיעה" ועלי' מדרגא לדרגא בעבודת ה'.

ובדברים אלו טמונה הוראה עיקרית ועידוד נפלא לאדם העמל בעבודת הבורא:

כאשר האדם מתבונן בכך שאור נשמתו מכוסה בשלשה כיסויים שונים, ועד ב"כסוי עור תחש" המכסה לגמרי על הנשמה, עלול הוא לבוא לידי ייאוש רח"ל.

אבל האמת היא, שבשעה שהיה הארון מגולה – שאין מניעות ועיכובים על העבודה, הרי מונח הארון במקומו – שבמצב זה אין עליה ושגשוג בעבודת הבורא.

ודווקא בעת שהיה הארון מכוסהבשלושה כיסויים, הוא הוא הזמן בו "בנסוע המחנה", שמתקדמים ועולים בכל עניני קדושה. כי דווקא על ידי ההתגברות והמלחמה בכל המניעות ועיכובים, והעמל לקיים את רצון הבורא, זוכה האדם להתעלות ולהתקדם בעבודתו מסע אחר מסע, בעילוי אחר עילוי.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ח עמ' 8 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בחוקותי

ערבים זה בזה – ברכה!

בה"תוכחה" שבפרשתנו נאמר "וכשלו איש באחיו" (כו, לז). ובגמרא (שבועות לט, סע"א) דרשו כתוב זה "איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה".

והנה, ידועים דברי כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בנוגע לה'תוכחה' ש"אף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות, אבל לפי האמת אינם רק ברכות" (לקוטי תורה פרשתנו מח, א).

ועל דרך זה יש לפרש ענין זה, שזה ש"כל ישראל ערבים זה בזה" – ברכה היא, שכל אחד יכול לעזור ולהועיל לחבירו, ויש לו "ערבות" לחבירו.

והטעם ל"ערבות" זו הוא מפני ש"כל ישראל ערבים זה בזה, כלומר "מעורבים" זה בזה . . [ו]כמו האדם שיש לו ראש ורגל והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו, כך כל ישראל ביחד הם נקראים "אדם" אחד - קומה אחת" (לשון אדמו"ר הזקן נ"ע בלקו"ת בהעלותך לג, ג), ומצד ה"עירוב" בין כל ישראל, לכן שייכים כולם זה לזה, וכל אחד מישראל יכול להועיל ולעזור לחבירו.

ועזרה זו צריכה להיות בשמחה ובחפץ לב, כפירוש השלישי ב"ערבים זה בזה", מלשון "עריבות" ומתיקות (ספר השיחות ה'תש"א עמ' 144. וראה ג"כ אג"ק אדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע ח"א עמ' שפד. ח"ו עמ' מז), שלכל יהודי צריך להיות נעים ומתוק הערבות והעירוב שיש לו עם היהודי האחר.

(ע"פ אגרות קודש ח"ב עמ' שמו. ועוד)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 05 יוני 2016, 13:34

יום ראשון כ"ח אייר - אה"ק: נשא

נושאי המשכן גם במדבר

בפרשתנו כתוב אשר מנין בני לוי היה "מבן שלשים שנה ומעלה גו' תפקוד אותם" (ד, כג). ויש לבאר ההוראה מזה בעבודת האדם לקונו:

לפעמים עושה אדם חשבון צדק בנפשו, ומגיע למסקנא שהנהגתו עד אז היתה בבחינת "מדבר" ח"ו, ויכול לבוא לידי יאוש, בחשבו לעצמו, איך יוכל לשנות הנהגתו שנהג בה כבר זמן רב?

ועל זה בא ההוראה מכתוב זה:

בני לוי לא עבדו את עבודת המשכן עד היותם בני "שלושים שנה ומעלה", ובכל זאת ניתן להם הכח שמאז והלאה ייהפכו לנושאי המשכן, שעל ידי נשיאת המשכן במדבר "היו ממשיכים גילוי אלקות" (לקו"ת פרשתנו כב סע"ב) במקום של "מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון שאין בו מים" (עקב ח, טו), והענן היה הורג את הנחשים ועקרבים (ספרי בהעלותך י, לד), והפכו את המדבר למקום ישוב.

וכן הוא בכל אחד ואחד, שהרי "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו . . יהיה ה' חלקו ונחלתו . . כמו שזכה לכהנים ללוים" (ל' הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל), ואם כן, מבלי הבט על מצבו עד עכשיו, הנה באם יחליט שמכאן ולהבא "יעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו", יותן לו הכח לטהר את עצמו מכל הענינים הבלתי הרצויים שהיו בעבר בהיותו ב"מדבר", ולהמשיך "גילוי אלקות" בנפשו.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 16 ואילך)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: במדבר

הקירוב בחול תלוי בקירובו בשבת

בנוגע לאופן חניית בני ישראל במדבר כתוב בפרשתנו "איש על דגלו גו' יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד" (ב, ב). ופירש רש"י "מנגד – מרחוק מיל כו' כאלפים אמה, שיוכלו לבא בשבת". והיינו, שטעם הדבר שמחנה ישראל היה במרחק אלפיים אמה מהמשכן הוא כדי "שיוכלו לבא בשבת", ולכן גם בימות החול, כן הי' שיעור המרחק בין המחנה להמשכן.

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

אמרו חכמים "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב). והיינו, שבנוסף לקיום כל המצות דאורייתא ודרבנן, מחוייבים אנו לקיים גם את כל דברי הרשות "לשם שמים", ואשר בכל זמן ועת, גם בדברי החולין של האדם, ישמש האדם את קונו.

עלול האדם לטעון, האיך שייך הדבר? הרי רק בימי השבת והמועדים או בזמני התורה והתפילה (שהם כמו ה"שבת" בימי החול) שאז פנוי האדם מדברי חולין שייך שיהיה תוכו רצוף אהבה וחדור בעבודת השי"ת, אבל איך שייך שגם בעת עסקו בדברי הרשות, יחשוב על "שם שמים" וגם בזה יעבוד את קונו?

וזהו מה שלמדים מהמשכן - ששיעור "מרחק" מחנה ישראל מהמשכן היה תלוי ביום השבת:

מדת הקירוב והריחוק בין האדם – מחנה ישראל – להמשכן – מקום בו שורה שכינה ובו עובד האדם את קונו, תלוי בזה שביום השבת יהיה קרוב להמשכן. ובאם יהיה קרוב לה' בימי השבת והמועדים ובזמני התורה והתפילה - "יוכלו לבוא בשבת" - כבר לא יתרחק יותר גם בימי החול, כי מדריגת הקדושה שהאדם עומד בה בשבת, נמשכת ונותנת כח בעניני ימי החול, שגם הם יהיו חדורים בעבודת ה' באותו האופן והמידה כביום השבת, ותמיד יהיה קרוב אל ה'.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 7 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 06 יוני 2016, 13:24

יום שני כ"ט אייר - אה"ק: נשא

קדושה כסיבה לפרישה

בפרשתנו מדובר אודות הנזיר, אשר עליו להפריש עצמו משתיית יין ותספורת השיער, ולהגדיר ולהרחיק עצמו מטומאת מת. אבל התורה מקדימה לציווי הפרישות – "קדוש יהיה" (פרשתנו ו, ה).

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

יש והאדם משמר את עצמו מכל סרך ובדל של איסור, ומשום כך פורש גם מדברים המותרים, וכל מעייניו הם איך לפעול שלא יכשל בדבר איסור, ובדרך זו מצליח להישמר שלא לעבור ח"ו על רצונו ית'. וכמו שדרשו חז"ל "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (מו"ק ה, א. וש"נ), שאף דברים שהתירה תורה, יש מקום לאוסרם בכדי להוסיף עוד "משמרת" וביטחון לשמירת המצוות. ופרישות וסייגים אלו מצילים את האדם מחטא ועוון רח"ל.

אך יש דרך נעימה יותר, שהסיבה לנזירות ופרישות מדברים המותרים נובעת מקדושה, שכאשר האדם חש בנפשו פנימה שהוא "קדוש", הרי בדרך ממילא הוא פורש מעניינים מסוימים משום שאין זה "מתאים" אשר אדם קדוש כמותו יתעסק בדברים מעין אלו.

וכמובא בסה"ק (ראה ספר השיחות (לאדמו"ר מוהריי"צ) קיץ ה'ש"ת עמ' 140) אשר עבודת האדם כולה יכולה להיות מיוסדת על כך שמתבונן שדבר פלוני "מתאים" ליהודי לעשותו, ואילו דבר אחר "אינו מתאים" שיעשהו בן אברהם יצחק ויעקב, כי כאשר היהודי מרגיש היטב מעלתו הרי הוא מרגיש שמוכרח להתנהג בהנהגה ה"מתאימה" לצור מחצבתו. וכשם שמחפש אחר הנהגה ש"מתאימה" למעלתו, כך הוא פורש ונבדל מדברים האסורים, ולא משום שירא ומפחד מלהיכשל בהם, אלא שמרגיש שאין זה "מתאים" ליהודי קדוש.

וזהו שמקדימה תורה לציווי פרישות הנזיר "קדוש יהי'", שהדרך להישמר ולפרוש מדברים האסורים, הוא אם יקדים לזה "קדוש יהיה", וירגיש את דרגתו המרוממת, ואשר קדוש הוא ומובדל משאר האנשים סביבותיו, ואזי יבין שאין זה "מתאים" לו להיגרר ברדיפה אחר הבלי העולם.

(ע"פ תורת מנחם חמ"ד עמ' 75 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: במדבר

הכיסוי וההעלם כתנאי להתעלות

בעת נסוע המחנה, מצווה התורה בפרשתנו (ד, ה-ו) שצריך שיהיה הארון מכוסה, ולא בכיסוי אחד, כי אם בשלושה כיסויים זה על גבי זה: א) "והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות". ב) "ונתנו עליו כסוי עור תחש". ג) "ופרשו בגד כליל תכלת".

והנה, בהתבונן בפרטי ציווי זה במשמעותו הרוחנית, נמצא אשר הארון מורה על התורה הקדושה ועבודת האדם את קונו בלימוד התורה וקיום מצוותי', הכיסויים מורים על המניעות והעיכובים המסתירים ומפריעים לתורה ולעבודת השי"ת (ועיין במקור הדברים שנתבאר איך שפרטי כיסויי הארון מורים על מניעות שונים בעבודת ה'), ו"בנסוע המחנה" מורה על "נסיעה" ועליה מדרגא לדרגא בעבודת ה'.

ובדברים אלו טמונה הוראה עיקרית ועידוד נפלא לאדם העמל בעבודת הבורא:

כאשר האדם מתבונן בכך שאור נשמתו מכוסה בשלשה כיסויים שונים, ועד ב"כסוי עור תחש" המכסה לגמרי על הנשמה, עלול הוא לבוא לידי ייאוש רח"ל.

אבל האמת היא, שבשעה שהיה הארון מגולה – שאין מניעות ועיכובים על העבודה, הרי מונח הארון במקומו – שבמצב זה אין עליה ושגשוג בעבודת הבורא.

ודווקא בעת שהיה הארון מכוסה בשלושה כיסויים, הוא הוא הזמן בו "בנסוע המחנה", שמתקדמים ועולים בכל עניני קדושה. כי דווקא על ידי ההתגברות והמלחמה בכל המניעות ועיכובים, והעמל לקיים את רצון הבורא, זוכה האדם להתעלות ולהתקדם בעבודתו מסע אחר מסע, בעילוי אחר עילוי.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ח עמ' 8 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 14 יוני 2016, 19:43

יום שלישי ח' סיון - אה"ק: בהעלותך

לתבוע "למה נגרע"

בענין של פסח שני, שמדובר עליה בפרשתנו רואים אנו דבר נפלא:
לכאורה תביעתם של האנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח במועדו "למה נגרע" – תמוהה ביותר, כי ממה נפשך: אם רצונו של הקב"ה הוא שיקיימו את המצוה של קרבן פסח – בודאי יצוה הקב"ה למשה רבינו לומר להם זאת. ואם משה רבינו לא אמר להם מאומה – הרי פירוש הדבר שאינם צריכים לקיים את המצוה של קרבן פסח, וא"כ מה מקום לטענה ותביעה?!
ויש לומר הביאור בזה:
בעניני יראת שמים אמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב), ונמצא, שרצונו של הקב"ה בענינים אלו הוא שאין לאדם "לסמוך" על הקב"ה, אלא לפעול בכחות שלו. ואם מרגיש שחסר לו משהו ביראת שמים, הנה כאשר יבקש ויתפלל על זה ויראה להקב"ה את גודל תשוקתו וחפצו לענין זה, אזי ימלא הקב"ה את רצונו.
ולכן בקשו ותבעו ישראל "למה נגרע" אף שלא נצטוו ממשה רבינו, ואכן, קבל הקב"ה בקשתם, ונתחדשה מצוה בתורה, המצוה של פסח שני.
ומכאן למדים אנו הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו בענין הקשור עם תורה ומצוותיה, הנה רצון הקב"ה הוא שלא "יסמוך" על אף אחד, אפילו לא על משה רבינו, ואפילו לא על הקב"ה כביכול, אלא יצעק ויתבע את הענין, כמו שתבעו בני ישראל "למה נגרע". וכאשר יראה להקב"ה את גודל תשוקתו לזה, אזי יקבל הקב"ה את התפילה וימלא בקשתו.
ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להתפלל ולבקש על הגאולה השלימה, ואין לומר הרי הקב"ה שלח אותנו בגלות, ובמילא יש לסמוך עליו שיגאל אותנו כאשר יעלה ברצונו, אלא בנוגע לענינים כאלו, רצון הקב"ה הוא שידרשו ויתפללו שיגאל אותנו הקב"ה במהרה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון".
(ע"פ 'תורת מנחם – התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1680 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: נשא

גרשון וקהת – סור מרע ועשה טוב

פרשתנו מתחילה ב"נשא את ראש בני גרשון גם הם גו' ונשאו את יריעות המשכן" (ד, כב-כה). ויש לבאר עבודת בני גרשון ובני קהת בעבודת האדם לקונו:

בני גרשון נשאו את יריעות המשכן וכו', ובני קהת נשאו את כלי המשכן, הארון והשלחן וכו'. והנה, החילוק בין היריעות והכלים הוא, שהיריעות מקיפים ומגינים את המוקף מדברים המזיקים וכיוצא בזה, מה שאין כן הכלים, הרי יש לכל כלי פעולה מיוחדת במשכן, ועבודה שנעשית על ידו.

ובעבודת האדם, היריעות המגינים מדברים המזיקים מורים על העבודה ב"סור מרע", שבזה נזהר האדם מדברים האסורים עליו ומזיקים אותו, והכלים מורים על "עשה טוב", קיום מצוות ומעשים טובים וכיו"ב.

וזהו מה שבני גרשון נשאו את היריעות ובני קהת את כלי המשכן, כי "גרשון" הוא מלשון "גירושין" (לקו"ת פרשתנו כא, סע"א), שמורה על "סור מרע", ו"קהת" הוא מלשון "ולו יקהת עמים" (ויחי מט, י), והיינו, אסיפת וקיבוץ ענינים טובים, ומורה על "עשה טוב".

וכמו אצל מלך בשר ודם, כשרוצים לתקן לו דירה, צריך "לפנות ההיכל מכל לכלוך וטינוף כו' ואחר כך לסדר שם כלים נאים" (לקו"ת בלק ע, ג), הרי כן הוא בעבודת זיכוך עולם הזה הגשמי והעלאתו להיות מכון ומדור לשכינה, שצריך "לפנות" את העולם "מכל לכלוך וטינוף", והוא על ידי עבודת "סור מרע", ואחר כך "לסדר שם כלים נאים", שהוא על ידי עבודת "עשה טוב".

וזהו מה שגרשון נולד לפני קהת, כי סידור ה"כלים נאים" אפשרי רק אחרי ניקוי ההיכל מכל לכלוך, ולכן בתחילה צריכה להיות העבודה ב"סור מרע" ואחר כך "עשה טוב".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 19)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי זה הוא » 14 יוני 2016, 20:42

ייש"כ על הדברים.
גם אני לא גולש בכיכר השבת.
כיכר השבת האתר שהרס את העולם החרדי ואכמ"ל (הציבור מוזמן להצטרף למחאה ולקידוש השם)
זה הוא
 
הודעות: 261
הצטרף: 07 אוקטובר 2015, 14:13
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 15 יוני 2016, 14:14

יום רביעי ט' סיון - אה"ק: בהעלותך

"לזעוק ולהריע" גם "ביום שמחתכם"

בפרשתנו כתוב "כי תבואו מלחמה גו' על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות" (י, ט). ויש לבאר זה בדרכי עבודת השי"ת:
"הצר הצורר אתכם" – זהו היצר הרע, ש"אין לנו צר הצורר כמוהו" (של"ה חלק תושב"כ פרשתנו שנא, א). ו"מלחמה גו' על הצר" עיקרה בשעת התפלה ד"שעת צלותא שעת קרבא [שעת התפלה היא שעת מלחמה]" (ראה לקו"ת תצא לד, ג. ועוד), שאזי היצר מתגבר לבלבלו במחשבות זרות וכיו"ב.
ועל זה אומר הכתוב "והרעותם בחצוצרות", שפירושו "לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא . . כלומר כל דבר שייצר לכם . . זעקו עליהן והריעו" (ל' הרמב"ם ריש הל' תעניות). והיינו, שהעצה לנצח את היצר היא רגש ההכנעה והביטול כלפי הקב"ה, שירגיש האדם שרק הוא ית' ביכולתו להצילו מיצרו, ומתחנן לפניו ית' "לרחם עליו כו' על נפשו להצילה ממים הזדונים" (תניא פכ"ח), ואזי "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (פרשתנו שם).
ומזהיר הכתוב שגם "ביום שמחתכם גו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" (שם, י). שאל יחשוב האדם, שרק כשיצרו מתגבר בתוקף להלחם עמו, אזי הוא צריך לרגש ההכנעה כלפי השי"ת, אך לאחר שניצח את היצר, ואין מונע לו בעבודתו, הרי הוא יכול לעבוד את השי"ת בשמחה וטוב לבב, בלי רגש הביטול וההכנעה.
אלא גם לאחרי נצחון מלחמת היצר, כשכבר מקריב עולות ושלמים, שקרבנות מורים על קירוב להקב"ה (ראה לקו"ת ריש פ' ויקרא), הנה גם אז עליו "לתקוע בחצוצרות" ולהיות בביטול לפני ה'.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 28 ואילך)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: נשא

נושאי המשכן גם במדבר

בפרשתנו כתוב אשר מנין בני לוי היה "מבן שלשים שנה ומעלה גו' תפקוד אותם" (ד, כג). ויש לבאר ההוראה מזה בעבודת האדם לקונו:

לפעמים עושה אדם חשבון צדק בנפשו, ומגיע למסקנא שהנהגתו עד אז היתה בבחינת "מדבר" ח"ו, ויכול לבוא לידי יאוש, בחשבו לעצמו, איך יוכל לשנות הנהגתו שנהג בה כבר זמן רב?

ועל זה בא ההוראה מכתוב זה:

בני לוי לא עבדו את עבודת המשכן עד היותם בני "שלושים שנה ומעלה", ובכל זאת ניתן להם הכח שמאז והלאה ייהפכו לנושאי המשכן, שעל ידי נשיאת המשכן במדבר "היו ממשיכים גילוי אלקות" (לקו"ת פרשתנו כב סע"ב) במקום של "מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון שאין בו מים" (עקב ח, טו), והענן הי' הורג את הנחשים ועקרבים (ספרי בהעלותך י, לד), והפכו את המדבר למקום ישוב.

וכן הוא בכל אחד ואחד, שהרי "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו . . יהיה ה' חלקו ונחלתו . . כמו שזכה לכהנים ללוים" (ל' הרמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל), ואם כן, מבלי הבט על מצבו עד עכשיו, הנה באם יחליט שמכאן ולהבא "יעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו", יותן לו הכח לטהר את עצמו מכל הענינים הבלתי הרצויים שהיו בעבר בהיותו ב"מדבר", ולהמשיך "גילוי אלקות" בנפשו.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 16 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 16 יוני 2016, 19:50

יום חמישי י' סיון - אה"ק: בהעלותך

לוותר על רווח אישי ולקיים רצון הקב"ה

בפרשתנו כתוב שכאשר "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (פרשתנו י, יב), היו השבטים מסודרים בארבע מחנות, ואחרון לכולם היה מחנה דן – "ונסע דגל מחנה בני דן, מאסף לכל המחנות לצבאותם" (שם, כה). ופירשו חז"ל תיבות "מאסף לכל המחנות" "שהיה שבטו של דן . . נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו" (הובא ברש"י כאן).
ויש לבאר ענין זה שמחנה דן היה אחרון לכל המחנות, והטעם שדווקא מחנה דן היה "מאסף לכל המחנות" בעבודת האדם לקונו:
עם ישראל משול הוא לגוף שלם. ישנם כאלו שהם בבחינת "ראש", והיינו, שעבודתם היא באופן ששכלם ומוחם מלאים בידיעת הבורא ותורתו. וישנם כאלו שהם בחינת "רגל", שכמו שהרגל עבודתה אינה באופן של הבנה והשגה, ואף לא ברגשי אהבה ויראה, אלא כל מציאותה הוא לציית לרצון האדם ולהוליכו ממקום למקום מבלי להבין, כמו כן עבודתם של בחינת "רגל" היא בהכנעה ובביטול לרצון השי"ת לעשות ככל אשר יצווה מבלי להרהר ולנסות להבין הדברים בשכלם.
וזהו שמחנה דן הוא בסוף כל המחנות, משום שעבודתם היתה בפשטות ובתמימות בלא הבנה השגה, ולכך הרי הם כ"רגל" שאין בה דעת והרגש, ועבודתם היא הנמוכה ביותר, וראוי להם שיסעו בסוף וב"רגלי" המחנה.
אך דווקא מחמת עבודתם את השי"ת בבחינת "רגל" היו הם דוקא אלו ה"מאסף לכל המחנות", כי היה מורגש אצלם בפשטות שמטרת העבודה אינה להיטיב לעצמם ולחפש צרכיהם הגשמיים או אפילו הרוחניים, כי אם לקיים רצון הבורא ית"ש שאליו הם בטלים ואת עולו הם מקבלים לעשות ככל אשר יצווה, ומשכך, הרי מרצונם ובבחירתם בוחרים לעצמם מקום בסוף המחנה, בכדי להשיב אבידותיהם ושגיאותיהם של שאר המחנות. ואף שבעקבות כך מתרחקים הם ממחנה שכינה ומהמשכן, הרי מטרתם היא לא לדאוג לעצמם ולהתעלותם, כי אם לקיום רצון הבורא ית"ש – ואם רצונו ית' הוא שיתרחקו מהמשכן, ולעזור ליהודי שני, הרי הם מצייתים וממלאים רצונו ית' בקבלת עול.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 103 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: נשא

קדושה כסיבה לפרישה

בפרשתנו מדובר אודות הנזיר, אשר עליו להפריש עצמו משתיית יין ותספורת השיער, ולהגדיר ולהרחיק עצמו מטומאת מת. אבל התורה מקדימה לציווי הפרישות – "קדוש יהיה" (פרשתנו ו, ה).

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

יש והאדם משמר את עצמו מכל סרך ובדל של איסור, ומשום כך פורש גם מדברים המותרים, וכל מעייניו הם איך לפעול שלא יכשל בדבר איסור, ובדרך זו מצליח להישמר שלא לעבור ח"ו על רצונו ית'. וכמו שדרשו חז"ל "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (מו"ק ה, א. וש"נ), שאף דברים שהתירה תורה, יש מקום לאוסרם בכדי להוסיף עוד "משמרת" וביטחון לשמירת המצוות. ופרישות וסייגים אלו מצילים את האדם מחטא ועוון רח"ל.

אך יש דרך נעימה יותר, שהסיבה לנזירות ופרישות מדברים המותרים נובעת מקדושה, שכאשר האדם חש בנפשו פנימה שהוא "קדוש", הרי בדרך ממילא הוא פורש מעניינים מסוימים משום שאין זה "מתאים" אשר אדם קדוש כמותו יתעסק בדברים מעין אלו.

וכמובא בסה"ק (ראה ספר השיחות (לאדמו"ר מוהריי"צ) קיץ ה'ש"ת עמ' 140) אשר עבודת האדם כולה יכולה להיות מיוסדת על כך שמתבונן שדבר פלוני "מתאים" ליהודי לעשותו, ואילו דבר אחר "אינו מתאים" שיעשהו בן אברהם יצחק ויעקב, כי כאשר היהודי מרגיש היטב מעלתו הרי הוא מרגיש שמוכרח להתנהג בהנהגה ה"מתאימה" לצור מחצבתו. וכשם שמחפש אחר הנהגה ש"מתאימה" למעלתו, כך הוא פורש ונבדל מדברים האסורים, ולא משום שירא ומפחד מלהיכשל בהם, אלא שמרגיש שאין זה "מתאים" ליהודי קדוש.

וזהו שמקדימה תורה לציווי פרישות הנזיר "קדוש יהיה", שהדרך להישמר ולפרוש מדברים האסורים, הוא אם יקדים לזה "קדוש יהיה", וירגיש את דרגתו המרוממת, ואשר קדוש הוא ומובדל משאר האנשים סביבותיו, ואזי יבין שאין זה "מתאים" לו להיגרר ברדיפה אחר הבלי העולם.

(ע"פ תורת מנחם חמ"ד עמ' 75 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 17 יוני 2016, 15:24

יום שישי י"א סיון - אה"ק: בהעלותך

לא לאבד את ההתבטלות להקב"ה

בפרשתנו כתוב שכאשר "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (פרשתנו י, יב), היו השבטים מסודרים בארבע מחנות, ואחרון לכולם היה מחנה דן – "ונסע דגל מחנה בני דן, מאסף לכל המחנות לצבאותם" (שם, כה). ופירשו חז"ל תיבות "מאסף לכל המחנות" "שהיה שבטו של דן . . נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו" (הובא ברש"י כאן).
והנה, כפי המובן בפשטות, מה שנקבע שמחנה דן ילכו בסוף כל המחנות מורה על כך שהם הפחותים שבשבטים, אך מכך ששבט דן היו משיבים "אבידותיהם" של כל השבטים, משמע שיש בדרך עבודתם עילוי גדול כל כך שיכולים להשלים ולתקן עבודתם של שבטים אחרים.
ויש לבאר זה על פי מה שאמרו רז"ל: "איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו" (חגיגה ד, א), ונתבאר בספרים שמהות האבידה היא שמאבד "כל "מה" שנותנים לו" (ראה לקוטי תורה במדבר צא, ג. שם דברים לג, א) ש"מה" מורה על עבודת הביטול, שצריך האדם לעמול בה להכניע גאוותו ומציאותו, להיות בטל לגמרי להשי"ת. ויש מי ש"מאבד" ומפסיד ביטול זה, והרי הוא מרגיש עצמו למציאות חשובה, ונופל בגאווה.
ועל פי זה מובן מה שמחנה דן ה"נמוכים" דווקא הם אלו שמשיבים "אבידות" השבטים האחרים, כי מחנה דן עיקר עבודתם את השי"ת הייתה באופן של ביטול והכנעה וקבלת עול, שעושים כל מה שמצטווים בלא להרהר. ואחת המעלות בעבודה זו היא, שכאשר עבודת האדם "בנויה" ומבוססת על הבנה שכלית או הרגש הלב, הרי יסוד זה אינו יציב וחזק ויכולים להיות בו שינויים ח"ו, שהרי הבנתו של האדם והנחות שכלו עשויים להשתנות מזמן לזמן, ורק כאשר היסוד והבסיס לעבודה הוא "קבלת עול" פשוטה ותמימה, אזי זהו דבר שאין בו שינויים ולא שייכים בו פירכות, ועבודת האדם יציבה ואיתנה.
ולכן, שאר השבטים, על אף היותם "קרובים למשכן" ויש בעבודתם טעם לשבח של הבנה השגה והרגשה, הרי דווקא משום היותם מבינים ומרגישים בקדושה, יכול להישמט מהם ח"ו הבסיס והיסוד של קבלת עול פשוטה – "מאבד מה שנותנים לו". ו"אבידה" חשובה זו "משיבים" להם מחנה דן בעלי הביטול וקבלת עול פשוטה, שהם אלו המקרבים אותם, מעוררים בהם את ההתבטלות להשי"ת ומביאים אותם לעבודת הבורא ית"ש.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 103 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: נשא

הדרך הנכונה בחינוך ובקירוב

בפרשתנו מדובר אודות הנזיר, אשר עליו להפריש עצמו משתיית יין ותספורת השיער, ולהגדיר ולהרחיק עצמו מטומאת מת. אבל התורה מקדימה לציווי הפרישות – "קדוש יהיה" (פרשתנו ו, ה).

ויש ללמוד מכך הוראה בעבודת חינוך הבנים והבנות:

ישנה אפשרות לחנך את הילדים בתוקף ולצוותם 'עשה כך וכך' מפני שכן היא "הלכה למשה מסיני", וממילא אין לך לשאול שום קושיות, ואיני צריך ליתן לך טעם והסברה. ואמנם, ישנם זמנים שהנהגה כזאת מוכרחת היא.

אך מזה שהתורה מקדימה "קדוש יהיה" לציווי הפרישות למדנו דרך הנהגה אחר בחינוך, על ידי שמספרים לילדים על צור מחצבתם, ואשר מאז שבחר הקב"ה בישראל הרי הם עם קדוש, וממילא מתאים להתנהג באופן של "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", כי, יהודי מצד קדושתו אין לו להתנהג כגויי הארץ, ובאופן זה, אין צריך להטיל זאת על הילדים כחיוב וכהכרח, שהרי הילד מפנים ומרגיש בעצמו אשר "מתאים" להתנהג באופן נעלה, כי "קדוש" – "מתאים" לו להתנהג בהנהגה ישרה ומרוממת.

ומעין זה, כאשר מנסים לקרב יהודי לעניין של תורה ומצוותיה, הנה, במקום להעמידו על חיוב וחומרת הדברים שהוא עושה, וספק אם יושפע מכך, הרי אפשר לעורר אצלו הזיכרונות מאבות אבותיו שהיו עובדי ה' באמת, וממילא מתעורר בהכרה אשר אין מתאים לו להתנהג כשאר גויי הארץ אשר אבות אבותיהם היו מלסטמים את הבריות, שהרי הוא במצב של "קדוש יהיה", ו"מתאים" לו להתנהג בציוויי התורה לעם קדוש.

(ע"פ תורת מנחם חמ"ד עמ' 75 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 19 יוני 2016, 20:25

יום ראשון י"ג סיון - אה"ק: שלח

מה לומדים מ"ויתורו את ארץ כנען"?

בהתחלת פרשתנו הובאו דברי הקב"ה למשה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען".

והנה, הכניסה לארץ ישראל היא ענין כללי ביותר בתורה ובמצוות. כי תוכן ענין המצות הוא שכאשר יהודי מקיים מצוה מעשית הוא לוקח דבר גשמי ומכניס בו קדושה, והרי זה כאילו הוא "מכניס" את הדבר הגשמי לארץ "ישראל". וכפי שאמר כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" לאחד ששאלו האם כדאי לעלות לארץ ישראל: "מאַך דָא ארץ ישראל!" (עשה כאן ארץ ישראל), שכאשר אדם מקיים מצוות הוא לוקח את ה"ארצי" והגשמי ומביא בו אלוקות, בחינת "ארץ ישראל".

ועל פי זה יש לומר, שבציוויו של הקב"ה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" נרמז הוראה כללית בקיום המצוות:

לפני קיום מצוה, שזהו כאמור ענין הכניסה לארץ, יש "לתור" ולהתבונן במהותה של המצוה, ורק אחר כך לקיימה בפועל. וכמו שרואים בברכת המצוות, שקודם עשיית המצוה בפועל מברך האדם ואומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שמתבונן בכך שע"י קיום המצוה נעשה הוא קדוש, והוא מקיים את מה שציוה אותו הקב"ה.

ועל דרך זה בלימוד התורה: קודם הלימוד מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", והיינו, שמתבוננים במהותה של התורה שהיא "תורתו" של הקב"ה, והוא נתנה לנו כפי שהיא במעלתה העליונה "תורתו".

וזוהי הוראת "ויתורו את ארץ כנען", שלפני קיום מצוה צריך האדם "לתור" ולהתבונן בענינה ותכליתה של התורה והמצוה שבא ללמוד ולקיים.

(על פי לקוטי שיחות חי"ג עמ' 40 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהעלותך

שבעת הנרות – במנורה אחת

בהתחלת פרשתנו כתוב "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

כתוב "נר ה' נשמת אדם" (משלי ב, כז), והיינו, שהנשמה קרויה "נר". ובזה ישנם "שבעת הנרות", והיינו שנשמות ישראל מתחלקים לשבעה סוגים, שהם שבעה אופנים בעבודת השי"ת, כנגד שבעת המדות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות (לקו"ת ריש פרשתנו).

ועל זה נצטווינו שכל "שבעת הנרות" עליהם להאיר "אל מול פני המנורה". והיינו, שכל שבעת הסוגים של נשמות ישראל, צריכים להתאחד ולהתכלל ב"מנורה" אחת, שהיא ה"כלל" של שבעת הנרות.

ואופן עבודה זו היא בשתים:

על ידי שעוזרים ומסייעים לכל אחד מישראל בעזר גשמי, צדקה כפשוטה, שעל ידי זה נעשית ההתאחדות וההתכללות של כל בני ישראל, ש"מתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא ידי אחוה ושלום" (פרש"י ברכות ח, רע"א).

וגם על ידי שעוזרים ומסייעים לכל אחד מישראל בעזר רוחני, על ידי הפצת התורה, שעל ידי זה נעשית ההתאחדות וההתכללות של כל בני ישראל עם הקב"ה.

(ע"פ ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 614 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 20 יוני 2016, 19:34

יום שני י"ד סיון - אה"ק: שלח

ה"טף" שיקרים בעיני ה'

בתלונות בני ישראל והמרגלים שבפרשתנו מצינו שהדגישו את הטף, באומרם "טפנו יהיו לבז" (פרשתנו יד, ג), וכן במענה של הקב"ה מודגש דבר זה "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'" (פרשתנו יד, לא).

ולכאורה אינו מובן, מה ראו לתלות דיבתם בהדגשה על הטף דוקא?

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו, על פי מה שאמרו רז"ל (לק"ט ויגש מז, יב. וראה פסחים י, ב) בשבחו של יוסף שכלכל לחם לפי הטף – כי תינוק מפרר יותר ממה שאוכל, ומן הצורך לתת להם בריבוי כיון שמפררים.

והנה לחם ומזון הנפש – היא התורה הקדושה (ראה תניא פ"ה). ועל פי זה "טף" ש"מפרר יותר ממה שאוכל", הם אלו הקטנים בידיעת התורה, שחלק חשוב מהכוחות שלהם מושקע בענינים אחרים, וגם התורה והמצוות שלהם מעורבים לפעמים בפניות, והלימוד הוא בלי שימת לב ויגיעה הדרושה, ולכן "נתפרר" ונשכח התורה שלומדים יותר ממה "שנאכל" ונקלט אצלם בפנימיות.

וזאת היתה תלונת המרגלים שחששו שאם יכנסו לארץ ויתעסקו בחרישה וזריעה וכיו"ב – תהיה אצלם עבודת הארץ ומלאכתה קבע ותורתם עראי, ובמילא תהיה דעתם קטנה – טף – ויהיו לבז.

ועל זה היה המענה "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ", שאדרבה, דווקא ה"טף" – אלו שאוחזים עדיין בתחילתם לימודם, ובכלל, אלה שחלק חשוב ביום עוסקים בענינים גשמיים, ואף על פי כן קובעים עתים בתורה ומקיימים מצות בהידור – הם אלו שיקרים בעיני ה'. ואדרבה, גדלה מעלתם גם על דור המדבר, שהרי להם לא היו מניעות ועיכובים ועסקו בעבודת ה' כל היום. אך אלו שנכנסו לארץ, ולמרות כל הבלבולים והניסיונות הרי הם מתגברים עליהם הנה גדלה מעלתם עוד יותר.

(ע"פ אגרות קודש חכ"ז עמ' קעא ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהעלותך

שתאיר שלהבת התורה גם אם המדליק לא נמצא

בתחילת פרשתנו נאמר "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". ופירש רש"י "צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

כתוב "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז), שנשמתו של יהודי משולה היא לנר. ו"נר" זה יש להאירו ב"נר מצוה ותורה אור" (שם ו, כג) – באור התורה והמצווה. וזוהי עבודתם של כל ישראל שהם "ממלכת כהנים" – "בהעלותך את הנרות", להדליק או להוסיף אור בכל "נר ה' נשמת אדם" שאתו הוא בא במגע, להאירו באור התורה והמצוות (ראה בזה בלקוטי תורה (לאדמו"ר הזקן נ"ע) ריש פרשתנו).

ובזה עצמו, שלימות עבודה זו היא כאשר "תהא שלהבת עולה מאליה":

ההשפעה האמיתית והמושלמת על עוד יהודי להדליקו באור התורה והמצוות היא דווקא כאשר השני נעשה בבחינת "שלהבת עולה מאליה", שגם כאשר המקרב והמדליק עוזב לדרכו, הרי השני ממשיך להאיר מעצמו.

ואין האדם יכול לומר, הרי כבר נתקרב השני קצת לתורה ולמצוות, ובכך כבר יצאתי ידי חובתי, אלא על האדם לדעת, שאין לו לזוז מהשני עד שרואה שהשני רכש מספיק ידיעות ביהדות ובתורה ומצוות, עד שהשלהבת "עולה מאליה", באופן שגם אם הוא יהיה במקום רחוק ממנו בקצוי תבל, עדיין יאיר השני מעצמו ב"נר מצוה ותורה אור".

(ע"פ ספר השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 523 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 21 יוני 2016, 13:49

יום שלישי ט"ו סיון - אה"ק: שלח

עונשים מהשי"ת – כדי להעלות ולזכך

בפרשתנו מדובר אודות שכאשר אמר הקב"ה למשה גזירת "אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו" (יד, יב), ענה משה "ושמעו מצרים גו' והמתה את העם הזה גו' ואמרו הגוים גו' מבלתי יכולת ה׳ להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (יד, יג ואילך).

ולכאורה דבר זה תמוה ביותר, שהרי המדובר הוא על הריגת שישים ריבוא ישראל, והאם לא מצא משה רבינו כל טענה אחרת מלבד "ושמעו מצרים"?

ויש לומר הביאור בזה, על פי מה שמצינו שלשון הכתוב על גזירת הקב"ה הוא "וישחטם במדבר".

והנה, שחיטה עניינו הכשרת הבהמה למאכל אדם, ולא רציחת הבהמה בלבד. וכן מצינו בנסיון העקידה שהליכת אברהם "לשחוט את בנו" לא היה להרוג אותו ח"ו אלא כדי ל"והעלהו שם לעולם" להעלותו ולהקדישו כעולה לה', וכן מצינו בעוד מקומות.

וזהו שגם כאן לשון הכתוב הוא "וישחטם במדבר" להשמיענו, שלא היה גזירה זו כדי להמית את ישראל בלבד ר"ל, כי אם על מנת לזככם ולכפר עוונם, ולהעלותם לחיי העולם הבא.

ולכן לא טען משה רבינו להשי"ת על עצם כליית עם ישראל, כיון שגזירה זו היתה כדי להעלותם לדרגה גבוהה יותר, וטענתו היתה רק שהזיכוך באופן זה יביא לחוסר אמונה אצל המצריים, שיאמרו "מבלתי יכולת ה'".

(על פי לקוטי שיחות חכ״ג עמ׳ 96 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהעלותך

לתבוע "למה נגרע"

בענין של פסח שני, שמדובר עליה בפרשתנו רואים אנו דבר נפלא:

לכאורה תביעתם של האנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח במועדו "למה נגרע" – תמוהה ביותר, כי ממה נפשך: אם רצונו של הקב"ה הוא שיקיימו את המצוה של קרבן פסח – בודאי יצוה הקב"ה למשה רבינו לומר להם זאת. ואם משה רבינו לא אמר להם מאומה – הרי פירוש הדבר שאינם צריכים לקיים את המצוה של קרבן פסח, וא"כ מה מקום לטענה ותביעה?!

ויש לומר הביאור בזה:

בעניני יראת שמים אמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב), ונמצא, שרצונו של הקב"ה בענינים אלו הוא שאין לאדם "לסמוך" על הקב"ה, אלא לפעול בכוחות שלו. ואם מרגיש שחסר לו משהו ביראת שמים, הנה כאשר יבקש ויתפלל על זה ויראה להקב"ה את גודל תשוקתו וחפצו לענין זה, אזי ימלא הקב"ה את רצונו.

ולכן בקשו ותבעו ישראל "למה נגרע" אף שלא נצטוו ממשה רבינו, ואכן, קבל הקב"ה בקשתם, ונתחדשה מצוה בתורה, המצוה של פסח שני.

ומכאן למדים אנו הוראה נפלאה – שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו משהו בענין הקשור עם תורה ומצוותי', הנה רצון הקב"ה הוא שלא "יסמוך" על אף אחד, אפילו לא על משה רבינו, ואפילו לא על הקב"ה כביכול, אלא יצעק ויתבע את הענין, כמו שתבעו בני ישראל "למה נגרע". וכאשר יראה להקב"ה את גודל תשוקתו לזה, אזי יקבל הקב"ה את התפילה וימלא בקשתו.

ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להתפלל ולבקש על הגאולה השלימה, ואין לומר הרי הקב"ה שלח אותנו בגלות, ובמילא יש לסמוך עליו שיגאל אותנו כאשר יעלה ברצונו, אלא בנוגע לענינים כאלו, רצון הקב"ה הוא שידרשו ויתפללו שיגאל אותנו הקב"ה במהרה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

(ע"פ 'תורת מנחם – התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1680 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 22 יוני 2016, 19:10

יום רביעי ט"ז סיון - אה"ק: שלח

מדוע התפלל משה על יהושע בלבד?

בפרשתנו מסופר שקודם שילוח המרגלים לארץ ישראל "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (יג, טז). ומפרש רש"י "התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

ולכאורה צריך ביאור: הרי 'באותה שעה כשרים היו' (רש"י שם, ג), וכמובן בפשטות, באם לא היו כשרים לא היה משה שולחם, ואם כן, מדוע הוצרך להציל את יהושע מעצתם? ואם מאיזה סיבה היה צורך בתפילה, מדוע התפלל רק על יהושע ולא על שאר המרגלים?

ויש לומר הביאור בזה:

ידוע ביאור כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בנוגע להמרגלים, שהטעם לזה שרצו המרגלים לישאר במדבר הוא כי רצונם היה לעסוק כל היום בעבודה רוחנית כמו שהורגלו במדבר, ולא רצו ליכנס לארץ ישראל שאז יצטרכו לזרוע את שדותיהם ולהתעסק גם בעבודה גשמית, שינתק אותם מעבודתם הרוחנית (לקו"ת ריש פרשתנו, ועוד).

ואכן, ייתכן שמצד דרגתם, ש"כשרים היו" היה זה טוב עבורם לישאר במדבר ולהתעסק ברוחניות בלבד, וכמו שמצינו צדיקים שלא היה להם עסק עם גשמיות העולם, וכמאמר רבי שמעון בר יוחאי "אפשר אדם חורש וזורע תורה מה תהא עליה כו'" (ברכות לה, ב), וכן מצינו בעוד צדיקים (עיין לקו"ת ויקרא יח, א).

אך אופן עבודה זו לא יתכן בצדיק שתפקידו להיות רועה ישראל, כי מהותו של רועה ישראל הוא שאינו דואג למעלתו הפרטית, אלא מניח עצמו על הצד ומתחשב בצורך הכללי של עם ישראל.

וזהו שהתפלל משה על יהושע דווקא, שמכיון שעתיד הוא למלאות את מקום משה כרועה ישראל, הרי עבורו אין מקום ל"עצת מרגלים" שלא להתעסק עם גשמיות העולם, אלא מנהיג ישראל צריך הוא להתחשב בצורך הכללי של עם ישראל, שעליהם להיכנס לארץ ישראל, ולעסוק עם הגשמיות, ולהעלותה להיות מקום דירה לו ית'.

(על פי לקוטי שיחות ח"ב עמ׳ 320 ואילך)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהעלותך

"לזעוק ולהריע" גם "ביום שמחתחם"

בפרשתנו כתוב "כי תבואו מלחמה גו' על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות" (י, ט). ויש לבאר זה בדרכי עבודת השי"ת:

"הצר הצורר אתכם" – זהו היצר הרע, ש"אין לנו צר הצורר כמוהו" (של"ה חלק תושב"כ פרשתנו שנא, א). ו"מלחמה גו' על הצר" עיקרה בשעת התפלה ד"שעת צלותא שעת קרבא [שעת התפלה היא שעת מלחמה]" (ראה לקו"ת תצא לד, ג. ועוד), שאזי היצר מתגבר לבלבלו במחשבות זרות וכיו"ב.

ועל זה אומר הכתוב "והרעותם בחצוצרות", שפירושו "לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא . . כלומר כל דבר שייצר לכם . . זעקו עליהן והריעו" (ל' הרמב"ם ריש הל' תעניות). והיינו, שהעצה לנצח את היצר היא רגש ההכנעה והביטול כלפי הקב"ה, שירגיש האדם שרק הוא ית' ביכולתו להצילו מיצרו, ומתחנן לפניו ית' "לרחם עליו כו' על נפשו להצילה ממים הזדונים" (תניא פכ"ח), ואזי "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (פרשתנו שם).

ומזהיר הכתוב שגם "ביום שמחתכם גו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" (שם, י). שאל יחשוב האדם, שרק כשיצרו מתגבר בתוקף להלחם עמו, אזי הוא צריך לרגש ההכנעה כלפי השי"ת, אך לאחר שניצח את היצר, ואין מונע לו בעבודתו, הרי הוא יכול לעבוד את השי"ת בשמחה וטוב לבב, בלי רגש הביטול וההכנעה.

אלא גם לאחרי נצחון מלחמת היצר, כשכבר מקריב עולות ושלמים, שקרבנות מורים על קירוב להקב"ה (ראה לקו"ת ריש פ' ויקרא), הנה גם אז עליו "לתקוע בחצוצרות" ולהיות בביטול לפני ה'.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 28 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 23 יוני 2016, 19:47

יום חמישי י"ז סיון - אה"ק: שלח

מדוע שיעור הנחתום קטן משיעור הבעל הבית?

בנוגע לשיעור מצות חלה הכתוב בפרשתנו, כותב רש"י "חכמים נתנו שיעור לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה" (טו, כ). ויש לבאר החילוק בין שיעור חלה לבעה"ב לשיעור הנחתום:

בנוגע לענין ה"חלה" מבואר שתוכן מצוות חלה הוא ההכרה בזה שלא יגיעת האדם ועבודתו מביאה לו את התבואה, כי אם הקב"ה לבדו הביא לו את הברכה, ובמילא אין התבואה והעיסה שייכים לו, אלא להקב"ה. ולכן הוא נותן את "ראשית עריסותיכם" – "תרומה לה'", להראות שבאמת שייכת העיסה להקב"ה (ראה בזה בלקו"ש חי"ח עמ' 183 ואילך, וש"נ).

והנה, מבואר בספרים, אשר בעל עסק רואה את ההשגחה העליונה יותר מבעל תורה, כי בעל עסק צריך לעשות פעולות שונות כדי להרוויח מעסקו, והצלחתו תלויה בתנאי המקום והזמן, עליית וירידת השערים וכו'. ובכל זה רואים לעתים תכופות בגלוי שמסבב הסיבות ית' הוא זה שגרם להצלחתו במסחר. אך הבעל תורה, שמקבל בדרך כלל את פרנסתו הקצובה מן המוכן, אין הוא רואה השגחה זו בגלוי כל כך.

ועל פי זה יש לבאר חילוק שיעור החלה בין הבעה"ב להנחתום:

האופה את העיסה בבית אינה מודע בדרך כלל לפרטי הדבר, איך הרוויחו את הכסף לקנות את העיסה, אלא מקבל הוא את הדבר מוכן לאפיה, ובמילא אין הוא מרגיש כל כך איך שהעיסה קשורה ותלוייה בברכת הקב"ה. ולכן עליו לתת שיעור גדול "א' מכ"ד", כי אצלו נדרש זהירות גדולה יותר שלא לשכוח שהכל בא מאת הקב"ה.

אך הנחתום, שהוא בעל עסק, ואופה את העיסה לפרנסתו באופן הבא על ידי מסחר עם כל התנאים הנ"ל, הרי הוא רואה בעסקו כבר שההצלחה תלויה בהקב"ה השולח לו את פרנסתו, ולכן אצלו מספיק "א' ממ"ח", כי גם שיעור זה משמרו מהטעות שהצלחתו תלויה רק בו.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 185 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהעלותך

לוותר על רווח אישי ולקיים רצון הקב"ה

בפרשתנו כתוב שכאשר "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (פרשתנו י, יב), היו השבטים מסודרים בארבע מחנות, ואחרון לכולם היה מחנה דן – "ונסע דגל מחנה בני דן, מאסף לכל המחנות לצבאותם" (שם, כה). ופירשו חז"ל תיבות "מאסף לכל המחנות" "שהי' שבטו של דן . . נוסע באחרונה, וכל מי שהי' מאבד דבר היה מחזירו לו" (הובא ברש"י כאן).

ויש לבאר ענין זה שמחנה דן הי' אחרון לכל המחנות, והטעם שדווקא מחנה דן היה "מאסף לכל המחנות" בעבודת האדם לקונו:

עם ישראל משול הוא לגוף שלם. ישנם כאלו שהם בבחינת "ראש", והיינו, שעבודתם היא באופן ששכלם ומוחם מלאים בידיעת הבורא ותורתו. וישנם כאלו שהם בחינת "רגל", שכמו שהרגל עבודתה אינה באופן של הבנה והשגה, ואף לא ברגשי אהבה ויראה, אלא כל מציאותה הוא לציית לרצון האדם ולהוליכו ממקום למקום מבלי להבין, כמו כן עבודתם של בחינת "רגל" היא בהכנעה ובביטול לרצון השי"ת לעשות ככל אשר יצווה מבלי להרהר ולנסות להבין הדברים בשכלם.

וזהו שמחנה דן הוא בסוף כל המחנות, משום שעבודתם היתה בפשטות ובתמימות בלא הבנה השגה, ולכך הרי הם כ"רגל" שאין בה דעת והרגש, ועבודתם היא הנמוכה ביותר, וראוי להם שיסעו בסוף וב"רגלי" המחנה.

אך דווקא מחמת עבודתם את השי"ת בבחינת "רגל" היו הם דוקא אלו ה"מאסף לכל המחנות", כי היה מורגש אצלם בפשטות שמטרת העבודה אינה להיטיב לעצמם ולחפש צרכיהם הגשמיים או אפילו הרוחניים, כי אם לקיים רצון הבורא ית"ש שאליו הם בטלים ואת עולו הם מקבלים לעשות ככל אשר יצווה, ומשכך, הרי מרצונם ובבחירתם בוחרים לעצמם מקום בסוף המחנה, בכדי להשיב אבידותיהם ושגיאותיהם של שאר המחנות. ואף שבעקבות כך מתרחקים הם ממחנה שכינה ומהמשכן, הרי מטרתם היא לא לדאוג לעצמם ולהתעלותם, כי אם לקיום רצון הבורא ית"ש – ואם רצונו ית' הוא שיתרחקו מהמשכן, ולעזור ליהודי שני, הרי הם מצייתים וממלאים רצונו ית' בקבלת עול.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 103 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 25 יוני 2016, 22:31

יום שישי י"ח סיון - אה"ק: שלח

זכותן ו"גנותן של ישראל"

בפרשתנו מובא סיפור המקושש "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (טו, לב), ומפרש רש"י "בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה".

ויש ללמוד מזה הוראה נפלאה בעבודת האדם לקונו:

הרי בזמן ההוא היו ריבוי אנשים בבני ישראל, ועד למשה ואהרן עם שבעים הזקנים וכו', ומכל מקום חילול השבת שנעשה על ידי אדם אחד בלבד נחשב ל"גנותן של ישראל" כולם!

והטעם לזה הוא כי תפקידם של כל אחד מישראל הוא לוודאות שלא יהיה יהודי שיכול לבוא לידי דבר בלתי רצוי, ולכן חטא של יהודי אחד בלבד נחשב ל"גנותן של ישראל", כל העם כולו, כי מזה ראיה שלא פעלו מספיק בדבר זה.

ואם במדת פורעניות הדברים אמורים, הנה כל שכן וקל וחומר שכן הוא במדה טובה, שהרי "מדה טובה מרובה ממדת פורעניות" (סוטה יא, א), שכאשר יהודי אחד עושה דבר טוב, הרי זה מביא כבוד וזכות לכל ישראל כולם.

וכמו שכאשר האדם אינו עושה כל שביכלתו שלא יחטא חבירו הרי זה נחשב לגנותו שלו, כן הוא גם במדה טובה, שכאשר עוזרים ליהודי אחר לעשות איזה דבר טוב, הרי זה מוסיף יוקר וכבוד וזכות גם אליו, ומוסיף בזכותן של כל ישראל.

(ע"פ שיחות קודש תשמ"א ח"ג עמ' 733 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בהעלותך

לא לאבד את ההתבטלות להקב"ה

בפרשתנו כתוב שכאשר "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני" (פרשתנו י, יב), היו השבטים מסודרים בארבע מחנות, ואחרון לכולם היה מחנה דן – "ונסע דגל מחנה בני דן, מאסף לכל המחנות לצבאותם" (שם, כה). ופירשו חז"ל תיבות "מאסף לכל המחנות" "שהיה שבטו של דן . . נוסע באחרונה, וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו" (הובא ברש"י כאן).

והנה, כפי המובן בפשטות, מה שנקבע שמחנה דן ילכו בסוף כל המחנות מורה על כך שהם הפחותים שבשבטים, אך מכך ששבט דן היו משיבים "אבידותיהם" של כל השבטים, משמע שיש בדרך עבודתם עילוי גדול כל כך שיכולים להשלים ולתקן עבודתם של שבטים אחרים.

ויש לבאר זה על פי מה שאמרו רז"ל: "איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו" (חגיגה ד, א), ונתבאר בספרים שמהות האבידה היא שמאבד "כל "מה" שנותנים לו" (ראה לקוטי תורה במדבר צא, ג. שם דברים לג, א) ש"מה" מורה על עבודת הביטול, שצריך האדם לעמול בה להכניע גאוותו ומציאותו, להיות בטל לגמרי להשי"ת. ויש מי ש"מאבד" ומפסיד ביטול זה, והרי הוא מרגיש עצמו למציאות חשובה, ונופל בגאווה.

ועל פי זה מובן מה שמחנה דן ה"נמוכים" דווקא הם אלו שמשיבים "אבידות" השבטים האחרים, כי מחנה דן עיקר עבודתם את השי"ת הייתה באופן של ביטול והכנעה וקבלת עול, שעושים כל מה שמצטווים בלא להרהר. ואחת המעלות בעבודה זו היא, שכאשר עבודת האדם "בנויה" ומבוססת על הבנה שכלית או הרגש הלב, הרי יסוד זה אינו יציב וחזק ויכולים להיות בו שינויים ח"ו, שהרי הבנתו של האדם והנחות שכלו עשויים להשתנות מזמן לזמן, ורק כאשר היסוד והבסיס לעבודה הוא "קבלת עול" פשוטה ותמימה, אזי זהו דבר שאין בו שינויים ולא שייכים בו פירכות, ועבודת האדם יציבה ואיתנה.

ולכן, שאר השבטים, על אף היותם "קרובים למשכן" ויש בעבודתם טעם לשבח של הבנה השגה והרגשה, הרי דווקא משום היותם מבינים ומרגישים בקדושה, יכול להישמט מהם ח"ו הבסיס והיסוד של קבלת עול פשוטה – "מאבד מה שנותנים לו". ו"אבידה" חשובה זו "משיבים" להם מחנה דן בעלי הביטול וקבלת עול פשוטה, שהם אלו המקרבים אותם, מעוררים בהם את ההתבטלות להשי"ת ומביאים אותם לעבודת הבורא ית"ש.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"א עמ' 103 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 26 יוני 2016, 12:53

יום ראשון כ' סיון - אה"ק: קורח

מצוות המאירות את העולם

על טענת קורח שבפרשתנו מצינו שענה משה "בוקר ויודע ה' את אשר לו" (טז, ה). יש לבאר על דרך החסידות שב"בוקר ויודע ה'" ענה משה וביטל טענתם של קורח ועדתו:

טענת קורח היתה "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". והיינו, שלמרות שגם קורח ידע גודל מעלת משה רבינו בידיעת התורה והשגות רוחניות, מ"מ טען שאין על משה להתנשאות על "קהל ה'", כי "המעשה הוא העיקר" (אבות פ"א מי"ז), ובנוגע לקיום המצוות במעשה ובפועל הרי כל ישראל שווים, ואין חילוק בין אופן קיום מצוה על ידי משה רבינו לאופן קיומו על ידי הפשוט בישראל. ולכן אין מעלותיו הרוחניים של משה רבינו טעם להתנשאות על קהל ה', כי העיקר הוא המעשה, ובזה שווה הוא לכל ישראל.

ועל זה ענה משה "בוקר ויודע ה'":

ענין המצוות הוא להוסיף אור בעולם, ובשעה שחסרה הכוונה הנכונה בעת קיום המצוות, הרי לא זו בלבד שיכול להיות שהמצוות לא "יאירו" את העולם, אלא מצוות אלו יכולים להגביר את החושך הרוחני בעולם. וכנראה במוחש, שלפעמים אדם מקיים מצוות והמצוות מוסיפים לו גאווה, ועד שאפשר שיקיימו מצוה רק כדי לרמות אנשים, כמובא בתוס' (תוד"ה כאלישע – שבת מט, א) על "אותן שעושין מחמת מרד" – "שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם".

וזהו מה שענה משה, שלמרות ש"המעשה הוא העיקר", מ"מ קיום המצוות צריך להיות באופן של "בוקר", שיוסיפו המצוות אור רוחני בעולם, וזה נעשה רק על ידי שמקיים האדם את המצוות עם הכוונה הנכונה. ולכן אין טענת "מדוע תתנשאו" נכונה, כי גם בקיום המצוות ישנה מעלה עצומה למשה רבינו, שמצד השגותיו הרוחניות, הרי מצוותיו "מאירים" את העולם באופן נעלה מאוד, שלא בערך משאר העם.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1048 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: שלח

מה לומדים מ"ויתורו את ארץ כנען"?

בהתחלת פרשתנו הובאו דברי הקב"ה למשה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען".

והנה, הכניסה לארץ ישראל היא ענין כללי ביותר בתורה ובמצוות. כי תוכן ענין המצות הוא שכאשר יהודי מקיים מצוה מעשית הוא לוקח דבר גשמי ומכניס בו קדושה, והרי זה כאילו הוא "מכניס" את הדבר הגשמי לארץ "ישראל". וכפי שאמר כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" לאחד ששאלו האם כדאי לעלות לארץ ישראל: "מאַך דָא ארץ ישראל!" (עשה כאן ארץ ישראל), שכאשר אדם מקיים מצוות הוא לוקח את ה"ארצי" והגשמי ומביא בו אלוקות, בחינת "ארץ ישראל".

ועל פי זה יש לומר, שבציוויו של הקב"ה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" נרמז הוראה כללית בקיום המצוות:

לפני קיום מצוה, שזהו כאמור ענין הכניסה לארץ, יש "לתור" ולהתבונן במהותה של המצוה, ורק אחר כך לקיימה בפועל. וכמו שרואים בברכת המצוות, שקודם עשיית המצוה בפועל מברך האדם ואומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שמתבונן בכך שע"י קיום המצוה נעשה הוא קדוש, והוא מקיים את מה שציוה אותו הקב"ה.

ועל דרך זה בלימוד התורה: קודם הלימוד מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", והיינו, שמתבוננים במהותה של התורה שהיא "תורתו" של הקב"ה, והוא נתנה לנו כפי שהיא במעלתה העליונה "תורתו".

וזוהי הוראת "ויתורו את ארץ כנען", שלפני קיום מצוה צריך האדם "לתור" ולהתבונן בענינה ותכליתה של התורה והמצוה שבא ללמוד ולקיים.

(על פי לקוטי שיחות חי"ג עמ' 40 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 27 יוני 2016, 19:29

יום שני כ"א סיון - אה"ק: קורח

המזוזה – ששומרת על מי שהוא "מלא ספרים"

נאמר במדרש (במדבר רבה יח, ג. ובכ"מ) שאחד מהדברים ששאל קורח את משה היה "בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה" וענה לו משה "חייב במזוזה".

ויש לבאר את הדברים בעבודת האדם לקונו:

מי שהוא בעל תורה ו"מלא ספרים" עלול לחשוב שאדם שלם הוא ואינו צריך להתעסק גם עם רגשותיו, עם אהבתו ויראתו וכיו"ב.

אך מתשובת משה לומדים, שגם "בית שמלא ספרים" חייב במזוזה:

במזוזה ישנן ב' הפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע", שבפרשת "שמע" נאמר "ואהבת", ופרשת "והיה אם שמוע" ענינה יראה (כמבואר בספרי חסידות).

וכשם שהמזוזה שומרת על הבית וכל אשר בתוכו, כמו כן ב"בית שמלא ספרים", שיש בו תורה ‑ הנה אם אין בו אהבה ויראה אזי חסר בענין התורה, כיון ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" (תקו"ז ת"י (כה, ב)). וכמאמר חז"ל באבות (פ"ג מ"ט) שרק אם "יראתו קודמת לחכמתו ‑ חכמתו מתקיימת", ו"כל האומר אין לו אלא תורה כו' אפילו תורה אין לו" (יבמות קט, ב).

וזהו "בית שמלא ספרים חייב במזוזה", היינו, שהאהבה ויראה שומרים על התורה, שתהיה כראוי.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 329)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: שלח

ה"טף" שיקרים בעיני ה'

בתלונות בני ישראל והמרגלים שבפרשתנו מצינו שהדגישו את הטף, באומרם "טפנו יהיו לבז" (פרשתנו יד, ג), וכן במענה של הקב"ה מודגש דבר זה "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיו והבאתי אותם וידעו את הארץ גו'" (פרשתנו יד, לא).

ולכאורה אינו מובן, מה ראו לתלות דיבתם בהדגשה על הטף דוקא?

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו, על פי מה שאמרו רז"ל (לק"ט ויגש מז, יב. וראה פסחים י, ב) בשבחו של יוסף שכלכל לחם לפי הטף – כי תינוק מפרר יותר ממה שאוכל, ומן הצורך לתת להם בריבוי כיון שמפררים.

והנה לחם ומזון הנפש – היא התורה הקדושה (ראה תניא פ"ה). ועל פי זה "טף" ש"מפרר יותר ממה שאוכל", הם אלו הקטנים בידיעת התורה, שחלק חשוב מהכוחות שלהם מושקע בענינים אחרים, וגם התורה והמצוות שלהם מעורבים לפעמים בפניות, והלימוד הוא בלי שימת לב ויגיעה הדרושה, ולכן "נתפרר" ונשכח התורה שלומדים יותר ממה "שנאכל" ונקלט אצלם בפנימיות.

וזאת היתה תלונת המרגלים שחששו שאם יכנסו לארץ ויתעסקו בחרישה וזריעה וכיו"ב – תהיה אצלם עבודת הארץ ומלאכתה קבע ותורתם עראי, ובמילא תהי' דעתם קטנה – טף – ויהיו לבז.

ועל זה היה המענה "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיו והבאתי אותם וידעו את הארץ", שאדרבה, דווקא ה"טף" – אלו שאוחזים עדיין בתחילתם לימודם, ובכלל, אלה שחלק חשוב ביום עוסקים בענינים גשמיים, ואף על פי כן קובעים עתים בתורה ומקיימים מצות בהידור – הם אלו שיקרים בעיני ה'. ואדרבה, גדלה מעלתם גם על דור המדבר, שהרי להם לא היו מניעות ועיכובים ועסקו בעבודת ה' כל היום. אך אלו שנכנסו לארץ, ולמרות כל הבלבולים והניסיונות הרי הם מתגברים עליהם הנה גדלה מעלתם עוד יותר.

(ע"פ אגרות קודש חכ"ז עמ' קעא ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 28 יוני 2016, 20:22

יום שלישי כ"ב סיון - אה"ק: קורח

"ראשית" היום – "יתנו לה'"

בפרשתנו נאמרו כמה ממתנות כהונה, שמהותן היא שהראשית והמובחר שבכל ענייני האדם, הנה "ראשיתם גו' יתנו לה'" (פרשתנו יח, יב). וזה שהאדם נותנם לכהן הוא מפני שהכהנים אינם מתעסקים בענינים גשמיים אלא "אני חלקך ונחלתך" (שם, כ), ולכן נחשבת הנתינה לכהן לנתינה להקב"ה.

ומזה יש ללמוד בעבודת האדם לקונו:

גם בזמן הזה צריכה להיות העניין של נתינה להקב"ה, ובכל נתינה כזו יש לראות שתהיה הנתינה מהיפה והמובחר. ולא מחפציו הגשמיים בלבד צריך ליתן ה"ראשית" שבהם לעבודת ה', אלא גם מהזמן שברשותו של האדם צריך שייתן ראשיתו וחלבו להשי"ת.

שהרי, במשך היום עוסק האדם ב"עובדין דחול" ועמל לפרנסתו, ורק חלק מהזמן הוא עוסק בלימוד התורה וקיום מצוותיה, אך זאת עליו לידע שמכיוון שהעיקר הוא התורה והתפילה, הרי "כל חלב לה'", וצריך שראשית היום יהיה מוקדש לעבודתו ית'.

וכמובא בספרים (ספר המאמרים קונטרסים לאדמו"ר מוהריי"צ קכח, א. קסה, א) שהדבר מרומז בכתוב (שלח טו, ח) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" גו', "דתיכף ומיד בקום האדם מעריסתו, יתנו לה' תרומה", שכאשר ניעור האדם משנתו הרי זה הזמן הרגוע ביותר במשך היום כולו, ואם כן יש ליתן "ראשית" זו ו"חלב" משובח זה ל"כהן" – לנפש האלוקית ועבודת ה'.

ועל כן, מיד בתחילת היום מתפלל, וממשיך "מבית הכנסת לבית המדרש" (ברכות ומו"ק בסופן) ללמוד תורה, ורק לאחר מכן יכול לאכול פת שחרית ולעסוק בדברי הרשות וצרכי הפרנסה.

והנהגה זו ליתן את ה"חלב" והעיקר שביום להשי"ת, נובעת מהנחה והבנה ישרה, אשר גם כשברוב היום עוסק בדברי הרשות, מכל מקום אותו מיעוט זמן שעוסק בעבודת ה' הוא העיקרי, וענייני הרשות הם טפלים לו ותכליתם לאפשר לו לעבוד את ה', וממילא פשוט אשר חלק הזמן הניתן לעבודתו ית' צריך להיות המשובח והמובחר ביותר, שהרי זהו עיקר היום!

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 326 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: שלח

עונשים מהשי"ת – כדי להעלות ולזכך

בפרשתנו מדובר אודות שכאשר אמר הקב"ה למשה גזירת "אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו" (יד, יב), ענה משה "ושמעו מצרים גו' והמתה את העם הזה גו' ואמרו הגוים גו' מבלתי יכולת ה׳ להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (יד, יג ואילך).

ולכאורה דבר זה תמוה ביותר, שהרי המדובר הוא על הריגת שישים ריבוא ישראל, והאם לא מצא משה רבינו כל טענה אחרת מלבד "ושמעו מצרים"?

ויש לומר הביאור בזה, על פי מה שמצינו שלשון הכתוב על גזירת הקב"ה הוא "וישחטם במדבר".

והנה, שחיטה עניינו הכשרת הבהמה למאכל אדם, ולא רציחת הבהמה בלבד. וכן מצינו בנסיון העקידה שהליכת אברהם "לשחוט את בנו" לא הי' להרוג אותו ח"ו אלא כדי ל"והעלהו שם לעולם" להעלותו ולהקדישו כעולה לה', וכן מצינו בעוד מקומות.

וזהו שגם כאן לשון הכתוב הוא "וישחטם במדבר" להשמיענו, שלא הי' גזירה זו כדי להמית את ישראל בלבד ר"ל, כי אם על מנת לזככם ולכפר עוונם, ולהעלותם לחיי העולם הבא.

ולכן לא טען משה רבינו להשי"ת על עצם כליית עם ישראל, כיון שגזירה זו היתה כדי להעלותם לדרגה גבוהה יותר, וטענתו היתה רק שהזיכוך באופן זה יביא לחוסר אמונה אצל המצריים, שיאמרו "מבלתי יכולת ה'".

(על פי לקוטי שיחות חכ״ג עמ׳ 96 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 29 יוני 2016, 19:48

יום רביעי כ"ג סיון - אה"ק: קורח

מחשבה טובה הפועלת על השני

בפרשתנו נאמר "ונחשב לכם תרומתכם גו'" (יח, כז). ומכתוב זה למדים דין מיוחד, שידיעת ומחשבת האדם יכולה לפעול על דבר שמחוץ ממנו. וכמו שכתב הרמב"ם "הפריש תרומה במחשבתו, ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זו תרומה, שנאמר, ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה בלבד תהיה תרומה" (הל' תרומות פ"ד הט"ז).

ומזה אפשר ללמוד גודל ערך ידיעת ומחשבת האדם:

הן בצד הלא טוב, עד כמה צריכים להיות זהיר ממחשבה בלתי טובה, כי נוסף על חומר הדבר מצד עצמו הרי זה מזיק גם לעולם סביבו (ראה זכרי' ז, י. ח, יז).

ו"מרובה מדה טובה ממדת פורענות", שמזה יש ללמוד גודל העילוי והצורך במחשבה טובה, לחשוב בטובת הזולת, כי נוסף על העזרה במעשה בפועל או בדיבור, הרי גם מחשבה מועלת הרבה.

ועל ידי שחושבים רק טוב על זולתו, הרי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ, א), והיינו, שהקב"ה יביא שהמחשבה טובה על הזולת תפעול במעשה בפועל, ותגלה בו, מבלי הבט על המצב שבו הוא נמצא, את הטוב שבו, שיבוא לפועל טוב בחיי היום יום בקיום התורה ומצותיה.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 63 ואילך)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: שלח

מדוע התפלל משה על יהושע בלבד?

בפרשתנו מסופר שקודם שילוח המרגלים לארץ ישראל "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (יג, טז). ומפרש רש"י "התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים".

ולכאורה צריך ביאור: הרי 'באותה שעה כשרים היו' (רש"י שם, ג), וכמובן בפשטות, באם לא היו כשרים לא הי' משה שולחם, ואם כן, מדוע הוצרך להציל את יהושע מעצתם? ואם מאיזה סיבה הי' צורך בתפילה, מדוע התפלל רק על יהושע ולא על שאר המרגלים?

ויש לומר הביאור בזה:

ידוע ביאור כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בנוגע להמרגלים, שהטעם לזה שרצו המרגלים לישאר במדבר הוא כי רצונם הי' לעסוק כל היום בעבודה רוחנית כמו שהורגלו במדבר, ולא רצו ליכנס לארץ ישראל שאז יצטרכו לזרוע את שדותיהם ולהתעסק גם בעבודה גשמית, שינתק אותם מעבודתם הרוחנית (לקו"ת ריש פרשתנו, ועוד).

ואכן, ייתכן שמצד דרגתם, ש"כשרים היו" הי' זה טוב עבורם לישאר במדבר ולהתעסק ברוחניות בלבד, וכמו שמצינו צדיקים שלא היה להם עסק עם גשמיות העולם, וכמאמר רבי שמעון בר יוחאי "אפשר אדם חורש וזורע תורה מה תהא עליה כו'" (ברכות לה, ב), וכן מצינו בעוד צדיקים (עיין לקו"ת ויקרא יח, א).

אך אופן עבודה זו לא יתכן בצדיק שתפקידו להיות רועה ישראל, כי מהותו של רועה ישראל הוא שאינו דואג למעלותו הפרטית, אלא מניח עצמו על הצד ומתחשב בצורך הכללי של עם ישראל.

וזהו שהתפלל משה על יהושע דווקא, שמכיון שעתיד הוא למלאות את מקום משה כרועה ישראל, הרי עבורו אין מקום ל"עצת מרגלים" שלא להתעסק עם גשמיות העולם, אלא מנהיג ישראל צריך הוא להתחשב בצורך הכללי של עם ישראל, שעליהם להיכנס לארץ ישראל, ולעסוק עם הגשמיות, ולהעלותה להיות מקום דירה לו ית'.

(על פי לקוטי שיחות ח"ב עמ׳ 320 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 30 יוני 2016, 20:51

יום חמישי כ"ד סיון - אה"ק: קורח

הכיצד אמר משה לקורח "אף אני רוצה בכך"?

בענין מחלוקת קורח מצינו שמשה אמר לקרח ולכל עדתו "אנו אין לנו אלא ה' אחד כו' וכהן גדול אחד, ואתם ר"ן איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך" (רש״י ד"ה זאת עשו – טו, ו).

ולכאורה תמוה, הרי קרח ועדתו נחלקו על כהונתו של אהרן, ואיך מתאים שכלל משה את עצמו עמהם אפילו בדיבור, באמרו "אף אני רוצה בכך"?

אלא שמזה לומדים דבר נפלא, החסרון ב"ר"ן איש מבקשים כהונה גדולה" לא הי' ברצונם לשמש ככהנים גדולים, שהרי רצונם זה נבע מהבנתם את גודל המעלה בכהונה גדולה, ש"עומד לפני ה' לשרתו", "ויבדל גו' להקדישו קודש קדשים" (דה"י א כג, יג), ולכן גם הם נשתוקקו לזה.

יתר על כן, הרי במתן תורה אמר הקב"ה לכל אחד מישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יתרו טו, ו), ומפרש בעל הטורים (עה"פ) שבאותה שעה עמדו כל ישראל במדרגת כהן גדול, ולכן חשבו עדת קורח שכל אחד מישראל שייך להיות כהן גדול.

וזהו שאמר להם משה "אף אני רוצה בכך", כי תשוקתם ורצונם לשמש בכהונה גדולה - דבר טוב הוא. והחסרון שלהם היה רק בזה שגרמו לפירוד לבבות ולמחלוקת בין בני ישראל.

ומזה צריך כל אחד ללמוד, שגם אצלו צריך להיות רצון תמידי להיות קדוש בקדושת כהן גדול, ולעמוד "לפני ה' לשרתו" ולהתקדש בקדושת "קודש קדשים".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 187 ואילך)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: שלח

מדוע שיעור הנחתום קטן משיעור הבעל הבית?

בנוגע לשיעור מצות חלה הכתוב בפרשתנו, כותב רש"י "חכמים נתנו שיעור לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה" (טו, כ). ויש לבאר החילוק בין שיעור חלה לבעה"ב לשיעור הנחתום:

בנוגע לענין ה"חלה" מבואר שתוכן מצוות חלה הוא ההכרה בזה שלא יגיעת האדם ועבודתו מביאה לו את התבואה, כי אם הקב"ה לבדו הביא לו את הברכה, ובמילא אין התבואה והעיסה שייכים לו, אלא להקב"ה. ולכן הוא נותן את "ראשית עריסותיכם" – "תרומה לה'", להראות שבאמת שייכת העיסה להקב"ה (ראה בזה בלקו"ש חי"ח עמ' 183 ואילך, וש"נ).

והנה, מבואר בספרים, אשר בעל עסק רואה את ההשגחה העליונה יותר מבעל תורה, כי בעל עסק צריך לעשות פעולות שונות כדי להרוויח מעסקו, והצלחתו תלויה בתנאי המקום והזמן, עליית וירידת השערים וכו'. ובכל זה רואים לעתים תכופות בגלוי שמסבב הסיבות ית' הוא זה שגרם להצלחתו במסחר. אך הבעל תורה, שמקבל בדרך כלל את פרנסתו הקצובה מן המוכן, אין הוא רואה השגחה זו בגלוי כל כך.

ועל פי זה יש לבאר חילוק שיעור החלה בין הבעה"ב להנחתום:

האופה את העיסה בבית אינה מודע בדרך כלל לפרטי הדבר, איך הרוויחו את הכסף לקנות את העיסה, אלא מקבל הוא את הדבר מוכן לאפיה, ובמילא אין הוא מרגיש כל כך איך שהעיסה קשורה ותלויי' בברכת הקב"ה. ולכן עליו לתת שיעור גדול "א' מכ"ד", כי אצלו נדרש זהירות גדולה יותר שלא לשכוח שהכל בא מאת הקב"ה.

אך הנחתום, שהוא בעל עסק, ואופה את העיסה לפרנסתו באופן הבא על ידי מסחר עם כל התנאים הנ"ל, הרי הוא רואה בעסקו כבר שההצלחה תלויה בהקב"ה השולח לו את פרנסתו, ולכן אצלו מספיק "א' ממ"ח", כי גם שיעור זה משמרו מהטעות שהצלחתו תלויה רק בו.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 185 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 03 יולי 2016, 19:43

יום ראשון כ"ז סיון - אה"ק: חוקת

אופן נתינת הכח ממשה רבינו לקיום החוקים

מצוות פרה אדומה נקראת על שמו של משה, וכפירוש רש"י על הפסוק "ויקחו אליך פרה אדומה גו'" – "ויקחו אליך, לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר".

ענינה המיוחד של מצוה זו הוא היותה "חוקה", וכמפורש בכתוב "זאת חוקת התורה", שהיא ראש ועיקר לכל המצוות מסוג ה"חוקים" אשר טעם אין להם, ועושין אותן רק משום שכן ציווה הבורא ית"ש.

ומה ייפלא איפה שנקראת מצוה זו על שמו של משה, שהוא הנותן כח ועוז לבני ישראל בקיום מצוות פרה אדומה, בשעה אשר משה עצמו לא הייתה לו שייכות לעבודת ה"חוקה" – קיום המצווה בלא ידיעת טעמה.

שהלא אמר לו הקב"ה למשה (במדב"ר חוקת יט, ו) "לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה", והיינו שמשה זכה להבין ולהשיג טעם מצות פרה, ואם הוא עצמו אינו שייך לעבודת ה"חוקה", הכיצד יכולים ישראל לשאוב הימנו כח לקיום החוקים בקבלת עול מלכות?

וביאור העניין נעוץ הוא בקשר העצמי והמיוחד שבין רועה ישראל לצאן מרעיתו, ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה" (פרש"י פרשתנו כא, כא), הנשיא קשור בקשר עצמי עם צאן מרעיתו, עד שכשחסרים הם דבר מה, הנה מרגיש הוא את הצער כאילו היה החיסרון אצלו. ויתר על כן, לא רק שהצער שלו על שחסר לישראל היא צער גדול ביותר, כאילו שהוא עצמו היה החסר, אלא מכיוון שמשה וישראל הם דבר אחד ממש, הרי מה שחסר לישראל חסר גם לו.

וגם במצוות פרה אדומה, אף שנתגלה למשה טעמה, והוא מקיימה מתוך הבנה והשגה, הרי כיוון שאצל צאן מרעיתו מצווה זו היא בגדר "חוקה", הרי היא "חוקה" גם אצל משה רבינו – ויכול הוא ליתן כח ועוז בעבודת בני ישראל המקיימים המצוות בלא טעם ובקבלת עול למצווה המצוות.

(ע"פ תורת מנחם ספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' כב ואילך)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: קורח

מצוות המאירות את העולם

על טענת קורח שבפרשתנו מצינו שענה משה "בוקר ויודע ה' את אשר לו" (טז, ה). יש לבאר על דרך החסידות שב"בוקר ויודע ה'" ענה משה וביטל טענתם של קורח ועדתו:

טענת קורח היתה "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". והיינו, שלמרות שגם קורח ידע גודל מעלת משה רבינו בידיעת התורה והשגות רוחניות, מ"מ טען שאין על משה להתנשאות על "קהל ה'", כי "המעשה הוא העיקר" (אבות פ"א מי"ז), ובנוגע לקיום המצוות במעשה ובפועל הרי כל ישראל שווים, ואין חילוק בין אופן קיום מצוה על ידי משה רבינו לאופן קיומו על ידי הפשוט בישראל. ולכן אין מעלותיו הרוחניים של משה רבינו טעם להתנשאות על קהל ה', כי העיקר הוא המעשה, ובזה שווה הוא לכל ישראל.

ועל זה ענה משה "בוקר ויודע ה'":

ענין המצוות הוא להוסיף אור בעולם, ובשעה שחסרה הכוונה הנכונה בעת קיום המצוות, הרי לא זו בלבד שיכול להיות שהמצוות לא "יאירו" את העולם, אלא מצוות אלו יכולים להגביר את החושך הרוחני בעולם. וכנראה במוחש, שלפעמים אדם מקיים מצוות והמצוות מוסיפים לו גאווה, ועד שאפשר שיקיימו מצוה רק כדי לרמות אנשים, כמובא בתוס' (תוד"ה כאלישע – שבת מט, א) על "אותן שעושין מחמת מרד" – "שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם".

וזהו מה שענה משה, שלמרות ש"המעשה הוא העיקר", מ"מ קיום המצוות צריך להיות באופן של "בוקר", שיוסיפו המצוות אור רוחני בעולם, וזה נעשה רק על ידי שמקיים האדם את המצוות עם הכוונה הנכונה. ולכן אין טענת "מדוע תתנשאו" נכונה, כי גם בקיום המצוות ישנה מעלה עצומה למשה רבינו, שמצד השגותיו הרוחניות, הרי מצוותיו "מאירים" את העולם באופן נעלה מאוד, שלא בערך משאר העם.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1048 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 06 יולי 2016, 20:33

יום רביעי ל' סיון - אה"ק: חוקת

מנהיג ישראל מניח טובתו על הצד ודואג לצאן מרעיתו

אמרו חז"ל "שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל . . וג' מתנות טובות ניתנו על ידם . . באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר" כנלמד מהאמור בפרשתנו (כ, א-ב) "ותמת שם מרים . . ולא היה מים לעדה", ומכל מקום "חזרה בזכות שניהן" - משה ואהרן, וכאשר נסתלק גם אהרן ועמו ענני הכבוד – "חזרו שניהם – הבאר וענני הכבוד - בזכות משה" (תענית ט, א).

והנה, כל אחד מן ה"פרנסים טובים" שקיבלו ישראל מתנה בזכותו, יש לו קשר פנימי ורוחני עם המתנה שבאה בעטיו, שלכן באה "מתנה טובה" מסויימת דווקא בזכות "פרנס" ההוא דוקא:

משה היה רועה את ישראל, שרועה עניינו לזון ולפרנס צאנו בפרטיות כל אחד כפי צרכיו, ולכן הגיע בזכותו ה"מן", שהיא ההשפעה הפנימית של התורה בכל איש ישראל כפי מדרגתו.

אהרן הייתה דרכו "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב), שלא היה מביט על מעשי היהודי כי אם על נשמתו האלוקית ואוהבו ללא כל חילוק בין גדול לקטן, ועל כן הגיע בזכותו "ענני הכבוד" – כח המסירת נפש שהוא בכל ישראל בשווה.

ומרים היא פועה (סוטה יא, ב) שהתמסרה לגידול הקטנים במצרים, שרומז על אלו המצויים במדרגה נמוכה, ושמה מרים נקרא "על שם המרור" (ילקוט שמעוני רמז קסב) – לפי שהייתה בזמן קושי הגלות שאז המצב הרוחני הוא נמוך ונחות, ובזכותה ניתנה באר המים שרומזים על ירידת התורה למדריגות התחתונות ביותר (עיין ביאור הדברים באורך במקור הדברים).

והנה, הגם שעבודתו של משה מצד עצמו היא השפעה פנימית לצאן מרעיתו, "מן", מכל מקום הנה לאחר שנסתלקו ענני הכבוד והבאר בהסתלקותם של מרים ואהרן, חזרו העננים והבאר בזכותו של משה, ומאז השפיע הוא לישראל גם עניינים אלו.

כי רועה ישראל אמיתי אינו עוסק רק בעבודה השייכת לו, אלא, בשעה שמוכרח לצורך השעה, מניח את עצמו על הצד, ומוסר נפשו בשביל בני ישראל. ולכן, בשעה שנסתלקו אהרן ומרים, ולא היה מי שיעניק לישראל את ההשפעה שבאה בזכותם, פנה ראש ישראל להתעסק בעצמו בעניינים אלה, הגם שלא היה זה לפי ערכו.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 331 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: קורח

מחשבה טובה הפועלת על השני

בפרשתנו נאמר "ונחשב לכם תרומתכם גו'" (יח, כז). ומכתוב זה למדים דין מיוחד, שידיעת ומחשבת האדם יכולה לפעול על דבר שמחוץ ממנו. וכמו שכתב הרמב"ם "הפריש תרומה במחשבתו, ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זו תרומה, שנאמר, ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה בלבד תהיה תרומה" (הל' תרומות פ"ד הט"ז).

ומזה אפשר ללמוד גודל ערך ידיעת ומחשבת האדם:

הן בצד הלא טוב, עד כמה צריכים להיות זהיר ממחשבה בלתי טובה, כי נוסף על חומר הדבר מצד עצמו הרי זה מזיק גם לעולם סביבו (ראה זכרי' ז, י. ח, יז).

ו"מרובה מדה טובה ממדת פורענות", שמזה יש ללמוד גודל העילוי והצורך במחשבה טובה, לחשוב בטובת הזולת, כי נוסף על העזרה במעשה בפועל או בדיבור, הרי גם מחשבה מועלת הרבה.

ועל ידי שחושבים רק טוב על זולתו, הרי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ, א), והיינו, שהקב"ה יביא שהמחשבה טובה על הזולת תפעול במעשה בפועל, ותגלה בו, מבלי הבט על המצב שבו הוא נמצא, את הטוב שבו, שיבוא לפועל טוב בחיי היום יום בקיום התורה ומצותיה.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 63 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 07 יולי 2016, 15:44

יום חמישי א' תמוז - אה"ק: חוקת

כל יהודי אוהב את כל ישראל – ואין זה שקר!

בפרשתנו כתוב על מיתת אהרן ש"ויבכו את אהרן שלשם יום כל בית ישראל" (כ, כט), ובאבות דר' נתן (פי"ב מ"ג) נאמר הטעם לזה שבכו כל בית ישראל על מיתת אהרן, כי הוא היה מטיל שלום בין בני ישראל, וכאשר היה רואה שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, היה הולך לכל אחד בפני עצמו, ואומר לו שחבירו מתחרט ומצטער על המריבה, ועל ידי זה השכין שלום ביניהם.

ויש לבאר הנהגה זו, שוודאי לא היתה באופן של שקר ח"ו:

ידועים דברי הרמב"ם (ספ"ב דהל' גירושין) ש"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש . . בית דין . . מכין אותו עד שיאמר רוצה אני . . ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס? . . [כי] זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו". והיינו, שכאשר "כופין אותו עד שאומר רוצה אני" אין זה שקר ח"ו, כי באמת זהו רצונו של מי שכפו אותו, "לעשות כל המצוות", וזה שלפעמים אין נראה כן, הוא כי "תקפו יצרו".

ואם כן הוא בכל מצוות התורה, על אחת כמה וכמה שכן הוא במצות "ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה", שרצונו הפנימי של כל אחד מישראל הוא לקיים מצוה זו. ומה שלפעמים אין נראה כן, הוא כי "תקפו יצרו".

ועל פי זה, כאשר אמר אהרן הכהן לכל אחד, שחבירו אוהבו, אין זה שקר ח"ו, מאחר שפנימיות רצון כל אחד מישראל הוא לקיים את רצון הקב"ה. ורק שרצון זה היה מכוסה מצד אונס יצר הרע, ועל ידי דברי אהרן גילה את פנימיות רצון כל אחד מישראל, לאהוב את כל אחד מישראל באשר הוא.

(ע"פ שיחת כ' מנחם אב תשמ"א)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: קורח

הכיצד אמר משה לקורח "אף אני רוצה בכך"?

בענין מחלוקת קורח מצינו שמשה אמר לקרח ולכל עדתו "אנו אין לנו אלא ה' אחד כו' וכהן גדול אחד, ואתם ר"ן איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך" (רש״י ד"ה זאת עשו – טו, ו).

ולכאורה תמוה, הרי קרח ועדתו נחלקו על כהונתו של אהרן, ואיך מתאים שכלל משה את עצמו עמהם אפילו בדיבור, באמרו "אף אני רוצה בכך"?

אלא שמזה לומדים דבר נפלא, החסרון ב"ר"ן איש מבקשים כהונה גדולה" לא היה ברצונם לשמש ככהנים גדולים, שהרי רצונם זה נבע מהבנתם את גודל המעלה בכהונה גדולה, ש"עומד לפני ה' לשרתו", "ויבדל גו' להקדישו קודש קדשים" (דה"י א כג, יג), ולכן גם הם נשתוקקו לזה.

יתר על כן, הרי במתן תורה אמר הקב"ה לכל אחד מישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יתרו טו, ו), ומפרש בעל הטורים (עה"פ) שבאותה שעה עמדו כל ישראל במדריגת כהן גדול, ולכן חשבו עדת קורח שכל אחד מישראל שייך להיות כהן גדול.

וזהו שאמר להם משה "אף אני רוצה בכך", כי תשוקתם ורצונם לשמש בכהונה גדולה - דבר טוב הוא. והחסרון שלהם היה רק בזה שגרמו לפירוד לבבות ולמחלוקת בין בני ישראל.

ומזה צריך כל אחד ללמוד, שגם אצלו צריך להיות רצון תמידי להיות קדוש בקדושת כהן גדול, ולעמוד "לפני ה' לשרתו" ולהתקדש בקדושת "קודש קדשים".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 187 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 09 יולי 2016, 21:55

יום שישי ב' תמוז - אה"ק: חוקת

נשיא הדור הוא ככל הדור

במלאכים שנשלחו עם "דברי שלום" אל סיחון, מצינו מקראות הסותרים זה את זה, כתוב אחד אומר "וישלח ישראל מלאכים" (פרשתנו כא, כא), ובמקום אחר נאמר שמשה הוא השולח "ואשלח מלאכים" (דברים ב, כו). ומיישב המדרש (תנחומא חוקת פכ"ג), אשר "הכתובים אלו צריכים זה לזה – שמשה הוא ישראל וישראל הוא משה, ללמדך שראש הדור הוא כל הדור".

והנה, רש"י (פרשתנו שם) כשמביא את דברי המדרש משנה מלשונו, ותחת אשר "ראש הדור הוא ככל הדור", כתב "שנשיא הדור הוא ככל הדור", והדברים צריכים תלמוד.

ויש לומר הביאור בזה:

את דברי המדרש ש"משה הוא ישראל" אפשר לפרש בשני אופנים: א. כאשר מדובר אודות התעסקותו של משה בענין השייך לצרכי כלל ישראל, הרי מכיון שטעם התעסקותו בזה אינו בשביל עצמו אלא הוא עושה זאת עבור הכלל, במילא אפשר לכתוב "משה" (העושה בפועל) או "ישראל" (שבשבילם נעשה), כי אין חילוק ביניהם, שהרי עשיית משה בשביל הכלל היא. ב. משה היה איש צבורי בעצם מהותו, ובמילא כל דבר שהוא עושה, הרי זה עשיית ישראל.

ויש לומר שזהו החילוק בין "ראש הדור" ל"נשיא הדור":

"ראש הדור" פירושו כמו "ראש" כפשוטו, שהראש מנהיג את הגוף, וכן הוא "ראש הדור" שהוא התואר להנהגת הדור. מה שאין כן "הנשיא" הוא לשון התנשאות ורוממות, היינו שהוא שם התואר לאדם מרומם ומנושא, ואין כאן רמז להנהגתו את הדור.

ולכן בלשון המדרש "שראש הדור הוא כל הדור" היה אפשר לפרש הכוונה, שהטעם לזה שהראש הוא כמו כל הדור, הוא רק מכיון שהוא המנהיג את כל הדור, ועל ידי הנהגה אחת ואחידה של הראש נעשים כל אנשי הדור למציאות אחת, מציאות הראש. ולפ"ז נמצא, דמה ש"ראש הדור הוא כל הדור" הרי זה רק בענינים הצבוריים של ה"ראש" ורק בנוגע לענינים שעושה עבור הנהגת כל ישראל, ולא בענייניו ומעלותיו העצמיים, אשר נשגבים המה מהמון העם ואינו מאוחד עמהם בעניינים אלו.

אבל בלשונו של רש"י "שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל", י"ל שבזה מודגש ש"נשיא" הדור, גם כמו שהוא מרומם ומנושא בפני עצמו, הרי הוא ככל הדור. שגם בענייניו הנעלים ביותר, הרי הוא קשור ומאוחד עם צאן מרעיתו, וגם דרגותיו הנשגבות הם משפיעות ופועלות בעבודתו של כל אחד מבני ישראל.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ג ע' 135 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: קורח

מי אוהב את קרח ועדתו?

נאמר בגמרא (מנחות סה, סע"א) "משה רבינו אוהב ישראל היה". ואמרו חז"ל (דברים רבה פ"א, ד) "יוכיחן משה שאוהבן".

ויש לומר, שמפרשתנו יש לראות עד היכן הדברים מגיעים:

על הפסוק "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (טז, כה) כתב רש"י "כסבור שישאו לו פנים ולא עשו".

והגע עצמך:

הרי, כבר נגזרה גזירה על קורח ועדתו, ויתירה מזו, הקב"ה ציווה "העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם" (טז, כג), ואעפ"כ, עדיין הלך משה אליהם, וכ"אוהב ישראל" חיפש עצה לפעול עליהם שיתחרטו, וינצלו "מרדת חיים שאולה"!

ומזה יש ללמוד הוראה נפלאה:

ומה אנשים אלו שמרדו בהקב"ה ר"ל, וכבר נגזרה עליהם גזירה, השתדל משה בקירובן, על אחת כמה וכמה בדורנו שרובם של בני ישראל שאינם עוסקים בתורה ובמצוות הרי זה רק מעם-הארצות, והרי הם "כתינוק שנשבה לבין העכו"ם", שמוטל חוב קדוש על כל אחד להשתדל בכל מיני התחכמויות ותחבולות, להציל את ישראל, ולקרבן לאבינו שבשמים.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ח עמ' 102 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 10 יולי 2016, 15:59

יום ראשון ד' תמוז - אה"ק: בלק

נבואת הגאולה ע"י בלעם דווקא

כתב הרמב"ם (הל' מלכים רפי"א) "המלך המשיח עתיד לעמוד כו', התורה העידה עליו כו', בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים. במשיח הראשון כו', ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל כו' אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח וכו'".

ויש לתמוה, הרי בלעם היה גוי ושונא ישראל, ואם כן מדוע הדגיש הרמב"ם שנבואה זו נאמרה ע"י בלעם דווקא?

ויש לומר בזה על דרך הדרוש:

רצון בלק היה שבלעם ישתמש בכח נבואתו לקלל את בני ישראל ר"ל, ותמורת זאת הנה נוסף לזה שלא קלל את בני ישראל, הוצרך גם להשתמש בכחו זה, כח הנבואה, לברך את ישראל.

וזהו מה שהדגיש הרמב"ם שנבואת הגאולה נאמרה "בפרשת בלעם", כי גם בגאולה העתידה לבוא כן יהיה אצל אומות העולם. ותמורת זאת שבזמן הגלות שולטים הם על ישראל, ומשתמשים בשליטה זו להצר לישראל ר"ל, הנה בזמן הגאולה לא רק שלא ישלטו על ישראל ויצרו להם, הנה ישתמשו בתקיפותם ושליטתם לעזור ולסייע לישראל, וכמו שכתוב (ישעי' מט, כג) "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך".

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 171)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: חוקת

אופן נתינת הכח ממשה רבינו לקיום החוקים

מצוות פרה אדומה נקראת על שמו של משה, וכפירוש רש"י על הפסוק "ויקחו אליך פרה אדומה גו'" – "ויקחו אליך, לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר".

ענינה המיוחד של מצוה זו הוא היותה "חוקה", וכמפורש בכתוב "זאת חוקת התורה", שהיא ראש ועיקר לכל המצוות מסוג ה"חוקים" אשר טעם אין להם, ועושין אותן רק משום שכן ציווה הבורא ית"ש.

ומה ייפלא איפה שנקראת מצוה זו על שמו של משה, שהוא הנותן כח ועוז לבני ישראל בקיום מצוות פרה אדומה, בשעה אשר משה עצמו לא הייתה לו שייכות לעבודת ה"חוקה" – קיום המצווה בלא ידיעת טעמה.

שהלא אמר לו הקב"ה למשה (במדב"ר חוקת יט, ו) "לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה", והיינו שמשה זכה להבין ולהשיג טעם מצות פרה, ואם הוא עצמו אינו שייך לעבודת ה"חוקה", הכיצד יכולים ישראל לשאוב הימנו כח לקיום החוקים בקבלת עול מלכות?

וביאור העניין נעוץ הוא בקשר העצמי והמיוחד שבין רועה ישראל לצאן מרעיתו, ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה" (פרש"י פרשתנו כא, כא), הנשיא קשור בקשר עצמי עם צאן מרעיתו, עד שכשחסרים הם דבר מה, הנה מרגיש הוא את הצער כאילו היה החיסרון אצלו. ויתר על כן, לא רק שהצער שלו על שחסר לישראל היא צער גדול ביותר, כאילו שהוא עצמו הי' החסר, אלא מכיוון שמשה וישראל הם דבר אחד ממש, הרי מה שחסר לישראל חסר גם לו.

וגם במצוות פרה אדומה, אף שנתגלה למשה טעמה, והוא מקיימה מתוך הבנה והשגה, הרי כיוון שאצל צאן מרעיתו מצווה זו היא בגדר "חוקה", הרי היא "חוקה" גם אצל משה רבינו – ויכול הוא ליתן כח ועוז בעבודת בני ישראל המקיימים המצוות בלא טעם ובקבלת עול למצווה המצוות.

(ע"פ תורת מנחם ספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' כב ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 11 יולי 2016, 17:38

יום שני ה' תמוז - אה"ק: בלק

איך מקיימים מצות "בעפר"?

בפרשתנו נאמר בנבואת בלעם "מי מנה עפר יעקב" (כג, י), ופירש רש"י "אין חשבון במצות שהם מקיימים בעפר". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

ידוע שבקיום המצות ישנם בכללות שני אופנים, קיום המצות מצד החשבון והטעם (הן טעם שכלי, מצד המעלות שבמצות, והן טעם ועונג, שיש לו עונג והרגש בהמצות), וקיום המצות בלי טעם בדרך קבלת עול, אך ורק מפני שהן מצות - ציווי ורצון ה'.

והחילוק ביניהם:

כאשר האדם מקיים מצוה מצד חשבון וטעם ודעת שלו, הרי עשיית המצוה קשורה עם שכלו ורגשותיו של האדם, והאדם, מדוד ומוגבל הוא, ושכלו ורגשותיו מוגבלים הם. ומצד זה, כמו שסיבת עשיית המצוה מדודה ומוגבלת היא, כן גם פעולת המצות תהיה מדודה ומוגבלת.

משא"כ כאשר האדם מקיים מצוה רק מפני שכן הוא רצון הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא למעלה מזמן ומקום כן הוא בנוגע לרצונו. ולכן בקיום המצות מתוך קבלת עול, מכיון שסיבת עשיית המצות היא למעלה מכל הגבלה, גם פעולת המצוה היא למעלה מכל מדידה והגבלה.

וזהו "אין חשבון במצות שהן מקיימים בעפר":

"עפר" מורה על ביטול לגמרי, כמאמר "ונפשי כעפר לכל תהיה", שאין האדם מחשיב את עצמו כלל למציאות. וגם אין בעפר טעם כלל, שמורה על זה שאין האדם מקיים את המצות מצד טעם ועונג רגשי. וכאשר מקיימים את המצות "בעפר" בלי טעם, ומתוך ביטול, אזי "אין חשבון" לפעולתם, והרי הם למעלה מכל מדידה והגבלה.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 96 ואילך)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: חוקת


מנהיג ישראל מניח טובתו על הצד ודואג לצאן מרעיתו

אמרו חז"ל "שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל . . וג' מתנות טובות ניתנו על ידם . . באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן מן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר" כנלמד מהאמור בפרשתנו (כ, א-ב) "ותמת שם מרים . . ולא הי' מים לעדה", ומכל מקום "חזרה בזכות שניהן" - משה ואהרן, וכאשר נסתלק גם אהרן ועמו ענני הכבוד – "חזרו שניהם – הבאר וענני הכבוד - בזכות משה" (תענית ט, א).

והנה, כל אחד מן ה"פרנסים טובים" שקיבלו ישראל מתנה בזכותו, יש לו קשר פנימי ורוחני עם המתנה שבאה בעטיו, שלכן באה "מתנה טובה" מסויימת דווקא בזכות "פרנס" ההוא דוקא:

משה הי' רועה את ישראל, שרועה עניינו לזון ולפרנס צאנו בפרטיות כל אחד כפי צרכיו, ולכן הגיע בזכותו ה"מן", שהיא ההשפעה הפנימית של התורה בכל איש ישראל כפי מדרגתו.

אהרן הייתה דרכו "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב), שלא היה מביט על מעשי היהודי כי אם על נשמתו האלוקית ואוהבו ללא כל חילוק בין גדול לקטן, ועל כן הגיע בזכותו "ענני הכבוד" – כח המסירת נפש שהוא בכל ישראל בשווה.

ומרים היא פועה (סוטה יא, ב) שהתמסרה לגידול הקטנים במצרים, שרומז על אלו המצויים במדריגה נמוכה, ושמה מרים נקרא "על שם המרור" (ילקוט שמעוני רמז קסב) – לפי שהייתה בזמן קושי הגלות שאז המצב הרוחני הוא נמוך ונחות, ובזכותה ניתנה באר המים שרומזים על ירידת התורה למדריגות התחתונות ביותר (עיין ביאור הדברים באורך במקור הדברים).

והנה, הגם שעבודתו של משה מצד עצמו היא השפעה פנימית לצאן מרעיתו, "מן", מכל מקום הנה לאחר שנסתלקו ענני הכבוד והבאר בהסתלקותם של מרים ואהרן, חזרו העננים והבאר בזכותו של משה, ומאז השפיע הוא לישראל גם עניינים אלו.

כי רועה ישראל אמיתי אינו עוסק רק בעבודה השייכת לו, אלא, בשעה שמוכרח לצורך השעה, מניח את עצמו על הצד, ומוסר נפשו בשביל בני ישראל. ולכן, בשעה שנסתלקו אהרן ומרים, ולא היה מי שיעניק לישראל את ההשפעה שבאה בזכותם, פנה ראש ישראל להתעסק בעצמו בעניינים אלה, הגם שלא היה זה לפי ערכו.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 331 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 13 יולי 2016, 21:49

יום שלישי ו' תמוז - אה"ק: בלק

מצוות של "עפר" לאלו שדומים ל"עפר"

על הפסוק בפרשתנו "מי מנה עפר יעקב" (כג, י) פירש רש"י "כתרגומו 'דעדקיא דבית יעקב' כו'. דבר אחר, עפר יעקב – אין חשבון במצוות שהם מקיימים בעפר כו' אפר פרה ועפר סוטה כו'".

ויש לבאר ששני פירושים אלו ברש"י קשורים אחד לשני:

ישנם כאלו אשר עבודתם את הקב"ה נדמית ל"עפר" כפשוטו, שהם בשפל המדריגה שאין למטה ממנו, ועלולים לחשוב שאין להם קשר להקב"ה, ועל זה נאמר "מי מנה עפר יעקב" – "דעדקיא דבית יעקב", שגם הם חביבים לפניו ית', כי על אהבת השי"ת לישראל נאמר "נער ישראל ואוהבהו", והיינו, שאהבתו לישראל היא כמו אהבת אב לבנו הקטן - "דעדקיא" - שאהבה זו אינה תלויה בדבר, אלא אוהב את כל אחד מישראל, מבלי כל חילוק ביניהם.

ועל כן, גם אותם הקטנים ופחותים, הנה המציא להם אבינו שבשמים דרכים להיתקן בהם, והם הם "מצוות שמקיימין בעפר":

"אפר פרה" – גם מי שנטמא בטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה, והיינו, שנפסק לגמרי הקשר והחיבור שלו למקור החיים ית', הנה עדיין בנו של הקב"ה הוא, ומצד היותו "נער ישראל" אוהבו הקב"ה, וממציא לו דרך להיטהר ולהתקשר מחדש למקור חיותו חיי החיים ב"ה.

"ועפר סוטה" – אף מי שנראה אשר "ותמעול מעל באישה" – "בעלה זה הקב"ה", נותן גם לו הקב"ה "עפר סוטה", להתכפר ולהיטהר לפניו, כי גם הוא אהוב לפניו תמיד, באהבה טהורה כאהבת האב לבנו הקטן.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 98 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: חוקת

נחש שממית ומחיה

בפרשתנו מובא ענין עשיית נחש נחושת, שנצטווה משה "עשה לך שרף גו' והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (כא, ח). ופירש רש"י "אמרו רבותינו, וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים".

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

"נחש" מורה על ענין המיתה, שהרי המיתה נגזרה בעולם מצד חטא עץ הדעת, שנעשה על ידי הנחש. ועד שאלו שלא היה בהם חטא, מתו "בעטיו של נחש" (שבת נה, ב). ומ"מ צווה הקב"ה "עשה לך שרף" שהוא נחש, ומזה יומשך חיים לישראל.

ונמצא, שנתהפך הנחש מן הקצה אל הקצה, ומענין המורה על מיתה נהפך לדבר המחיה, וכדברי רז"ל "ימחה שמם של אפיקורסין, שהן אומרים אין תחיית המתים, הרי צורת נחש ממית עשה בו המקום חיים תחיית המתים" (ילקוט שמעוני עה"פ).

ואם תשאל "וכי נחש מחיה"? איך יתכן דבר כזה, הרי "נחש ממית", והוא ענין המיתה? על זה "אמרו רבותינו" שדבר זה נפעל על ידי התשובה:

כתוב בזהר "והנחש כו' דא יצר הרע" (זח"א לה, ב), וכאשר שעבדו ישראל את לבם, ופעלו גם על ה"נחש" שבלבם שתמורת היותו מנגד לקדושה - "נחש ממית" - ייהפך להיות משועבד "לאביהם שבשמים" ו"נחש מחיה", הרי בכוחה של תשובה זו לפעול שגם ה"נחש" שהביא מיתה לעולם ייהפך לטוב, להיות נמשך על ידו חיים, ו"היו מתרפאים".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 75 ואילך)

_______________________________________________________________________________________________________

יום רביעי ז' תמוז - אה"ק: בלק


להמשיך אור הקדושה "עד אפסי ארץ"

אחת מנבואות בלעם שנאמרו בפרשתנו היא "וירד מיעקב" (כד, יט), ומפרש רש"י אשר כוונת הכתוב ב"וירד" היא "על מלך המשיח" שנאמר בו (תהלים עב, ח) "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו, אשר עבודת האדם היא שיהא שליט ומושל בכל ענייניו - "מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ":

"מים עד ים" - "ים", בשונה מ"ארץ", משמעותו שהוא מכוסה ומוסתר על ידי המים, וכמו כן בכוחותיו של האדם מרמז "ים" על כוחות הנפש שעדיין לא באו לידי גילוי לכל, ועודם טמונים בנפש האדם.

ומצווה הכתוב "וירד מים עד ים", שעל "ניצוץ משיח" שבו לרדות ולמשול בכל הכוחות הפנימיים, מ"הים הקדמוני" עד "הים האחרון" (זכרי' יד, ח): "ים הקדמוני" מורה על הכוח הראשון והפנימי ביותר, הוא כח החכמה שבנפש ושכלו של האדם, ו"ים האחרון" הוא הכח הנמוך והחיצוני ביותר שבאדם, שהוא כח העשייה בפועל שבו.

ועל היהודי לשלוט ב"ים הקדמוני" – שכח החכמה וההשגה שלו יהיה ממולא מענייני קדושה, כי המוח הוא שליט על הלב, ובכדי לשמור את הלב מתאוות רעות צריך המוח להיות מלא בהבנת והשגת עניינים קדושים. אך צריך הוא לשלוט גם "עד ים" – "הים האחרון", כי יש והמוח ממולא מהשגת הקדושה, אך לפועל אינו מצליח להביא את שהבין והשיג לידי מעשה בפועל ממש. וזאת היא עבודת האדם לעורר נקודת היהדות שבפנימיות לבו להיות מושלת ושולטת הן על "ים הקדמוני" – החכמה וההשגה שבמוח, וכן על כל כוחות הנפש, ועד "הים האחרון" שכח המעשה כולו יהיה ברשות הקדושה בלבד, כי בלא רדייה בכל ה"ימים" אין עבודתו יכולה להיות שלימה.

ועדיין כל "רדייה" וממשלה זו היא רק על כוחותיו הנפשיים של האדם, שרמוזים ב"ים עד ים" המורה על כוחות מכוסים ונסתרים, ועל כך ממשיך הכתוב ומורה – "ומנהר עד אפסי ארץ":

נהר זה עליו נאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (כן כתב בראב"ע על תהלים שם), ש"עדן" הוא מקום בו מאיר בגלוי אורו של השי"ת, ה"גן" הוא העולם הזה המכונה גנו של הקב"ה (ראה שה"ש ה, א. שהש"ר עה"פ. 'המשך' באתי לגני, השי"ת), וה"נהר" תפקידו להמשיך ולהביא את אור הקדושה מ"עדן" אל ה"גן". וזהו שמורה הכתוב: אין האדם יכול להסתפק ברדייה בכוחותיו הפנימיים – "מים עד ים" ולהישאר ב"עדן" ובמקום הקדושה, אלא צריך לפעול "מנהר עד אפסי ארץ", לצאת מ"עדן" ולהפיץ את אור הקדושה בכל העולם – "עד אפסי ארץ", שיהיה מפורסם ומורגש לכל שהעולם כולו הוא "גן" של הקב"ה.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 100 ואילך)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: חוקת

נשיא הדור הוא ככל הדור

במלאכים שנשלחו עם "דברי שלום" אל סיחון, מצינו מקראות הסותרים זה את זה, כתוב אחד אומר "וישלח ישראל מלאכים" (פרשתנו כא, כא), ובמקום אחר נאמר שמשה הוא השולח "ואשלח מלאכים" (דברים ב, כו). ומיישב המדרש (תנחומא חוקת פכ"ג), אשר "הכתובים אלו צריכים זה לזה – שמשה הוא ישראל וישראל הוא משה, ללמדך שראש הדור הוא כל הדור".

והנה, רש"י (פרשתנו שם) כשמביא את דברי המדרש משנה מלשונו, ותחת אשר "ראש הדור הוא ככל הדור", כתב "שנשיא הדור הוא ככל הדור", והדברים צריכים תלמוד.

ויש לומר הביאור בזה:

את דברי המדרש ש"משה הוא ישראל" אפשר לפרש בשני אופנים: א. כאשר מדובר אודות התעסקותו של משה בענין השייך לצרכי כלל ישראל, הרי מכיון שטעם התעסקותו בזה אינו בשביל עצמו אלא הוא עושה זאת עבור הכלל, במילא אפשר לכתוב "משה" (העושה בפועל) או "ישראל" (שבשבילם נעשה), כי אין חילוק ביניהם, שהרי עשיית משה בשביל הכלל היא. ב. משה היה איש צבורי בעצם מהותו, ובמילא כל דבר שהוא עושה, הרי זה עשיית ישראל.

ויש לומר שזהו החילוק בין "ראש הדור" ל"נשיא הדור":

"ראש הדור" פירושו כמו "ראש" כפשוטו, שהראש מנהיג את הגוף, וכן הוא "ראש הדור" שהוא התואר להנהגת הדור. מה שאין כן "הנשיא" הוא לשון התנשאות ורוממות, היינו שהוא שם התואר לאדם מרומם ומנושא, ואין כאן רמז להנהגתו את הדור.

ולכן בלשון המדרש "שראש הדור הוא כל הדור" היה אפשר לפרש הכוונה, שהטעם לזה שהראש הוא כמו כל הדור, הוא רק מכיון שהוא המנהיג את כל הדור, ועל ידי הנהגה אחת ואחידה של הראש נעשים כל אנשי הדור למציאות אחת, מציאות הראש. ולפ"ז נמצא, דמה ש"ראש הדור הוא כל הדור" הרי זה רק בענינים הצבוריים של ה"ראש" ורק בנוגע לענינים שעושה עבור הנהגת כל ישראל, ולא בענייניו ומעלותיו העצמיים, אשר נשגבים המה מהמון העם ואינו מאוחד עמהם בעניינים אלו.

אבל בלשונו של רש"י "שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל", י"ל שבזה מודגש ש"נשיא" הדור, גם כמו שהוא מרומם ומנושא בפני עצמו, הרי הוא ככל הדור. שגם בענייניו הנעלים ביותר, הרי הוא קשור ומאוחד עם צאן מרעיתו, וגם דרגותיו הנשגבות הם משפיעות ופועלות בעבודתו של כל אחד מבני ישראל.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ג ע' 135 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 14 יולי 2016, 21:36

יום חמישי ח' תמוז - אה"ק: בלק

הירוס האומות – היתכן?

בנבואת בלעם שבפרשתנו נאמר על מלך המשיח "וקרקר כל בני שת" (כד, יז), ומפרש האבן עזרא "כמו מקרקר קיר, והטעם הורס הקיר", והיינו, שלעתיד לבוא יהרוס הקב"ה ויחריב את "כל בני שת", ולא יתקיימו אומות העולם כלל.

ולכאורה דבר זה תמוה ביותר, הרי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט), והאיך יתכן שיהרוג הקב"ה את "כל בני שת"?

ויש לומר הביאור בזה:

אמרו חז"ל (הובא ברש"י ר"פ בראשית) שהעולם כולו נברא בשביל התורה ובשביל ישראל, ונמצא, שהטעם לבריאתם של "כל בני שת" הוא רק בשביל ישראל.

לעתיד לבוא כאשר תבוא גאולה לעולם כולו, ויורגש בעולם הטעם האמיתי לבריאתו, יראו בגלוי איך שכל באי העולם וכל בני שת, אין להם חשיבות בפני עצמם, כי כל מטרת בריאתם היא רק לשמש לישראל, ולעזור להם בקיום התורה והמצוות.

ועל פי זה יש לפרש דברי האבן עזרא, שאין כוונתו ב"הירוס" האומות, שיהרוג הקב"ה את האומות כולם, אלא שלעתיד לבוא יופעל "הירוס" אצל "כל בני שת", כי אז יתגלה לכל שמטרתם של אומות העולם היא רק לשמש לישראל, ובזה "ייהרס" חשיבותם של האומות, ותיאבד מציאותם.

וכמו שאין לעבד חשיבות בפני עצמו, אלא "כל מה שקנה עבד קנה רבו" (ראה קידושין כג, ב ורשב"א שם), כן יהי' אופן מציאות אומות העולם לעתיד לבוא, ש"יהרס" מציאותם העצמאית, ויורגש בגלוי שהם רק משמשים לישראל.

(יעויין בארוכה לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 172 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: חוקת

כל יהודי אוהב את כל ישראל – ואין זה שקר!

בפרשתנו כתוב על מיתת אהרן ש"ויבכו את אהרן שלשם יום כל בית ישראל" (כ, כט), ובאבות דר' נתן (פי"ב מ"ג) נאמר הטעם לזה שבכו כל בית ישראל על מיתת אהרן, כי הוא היה מטיל שלום בין בני ישראל, וכאשר היה רואה שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, היה הולך לכל אחד בפני עצמו, ואומר לו שחבירו מתחרט ומצטער על המריבה, ועל ידי זה השכין שלום ביניהם.

ויש לבאר הנהגה זו, שוודאי לא היתה באופן של שקר ח"ו:

ידועים דברי הרמב"ם (ספ"ב דהל' גירושין) ש"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש . . בית דין . . מכין אותו עד שיאמר רוצה אני . . ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס? . . [כי] זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו". והיינו, שכאשר "כופין אותו עד שאומר רוצה אני" אין זה שקר ח"ו, כי באמת זהו רצונו של מי שכפו אותו, "לעשות כל המצוות", וזה שלפעמים אין נראה כן, הוא כי "תקפו יצרו".

ואם כן הוא בכל מצוות התורה, על אחת כמה וכמה שכן הוא במצות "ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה", שרצונו הפנימי של כל אחד מישראל הוא לקיים מצוה זו. ומה שלפעמים אין נראה כן, הוא כי "תקפו יצרו".

ועל פי זה, כאשר אמר אהרן הכהן לכל אחד, שחבירו אוהבו, אין זה שקר ח"ו, מאחר שפנימיות רצון כל אחד מישראל הוא לקיים את רצון הקב"ה. ורק שרצון זה היה מכוסה מצד אונס יצר הרע, ועל ידי דברי אהרן גילה את פנימיות רצון כל אחד מישראל, לאהוב את כל אחד מישראל באשר הוא.

(ע"פ שיחת כ' מנחם אב תשמ"א)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 17 יולי 2016, 20:22

יום ראשון י"א תמוז - אה"ק: פינחס

"כהונת עולם" - לפנחס ולא למשה?

בהתחלת פרשתנו נאמר שמכיו ש"פנחס גו' השיב את חמתי מעל בני ישראל גו'" לכן יזכה ש"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא-יג).

והנה, במדרש (תנחומא פרשתנו יא. ועוד) על בקשת משה "יפקוד ה' גו' איש על העדה" מובא ש"אמר משה . . בדין הוא שיירשו בני את כבודי". ומצינו שלא נעתר לו הקב"ה אלא ציווה לו שיהושע יירשנו. ולכאורה תמוה, הרי באם פנחס זכה לכהונה "לזרעו אחריו" מפני ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל", הרי משה שהשיב חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל כמה וכמה פעמים בוודאי היה צריך לזכות בגלל זה ש"זרעו אחריו" יירשו את כבודו?

ויש לומר הביאור בזה:

האופן בו הגין משה על בני ישראל היה שעמד בתפילה להקב"ה שיסלח לישראל על חטאם. אך בפנחס לא מצינו שפנה אל הקב"ה בתפילה, אלא מסר נפשו וקינא את קנאת ה'. ויתירה מזו, בפעולותיו עורר את ישראל בתשובה, ועל ידי זה כיפר על ישראל, וכמאמר רז"ל בנוגע לפינחס "שעשה שישראל יעשו תשובה" (פדר"א פמ"ז).

ונמצא, שלפעולות משה לא היו השפעה ברת קיימא על ישראל שייטיבו דרכיהם, שהרי פעולותיו היו כלפי הקב"ה בלבד, בעמדו בתפילה לפעול כפרה על ישראל. משא"כ פנחס, מכיון שעורר את ישראל לתשובה, פעל אצל ישראל שינוי לטובה גם על להבא, ונתעוררו להטיב דרכיהם.

וזהו שדווקא פנחס זכה ל"ברית כהונת עולם" – "לזרעו אחריו", שהיה בזה "מדה כנגד מדה" בשכר מה שפעל אצל ישראל, לא רק בזמן המעשה אלא גם בזמן "אחריו".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 344 ואילך)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בלק

נבואת הגאולה ע"י בלעם דווקא

כתב הרמב"ם (הל' מלכים רפי"א) "המלך המשיח עתיד לעמוד כו', התורה העידה עליו כו', בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים. במשיח הראשון כו', ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל כו' אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח וכו'".
ויש לתמוה, הרי בלעם היה גוי ושונא ישראל, ואם כן מדוע הדגיש הרמב"ם שנבואה זו נאמרה ע"י בלעם דווקא?
ויש לומר בזה על דרך הדרוש:
רצון בלק היה שבלעם ישתמש בכח נבואתו לקלל את בני ישראל ר"ל, ותמורת זאת הנה נוסף לזה שלא קלל את בני ישראל, הוצרך גם להשתמש בכחו זה, כח הנבואה, לברך את ישראל.
וזהו מה שהדגיש הרמב"ם שנבואת הגאולה נאמרה "בפרשת בלעם", כי גם בגאולה העתידה לבוא כן יהיה אצל אומות העולם. ותמורת זאת שבזמן הגלות שולטים הם על ישראל, ומשתמשים בשליטה זו להצר לישראל ר"ל, הנה בזמן הגאולה לא רק שלא ישלטו על ישראל ויצרו להם, הנה ישתמשו בתקיפותם ושליטתם לעזור ולסייע לישראל, וכמו שכתוב (ישעי' מט, כג) "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך".
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 171)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 18 יולי 2016, 20:47

יום שני י"ב תמוז - אה"ק: פינחס

"פלא" שלמעלה מ"פלאות"

נאמר בגמרא "הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו (כמו שנעשה לפינחס. רש"י), הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו" (ברכות נו, ב). ומפשטות הגמרא משמע, שהחילוק בין "הרואה פינחס" ל"הרואה פיל" הוא, ש"הרואה פיל" עושים לו "פלאות" רבות, ואילו "הרואה פינחס" עושים לו רק פלא אחד.

ולכאורה תמוה, הרי אמרו רז"ל "ששה נסים נעשו לו לפינחס" (סנהדרין פב, ב), ואם כן, מדוע "הרואה פינחס בחלום" נעשה לו רק פלא אחד - הרי אין זה "כמו שנעשה לפינחס"?

ויש לבאר זה בהקדים החילוק בין "נס" ל"פלא":

"נס" הוא שידוד מערכות הטבע, שמזה שקוראים לו "שידוד מערכות הטבע" מובן שכדי לפעול "נס" זה צריכה להיות פעולה מיוחדת של ביטול הנהגות הטבע. משא"כ "פלא" מורה על הנהגה שמובדלת לגמרי מהנהגת הטבע, שהרי "כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה" (רש"י שופטים יז, יח). ובאופן הנהגה כזה לא צריכה להיות פעולה מיוחדת של שידוד הטבע, אלא יש כאן הנהגה נסית שהיא ההנהגה הרגילה בכל מאורע זה.

ו"פלא" כזה הוא מה "שנעשה לפינחס", שהרי "ששה נסים" שנעשו לפינחס היו כולם באותו ענין, היינו שבכל פרט ופרט שבמעשה שלו עשה הקב"ה נס. ובזה נראה בעליל שכל הנהגת הקב"ה עם פינחס היתה באופן בלתי רגיל לגמרי, מלכתחילה הנהגה של "פלא".

וזהו מה שכתב רש"י "פלא נעשה לו, כמו שנעשה לפינחס": עיקר החידוש אצל פינחס אינו כמות הנסים שנעשו לו, אלא זה ש"פלא נעשה לו", שהיתה הנהגה בדרך "פלא" ומובדל לגמרי מגדר הטבע - אלא שנסתעף מזה שהיו נסים רבים. ולכן אין הם נקראים "פלאות" לשון רבים, כי הכוונה היא למצב אחד - הנהגה פלאית.

ועל פי זה יש לומר, שה"פלא" שנעשה ל"הרואה פינחס בחלום" הוא למעלה מה"פלאות" אצל "הרואה פיל", כי מזה שאומר "פלאות", לשון רבים, מובן, שהכוונה לריבוי פלאות בכמות, והיינו פעולות של נפלאות, משא"כ "פלא נעשה לו" ("כמו שנעשה לפינחס") אינו עשיית פלא אחד, אלא מצב של "פלא", כנ"ל.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ג עמ' 164 ואילך)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בלק

איך מקיימים מצות "בעפר"?

בפרשתנו נאמר בנבואת בלעם "מי מנה עפר יעקב" (כג, י), ופירש רש"י "אין חשבון במצות שהם מקיימים בעפר". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:
ידוע שבקיום המצות ישנם בכללות שני אופנים, קיום המצות מצד החשבון והטעם (הן טעם שכלי, מצד המעלות שבמצות, והן טעם ועונג, שיש לו עונג והרגש בהמצות), וקיום המצות בלי טעם בדרך קבלת עול, אך ורק מפני שהן מצות - ציווי ורצון ה'.
והחילוק ביניהם:
כאשר האדם מקיים מצוה מצד חשבון וטעם ודעת שלו, הרי עשיית המצוה קשורה עם שכלו ורגשותיו של האדם, והאדם, מדוד ומוגבל הוא, ושכלו ורגשותיו מוגבלים הם. ומצד זה, כמו שסיבת עשיית המצוה מדודה ומוגבלת היא, כן גם פעולת המצות תהי' מדודה ומוגבלת.
משא"כ כאשר האדם מקיים מצוה רק מפני שכן הוא רצון הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא למעלה מזמן ומקום כן הוא בנוגע לרצונו. ולכן בקיום המצות מתוך קבלת עול, מכיון שסיבת עשיית המצות היא למעלה מכל הגבלה, גם פעולת המצוה היא למעלה מכל מדידה והגבלה.
וזהו "אין חשבון במצות שהן מקיימים בעפר":
"עפר" מורה על ביטול לגמרי, כמאמר "ונפשי כעפר לכל תהיה", שאין האדם מחשיב את עצמו כלל למציאות. וגם אין בעפר טעם כלל, שמורה על זה שאין האדם מקיים את המצות מצד טעם ועונג רגשי. וכאשר מקיימים את המצות "בעפר" בלי טעם, ומתוך ביטול, אזי "אין חשבון" לפעולתם, והרי הם למעלה מכל מדידה והגבלה.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 96 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 19 יולי 2016, 14:56

יום שלישי י"ג תמוז - אה"ק: פינחס

מתי אין ללמוד מהגדולים שבדור?

בתחילת פרשתנו מדובר אודות מעשה זמרי וקנאות פנחס. ומצינו, שכאשר אירע מעשה זמרי היו נוכחים שם משה ואלעזר והזקנים, ופנחס היה הצעיר שבחבורה (במדב"ר פ"כ, כה. ועוד), ומכל מקום דווקא פנחס אמר את הדין ש"קנאים פוגעים בו". ואמרו לו: "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא [הקורא את האיגרת הוא יהי' השליח]" (סנהדרין פב, א).

ומובא במדרש (במדב"ר פ"כ, כד) שהטעם שענין זה נעשה על ידי פנחס דוקא ולא ע"י משה הוא כדי שיבא פנחס ויטול את הכהונה.

ומזה יש ללמוד הוראה בעבודת השי"ת:

כאשר ישנם ענינים כאלה שהגדולים שבדור שותקים ואינם אומרים דבר, הנה לא כל פעם מורה הדבר שלא צריכים לעשות מאומה ואפשר להתחמק מזה.

אלא יש לדעת, שאם יכול לעשות משהו בדבר, עליו לעשותו, ומה שגדולים ממנו אינם אומרים מאומה, אולי הסיבה לכך היא רק "כדי שיטול את הראוי לו", היינו, שמלמעלה רוצים שהוא דווקא יתעסק בדבר זה. ולכן אין אחרים מתעסקים בזה, מפני שזהו ענין שהוא דווקא צריך לפעול בו.

ובמילא, כאשר בא ענין לידו שאין מישהו מתעסק בה, אין לעשות חשבונות, אלא יש לעסוק בו במסירות נפש ומלמעלה יתנו לו את כל הכחות הדרושים שיוכל להצליח בדבר.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 342)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בלק

מצוות של "עפר" לאלו שדומים ל"עפר"

על הפסוק בפרשתנו "מי מנה עפר יעקב" (כג, י) פירש רש"י "כתרגומו 'דעדקיא דבית יעקב' כו'. דבר אחר, עפר יעקב – אין חשבון במצוות שהם מקיימים בעפר כו' אפר פרה ועפר סוטה כו'".
ויש לבאר ששני פירושים אלו ברש"י קשורים אחד לשני:
ישנם כאלו אשר עבודתם את הקב"ה נדמית ל"עפר" כפשוטו, שהם בשפל המדריגה שאין למטה ממנו, ועלולים לחשוב שאין להם קשר להקב"ה, ועל זה נאמר "מי מנה עפר יעקב" – "דעדקיא דבית יעקב", שגם הם חביבים לפניו ית', כי על אהבת השי"ת לישראל נאמר "נער ישראל ואוהבהו", והיינו, שאהבתו לישראל היא כמו אהבת אב לבנו הקטן - "דעדקיא" - שאהבה זו אינה תלויה בדבר, אלא אוהב את כל אחד מישראל, מבלי כל חילוק ביניהם.
ועל כן, גם אותם הקטנים ופחותים, הנה המציא להם אבינו שבשמים דרכים להיתקן בהם, והם הם "מצוות שמקיימין בעפר":
"אפר פרה" – גם מי שנטמא בטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה, והיינו, שנפסק לגמרי הקשר והחיבור שלו למקור החיים ית', הנה עדיין בנו של הקב"ה הוא, ומצד היותו "נער ישראל" אוהבו הקב"ה, וממציא לו דרך להיטהר ולהתקשר מחדש למקור חיותו חיי החיים ב"ה.
"ועפר סוטה" – אף מי שנראה אשר "ותמעול מעל באישה" – "בעלה זה הקב"ה", נותן גם לו הקב"ה "עפר סוטה", להתכפר ולהיטהר לפניו, כי גם הוא אהוב לפניו תמיד, באהבה טהורה כאהבת האב לבנו הקטן.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 98 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 20 יולי 2016, 12:55

יום רביעי י"ד תמוז - אה"ק: פינחס

להצליח בכיבוש – יש לנצל את כל הכוחות והחושים!

בפרשתנו מדובר אודות כיבוש וחלוקת ארץ ישראל. ויש לבאר ענין כיבוש הארץ בעבודת האדם לקונו:

כיבוש "ארצות שבעה גוים" (ל' רש"י ר"פ בראשית) ועשייתם לארץ ישראל וארץ קדושה מורה על עבודת האדם ב"מלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח), לכבוש את העולם כולו שיהיv תחת ממשלת הקדושה. וכמאמר חז"ל (תנחומא נשא טז, ועוד) שתכלית בריאת העולם הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה גם בעולם הזה שאין דבר למטה ממנו.

והנה כמו שבכיבוש ארץ בגשמיות הרי כדי שהכיבוש יהיv בשלימות צריך הכובש להכניס את כל כחות נפשו בכיבוש, ובלי זה לא יכבוש את המנגד, כי באם ישתמש רק בכח המעשה שלו ולא ינצל את כח מחשבתו בדרכי ותכסיסי מלחמה, הרי אי אפשר לנצח. וכמו כן באם ישתמש רק בכח המחשבה והמעשה, אך לא ידבר לאנשי החיל וייעץ להם מה שעליהם לעשות אי אפשר לו לנצח ולכבוש.

וכן הוא בכיבוש העולם לצד הקדושה, שהוא ע"י עשיית המצוות, הנה בכל מצוה ופעולה שהאדם עושה לא די בעשיית המצוה לבד, כי אם עליו להשקיע כל כולו, וכל כוחות נפשו, בעשיית המצוה.

וכמו שבמצות אהבת השי"ת על האדם לאהבו ית' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כן הוא בכל המצוות, שכדי למלאת מטרתם ולכבוש על ידם את העולם צריך לקיים את המצוות בכל הכוחות והחושים.

(ע"פ ספר השיחות תנש"א עמ' 698 ואילך)

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בלק

להמשיך אור הקדושה "עד אפסי ארץ"

אחת מנבואות בלעם שנאמרו בפרשתנו היא "וירד מיעקב" (כד, יט), ומפרש רש"י אשר כוונת הכתוב ב"וירד" היא "על מלך המשיח" שנאמר בו (תהלים עב, ח) "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו, אשר עבודת האדם היא שיהא שליט ומושל בכל ענייניו - "מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ":
"מים עד ים" - "ים", בשונה מ"ארץ", משמעותו שהוא מכוסה ומוסתר על ידי המים, וכמו כן בכוחותיו של האדם מרמז "ים" על כוחות הנפש שעדיין לא באו לידי גילוי לכל, ועודם טמונים בנפש האדם.
ומצווה הכתוב "וירד מים עד ים", שעל "ניצוץ משיח" שבו לרדות ולמשול בכל הכוחות הפנימיים, מ"הים הקדמוני" עד "הים האחרון" (זכרי' יד, ח): "ים הקדמוני" מורה על הכוח הראשון והפנימי ביותר, הוא כח החכמה שבנפש ושכלו של האדם, ו"ים האחרון" הוא הכח הנמוך והחיצוני ביותר שבאדם, שהוא כח העשייה בפועל שבו.
ועל היהודי לשלוט ב"ים הקדמוני" – שכח החכמה וההשגה שלו יהיה ממולא מענייני קדושה, כי המוח הוא שליט על הלב, ובכדי לשמור את הלב מתאוות רעות צריך המוח להיות מלא בהבנת והשגת עניינים קדושים. אך צריך הוא לשלוט גם "עד ים" – "הים האחרון", כי יש והמוח ממולא מהשגת הקדושה, אך לפועל אינו מצליח להביא את שהבין והשיג לידי מעשה בפועל ממש. וזאת היא עבודת האדם לעורר נקודת היהדות שבפנימיות לבו להיות מושלת ושולטת הן על "ים הקדמוני" – החכמה וההשגה שבמוח, וכן על כל כוחות הנפש, ועד "הים האחרון" שכח המעשה כולו יהיה ברשות הקדושה בלבד, כי בלא רדייה בכל ה"ימים" אין עבודתו יכולה להיות שלימה.
ועדיין כל "רדייה" וממשלה זו היא רק על כוחותיו הנפשיים של האדם, שרמוזים ב"ים עד ים" המורה על כוחות מכוסים ונסתרים, ועל כך ממשיך הכתוב ומורה – "ומנהר עד אפסי ארץ":
נהר זה עליו נאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (כן כתב בראב"ע על תהלים שם), ש"עדן" הוא מקום בו מאיר בגלוי אורו של השי"ת, ה"גן" הוא העולם הזה המכונה גנו של הקב"ה (ראה שה"ש ה, א. שהש"ר עה"פ. 'המשך' באתי לגני, השי"ת), וה"נהר" תפקידו להמשיך ולהביא את אור הקדושה מ"עדן" אל ה"גן". וזהו שמורה הכתוב: אין האדם יכול להסתפק ברדייה בכוחותיו הפנימיים – "מים עד ים" ולהישאר ב"עדן" ובמקום הקדושה, אלא צריך לפעול "מנהר עד אפסי ארץ", לצאת מ"עדן" ולהפיץ את אור הקדושה בכל העולם – "עד אפסי ארץ", שיהיה מפורסם ומורגש לכל שהעולם כולו הוא "גן" של הקב"ה.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ח עמ' 100 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 21 יולי 2016, 19:51

יום חמישי ט"ו תמוז - אה"ק: פינחס

עבודת ה' בדבר הקשה דווקא

בפרשתנו נאמר בנוגע לחלוקת הארץ "אך בגורל יחלק את הארץ" (כו, נה), שחלוקת הנחלות לא תהיה על פי סדר שכלי כי אם על פי הגורל. והנה, "ארץ ישראל" ברוחניות מורה על כללות עבודתו הרוחנית של האדם כמבואר בספרים (ראה תורה אור ריש פ' וישב), ואם כן, גם חלוקת הארץ מורה על התחלקות עבודותיהם של ישראל, איש איש ועבודתו את קונו השייכת לנשמתו באופן פרטי.

ולכאורה ייפלא, הרי עבודת האדם מוכרח שתהא מסודרת ומיוסדת על פי השכל, כפי הוראות התורה בסדר נכון, ואיך יעבוד עבודתו על פי "גורל" בלא סדר מסודר?

ויש לבאר זה על פי מה שמבואר בספר התניא (חלק אגרת הקודש ס"ז) שיש לכל איש ישראל מצוה מיוחדת שהיא שייכת במיוחד לנשמתו, וכדברי רז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי" (שבת קיח, ב. וראה שער הגלגולים הקדמה טז. ספר הגלגולים פ"ד). ושייכות מצווה זו דווקא לאדם ולנשמה פלונית אינו מושג וידוע לנו, כי אם "למעלה מבחינת הדעת, שכך עלה במחשבה לפניו יתברך", וכמשל לזה מביא שם: "ודוגמתו למטה, הוא בחינת הגורל ממש".

ואם כן, נמצא שעניין הגורל הקובע עבודתו של אדם, אין הכוונה שתהא עבודתו בלא טעם ודעת ובלא סדר, כי ודאי צריך לעבוד את השי"ת על פי שכל וסדר התורה, אלא שמכל מקום ישנו העניין המיוחד שבו צריך להיות "זהיר טפי", ועניין זה אין אדם יודע מדוע שייך במיוחד אליו, כי "אך בגורל יחלק את הארץ" – שחלוקת עבודתו המיוחדת לו היא על פי גורל שלמעלה משכל.

וכיצד ידע האדם מהי העבודה המיוחדת אליו ונוגעת לשורש ופנימיות נשמתו, הנה הבחינה לזה היא, שהיצר הרע מנסה בכל כחו למנעו לעסוק דווקא במצווה זו ונותן בזה העלמות והסתרים רבים. ולכן, כשיראה יהודי אשר בבואו לקיים מצווה מסוימת עומדים לנגדו מניעות ועיכובים יתר על הרגיל, אות היא אשר מצווה ועניין זה שייך אליו במיוחד, ודווקא על כן מעמיד היצר מניעות ועיכובים לנגדו כי עניין זה דווקא ירוממנו ויקרבנו להשי"ת.

ובמילא ברור, אשר בראות האדם את ההתנגדות הגדולה לקיום אותה מצווה, אל לו להיכנע להניח לאותה מצווה ח"ו, כי דווקא אותה מצווה שאין לו שייכות אליה על פי השכל, היא היא המצווה השייכת אליו במיוחד, שהרי "אך בגורל יחלק את הארץ", שעבודתו המיוחדת של כל יהודי מגיעה דווקא "בגורל" – באופן שאינו מבין כיצד הוא שייך אליה, ושייכותו למצווה היא על פי הגורל שלמעלה מטעם ודעת.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 346 ואילך)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: בלק

הירוס האומות – היתכן?

בנבואת בלעם שבפרשתנו נאמר על מלך המשיח "וקרקר כל בני שת" (כד, יז), ומפרש האבן עזרא "כמו מקרקר קיר, והטעם הורס הקיר", והיינו, שלעתיד לבוא יהרוס הקב"ה ויחריב את "כל בני שת", ולא יתקיימו אומות העולם כלל.
ולכאורה דבר זה תמוה ביותר, הרי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט), והאיך יתכן שיהרוג הקב"ה את "כל בני שת"?
ויש לומר הביאור בזה:
אמרו חז"ל (הובא ברש"י ר"פ בראשית) שהעולם כולו נברא בשביל התורה ובשביל ישראל, ונמצא, שהטעם לבריאתם של "כל בני שת" הוא רק בשביל ישראל.
לעתיד לבוא כאשר תבוא גאולה לעולם כולו, ויורגש בעולם הטעם האמיתי לבריאתו, יראו בגלוי איך שכל באי העולם וכל בני שת, אין להם חשיבות בפני עצמם, כי כל מטרת בריאתם היא רק לשמש לישראל, ולעזור להם בקיום התורה והמצוות.
ועל פי זה יש לפרש דברי האבן עזרא, שאין כוונתו ב"הירוס" האומות, שיהרוג הקב"ה את האומות כולם, אלא שלעתיד לבוא יופעל "הירוס" אצל "כל בני שת", כי אז יתגלה לכל שמטרתם של אומות העולם היא רק לשמש לישראל, ובזה "ייהרס" חשיבותם של האומות, ותיאבד מציאותם.
וכמו שאין לעבד חשיבות בפני עצמו, אלא "כל מה שקנה עבד קנה רבו" (ראה קידושין כג, ב ורשב"א שם), כן יהיה אופן מציאות אומות העולם לעתיד לבוא, ש"יהרס" מציאותם העצמאית, ויורגש בגלוי שהם רק משמשים לישראל.
(יעויין בארוכה לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 172 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 24 יולי 2016, 15:21

יום ראשון י"ח תמוז - אה"ק: מטות

להוסיף באור ולפרוש מגשמיות

בנדרים, שדיניהם נתפרשו בפרשתנו, מצינו שכאשר אדם אוסר דבר על עצמו בנדר הנה הדבר הנדור נאסר עליו מצד שחל על זה קדושת קרבן, וכלשון הרגיל בנדרים "קונם בשר זה עלי" – ש"קונם" הוא לשון קרבן, כלשון הגמ' "קונמות קדושת הגוף נינהו" (כתובות נט, רע"ב), וכן הוא גם בשאר לשונות של נדר (ראה שו"ע יו"ד סר"ד ס"א. משנה למלך ריש הל' נדרים, ועוד).

ויש ללמוד מזה בעבודת האדם לקונו:

אמרו חז"ל "נדרים סייג לפרישות" (אבות פ"ג מי"ג). ומבואר בזה (ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1076. ועוד), שכאשר אדם לא הגיע עדיין לעבודה נעלית בעבודת ה', זקוק הוא לפרוש גם מדברים המותרים, כי מצד פחיתות ערכו, שייך הדבר שגם דברים המותרים יכולים לגרום אצלו ירידה בעבודת ה', ולכן עליו לפרוש מהם בנדרים.

אך על זה אומרים, שגם פרישות זו מדברים האסורים הוא מדין קדושת קרבן. כלומר, הדרך הנכונה לפרוש מדברים הגשמיים אינו על ידי התבוננות בשפלות הדבר הגשמי שיכול להורידו למטה ר"ל, אלא אדרבה, על ידי שמחיל על הדבר קדושת קרבן, ומגלה שכמו שהעולה והקרבן "הן קודש" כן ה"דבר הנדור" הרי "שרשו גבוה מאוד", ולכן פורש ממנו (לקו"ת פרשתנו פב, ב. פג, ב-ג).

ונמצא, שגם העבודה של "סור מרע" ופרישות מדברים שיכולים להוריד את האדם, אינה על ידי התבוננות בפחיתות ושפלות הרע, אלא על ידי הוספה ב"עשה טוב", שעל ידי זה "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" ו"ממילא יפול הרע" (לקו"ת שה"ש מח, ג).

(ע"פ ספר השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 553 ואילך)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: פינחס

"כהונת עולם" - לפנחס ולא למשה?

בהתחלת פרשתנו נאמר שמכיו ש"פנחס גו' השיב את חמתי מעל בני ישראל גו'" לכן יזכה ש"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא-יג).

והנה, במדרש (תנחומא פרשתנו יא. ועוד) על בקשת משה "יפקוד ה' גו' איש על העדה" מובא ש"אמר משה . . בדין הוא שיירשו בני את כבודי". ומצינו שלא נעתר לו הקב"ה אלא ציווה לו שיהושע יירשנו. ולכאורה תמוה, הרי באם פנחס זכה לכהונה "לזרעו אחריו" מפני ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל", הרי משה שהשיב חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל כמה וכמה פעמים בוודאי הי' צריך לזכות בגלל זה ש"זרעו אחריו" יירשו את כבודו?

ויש לומר הביאור בזה:

האופן בו הגין משה על בני ישראל היה שעמד בתפילה להקב"ה שיסלח לישראל על חטאם. אך בפנחס לא מצינו שפנה אל הקב"ה בתפילה, אלא מסר נפשו וקינא את קנאת ה'. ויתירה מזו, בפעולותיו עורר את ישראל בתשובה, ועל ידי זה כיפר על ישראל, וכמאמר רז"ל בנוגע לפינחס "שעשה שישראל יעשו תשובה" (פדר"א פמ"ז).

ונמצא, שלפעולות משה לא היו השפעה ברת קיימא על ישראל שייטיבו דרכיהם, שהרי פעולותיו היו כלפי הקב"ה בלבד, בעמדו בתפילה לפעול כפרה על ישראל. משא"כ פנחס, מכיון שעורר את ישראל לתשובה, פעל אצל ישראל שינוי לטובה גם על להבא, ונתעוררו להטיב דרכיהם.

וזהו שדווקא פנחס זכה ל"ברית כהונת עולם" – "לזרעו אחריו", שהיה בזה "מדה כנגד מדה" בשכר מה שפעל אצל ישראל, לא רק בזמן המעשה אלא גם בזמן "אחריו".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 344 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 25 יולי 2016, 13:48

יום שני י"ט תמוז - אה"ק: מטות

תפקיד ה"מומחה" להפר הנדרים ולא לקיימם

בתחילת פרשתנו נאמר "וידבר משה אל ראשי המטות גו' איש כי ידור נדר", ופירש רש"י "חלק כבוד לנשיאים כו', ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה".

ויש לעיין, מדוע למד מזה ש"חלק כבוד לנשיאים" דין מיוחד ב"הפרת נדרים", הרי אפשר להיות שבא ללמד דין מיוחד אצל מומחה – בקיום הנדרים?

ויש לבאר בזה על דרך הדרש:

שנינו באבות (פ"ג מי"ג) "נדרים סייג לפרישות", שהפרישה מעניני עולם הזה, הנהגה רצויה היא. ולכאורה הרי בירושלמי מובא לגבי נדרים (נדרים פ"ט ה"א): "לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים"?

ומבואר בזה (ראה לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1076) שהדבר תלוי בדרגת האדם:

כאשר יש לאדם חלישות בעבודתו לקונו, אזי "נדרים סייג לפרישות", שעליו לפרוש ולסייג עצמו מעניני העולם, כי העסק עם דברים גשמיים יכול לפעול אצלו ח"ו ירידה בעבודת ה'.

אך מי שהולך בדרך המלך בעבודתו לקונו, אסור לו לפרוש מענייני עולם הזה, שהרי זהו תפקיד האדם עלי אדמות, לעסוק עם עניני עולם הזה ולזככם עד שהעולם כולו יהיה דירה ומכון לו ית' (ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו), וממילא "דייך מה שאסרה עליך תורה".

ועל פי זה, כש"חלק כבוד לנשיאים" בפרשת נדרים, על כרחך בא ללמד דין מיוחד ב"הפרת נדרים". כי ה"מומחה" וה"נשיא" עליהם לבטל "ולהפר" את ענין הנדרים, כי צריכים הם להעלות את האדם הנודר לדרגא כזו עד שלא יוצרך לנדרים.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ג עמ' 106 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: פינחס

"פלא" שלמעלה מ"פלאות"

נאמר בגמרא "הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו (כמו שנעשה לפינחס. רש"י), הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו" (ברכות נו, ב). ומפשטות הגמרא משמע, שהחילוק בין "הרואה פינחס" ל"הרואה פיל" הוא, ש"הרואה פיל" עושים לו "פלאות" רבות, ואילו "הרואה פינחס" עושים לו רק פלא אחד.

ולכאורה תמוה, הרי אמרו רז"ל "ששה נסים נעשו לו לפינחס" (סנהדרין פב, ב), ואם כן, מדוע "הרואה פינחס בחלום" נעשה לו רק פלא אחד - הרי אין זה "כמו שנעשה לפינחס"?

ויש לבאר זה בהקדים החילוק בין "נס" ל"פלא":

"נס" הוא שידוד מערכות הטבע, שמזה שקוראים לו "שידוד מערכות הטבע" מובן שכדי לפעול "נס" זה צריכה להיות פעולה מיוחדת של ביטול הנהגות הטבע. משא"כ "פלא" מורה על הנהגה שמובדלת לגמרי מהנהגת הטבע, שהרי "כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה" (רש"י שופטים יז, יח). ובאופן הנהגה כזה לא צריכה להיות פעולה מיוחדת של שידוד הטבע, אלא יש כאן הנהגה נסית שהיא ההנהגה הרגילה בכל מאורע זה.

ו"פלא" כזה הוא מה "שנעשה לפינחס", שהרי "ששה נסים" שנעשו לפינחס היו כולם באותו ענין, היינו שבכל פרט ופרט שבמעשה שלו עשה הקב"ה נס. ובזה נראה בעליל שכל הנהגת הקב"ה עם פינחס היתה באופן בלתי רגיל לגמרי, מלכתחילה הנהגה של "פלא".

וזהו מה שכתב רש"י "פלא נעשה לו, כמו שנעשה לפינחס": עיקר החידוש אצל פינחס אינו כמות הנסים שנעשו לו, אלא זה ש"פלא נעשה לו", שהיתה הנהגה בדרך "פלא" ומובדל לגמרי מגדר הטבע - אלא שנסתעף מזה שהיו נסים רבים. ולכן אין הם נקראים "פלאות" לשון רבים, כי הכוונה היא למצב אחד - הנהגה פלאית.

ועל פי זה יש לומר, שה"פלא" שנעשה ל"הרואה פינחס בחלום" הוא למעלה מה"פלאות" אצל "הרואה פיל", כי מזה שאומר "פלאות", לשון רבים, מובן, שהכוונה לריבוי פלאות בכמות, והיינו פעולות של נפלאות, משא"כ "פלא נעשה לו" ("כמו שנעשה לפינחס") אינו עשיית פלא אחד, אלא מצב של "פלא", כנ"ל.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ג עמ' 164 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 26 יולי 2016, 23:41

יום שלישי כ' תמוז - אה"ק: מטות

בין הפרת נדר להתרת נדר

בענין ביטול הנדרים מצינו שני אופנים: א. הפרת נדר על ידי האב והבעל. ב. התרת הנדר על ידי החכם. ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

בתוכן ענין הנדרים, שאדם אוסר על עצמו דבר המותר לו, מצינו בספרים כמה אופנים:

מי שנמצא בדרגא נמוכה בעבודת ה' זקוק לפרוש את עצמו מדברים המותרים, כי מצד זה שנמשך הוא אחרי מותרות הרי הוא יורד למטה בדרגתו, ולכן צריך הוא להתחזק בעבודת ה' על ידי שידור נדר, ויפרוש עצמו מדברים המותרים. ועל זה אמרו חז"ל "נדרים סייג לפרישות" (אבות פ"ג מי"ג).

אך מי שאינו נמשך אחרי מותרות, אינו זקוק לנדר לפרוש מהן, אלא עושה כן גם בלי זה. ועל זה כתב הרמב"ם (הל' נדרים פי"ג הכ"ג) ש"לא ירבה אדם בנדרי איסור כו' אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר", כי אדם זה פורש ממותרות גם בלי נדר.

אמנם, מי שכבר אין מקום לחשוש שהדבר המותר יגרום אצלו ירידה, כי נתעלה ביותר בעבודת ה', עליו אמרו רז"ל "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים" (ירושלמי נדרים פ"ד ה"א), כי אדם כזה מחוייב לעסוק עם עניני העולם כדי להעלות את הדברים המותרים לקדושה.

ועל פי זה יש לבאר תוכן ענין הפרת והתרת נדרים:

אדם האוסר עצמו מדברים המותרים, הרי אם הוא נמצא בדרגא נמוכה יותר, שעדיין צריך לפרוש עצמו מעניני העולם, אזי מפירים ומבטלים את הנדר, והיינו, שמעלים אותו לדרגא שלא יצטרך לנדר כדי לפרוש, אלא יעשה כן מרצונו הטוב, בלא נדר. אך למעלה מזה הוא ענין התרת נדרים על ידי חכם, שאומר מותר לך, שהוא מה שהחכם ממשיך קדושה עליונה בהאדם עד שאין צריך לפרוש מדברים המותרים, אלא בכחו להתעסק עמהם באופן שמעלה אותם לקדושה.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ג עמ' 191 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: פינחס

מתי אין ללמוד מהגדולים שבדור?

בתחילת פרשתנו מדובר אודות מעשה זמרי וקנאות פנחס. ומצינו, שכאשר אירע מעשה זמרי היו נוכחים שם משה ואלעזר והזקנים, ופנחס היה הצעיר שבחבורה (במדב"ר פ"כ, כה. ועוד), ומכל מקום דווקא פנחס אמר את הדין ש"קנאים פוגעים בו". ואמרו לו: "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא [הקורא את האיגרת הוא יהיה השליח]" (סנהדרין פב, א).

ומובא במדרש (במדב"ר פ"כ, כד) שהטעם שענין זה נעשה על ידי פנחס דוקא ולא ע"י משה הוא כדי שיבא פנחס ויטול את הכהונה.

ומזה יש ללמוד הוראה בעבודת השי"ת:

כאשר ישנם ענינים כאלה שהגדולים שבדור שותקים ואינם אומרים דבר, הנה לא כל פעם מורה הדבר שלא צריכים לעשות מאומה ואפשר להתחמק מזה.

אלא יש לדעת, שאם יכול לעשות משהו בדבר, עליו לעשותו, ומה שגדולים ממנו אינם אומרים מאומה, אולי הסיבה לכך היא רק "כדי שיטול את הראוי לו", היינו, שמלמעלה רוצים שהוא דווקא יתעסק בדבר זה. ולכן אין אחרים מתעסקים בזה, מפני שזהו ענין שהוא דווקא צריך לפעול בו.

ובמילא, כאשר בא ענין לידו שאין מישהו מתעסק בה, אין לעשות חשבונות, אלא יש לעסוק בו במסירות נפש ומלמעלה יתנו לו את כל הכחות הדרושים שיוכל להצליח בדבר.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 342)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 27 יולי 2016, 21:55

יום רביעי כ"א תמוז - אה"ק: מטות

כבודן של ישראל וכבודו של הקב"ה

בפרשתנו כתוב "וידבר ה' אל משה גו' נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים גו' וידבר משה אל העם גו' לתת נקמת ה' במדין " (לא, א-ג). ונמצא, שבדברי הקב"ה נקרא מלחמת מדין "נקמת בני ישראל", אך בדברי משה לישראל נקראה המלחמה "נקמת ה'".

ומבאר אאמו"ר [הגה"ק ר' לוי יצחק נ"ע] "כי הקב"ה חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל יותר מכבודו . . ומשה בהיפך, מדקדק על כבודו של הקב"ה יותר מכבודן של ישראל" (לקוטי לוי יצחק לזוהר פ' שלח עמ' שעז).

ויש לבאר דבריו:

במזימותיהם של אנשי מדין נגד עם ישראל מצינו שני דברים: א. הם רצו להלחם ולהרוג את ישראל. ב. בלעם יעץ להם להלחם עם ישראל על ידי "זימה", כי "אלקיהם של אלו שונא זימה כו'" (רש"י ד"ה בדבר בלעם פרשתנו לא, טז).

ועל פי זה יובנו שני הענינים שבמלחמה זו, כי מצד רצונם של מדין להרוג את עם ישראל נקראה המלחמה "נקמת בני ישראל", ומצד מזימתם נגד "אלקיהם של אלו" ה"שונא זימה" נקראת מלחמה זו "נקמת ה'".

ועל כן, הקב"ה ש"חפץ ומדקדק על כבודן של ישראל" מדגיש את כוונת מדין להרוג את ישראל - "נקמת בני ישראל", אך משה רבינו ש"מדקדק על כבודו של הקב"ה" מדגיש שמזימתם להרוג את ישראל היתה ע"י פעולה נגד "אלקיהם של אלו", ולכן קרא למלחמה זו "נקמת ה'".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 361 ואילך)

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: פינחס

להצליח בכיבוש – יש לנצל את כל הכוחות והחושים!

בפרשתנו מדובר אודות כיבוש וחלוקת ארץ ישראל. ויש לבאר ענין כיבוש הארץ בעבודת האדם לקונו:

כיבוש "ארצות שבעה גוים" (ל' רש"י ר"פ בראשית) ועשייתם לארץ ישראל וארץ קדושה מורה על עבודת האדם ב"מלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח), לכבוש את העולם כולו שיהיה תחת ממשלת הקדושה. וכמאמר חז"ל (תנחומא נשא טז, ועוד) שתכלית בריאת העולם הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה גם בעולם הזה שאין דבר למטה ממנו.

והנה כמו שבכיבוש ארץ בגשמיות הרי כדי שהכיבוש יהיה בשלימות צריך הכובש להכניס את כל כחות נפשו בכיבוש, ובלי זה לא יכבוש את המנגד, כי באם ישתמש רק בכח המעשה שלו ולא ינצל את כח מחשבתו בדרכי ותכסיסי מלחמה, הרי אי אפשר לנצח. וכמו כן באם ישתמש רק בכח המחשבה והמעשה, אך לא ידבר לאנשי החיל וייעץ להם מה שעליהם לעשות אי אפשר לו לנצח ולכבוש.

וכן הוא בכיבוש העולם לצד הקדושה, שהוא ע"י עשיית המצוות, הנה בכל מצוה ופעולה שהאדם עושה לא די בעשיית המצוה לבד, כי אם עליו להשקיע כל כולו, וכל כוחות נפשו, בעשיית המצוה.

וכמו שבמצות אהבת השי"ת על האדם לאהבו ית' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כן הוא בכל המצוות, שכדי למלאת מטרתם ולכבוש על ידם את העולם צריך לקיים את המצוות בכל הכוחות והחושים.

(ע"פ ספר השיחות תנש"א עמ' 698 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 28 יולי 2016, 13:50

יום חמישי כ"ב תמוז - אה"ק: מטות

אכילת לחם רוחני גורם לרצות להיות אדם רוחני

כתוב בפרשתנו "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד" (לב, א). והקשה ה'תפארת יהונתן' (להג"ר יהונתן אייבשיץ) ״יש לתת טעם למה דווקא לשני שבטים הללו היה מקנה רב״? ומתרץ ש״שני השבטים הללו חיבבו את המן ולכך מקנה רב היה להם מאשר הביאו ממצרים מה שאין כן שאר השבטים ששחטו הבהמות ולא חיבבו את המן לאכלו בכל פעם״.

ויש לומר, שזה שחיבת המן גרמה לכך שלא רצו ליכנס לארץ ישראל לא היתה רק מפני שחיבתם למן גרמה ל"מקנה רב" אלא היה בזה גם ענין עמוק יותר:

כל מאכל גשמי יש לו רק טעם אחד ולכל היותר כמה טעמים, אך במן מצינו (יומא עה, א) ״המן . . מוצאין בו כמה טעמים״ ויתירה מזו כתוב שם ״המן מתהפך לכמה טעמים״, שהיו בו טעמים הפכיים, כי המן היה ״לחם מן השמים״ (בשלח טז, ד) ‑ לחם רוחני, ולכן לא היו בו הגבלות גשמיות.

ומכיון שהיו מורגלים ב״לחם רוחני״, זה גרם להם שלא ירצו להכנס לארץ ישראל, כי בארץ יצטרכו לעסוק בענינים גשמיים ו״ארציים״, כמו לחרוש ולזרוע וכיו״ב. אך בני גד ובני ראובן רצו להשאר בעבר הירדן ולהיות רועי צאן, כי אין בעבודה זו טרדה דומה, ויכולים להיות תמיד דבוקים בהקב״ה ולעסוק בענינים רוחניים בלבד.

(ע״פ לקוטי שיחות ח״ט עמ' 15 ואילך)

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: פינחס

עבודת ה' בדבר הקשה דווקא

בפרשתנו נאמר בנוגע לחלוקת הארץ "אך בגורל יחלק את הארץ" (כו, נה), שחלוקת הנחלות לא תהיה על פי סדר שכלי כי אם על פי הגורל. והנה, "ארץ ישראל" ברוחניות מורה על כללות עבודתו הרוחנית של האדם כמבואר בספרים (ראה תורה אור ריש פ' וישב), ואם כן, גם חלוקת הארץ מורה על התחלקות עבודותיהם של ישראל, איש איש ועבודתו את קונו השייכת לנשמתו באופן פרטי.

ולכאורה ייפלא, הרי עבודת האדם מוכרח שתהא מסודרת ומיוסדת על פי השכל, כפי הוראות התורה בסדר נכון, ואיך יעבוד עבודתו על פי "גורל" בלא סדר מסודר?

ויש לבאר זה על פי מה שמבואר בספר התניא (חלק אגרת הקודש ס"ז) שיש לכל איש ישראל מצוה מיוחדת שהיא שייכת במיוחד לנשמתו, וכדברי רז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי" (שבת קיח, ב. וראה שער הגלגולים הקדמה טז. ספר הגלגולים פ"ד). ושייכות מצווה זו דווקא לאדם ולנשמה פלונית אינו מושג וידוע לנו, כי אם "למעלה מבחינת הדעת, שכך עלה במחשבה לפניו יתברך", וכמשל לזה מביא שם: "ודוגמתו למטה, הוא בחינת הגורל ממש".

ואם כן, נמצא שעניין הגורל הקובע עבודתו של אדם, אין הכוונה שתהא עבודתו בלא טעם ודעת ובלא סדר, כי ודאי צריך לעבוד את השי"ת על פי שכל וסדר התורה, אלא שמכל מקום ישנו העניין המיוחד שבו צריך להיות "זהיר טפי", ועניין זה אין אדם יודע מדוע שייך במיוחד אליו, כי "אך בגורל יחלק את הארץ" – שחלוקת עבודתו המיוחדת לו היא על פי גורל שלמעלה משכל.

וכיצד ידע האדם מהי העבודה המיוחדת אליו ונוגעת לשורש ופנימיות נשמתו, הנה הבחינה לזה היא, שהיצר הרע מנסה בכל כחו למנעו לעסוק דווקא במצווה זו ונותן בזה העלמות והסתרים רבים. ולכן, כשיראה יהודי אשר בבואו לקיים מצווה מסוימת עומדים לנגדו מניעות ועיכובים יתר על הרגיל, אות היא אשר מצווה ועניין זה שייך אליו במיוחד, ודווקא על כן מעמיד היצר מניעות ועיכובים לנגדו כי עניין זה דווקא ירוממנו ויקרבנו להשי"ת.

ובמילא ברור, אשר בראות האדם את ההתנגדות הגדולה לקיום אותה מצווה, אל לו להיכנע להניח לאותה מצווה ח"ו, כי דווקא אותה מצווה שאין לו שייכות אלי' על פי השכל, היא היא המצווה השייכת אליו במיוחד, שהרי "אך בגורל יחלק את הארץ", שעבודתו המיוחדת של כל יהודי מגיעה דווקא "בגורל" – באופן שאינו מבין כיצד הוא שייך אליה, ושייכותו למצווה היא על פי הגורל שלמעלה מטעם ודעת.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 346 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 31 יולי 2016, 20:00

יום ראשון כ"ה תמוז - אה"ק: מסעי

התעלות תמידית בעבודת ה'

במ"ב מסעות נסעו בני ישראל ממצרים, כמסופר בתחילת פרשתנו: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" וגו'. וכבר תמהו בזה (לקוטי תורה פרשתנו פח, ג), שמכך שנקט הכתוב לשון "מסעי" הכולל כל המסעות, משמע שבכל אחד מאותם מ"ב מסעות "יצאו מארץ מצרים", ולכאורה תמוה, הלא "מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות", ומהו שנוקט הכתוב לשון רבים "מסעי בני ישראל", וממשיך אשר בכל אלו "יצאו מארץ מצרים"?

ויש לבאר זה בדרך הפנימיות:

"מצרים" הוא מלשון מיצר, והיינו, שמשמעותו הפנימית של מצרים היא גדר המונע ומגביל, ובעבודת האדם רומז "מצרים" על מצב שבו עבודתו היא מוגבלת במיצרים וגדרות, שמגיע רק עד דרגה מסוימת ואינו מתקדם למעלה גבוהה יותר, וצריך האדם לצאת מן המיצר אל המרחב, ולהתקדם הלאה בעבודתו ית'.

והנה, כאשר זוכה האדם ומצליח "לצאת ממצרים", להתגבר על המניעות בעבודתו ולהגיע לדרגה נעלית יותר, הרי גם לאותו "מרחב" שאליו נתעלה יש דרגות נעלות הימנו, וצריך האדם להתמיד ולעלות מחיל אל חיל. ומכיוון שיכול להתעלות ולהתקדם לדרגה גבוהה יותר, הנה המדריגה שאוחז בה עתה כ"מצרים" תיחשב, כי ביחס למדריגה שיכול להמשיך ולהתעלות אליה, הרי מצבו הנוכחי הוא נחות ומוגבל.

ונמצא שאותה דרגה שנחשבה אצלו אתמול ל"יציאת מצרים" ול"מרחב", תיחשב עתה ל"מצרים" ו"מיצר" לגבי המדריגה שאליה צריך הוא להגיע היום.

ואם כן, הרי עבודת "יציאת מצרים" של האדם אינה מסתיימת לעולם, ותמיד יש לו לאדם מקום לצאת שוב מ"מצרים", ולהתקדם להתעלות ולהתקרב עוד לבורא ית"ש.

ובזה תובן היטב משמעות הכתוב "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", שאף שכבר במסע הראשון יצאו ישראל מ"מצרים", מכל מקום גם אותה מדריגה שהגיעו אליה נחשבה שוב כ"מצרים" לגבי מדריגה נעלית יותר, ונמצא שבכל מסע ומסע ישנו הענין ד"אשר יצאו מארץ מצרים", כי בכל מסע יצאו מהמצב הקודם שנחשב כ"מצרים" לגבי הדרגה שנעלית הימנו.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 348 ואילך)

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חו"ל: מטות-מסעי

להוסיף באור ולפרוש מגשמיות

בנדרים, שדיניהם נתפרשו בפרשת מטות, מצינו שכאשר אדם אוסר דבר על עצמו בנדר הנה הדבר הנדור נאסר עליו מצד שחל על זה קדושת קרבן, וכלשון הרגיל בנדרים "קונם בשר זה עלי" – ש"קונם" הוא לשון קרבן, כלשון הגמ' "קונמות קדושת הגוף נינהו" (כתובות נט, רע"ב), וכן הוא גם בשאר לשונות של נדר (ראה שו"ע יו"ד סר"ד ס"א. משנה למלך ריש הל' נדרים, ועוד).

ויש ללמוד מזה בעבודת האדם לקונו:

אמרו חז"ל "נדרים סייג לפרישות" (אבות פ"ג מי"ג). ומבואר בזה (ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1076. ועוד), שכאשר אדם לא הגיע עדיין לעבודה נעלית בעבודת ה', זקוק הוא לפרוש גם מדברים המותרים, כי מצד פחיתות ערכו, שייך הדבר שגם דברים המותרים יכולים לגרום אצלו ירידה בעבודת ה', ולכן עליו לפרוש מהם בנדרים.

אך על זה אומרים, שגם פרישות זו מדברים האסורים הוא מדין קדושת קרבן. כלומר, הדרך הנכונה לפרוש מדברים הגשמיים אינו על ידי התבוננות בשפלות הדבר הגשמי שיכול להורידו למטה ר"ל, אלא אדרבה, על ידי שמחיל על הדבר קדושת קרבן, ומגלה שכמו שהעולה והקרבן "הן קודש" כן ה"דבר הנדור" הרי "שרשו גבוה מאוד", ולכן פורש ממנו (לקו"ת פרשתנו פב, ב. פג, ב-ג).

ונמצא, שגם העבודה של "סור מרע" ופרישות מדברים שיכולים להוריד את האדם, אינה על ידי התבוננות בפחיתות ושפלות הרע, אלא על ידי הוספה ב"עשה טוב", שעל ידי זה "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" ו"ממילא יפול הרע" (לקו"ת שה"ש מח, ג).

(ע"פ ספר השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 553 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 07 אוגוסט 2016, 15:11

יום ראשון ג' אב - מסעי

אין לנוח 'הרבה יותר מדי'!

על הפסוק בתחילת פרשתנו "רב לכם שבת בהר הזה" (א, ו) כתב רש"י "כפשוטו".

והנה, הפירוש "כפשוטו" של "רב לכם" הוא "הרבה יותר מדאי", כמו שפירש רש"י במקום אחר (קרח טז, ג). ואם כן הפירוש ב"רב לכם שבת" אינו רק שכבר ישבו במקום ההוא 'מספיק' זמן, אלא "הרבה יותר מדאי".

ויש ללמוד מזה הוראה כללית בעבודת האדם לקונו:

על יהודי לדעת שמצב של "שבת" – 'ישיבה' והתעכבות במקום אחד בעבודת ה' – בלי לעלות מחיל אל חיל בעבודתו היא "רב לכם" – "הרבה יותר מדאי"!

ככל שתהיה עבודתו גבוהה ומעולה, הרי "שבת" במצב ומדריגה אחת למשך זמן – היא "הרבה יותר מדאי" זמן להתעסק בבחינה אחת. כי יהודי צריך להיות בבחינת "מהלך" ולא במצב של "שבת".

על האדם להתעלות תמיד בעבודתו וללכת מחיל אל חיל, בבחינת "מעלין בקודש".

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 18)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 08 אוגוסט 2016, 13:43

יום שני ד' אב - דברים

בעלות ארץ ישראל של ה"גוי קדוש" בלי מלחמה

על הפסוק שבתחילת פרשתנו "רב לכם שבת בהר הזה" (א, ו) כתב רש"י "כפשוטו. ויש מדרש אגדה, הרבה לכם גדולה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן ומנורה וכלים, קיבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין".

והיינו, שבפסוק זה ישנם שני פירושים:

א. "כפשוטו" – שאין לישראל להתעכב בהר אלא למהר בכניסתם לארץ ישראל. וכהמשך דברי הכתוב "בואו ורשו את הארץ" (שם, ח).
ב. שקבלו ישראל כבר "הרבה גדולה ושכר" רוחני ע"י המשכן, התורה והסנהדרין.

והנה, מצינו שנשתנו ישראל מכל עם ולשון בזה שכל שאר העמים היותם לעם הוא רק משום שיושבים יחד בארץ מסויימת, וזה עצמו – ישיבתם בארץ – אינה באה להם כי ארצם שייכת להם בשייכות אמיתית, אלא מפני שמתגברים על היושבים שם בכלי זיין ובמלחמות, ועל ידי זה כובשים את אדמתם.

לא כן עם ישראל, היותנו לעם הוא מפני ש"גוי קדוש" אנו ובלי קשר לארץ בו אנו יושבים, ובלשון הרס"ג (האמונות והדעות מ"ג פ"ז) "אומנתנו אינה אומה כי אם בתורותיה". ואדרבה, ארצנו שייכת לנו לא מפני מלחמה אלא מצד קדושת עם ישראל ובחירת הקב"ה בנו ש"בחר בארץ ישראל כו' ובחר לחלקו ישראל כו' אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקו וינחלו את הארץ שבאה לחלקו" (תנחומא ראה ח).

ועל פי זה יש לומר שהוא הוא מה שבאו שני הפירושים בכתוב זה ללמדנו – ש"עשיתם משכן ומנורה וכלים, קיבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין" הוא הסיבה והטעם שאין להם להתעכב "בהר". כי אין ביאתם לארץ תלויה במלחמה ו"אינכם צריכים למלחמה . . לא היו צריכין לכלי זיין" (לשון רש"י בד"ה באו ורשו שם), אלא שמכיון שקבלו "הרבה גדולה ושכר" והרי הם גוי קדוש, הרי "רב לכם שבת" – "כפשוטו" ומוכנים הם ליכנס לארץ מיד והארץ כבר שייכת להם.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 18 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 09 אוגוסט 2016, 18:44

יום שלישי ה' אב - דברים

הוא היה אוהב אתכם – בימי בין המצרים

בפרשתנו נאמר שטענו ישראל כלפי הקב"ה "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים גו'" (א, כז), ופירש רש"י "בשנאת ה' אותנו - והוא היv אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך".

ויש לבאר דברי רש"י אלו בדרך הרמז:

פ' דברים קורין לעולם בשבת שלפני תשעה באב.

והנה, תלונת בני ישראל "בשנאת ה' אותנו" יש לה שייכות מיוחדת לתשעה באב, כמבואר בספרים (ראה אור התורה לנ"ך ח"ב ס"ע א'מ מעמק המלך ש' טז פל"ד), ש"דור המדבר שאמרו 'בשנאת ה' אותנו כו'' גרמו לט' באב שנאמר 'איכה ישבה בדד העיר' ראשי תיבות איבה", ומבאר הצמח צדק (אור התורה שם) שבזה "נרמז גם כן שבשנאת חנם שהיה בבית שני נחרב בית המקדש כו', על ידי ואהבת לרעך כמוך גורם כמו כן למעלה שנשמות ישראל נקראים 'אחים ורעים למקום', ועל ידי זה 'על כל פשעים תכסה אהבה'" (היינו אהבת הקב"ה לישראל).

ויש לומר שבפירושו על "בשנאת ה' אותנו" – "והוא היה אוהב אתכם", בא רש"י לעודד את ישראל, ולגלות שגם במצב זה של "בין המצרים", שבא בגלל חסרון בעבודת ישראל, עד כדי כך שהאהבה הטבעית של ישראל לאביהם שבשמים היא בהסתר, ואינם מרגישים חסדי ה', "אתם שונאים אותו" – הנה גם במצב הלזה מעיד רש"י ש"הוא היה אוהב אתכם", שאין שום חלישות כלל וכלל ח"ו באהבת הקב"ה לישראל.

ולא רק אהבה נעלמת ונסתרת (שאזי אין מקום להוכיח את ישראל על שאין מרגישים אהבה זו), אלא אהבה גלויה. ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – שאהבה זו של הקב"ה לבנ"י מעוררת בהם אהבה גלויה להקב"ה, וישראל עושין תשובה "ומיד הן נגאלין" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה).

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ד עמ' 23)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 10 אוגוסט 2016, 17:55

יום רביעי ו' אב - דברים

התענית – "יום רצון לה'"

בימות המשיח, כאשר תתבטל סיבת הצומות והאבלות, מבטיח הנביא (זכריה ח, יט) אשר כל אחד מימי הצומות "יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

ולכאורה צריך ביאור:

מה שימי הצום והאבל יבטלו מובן הוא, שמכיוון שהתענית היא זכר לחורבן ולצרות שאירעו לאבותינו, הרי בבוא הגאולה יבטל זיכרון הצרות ועמו גם האבלות, אך מה מעלה יש בימים אלו שמחמתה יהפכו ל"מועדים טובים", ולשמחה מה זו עושה?

וביאור הדבר יובן מהסברת מהותו של יום התענית:

מצינו בכתוב (ישעי' נח, ה) שיום התענית נקרא "יום רצון לה'", והדבר אמור לא רק בצום שהוא לתשובה וכפרה כיום הכפורים, אלא גם בתעניות שנקבעו לזכר הצרות והחורבן, שגם הם מטרתם "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה", כי בימים אלו נזכרים ב"מעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות", ומזה נתעורר גם אנו ו"נשוב להיטיב" (רמב"ם הל' תעניות ריש פ"ה). ואם כן גם ד' הצומות שהם זכר לחורבן הם "ימי רצון לה'".

אלא ש"ימי רצון" אלו נקבעו באופן שהדרך לנצלם ולהשתמש במעלתם היא על ידי הנהגת הצום והתענית שמעוררים את האדם לתשובה, וכמובא בגמרא (ברכות יז, א) שהמתענה מבקש מהשי"ת "שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".

כל זה בזמן הגלות, אך בבוא גואל צדק, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לא יהיה עוד מקום לעינוי הגוף, אך מאידך בוודאי יוותר עניין ה"יום רצון" שבימים אלו, אלא שבאותו הזמן לא ינצלו את היום המיוחד על ידי הצום והתענית, כי אם להיפך, שיהיו ימים אלו מסוגלים להוספה בעבודת הבורא מתוך שמחה וטוב לבב, ואם כן תחת היות ימים אלו ימי צום ואבלות, יהפכו לעתיד לבוא לימים טובים לששון ולשמחה.

(ע"פ ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 721 ואילך. לקוטי שיחות חל"ג עמ' 156 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 11 אוגוסט 2016, 19:24

יום חמישי ז' אב - דברים

שבת חזון – הריחוק שפועל קירוב

השבת נקראת בשם "שבת חזון" על שם התחלת ההפטרה שקוראין בשבת זו, "חזון ישעי'", ובו מדובר אודות ענינים שהם היפך הישועה והנחמה "אשר חזה על יהודה וירושלים גו'".

והנה, ידוע ביאור הפנימי בשם "שבת חזון" שמובא "בשם הרב מבאַרדיטשוב נבג"ם" על פי "משל . . מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר להתלבש בו ומצד שלא נזהר הבן באותו בגד ועשה מעשים אשר לא יעשו קרע אותו לכמה קרעים. ועשה לו פעם שני לבוש יקר וקרע אותו גם כן. מה עשה האב עשה לו לבוש שלישי ולא נתן לו ללבוש אותו רק גנזו ולפרקים ידועים הוא מראה לו הלבוש ואומר לו ראה שאם תתנהג בדרך הישר ינתן לך לבוש זה ללבוש אותו [ומצד זה מרגילו לילך בדרך הישר]", וזהו "שבת חזון" שהוא מלשון מחזה, "שמראין לכל אחד ואחת מישראל המקדש דלעתיד מרחוק" (אור התורה לנ"ך ח"ב עמ' א'צז).

ולכאורה צריך ביאור, איך יתאים ביאור זה שנקראת השבת "חזון" על שם שמראים המקדש לכל אחד, עם הביאור הפשוט שהוא על שם ה"חזון" ש"חזה" ישעיהו – ענינים של היפך הישועה והנחמה?

ויש לבאר זה על פי מה שמדייק לומר ש"מראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק", והיינו, שאף שמראין המקדש דלעתיד, מכל מקום צריך שיורגש אצל האדם שהוא "מרחוק", ולמרות שמראין לו המקדש דלעתיד, הרי הוא מצד עצמו רחוק מזה. וזה עצמו שמבין שהוא רחוק מזה הוא הגורם לו להפנים את מה שמראים לו מלמעלה, שיפעול על פנימיות נפשו.

ונמצא ששני הפירושים אחד הם, כי פעולת המחזה של המקדש דלעתיד על האדם היא על ידי רגש הריחוק המבואר בהפטרה של "שבת חזון", שרגש של "ריחוק" זה פועל שיפנים האדם את מה שמראים לו מלמעלה, ואזי "מחזון (יהיה) ותחזינה עינינו" (לשון הצ"צ באוה"ת שם), שראיית המקדש לעתיד לא תהיה מרחוק, אלא מקרוב.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ט עמ' 8 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 15 אוגוסט 2016, 15:42

יום שני י"א אב - ואתחנן

"כי הם חיינו ואורך ימינו"

בפרשתנו נאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (ד, ט). ובמסכת אבות למדו מכתוב זה ש"כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (אבות פ"ג מ"ח).

ולכאורה תמוה, וכי שכחת דבר אחד מדברי תורה חמורה כל כך עד שיתחייב בנפשו?!

ויש לומר הביאור בזה:

הטעם ששכחת דברי תורה הוא ענין של איסור, כדברי הגמ' (מנחות צט, רע"ב) "כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו", הוא מפני שדברי תורה "הם חיינו ואורך ימינו", והרי הם לאדם דוגמת מקום חיות הדגים לדגים (ברכות סא, ב).

ולכן, כאשר האדם שוכח ומסלק דבר אחד ממשנתו הרי הוא מסלק "חייו" מעצמו, ולכן עובר בלאו.

וזוהי גם כן הטעם לזה שמתחייב בנפשו, שאין זה בגדר עונש אלא זה פועל יוצא מהשכחה. שמכיון שדברי תורה הם חיי נפשו הרי כאשר נשכח והוסר ממנו דבר אחד מדברי תורה הוסרו ממנו חיי נפשו אלה, ועל דרך מאמר רז"ל "מה לי קטלא כולה או קטלי פלגא" (ב"ק סה, א. ועוד), וזהו "מתחייב בנפשו" – שחלק – "פלגא" – מחיי נפשו הוסרו ממנו כאשר הוסר ממנו דבר אחד מדברי תורתו.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ד עמ' 31)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 16 אוגוסט 2016, 19:34

יום שלישי י"ב אב - ואתחנן

איך ידעו שהקול יהיה "קיים לעולם"?

בפרשתנו נאמר בנוגע לקול של מתן תורה "את הדברים האלה דבר ה' גו' קול גדול ולא יסף" (ה, יט). ומפרש רש"י "ולא יסף – מתרגמינן ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם".

והנה, בפשטות כוונת הכתוב אינה שבני ישראל האמינו שזהו קול שיהיה קיים לעולם, אלא שראו והרגישו בקול זה שהוא קול כזה ש"קיים לעולם".

ולכאורה אינו מובן, הרי הן אמת שעברו ריבוי שנים לאחרי מתן תורה, ועדיין הקול הוא בתקפו – אבל עדיין אין זה מוכיח שגם לאחרי זמן לא יפסק הקול, ובוודאי שברגע דמתן תורה לא יכלו לדעת מה יהיה מצב הקול לאחרי כן, ואם כן, כיצד קראו לקול זה בזמן מתן תורה "קול גדול ולא יסף"?

אלא, שפירוש קול ש"לא פסק" אינו רק שהקול אינו נפסק, ונמשך לאחרי זמן, אלא שגם ברגע זה עצמו רואים שהוא קול שאינו מוגבל, ואין בו הגבלות שבקול רגיל. וכאשר רואים שאין הגבלות בקול זה, הרי במילא מובן שהוא קול ש"לא פסק", שלא יהיה לו הפסק בזמן, כי כבר עתה אין בקול זה הגבלות.

וזהו שבמתן תורה ידעו כבר שיהיה קול זה "קיים לעולם", שהרי גדר הקול הוא שבא בשמיעה דווקא. וכיון שבמתן תורה היו "רואין את הנשמע" (מכילתא ופרש"י יתרו כ, טו), הרי זה מורה שקול זה הוא בלתי מוגבל, וכבר מובן שאין בו גם שאר ההגבלות של קול. ולכן ידעו כבר ברגע של מתן תורה שקול זה יהיה "קיים לעולם" והוא קול ש"לא פסק".

(ע"פ תורת מנחם חל"ט עמ' 281)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 17 אוגוסט 2016, 16:28

יום רביעי י"ג אב - ואתחנן

להקטין עצמו לפני לימוד התורה

בפרשתנו נאמר "ושננתם לבניך" (ו, ז), שהוא הציווי על לימוד התורה. ושני פרטים במצווה זו: החיוב "ללמוד" – שילמד האדם לעצמו, ונוסף לזה מחוייב האדם "ללמד" – ללמוד תורה עם אחרים, ובפרט חובת האב ללמד את בנו תורה (ראה במוני המצוות: רס"ג מ"ע יד-טו. רמב"ם סהמ"צ מ"ע יא. ועוד). ודבר פלא מצינו בציווי זה, אשר בספרי ההלכה המדברים באופני חיוב הלימוד, נתבאר קודם חיוב לימוד התורה לבנו קטן, ורק לאחר מכן הובא שחייב האדם ללמוד גם לעצמו (ראה רמב"ם הל' ת"ת. טושו"ע יו"ד סרמ"ה. הל' ת"ת לאדמו"ר הזקן).

ולכאורה תמוה, הרי עיקר חיוב המצווה הוא שיעסוק ויעמול האדם עצמו בלימוד התורה, ומדוע פתחו דווקא בחיוב האדם "ללמד" לבנו?

ויש לבאר שבזה נרמז עיקר גדול בלימוד התורה:

התורה היא חכמתו של הבורא ית' הבלתי מוגבל, ואינה יכולה כלל להיות מושגת בשכלו של אדם מוגבל. אלא שכאשר מקדים האדם ללימודו את ההתבטלות לנותן התורה, ש"יוצא" ממציאותו ומהגבלותיו, ומטרת לימודו אינה בכדי לבטא כישרונותיו ומעלת סגנון שכלו כי אם להבין ולהשיג את התורה הקדושה, אזי שייך שיוכלו כלי שכלו המוגבלים לקלוט ולקבל בתוכם חכמתו ית' שאינה בעלת גבול.

ובלי ביטול זה, הנה גם אם יעמיק האדם מאוד בשכלו וימציא סברות עמוקות, הרי אף שיהיו בסברות אלו חכמה גדולה ועמקות נפלאה, מכל מקום אין לסברות אלו גדר של תורה, מאחר שהתורה היא חכמתו ית' שאינה מוגבלת, ואינה חודרת בשכל האדם מבלי שיבטל את עצמו מתחילה לנותן התורה.

ובזה יש לבאר מה שתחילת הלכות תלמוד תורה הוא בדיני קטנים ללמדנו שההתחלה והיסוד של לימוד התורה אינה השכל שבתורה כי אם זה שמקטין עצמו ומכיר שחכמת השי"ת היא בלתי מוגבלת, ורק על ידי שיוצא ממציאותו והגבלותיו נעשה מוכשר לקבל אמיתתה של תורה. ו"ביטול" ו"קטנות" זו אינה תלויה ב"גדלות" בשנים, כי ביטול זה אינה באה מצד הבנת השכל, אלא מן הנשמה הטהורה שנמצאת גם אצל תינוק בישראל.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ט עמ' 38 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 22 אוגוסט 2016, 20:03

יום ראשון י"ז אב - עקב

מצוות של "עקב" בזמן של "עקבתא"

בפירוש "והיה עקב תשמעון" שבתחילת פרשתנו מצינו שרש"י פירשו "אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". ועוד פירוש מצינו בספרים ש"עקב תשמעון" הוא מלשון "עקבתא דמשיחא", והיינו, ש"בעיקבות משיח תשמעון", שלפני ביאת המשיח יקיימו ישראל את התורה וישמעו להקב"ה ('אור התורה' (לאדמו"ר הצמח צדק נ"ע) ריש פרשתנו. שם עמ' תצא. שם ריש עמ' תקד – בשם 'אור המאיר' (להרה"ק ר' זאב וואלף מז'יטומיר נ"ע)).

ויש לקשר שני פירושים אלו, שמשלימים הם זו את זו:

בזמן הבית, כאשר היה גילוי שכינה, הרגישו בני ישראל את היוקר בתורה ומצוות, וקיימו אותם מתוך תענוג. אך בזמן הגלות, כאשר החושך יכסה ארץ, ואין אנו זוכים לגילוי שכינה, ובפרט בעקבתא דמשיחא, אשר החושך מתגבר ביותר, לא נרגש היוקר של המצוות, ואין האדם מתענג בקיומם, אלא עשייתם הוא מצד קבלת עול מלכות שמים, שהאדם מקיים ציוויי הקב"ה מצד עול מלכות שמים המוטל עליו גם כאשר קיום המצוות אינם מתענוגי האדם ורצונותיו.

ונמצא, שבזמן הבית קיום התורה המצוות היה מתוך עונג ורצון, ובעקבתא דמשיחא, הקיום הוא רק מצד עול האדון המוטל על האדם.

והנה, כאשר האדם מקיים מצוות כי מתענג בהם ומייקר אותם, הרי יש אצלו חילוק בין המצוות, שישנם מצוות שמתענג בהם ומחשיבם יותר, וישנם מצוות שאין האדם מחשיבם כל כך, ואינו מתענג כ"כ בקיומם. אך כאשר קיום המצוות היא מצד ציווי הקב"ה בלבד, הרי כל המצוות שוות הן, כי על כולם נצטווינו מאת הקב"ה, ואין חילוק בין "קלה שבקלות" ל"חמורה שבחמורות".

ומעתה מובן ששני הפירושים ב"והיה עקב תשמעון" פירוש אחד הם, שב"עקבתא דמשיחא" שלא נרגש גילוי שכינה וקיום המצוות היא מצד עול האדון בלבד, אזי כל המצוות שוות הן אצל האדם, וגם "המצות הקלות שאדם דש בעקביו" מקיים האדם באותו אופן שמקיים ה"חמורה שבחמורות".

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ט עמ' 71 ואילך)

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

יום שני י"ח אב - עקב

חסד וברית – להראוי דווקא?

בתחילת פרשתנו כתוב "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

והקשה הכלי יקר "הלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה' את השבועה", ועל דרך זה יש להקשות בנוגע ל"ברית" ו"חסד", שהרי "חסד" מורה על השפעה לכל, גם לאלו שאינם ראויים, ואם כן, איך מתנה הכתוב את שמירת ה"חסד" בשמירת המשפטים. וכן בנוגע ל"ברית" יש להקשות, איך שייך להתנות שמירת "ברית" במשהו, הרי כל עיקר "כריתת ברית" הוא שלעולם תישמר הברית ושום סיבה בעולם אינו יכול לבטלה?

ויש לומר הביאור בזה:

כאשר נותנים לאדם מתנת חינם, שהאדם לא עמל להיות ראוי לקבלו, הרי זה נקרא "נהמא דכסופא" - "לחם של בושה" המבייש את מקבלו, שקיבל משהו לחינם.

והוא הוא מה שמשמיענו הכתוב, שגם השפעה כזו שמגיעה ממקום נעלה מאוד, שעבודת האדם אינה נחשבת שם, ובמקום כזה – הראוי והאינו ראוי שווים הם – הנה מחסד ה' עלינו, הרי רצונו ית' שגם השפעה כזו לא תהיה בבחינת "נהמא דכסופא" ומתנת חינם, אלא גם "הברית" "החסד" והשבועה יושפעו אלינו מצד שעמלנו לקבלם, וזכינו בהם מן הדין.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ט עמ' 71 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 23 אוגוסט 2016, 14:42

יום שלישי י"ט אב - עקב

להשוות "ראש" ו"עקב" בקיום המצוות

בתחילת פרשתנו נאמר "והיה עקב תשמעון" (ריש פרשתנו), ודרשו על כך רז"ל (תנחומא כאן) שבתיבת "עקב" מרומז שישראל שומעים ל"מצוות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא משליכין אותן תחת עקביהן".

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

ב"משליכין אותן תחת עקביהן" אין הכוונה לאלו שאינו מקיימים המצוות הקלות ח"ו, אלא באלו שמסכימים לקיום המצות הקלות, רק ש"משליכים" את זמן קיומן ללאחר זמן עד לאחר ה"עקב".

טוענים הם שעבודת השי"ת חייבת להיעשות בסדר מסודר, ועל כן בתחילת העבודה יש לדאוג ולהבטיח קיומן של "מצוות חמורות" שהם ראשית ו"ראש" בעלייתו הרוחנית של האדם, ורק לאחר שעומד איתן במצוות אלו, יכול להשתדל גם בקיום מצוות שאינן חמורות ביותר אך סמוכות ל"ראש", ובוודאי שבשלב זה אינו חושב עדיין על מצוות "קלות" ועד למצוות שנחשבות ל"עקב" וסוף כל המצוות.

והנה, אם כי על פי השכל טענה זו נכונה היא, הרי שלאמיתתם של דברים אין הדבר כן, ואדרבא:

יסוד ועיקר גדול בעבודת האדם לקונו, שכל עסקו בקיום המצוות אינו מתחיל בחשבון שכלי שמבין סיבת קיום המצוות ונחיצותן, אלא באמונה תמימה בבורא ברוך הוא ובקבלת עול מלכות שמים לקיים ככל אשר יגזור בין אם יבין בשכלו בשכל ובין אם יהיה כחוקה בלא טעם. וכאשר היסוד לקיום המצוות הוא האמונה וקבלת עול מלכות שמים, הרי אין כל הפרש וחילוק בין מצווה חמורה לקלה, שכולן מצוותיו של מלך הן והוא כעבד המקיים מצוות אדונו מבלי לנסות להתחקות אחר מטרותיהן ומעלתן, ובעיניו כל הציוויים שווים וחשובים, כקטן כגדול.

ועל כך אומר הנביא (ישעי' מב, יט ורד"ק שם) "מי עוור כי אם עבדי", שהמקיים את המצוות בלא כל חילוקים מכונה בפי בני אדם "עוור" ר"ל, משום שאינו מתנהג באופן מושכל ומסודר אלא כעיוור ההולך בלא דעת, אך באמת הרי זה אופן העבודה של "עבדי", שמקיים את המצוות כעבד המשרת את אדונו בלא חשבונות, ואזי גם מצות של "עקב" – "תשמעון", ובאופן שווה לשאר המצוות.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ט עמ' 89 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 24 אוגוסט 2016, 18:36

יום רביעי כ' אב - עקב

מה זה "עון עקבי"?

בתחילת פרשתנו נאמר "והיה עקב תשמעון" (ריש פרשתנו), ודרשו על כך רז"ל (תנחומא כאן) שבתיבת "עקב" מרומז שישראל שומעים ל"מצוות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא משליכין אותן תחת עקביהן". ומעין זה פרשו רז"ל (תנחומא שם) גם את דברי דוד המלך (תהלים מט, ו) "למה אירא בימי רע – עוון עקבי יסובני": שדוד המלך לא נתיירא שמא עבר על מצוות חמורות, אלא "עוון עקבי" – הלא הם המצוות הקלות שאדם משליך תחת עקביו, "שמא עברתי על אחת מהן . . מפני שהייתה קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה".

והדבר תמוה ביותר: כיצד ייתכן לומר שדוד המלך לא נזהר ח"ו באיזה מצוות ואפילו מצוות קלות, ובפרט שבהמשך המדרש מובאת עדותו של דוד עצמו (תהלים יט, ב) "גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב", ומבואר שם שדוד נזהר במצוות הקלות המכונות "עקב", ואם כן מפני מה נתיירא דוד?

ויש לומר הביאור בזה:

ודאי הדבר שדוד המלך נזהר בקיום כל המצוות כולן מן ה"ראש" ועד ל"עקב", אבל יראתו הייתה שאפשר שהזהירות והתוקף במצוות קלות היה פחות אצלו מהזהירות שבמצוות חמורות. כי גם בעת שנזהר בקיום מצווה קלה, יתכן שכשיודע בלבו שמצווה זו קלה היא, מתייחס הוא אליה כ"עקב" וכמצווה פחותה בחשיבותה, וממילא יכול הדבר להשפיע על אופן ההידור והזהירות בקיום אותה המצווה.

ומכיוון שחשש דוד מ"עוון עקבי", הביאו הדבר ל"אירא בימי רע":

"ימי רע" מכוון על הנהגת הטבע, אשר ישראל הם ככבשה בין שבעים זאבים (תנחומא תולדות ה. ועוד), ובדרך הטבע המצב הוא חמור וקשה ועד ל"ימי רע", ואם האדם מתנהג בקיום המצוות באופן מדוד ושקול, מחלק בין מצוות חמורות לקלות, מתחיל בעיקריות ודוחה מצוות ה"עקב" לבסוף, הרי גם ההנהגה עמו מלמעלה היא באופן זה, שחייו מתנהלים על פי דרך הטבע, ואזי יש מקום ל"אירא בימי רע".

אך כאשר אין האדם מחשב חשבונות שכליים, אלא מקיים כל המצוות בשווה רק בכדי להתקשר בהשי"ת, וממילא עוסק בלהט ובמסירת נפש בכל מצווה ומצווה בשווה בקטנה ובגדולה, בראש ובעקב, אזי גם מלמעלה מתנהגים עמו באופן שלמעלה ממדידה והגבלה ובלי להתחשב בגדרי הטבע.

ואזי אין לו לאדם לירא ממאומה, היות והוא מקושר בקב"ה שהוא מושל ושולט על הנהגת הטבע, ו"גדול הרועה ששומר את הכבשה" משבעים הזאבים (תנחומא שם), ודואג לה לכל הצטרכויותיה – "בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלי" (תהלים כג, ב) בבני חיי ומזוני רוויחא.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ט עמ' 89 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 25 אוגוסט 2016, 14:09

יום חמישי כ"א אב - עקב

לקיים את המשפטים בבחינת "עקב"

בתחילת פרשתנו כתוב "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה גו'". ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:

ידוע שיש כמה סוגים במצוות. והמצוות הנקראים בשם "משפטים" הם המצוות שיש להם טעם, ושכל האדם יכול להבינם ולהשיגם.

והנה מבואר בספרי חסידות, שעקבו של אדם מורה על ענין הקבלת עול, שהרי העקב אינו מרגיש או מבין מאומה, ועושה את כל אשר יורהו הראש או הלב, וגם למים רותחים יכנס העקב אף שנכווה על ידי כך.

ועל פי זה יש לבאר את הפסוק "והיה עקב תשמעון את המשפטים", שנרמז בזה, שאפילו מצוות שיש עליהם טעם, על האדם לקיימם בקבלת עול מלכות שמים מחמת שזהו רצון ה' ולא מצד הטעם בלבד.

כי באם יסמוך האדם רק על שכלו, אזי מי יודע אם ישמור גם על המצוות שכליות, ויכול להיות שיבא זמן ששכלו יטעהו, ויאמר שאין צורך במצות אלו בזמן ובמצב הזה. וכדי להיות בטוח שבכל מצב יקיים את המצוות הרי זה רק באם "והיה עקב תשמעון את המשפטים", היינו, שגם המצוות שבבחינת "משפטים" יקיים באופן של "עקב" ‑ קבלת עול.

(ע"פ אגרות קודש חכ"א אגרת ז'תתיד)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 27 אוגוסט 2016, 21:46

יום שישי כ"ב אב - עקב

מתי לחשוב על חינוך הילדים? – תמיד!

בפרשתנו כתוב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (יא, יט). ובדרך כלל לומדים שסיום הכתוב בנוגע ל"בשכבך ובקומך" מוסב על מצות קריאת שמע ומצות תלמוד תורה. אך אין המקרא יוצא מידי פשוטו, ש"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" מוסב על "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", והיינו שעל האדם להיות שקוע בחינוך ילדיו בכל עת ושעה.

ומכאן, שאל יאמר האדם שדי לו במה שזמן מסויים ביום חושב הוא אודות חינוך ילדיו או ילדי ישראל שהשפעתו עליהם, אלא המחשבה אודות חינוך הילדים צריכה להיות כל הזמן החל מ"בשבתך בביתך", ואפילו כאשר הולך בדרך ועוסק בעניניו שלו ‑ "בלכתך בדרך" אסור לו לשכוח מ"ולמדתם אותם את בניכם".

וגם כאשר עייף מעבודתו במשך היום והולך לנוח, הנה כאשר מכין עצמו לקראת השינה "בשכבך" צריכים מחשבותיו להיות בנוגע לחינוך הילדים. ומיד כאשר קם ממיטתו "ובקומך", הנה המחשבה הראשונה שעולה לו בראש צריכה להיות על "ולמדתם אותם את בניכם".

(ע"פ שיחת כ' מנחם אב תשל"ז)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 27 אוגוסט 2016, 22:58

לקבלת הפנינה היומית למייל ניתן להירשם כאן:

http://www.mychabad.org/mychabad/email/ ... B0D8499F70

תרגום:

אור החסידות.jpg
אור החסידות.jpg (49.06 KiB) נצפה 23128 פעמים
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 28 אוגוסט 2016, 22:39

יום ראשון כ"ד אב - ראה

שהתורה תתאמת אצל האדם כדבר שרואה בעיניו

בתחילת פרשתנו כתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום". ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

נאמר בגמרא (ר"ה כו, א) "אין עד נעשה דיין", ש"כיון דחזיוהו כו' לא מצו חזי ליה זכותא" [מכיון שראו את הענין אין הם יכולים למצוא לו זכות]. מה שאין כן כאשר הדיינים שומעים את הדבר מעדים נאמנים ‑ אף שברור להם שהעדים אומרים אמת ‑ יכולים הדיינים למצוא לו זכות.

ונמצא שבאמצעות הראייה הדבר הנראה מתאמת אצל האדם לגמרי, עד שאי אפשר שיופרך אצלו הדבר, מאחר שהוא עצמו ראה את זה. מה שאין כן בשמיעה, אפילו כאשר שומע את הדבר ממקור נאמן ומוסמך ביותר, יכולים להתעורר בלבו ספיקות באמיתות הדבר, ואין זה מוחלט אצלו כבראיה.

וזהו "ראה אנכי נותן לפניכם היום":

לימוד התורה וקיום המצוות "אשר אני נותן לפניכם היום" צריכים להיות אצל האדם באופן של "ראה". שלא יהיו רק כדבר ששמע או מאמין שכך הוא, אלא התורה ומצוות צריכים להתאמת ולהתאחד בו כדבר שרואה ממש, שבטוח לגמרי באמיתיות הדבר, ולא שייך שיהיו בזה שינויים.

(ע"פ ספר השיחות תש"נ ח"ב עמ' 633)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 29 אוגוסט 2016, 13:35

יום שני כ"ה אב - ראה

מדוע מתאווה אדם לבשר?

בפרשתנו כתוב "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך גו' ואמרת אוכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר גו'" (יב, כ). ויש לבאר פסוק זה בעבודת האדם לקונו:

ידועה תורת הבעש"ט נ"ע על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהלים קז, ה), שהכתוב מבאר את הסיבה לזה שהאדם מרגיש רעבון וצמאון למאכלים גשמיים, שלכאורה מדוע באים לו רעבון וצמאון אלו, ולזהו מבאר הכתוב שהסיבה ל"רעבים גם צמאים" הוא מפני ש"נפשם בהם תתעטף":

בכל מאכל ומשקה נמצא בהעלם ניצוץ קדושה – "נפשם", ונשמת האדם צריכה ל"ניצוץ" זה. וזהו הסיבה לרעבון הגוף, שאין זה מפני טבע גופו, אלא רעבון זה בא לו מצד "נפשם" ש"בהם תתעטף" (ראה כתר שם טוב סימן קצד).

ועל פי זה יש לבאר גם כתוב זה:

כאשר "ואמרת אוכל בשר", שהאדם רוצה ומתאווה ל"בשר", עליו לדעת ש"תאווה" זו באה לו "כי", מפני, ש"תאווה נפשך לאכול בשר", שאין זה תאווה חומרית, אלא תאווה זו, פנימיותה תאוות ה"נפש", שמתאווה להעלות את הניצוץ אלקי שנמצא בתוך בשר זה.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1110 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 30 אוגוסט 2016, 14:21

יום שלישי כ"ו אב - ראה

התאווה החומרית לבשר "על הארץ תשפכנו"

על הפסוק בפרשתנו "בכל אות נפשך תאכל בשר גו' רק חזק לבלתי אכל הדם" (יב, כ–כג) כתוב בגמרא (חולין טז, ב) "רבי ישמעאל אומר, לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה". והיינו, שעד שנכנסו ישראל לארץ נאסר להם לאכול בשר תאוה ורק בשר קדשים היה מותר להם, וכשנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, אך גם כאשר הותר להם "בשר תאווה" הזהיר הכתוב "רק חזק לבלתי אכל הדם".

ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:

כאשר היו בני ישראל במדבר לא התעסקו עם ענינים גשמיים, וכל עסקיהם היה רק בלימוד התורה ובענינים קדושים, ואף כשאכלו בשר היה זה בשר קדשים. אך כשנכנסו לארץ התחילו לעסוק בענינים גשמיים, בכוונה להעלותם ולזככם, על ידי שעיסוקם בגשמיות היה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

וזהו שמזהיר הכתוב, שאף שכאשר יכנסו לארץ "הותר להם" לא רק בשר קדשים אלא גם "בשר תאוה", ויכולים לאכול בשר אף כאשר אין באכילה זו מצווה, אך עדיין יש להיזהר "רק חזק לבלתי אכל הדם". ש"רתיחת הדמים" וחיות האדם לא תהיה ב"בשר" ובענינים הגשמיים, אלא כל עיסוקו בהם יהיה רק לשם שמים להעלותם ולזככם, ו"רתיחת הדמים" והתאווה לבשר חומרי "על הארץ תשפכנו", כי התלהבות האדם צריכה להיות בעניני קדושה בלבד.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1108 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 31 אוגוסט 2016, 15:01

יום רביעי כ"ז אב - ראה

לבטל את הדם או להתעלות למעלה?

בפרשתנו כתוב "רק חזק לבלתי אכול הדם" (יב, כג). ומפרש רש"י "שהיו שטופין בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק. דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם שהוא קל להשמר ממנו כו' הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצות".

ויש לבאר שני פירושים אלו בעבודת האדם לקונו:

"יהודה" הוא מלשון "הפעם אודה את ה'" (ויצא כט, לה), וזה מורה על אדם שעבודתו את ה' היא בבחינת הודאה, שאין לו הבנה או רגש בקיומו את המצוות, אלא "מודה" ומבטל שכלו ותענוגיו האישיים לשם קיום רצון ה'. ונמצא, שאדם כזה יש לו תענוגים שאינם קדושים ועליו לבטל תענוגים אלו, ולעבוד את ה'.

וזהו שרבי יהודה מפרש את הפסוק שבא הכתוב להזהיר את אלו "שהיו שטופים בדם". והיינו, שמפני שהיו אוכלים דם בהמה, נעשו מדותיהם מדות בהמיים כמו הבהמה, שהרי "הדם הוא הנפש", וכשאוכל דם בהמה מתחבר טבע ונפש הבהמה בנפש האדם. ולכן מפרש רבי "יהודה" – מלשון הודאה וביטול - שבא הכתוב ללמדנו שצריך לבטל תענוגים ורגשות בלתי רצויים אלו, ולבטל עצמו לקונו.

לא כן בן עזאי, שעבודתו את ה' היתה באופן "שכל חפצו ומגמתו היה לעלות למעלה כו' וכמו כן בעסק התורה שלו – נפשו חשקה בתורה" (יבמות סג, ב - ד"ה אחרי מות תרמ"ט אות יג), הנה לדעתו לא בא הכתוב להזהיר על זיכוך המדות, כי אם "להזהירך" - מלשון "זוהר" ואור – "עד כמה צריך להתחזק במצות", וללמדנו שעל האדם להתחזק ולהתעלות מעלה מעלה, ולהאיר נפשו באור אלקי.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ד עמ' 51 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 01 ספטמבר 2016, 15:20

יום חמישי כ"ח אב - ראה

שמיטת חובות האדם כלפי הקב"ה

בפרשתנו נאמר "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו גו'" (טו, ב). ויש לבאר ענין שמיטת החובות בעבודת האדם לקונו:

אמרו חז"ל בנוגע לחובות האדם כלפי הבורא: "החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה" (אבות פ"ג, מט"ז). והיינו, שהקב"ה נותן לאדם בני חיי ומזוני רוויחי, אך השפעה זו בתורת הלוואה היא, שהקב"ה "מלווה" לאדם את ההשפעה על מנת שישיב את אשר לווה.

החזרת ההלוואה אינו באופן שמשיב את השפע עצמו אשר קיבל, שהרי "מלווה להוצאה ניתנה" (כתובות פד, א), האדם מקבל את הפרנסה והשפע בכדי לנצלו וליהנות ממנו, אך עליו לזכור כי הלוואה היא זו ויש לפרוע למלווה את הלוואתו.

פירעון זה מבקש הקב"ה באופן המתאים לתוכנה של כל הלוואה, על הבנים שאדם מקבל מאת הקב"ה עליו להשיב בכך שהוא מחנכם בדרך התורה והמצווה, על שנות חייו של האדם עליו לפרוע בכך שכל יום ויום יהיה מלא בתוכנו הרצוי על פי הוראות השי"ת בתורתו, ועל פרנסתו אשר מקבל מלמעלה עליו להחזיר ע"י נתינה לצדקה של חלק העשירי או חומש מהכנסותיו.

אך מה יעשה האדם שחיסר בעבודתו את קונו, ולא השיגה ידו לפרוע את מלוא ההלוואה שקיבל מאיתו ית' בבני חיי ומזוני רוויחי?

הנה, זהו ענין שנת השמיטה, בה משמט הקב"ה את החובות שצבר האדם, ו"שמיטה" היא "ושבתה הארץ שבת לה'", והיינו, שהאדם "שובת" ומתרחק מה"ארציות" והחומריות ומתקרב להשי"ת ועבודתו, ומכיוון שהאדם משתנה ונהפכת מהותו למהות אחרת, הרי אין הוא אותו אדם שהיה קודם, וממילא חובותיו הקודמים אינם שייכים אליו יותר, ומכאן ואילך מתחיל חשבון חדש, וממשיך הקב"ה "להלוות" וליתן לו שפע, פרנסה, בריאות ובנים.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 626 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 04 ספטמבר 2016, 19:25

יום ראשון א' אלול - שופטים

הראשי תיבות של "אלול"

אודות חודש אלול מצינו בספרי גדולי ישראל, שנתנו רמזים לראשי תיבותיו של שם החודש ('אלול') בפסוקי התורה, אשר בהם נרמזה תוכן עבודת האדם את השי"ת בחודש זה:

א) "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג. אבודרהם סדר תפלות ר"ה ופירושה פ"א. ועוד);
ב) "(והאלוקים) אנה לידו ושמתי לך (מקום אשר ינוס שמה)" (משפטים כא, יג. לקו"ת, שער הפסוקים וספר הליקוטים עה"פ. ועוד) האמור בערי מקלט;
ג) "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב. ספר ערוגת הבושם, א"ר (ר"ס תקפא) בשם ס' אמרכל);
ד) "(ומל ה' אלוקיך) את לבבך ואת לבב (זרעך)" (נצבים ל ו. בעה"ט עה"פ. ועוד);
ה) "אשירה לה' ויאמרו לאמר" (בשלח טו, א. שו"ע האריז"ל ר"ח אלול), האמור בשירת הים.

ובפשטות, תוכן ג' הכתובים הראשונים הוא אודות ג' ה'עמודים' – "תורה, עבודה (תפילה) וגמילות חסדים", שהם "שלושה דברים (שעליהם) העולם עומד" (אבות פ"א מ"ב):

"אני לדודי ודודי לי" – מורה על עבודת התפילה. כי "דודי" הוא ביטוי של ידידות ואהבה (וכלשון הב"ח: "דודו קרוב לקבל תשובתו מאהבה"), והיינו עניין התפילה – שהיא "פולחנא דרחימותא" - עבודת האהבה (ראה זח"ג רסג, א); "אנה לידו ושמתי לך", האמור בערי מקלט – מורה על לימוד התורה, עליה אמרו "דברי תורה קולטין" (מכות י, א); ו"איש לרעהו ומתנות לאביונים" – מורה על עניין הצדקה, כפשטות תוכן הכתוב.

ומכך יש ללמוד – שעבודת חודש אלול, צריכה להקיף ולכלול את כל ענייני עבודת האדם את ה' – אשר בכללות נחלקים הם לג' 'עמודים' אלו: תורה, תפילה וצדקה; וכן – שעבודת ההכנה לימים הנוראים ולשנה הבאה – צריך שתהי' בה הדגשה והוספה מיוחדת בג' עניינים אלו.

ותוכן שני הכתובים הנותרים – הוא אודות כללות עבודת החודש: הכתוב "את לבבך ואת לבב" האמור בתורה אודות עניין התשובה – שייך לכללות עבודת התשובה שבחודש זה; ותוכן הכתוב "אשירה לה' ויאמרו לאמר" האמור בשירת הים, שייך לשכר העבודה – הגאולה העתידה לבוא [שהרי, כללות שירת הים רומזת לזמן שלעתיד לבוא, כמאמר רז"ל "אז ישיר – שר לא נאמר אלא ישיר (לשון עתיד), מכאן לתחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צא, ב)].

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 396, ועוד)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 06 ספטמבר 2016, 19:55

יום שני ב' אלול - שופטים

להחליט בלי שוחד של אהבת עצמו

בתחילת פרשתנו נאמר "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך גו' ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שוחד גו' למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך".

ויש לבאר המשך פסוקים אלו בעבודת האדם לקונו:

שופטים, שהם הדיינים הפוסקים הדין, רומזים על כח הפסק וההחלטה של האדם. שוטרים, שהם המוציאים לפועל את פסק השופט על ידי שגוערים בבעלי הדין ומכים ברצועה, רומזים על הוצאת ההחלטה לפועל, על ידי "גערה במבין" ו"הכות כסיל" (ע"פ משלי יז, י) זה יצר הרע.

ואיפה צריך האדם לקיים "פסק" ו"הוצאה לפועל" זה? על זה נאמר "תתן לך בכל שעריך", שה"שערים" הם העינים, האזנים אף ופה (ס' יצירה פ"ד, וראה של"ה ס"פ שופטים). ש"שערים" אלו הם שערי ה"עיר" הרומזת על הגוף, כמאמר חז"ל "עיר קטנה זו הגוף", וב"עיר" זו הרי השופטים והשוטרים נצטוו "ושפטו את העם", שעל האדם לשפוט ולהחליט כיצד להנהיג את "העם" אלו "האברים" (ראה נדרים לב, ב).

ובמה צריך האדם להחליט ולשפוט? על זה נאמר "ושפטו גו' משפט צדק" – שיש לשפוט עם התורה, ש"אין אמת אלא תורה" (ברכות ה, ב).

ובזה מזהיר הכתוב שדרך ה"שפיטה" וההחלטה של האדם צריכה להיות בלי הטיה ושוחד. כי מפני השוחד של אהבת עצמו, אשר "על כל פשעים תכסה אהבה", עלול האדם להכיר פנים ולהטות משפטו. ולכן מזהיר הכתוב "לא תטה משפט" על ידי ש"לא תכיר פנים" על ידי ש"לא תקח שוחד", שאם לא ישוחד מפני אהבת עצמו, אזי לא יכיר פנים, ולא יטה את המשפט. ואזי "תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך", שיכבוש האדם חלקו בעולם, וישחררנו מחושך הגלות. ובגאולת חלקו מקדים את הגאולה השלימה, לירש את הארץ, על ידי משיח צדקנו.

(ע"פ אגרות קודש חי"ג עמ' תכג)

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

יום שלישי ג' אלול - שופטים

לקיים מצוה על ידי שאינו מקיימה?

בפרשתנו נאמר הציווי "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (יח, יג). ופירש כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע ש"ע"י המצות אזי תהיה תמים ושלם בכל אברי הנפש, משא"כ אם חיסר מצוה אחת או פגם בה הרי נעשה מחוסר אבר, כי . . המצות הן הן חיות אברי הנפש ובלעדן אין להם קיום וחיות" (לקו"ת נצבים מה, ג). וכמו שישנן תרי"ג מצוות, כך ישנן ב"אברי הנפש" "תרי"ג בחינות וכחות" (אגרת הקודש סי' כט), וכדי להיות "תמים ושלם בכל אברי הנפש" צריך לקיים את כל התרי"ג מצוות.

ולכאורה צריך ביאור, הרי ישנם מצבים שאי אפשר לקיים מצוות מסויימות, כמו בזמן שאין בית המקדש קיים וכיו"ב, וא"כ, האם נאמר שבמצבים כאלו אי אפשר לאדם להיות "תמים" בכל אברי נפשו (וראה קרית ספר להמבי"ט בהקדמתו פ"ז)?

ויש לומר ג' ביאורים בזה:

א. זה שנמצא במצב שאי אפשר לו לקיים מצוות אלו, הרי זה הוכחה שכבר קיים מצוות אלו בגלגול קודם (ראה אגה"ק שם), ונמצא ש"איברים" ו"כוחות" אלו כבר נשלמו בגלגול ההוא.

ב. אמרו חז"ל בנוגע לדיני קרבנות ש"העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" (מנחות קי, א). ועד"ז הוא בכל המצוות שאי אפשר לאדם לקיימם, שעל ידי לימוד "תורת" מצוות אלו, הרי זה "כאילו" קיים אותן, ובזה משלים שלימות האיברים התלויים במצוות ההן.

ג. זה גופא שמקיים מצות התורה, המצוה את האדם שלא לעשות מצוות אלו במצב שאסור לקיימן, כמו לא להקריב קרבן, וכיו"ב, הרי קיום ציווי התורה שלא לקיים את המצוה הוא הוא שמירת המצוה, ונמצא, שגם הוא מקיים מצוות אלו על ידי שמירת דיני המצוה באי קיומם בפועל.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ט עמ' 127 הע' 53)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 22 פברואר 2017, 17:47

יום רביעי כ"ו שבט - משפטים

גם המצוי וה"הווה" בא מ"דבר הכתוב"

על הפסוק בפרשתנו "וכי יגח שור" (כא, כח) פירש רש"י "אחד שור ואחד כל בהמה חי' ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה".

ויש לפרש כלל זה "דבר הכתוב בהווה" (שמביאו רש"י בפרשתנו עוד כמה פעמים (כב, יז. שם, כא. שם, ל)) בדרך הדרוש והרמז:

כאשר מתרחש בעולם מאורע שהוא נגד הטבע ויוצא מגדר הרגיל, אזי ניכר לכל ש"מאת ה' היתה זאת" ואין זה "מקרה" ח"ו.

אך במאורעות ודברים רגילים, עלול האדם לחשוב שאינם מגיעים מכח הבורא, אלא כך הוא דרכם וטבעם של הנבראים, וה"עולם כמנהגו נוהג" מעצמו ח"ו.

ועל זה בא הכלל – "דבר הכתוב בהווה". שגם ה"הווה", שהם הדברים הרגילים ומצויים תמיד, אינם באים מכח הטבע ח"ו כי אם מ"דבר הכתוב" - העשרה מאמרות שבכתוב, המחיים ומקיימים את כל הנבראים כולם בכל רגע ורגע (ראה שער היחוד והאמונה בתחלתו), והקב"ה הוא זה שמנהיג את ה"עולם כמנהגו" כרצונו יתברך.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ו עמ' 141)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 23 פברואר 2017, 18:15

יום חמישי כ"ז שבט - משפטים

מחשבה על עצמו – מעילה בשליחות!

בפרשתנו נאמר "ועבדתם את ה' אלקיכם גו' לא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא" (כג, כה-כו). ויש לבאר פסוקים אלו בעבודת האדם לקונו:

לפעמים האדם עובד את הקב"ה - "ועבדתם את ה' אלקיכם", אך אחרי משך זמן נפסקת ההתעוררות שלו ועבודתו לקונו פוסקת, והרי עבודתו בבחינת "משכלה ועקרה", שאין לה "תולדות" והמשך.

אומר הכתוב, שהסיבה לזה היא – "בארצך" – מלשון רצון, והיינו, שעבודתו לקונו הוא רק מפני שיש לו 'שביעות רצון' והנאה מזה. ומכיון שעובד את הקב"ה רק כפי רצונו והנאתו לכן בזמן שאין לא הנאה מעבודתו – יפסיק, ולכן אין קיום לעבודה כזו.

והעצה לזה - "את מספר ימיך אמלא":

על האדם להתבונן בזה ש"ימים יוצרו" (תהלים קלט, טז), ונתנו לו מלמעלה מספר קצוב של ימי חיים בעולם הזה כדי שינצל כל רגע ורגע למען קיום רצונו ית'. וכאשר יתבונן בזה, יגיע להכרה שאין לו זמן כלל לחשוב על הנאת עצמו ורצונותיו, כי באם אינו מנצל רגע זה ל"מספר ימיך אמלא" ולקיום רצונו יתברך אלא משתמש ברגע זה למחשבותיו על עצמו הרי הוא 'מועל' ח"ו בשליחותו של הקב"ה שנתן לו רגע זה אך ורק לניצולו בעבודתו ית'.

וכאשר אינו חושב על הנאת עצמו ורצונותיו, כי אם מנצל כל רגע למילוי שליחותו עלי אדמות, אזי "לא תהי' משכלה ועקרה", ויהי' קיום לעבודתו.

(ע"פ לקוטי שיחות חט"ז עמ' 273 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 26 פברואר 2017, 21:16

יום ראשון ל' שבט - תרומה

להוכיח - "לשמי"

בפרשתנו כתוב "ויקחו לי תרומה" ופירש רש"י "לי – לשמי". ובהעמק שאלה (על השאילתות ריש פרשתנו) פירש ענין זה שמאחר שהדין הוא שתרומת המזבח לוקחים מהנדבנים גם בעל כרחם, הרי מעתה יתפרש "ויקחו לי – לשמי" על הגזברים, שעליהם לקחת את התרומה מהנדבנים "לשמי" (וכן פרשו האברבנאל והספורנו "ויקחו לי" דקאי על הגזברים).

ויש ללמוד מזה הוראה חשובה בעבודת האדם לקונו:

כאשר יהודי הולך להשפיע על זולתו לקרבו לתורה, ולקיים את מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", עלול לחשוב לעצמו, הרי אף שחשוב שיעבוד את קונו "לשמה" – לשם ה' ובלי פניות, אמנם זהו רק כאשר מדובר אודות עבודת האדם עם עצמו, אך בהשפעה על הזולת, חשוב רק המעשה בפועל – שהשני יניח תפילין או שיימנע מעשיית עבירות וכיו"ב, ולא נוגע מה הן כוונות המוכיח, שהרי "קבל את האמת ממי שאמרה" (פיה"מ הקדמה לאבות. הקדמה ל'מחיר יין'), ועל השני לקבל את תוכחתו גם אם אין כוונותיו טובות.

על כך באה ההוראה מתרומת המשכן, שלקיחת הגזברים את התרומה, למרות שנותן התרומה עושה את זה "בעל כרחו" ושלא לשמה, מ"מ על המשפיע – הגזבר – לעבוד בענין זה "לשמה" ובלי פניות אישיות. וכאשר אצל המשפיע אין כוונתו "לשמי" אלא מעורב בה פניות אישיות, הרי זה לא רק חסרון בעבודתו האישית של המשפיע, אלא גם השפעתו על הזולת יכולה להיפגע.

(ע"פ לקוטי שיחות חט"ז עמ' 291)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי עמוס בן הימיני » 28 פברואר 2017, 19:17

יום שלישי ב' אדר - תרומה

נחמת בני ישראל במצרים

בתחילת פרשתנו נאמר "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו' ועצי שטים" (כה, ג-ה). ופירש רש"י "ומאין הי' להם במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

ולכאורה תמוה, שהרי כדי להשיג ארזים לבניית המשכן היו יכולים בני ישראל לקנותם מתגרי האומות או לקחתם מיערות סמוכים, ומדוע הוצרך יעקב אבינו להביא אתו ארזים מארץ ישראל ולנטוע אותם במצרים?

ויש לבאר על דרך הדרוש, שענין זה פירשו "רבי תנחומא" - מלשון " נחמה". שעשה כן יעקב אבינו כדי לנחם את בני ישראל מצרת גלותם.

שכאשר היו ישראל במצרים, בגלות קשה ביותר, עם גזירות כ"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" וכיו"ב, הנה זה הי' נחמתן כשראו את הארזים שנטע יעקב.

ואף שידעו שהבטיח להם הקב"ה - "אנכי אעלך גם עלה" (ויגש מו, ד), אין זה דומה לזה שראו בעיניהם שהנה יש ארזים שנטע יעקב במצרים רק על מנת שיצאו ממצרים ויקחו ארזים אלו עמהם, ויבנו בהם את המשכן.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"א עמ' 146 ואילך)
סמל אישי של המשתמש
עמוס בן הימיני
 
{ AUTHOR_TOPIC }
הודעות: 1300
הצטרף: 25 אוקטובר 2015, 22:04
{ TOPIC_AUTHOR }
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי חסיד ליובאוויטש » 20 יולי 2017, 17:10

אני מחדש את האשכול
התעלות תמידית בעבודת ה'
במ"ב מסעות נסעו בני ישראל ממצרים, כמסופר בתחילת פרשתנו: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" וגו'. וכבר תמהו בזה (לקוטי תורה פרשתנו פח, ג), שמכך שנקט הכתוב לשון "מסעי" הכולל כל המסעות, משמע שבכל אחד מאותם מ"ב מסעות "יצאו מארץ מצרים", ולכאורה תמוה, הלא "מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות", ומהו שנוקט הכתוב לשון רבים "מסעי בני ישראל", וממשיך אשר בכל אלו "יצאו מארץ מצרים"?
ויש לבאר זה בדרך הפנימיות:
"מצרים" הוא מלשון מיצר, והיינו, שמשמעותו הפנימית של מצרים היא גדר המונע ומגביל, ובעבודת האדם רומז "מצרים" על מצב שבו עבודתו היא מוגבלת במיצרים, שמגיע רק עד דרגה מסוימת ואינו מתקדם למעלה גבוהה יותר, וצריך האדם לצאת מן המיצר אל המרחב, ולהתקדם הלאה בעבודתו ית'.
והנה, כאשר זוכה האדם ומצליח "לצאת ממצרים", להתגבר על המניעות בעבודתו ולהגיע לדרגה נעלית יותר, הרי גם לאותו "מרחב" שאליו נתעלה יש דרגות נעלות הימנו, וצריך האדם להתמיד ולעלות מחיל אל חיל. ומכיוון שיכול להתעלות ולהתקדם לדרגה גבוהה יותר, הנה המדריגה שאוחז בה עתה כ"מצרים" תיחשב, כי ביחס למדריגה שיכול להמשיך ולהתעלות אליה, הרי מצבו הנוכחי הוא נחות ומוגבל.
ונמצא שאותה דרגה שנחשבה אצלו אתמול ל"יציאת מצרים" ול"מרחב", תיחשב עתה ל"מצרים" ו"מיצר" לגבי המדריגה שאלי' צריך הוא להגיע היום. ואם כן, הרי עבודת "יציאת מצרים" של האדם אינה מסתיימת לעולם, ותמיד יש לו לאדם להתקדם להתעלות ולהתקרב עוד להשי"ת.
ובזה תובן היטב משמעות הכתוב "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", שאף שכבר במסע הראשון יצאו ישראל מ"מצרים", מכל מקום גם אותה מדריגה שהגיעו אלי' נחשבה שוב כ"מצרים" לגבי מדריגה נעלית יותר, ונמצא שבכל מסע ומסע ישנו הענין של "אשר יצאו מארץ מצרים", כי בכל מסע יצאו מהמצב הקודם שנחשב כ"מצרים" לגבי הדרגה שנעלית הימנו.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 348 ואילך)
חסידי חב"ד אנו, תלמידי הרעבע אשרינו!
סמל אישי של המשתמש
חסיד ליובאוויטש
 
הודעות: 770
הצטרף: 06 יוני 2017, 21:01
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

Re: פנינה יומית - מתורתו של הרבי מליובאוויטש

הודעה שלא נקראהעל ידי חסיד ליובאוויטש » 21 יולי 2017, 13:45

יום שישי כ"ז תמוז - פרשת מטות-מסעי
דרשה "אחרת" לנשמה "אחרת"
בנוגע לטעם שנמנו בפרשתנו מסעות בני ישראל במדבר כתב רש"י "רבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת, משל למלך שהי' בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו" (לג, א). ויש לבאר דברי רש"י אלו בעבודת האדם לקונו:
כוונת ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ממקום כבודה תחת כסא הכבוד להתלבש בגוף גשמי וחומרי, היא צורך עלי', שעל ידי ירידה זו תתעלה הנשמה גבוה מעל גבוה, עד לדרגה שלא בערך למדריגתה לפני ירידתה למטה.
עלי' זו נרגשת רק אחרי שמסיימת היא את עבודתה למטה, ואז הרי היא מתעלית ביותר, אך בעת הירידה אין נרגש "עלי'" זו, אלא רק שהנשמה מתרחקת ויורדת ל"בירא עמיקתא". אחרי סיום עבודתה, כאשר הירידה מביאה לעלי' גדולה, או אז מבינה הנשמה תכלית ומטרת ירידתה, אשר כל הריחוק והירידה לצורך עלי' הם, ובמילא ירידתה – חלק מתהליך העלי' היא. כי לא הי' אפשר לה להתעלות כל כך מבלי ירידתה למטה וריחוקה ממקורה.
וזהו מה שנרמז בדברי "רבי תנחומא": אין לנשמה להצטער על "נסיעתה" וירידתה מאיגרא רמה ל"מדבר העמים" ולבירא עמיקתא, אלא עלי' "להתנחם" – "תנחומא" מלשון "נחמה" – בזה שירידתה ל"מדבר העמים" היא לצורך עלי'. וכמשל למלך שהוליך את בנו החולה "למקום רחוק לרפאותו", והיינו, שהמלך עצמו – מלך מלכי המלכים – הולך עם "בנו" – הנשמה הקדושה, "למקום רחוק" – לבירא עמיקתא – כדי "לרפאותו" – שעי"ז תעלה הנשמה מעלה מעלה וגבוה מעל גבוה לאין קץ.
וזהו שדרשה זו קראו רש"י "דרשה אחרת", כי לאחרי ירידת הנשמה למטה הרי ירידה זו גורמת לנשמה להתעלות למצב "אחר" לגמרי משהי' מצבה בעת ירידתה למטה, והרי היא נעלית יותר באין ערוך, עד שנשמה "אחרת" היא.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 390 ואילך)
חסידי חב"ד אנו, תלמידי הרעבע אשרינו!
סמל אישי של המשתמש
חסיד ליובאוויטש
 
הודעות: 770
הצטרף: 06 יוני 2017, 21:01
{ THANKS }: { THANKS_TIME }
{ THANKED }: ב

הקודם

חזור אל חרדים לדעת

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: [G], שים שלום ו־123 אורחים